החתול שבפנים

אברהם אברהם

2011-11-13T10:45:00.005+02:00

לפני מספר חודשים, כשעוד הייתה תינוקת, שירה, בתו של רועי, לא חשה בטוב. הוריה לקחו אותה לבית החולים, ולאחר מספר שעות ביקשתי לברר מה שלומה.

רועי: אנחנו עדיין במיון. זו כנראה דלקת בדרכי השתן, אבל מחכים לתשובות סופות. כנראה שיאשפזו אותה לשלושה ימים. העיקר שזה לא לופוס

יפתח: אוי, מסכנה. שלא תשתין בשירותים ציבוריים. תופסים שם כולירות

רועי: כולירות יותר גרועות מאלה שאפשר לתפוס במיון?

יפתח: אולי תתפוס לי במיון (מקרב הרופאים) חתן?

רועי: יש פה רק רופאות ואחיות. אבל אולי נחפש לך איזה סניטר אתיופי

יפתח: איך אתה מבחין בין סניטר אתיופי למאבטח סודאני?

רועי: לאתיופי קוראים אברהם. לסודאני קוראים כושי

יפתח: ואיך קוראים לבן של הסניטר האתיופי?

רועי: אברהם

יפתח: ועל שם מי יקראו לנכד שיגדל בעזרת השם להיות סניטר?

רועי: על שם אחיו המנוח של אביו, אברהם

יפתח: לאשה שלו, שהוא ירצח מחר בערב, יש שם?

רועי: כן, המנוחה.

מהממת

2011-11-07T22:29:00.005+02:00

"בדיזיין אנד דיבני, בן גוריון 9 ר"ג, מצאתי ספה ה ו ר ס ת!! רהיטים מדהימים מאיטליה במחירים ממש שפויים! בשוק" (ג'ודי שלום-ניר-מוזס מצייצת)

ישנן תיאוריות בלשניות, שהבלוג אינו בקי בהן, ובוודאי שהוא אינו יכול להגן עליהן, לפיהן השפה אינה רק מבטאת את רגשותינו, אלא רגשותינו מעוצבים על ידי השפה.

בספרו עיין ערך: אהבה דויד גרוסמן הציג את התזה הזו בשפתו היפה, תוך שהוא התייחס למילה "תיסכול":

"מילה זו איננה מופיעה באוצר המלים העברי עד אמצע שנות השבעים, ואמנם, עד שנשתלבה בשפת היום-יום לא היו האנשים הדוברים עברית-בלבד 'מתוסכלים'. הם היו, כמובן, 'נרגזים', הם היו 'מאוכזבים', הם חשו במפח נפש כלשהו במצבים מסויימים, אך את תחושת התיסכול עצמה הכירו במלוא חריפותה רק כשתורגמה המילה 'פראסטרישן' מן האנגלית, שדובריה זכו להיות 'מתוסכלים' זמן רב לפני דוברי העברית".

לאחרונה פגשתי בג'ינג'י מצוייר שהציג בפניי פיתוח של התזה הזו לחיים הדיגיטליים: הוא טען שהאמוטיקונים (ובעברית: רגשונים) בהם אנחנו עושים שימוש, למשל בסמסים או בג'יטוק, לא רק מבטאים את מנעד התחושות העולות בנו במהלך השיחות, אלא הם מגדירים אותו.

שוק הבשר הסטרייטי אינו מוכר לי, אבל באטרף כאשר אתה נתקל בכרטיס של בחור שמצא חן בעיניך, אתה יכול לסמן לו שאתה מעוניין גם מבלי לפתוח עמו בשיחה, וזאת באמצעות השארת "עקבות". העקבות הגרפיות שניתן להשאיר אמורות לבטא רגש או מסר מסויים לאותו פרטנר פוטנציאלי עמו כלל לא שוחחת. בין העקבות הללו ניתן למצוא סמיילי עם חיוך רחב שמשמעו "החיוך שלך מקסים", סמיילי עם כובע מצחיה שמשמעו "אתה חמוד", ציור של עגלת תינוקות שמשמעו "תעשה לי ילד" וציור של נעל עקב שמשמעו "מהממת".

לפני מספר ימים ג'ודי צייצה והמליצה בחום על חנות בה היא מצאה ספה הורסת. זמן קצר לאחר מכן, היא צייצה על חברה משה דץ:

"דץ נהיה חתיך הורס!!!!!!"

טרם זכיתי לצפות בתמונות, אבל דיווחה של ג'ודי הזכיר לי עד כמה אסירי תודה עלינו להיות על השפה אותה אנחנו דוברים, שפה שאנו עדים להשתכללותה מיום ליום.

הרי עד לפני שנים לא רבות כאשר צפינו בתמונותיו של משה דץ, ראינו גבר יפה, או נאה, סקסי ומושך, חטוב ובנוי לתלפיות. אבל גבר הורס? ללא השפה העברית המתחדשת לא היינו זוכים לחזות בפלא הזה.

רק חיימקה שלי יודע איך לפלוט כדור

2011-10-27T11:18:00.008+02:00

משבר הרופאים המתמחים ממשיך לעורר עניין. שלשום נערך דיון בבג"ץ בעתירת המתמחים כנגד החלטת בית הדין לעבודה שקבע כי התפטרותם של 387 רופאים מתמחים היא צעד ארגוני אסור ולפיכך היא בטלה.

בית המשפט העליון מקבל את הכרעותיו בהרכב של שלושה שופטים. לפיכך, כאשר השופט חנן מלצר זימן את הצדדים לדיון מקדמי בפניו כשהוא בגפו היה ברור שהוא מבקש לגשר בין הצדדים ושהוא לא מעוניין להביא להכרעה בטווח הזמן המיידי.

שי ניב, כתב העבודה של גלובס, פרסם אתמול בערב מאמר על הדיון בבג"ץ, ממנו עולה שכל הצדדים יצאו ממנו לא מרוצים.

ניב טוען שהשופט מלצר גילה הבנה מוגבלת בעולם העבודה (הרי ענייני עבודה בדרך כלל לא נידונים בבתי המשפט אלא בבתי הדין לעבודה), אשר הכעיסה את שני הצדדים. על פי דיווחו, בחלקו הראשון של הדיון השופט הכעיס את נציגי המדינה וההסתדרות הרפואית כאשר הוא ציין שהוא מתקשה להבין מהי הבעיה בפתיחת ההסכם הקיבוצי שנחתם לפני כחודש.

בחלקו השני של הדיון השופט גילה דעתו לפיה המתמחים הם יחידת מיקוח עצמאית (דעה שאף אחד מן המעורבים לא מחזיק בה: לא המדינה, לא ההסתדרות הרפואית, לא הרופאים המתמחים ולא בית הדין הארצי לעבודה), ומשמעות הדבר היא שלדעתו המתמחים זכאים להציג דרישות אך ורק ביחס לתקופת התמחותם, ולא ביחס לימיהם כמומחים צעירים (חלק ניכר מדרישות המתמחים, במידה רבה של צדק, מתייחס דווקא ליום שאחרי סיום התמחותם).

‫סיכומו של דבר: כל הצדדים יצאו מן הדיון לא מרוצים.

זו הזדמנות טובה לעסוק בפער בין תפיסת הציבור הרחב את מערכת בתי המשפט לבין תפיסת מערכת המשפט את עצמה.

רבים כעסו על בית הדין הארצי לעבודה על ניסיונו לדחות את ההכרעה בפרשה העגומה הזו, מתוך שאיפה שחלוף הזמן יסייע לצדדים להידבר ולהגיע להסכמה. כעסם נבע מן התפיסה, המקובלת בציבור הרחב ש"תפקידו של בית המשפט הוא להכריע בסכסוכים".

התפיסה הזו רואה בבית המשפט מעין כור שבו מותכים עובדות, עדויות, חוקים והלכות, כאשר השופט, בכוחותיו הצנטריפוגליים, מפריד בין עיקר לטפל ובין אמת לשקר עד אשר נוצר כדור פלוטוניום של צדק טהור.

ואולם, תפיסה זו היא מוטעית, גם להלכה וגם למעשה.

גם כאשר מערכת המשפט היא מושלמת, יש להעדיף הסכמה בין הצדדים על פני הכרעה של שופט ביניהם. יש לכך סיבות רבות. החשובה שבהן היא העובדה שהשופט נמצא בנחיתות אינפורמטיבית לעומת הצדדים: הוא לא מכיר את הנפשות הפועלות, הוא לא מכיר את הפרקטיקה שלהם, הוא לא מכיר את האינטרסים שלהם ולא מכיר את קווי הנסיגה שלהם. בהכרעתו שופט עלול לנהוג כפיל בחנות חרסינה, ולכן יש למזער את המקרים בהם הצדדים מפקידים את גורלם בידו.

אשר על כן תפקידו הראוי של בית המשפט הוא לא להכריע בסכסוכים. תפקידו הוא לתת לצדדים את הסביבה ואת הכלים ליישב את הסכסוכים, ולהכריע בהם רק בלית ברירה.

דגם אחד של שופט שעשוי לסייע ביישוב הסכסוכים הוא דגם השופט החכם והמנוסה, שראה הכל בחיים: כאשר הצדדים באים לפניו הוא מסביר לכל אחד מהם את הנקודות החזקות בטיעוניהם וכן גם את החולשות שלהם. כך, בהנחה שהצדדים רציונליים, השופט מסייע לצדדים להגדיר את המחלוקת האמיתית, שהיא מצומצמת משנדמה, באופן שמקל על השגת פשרה.

דגם אחר של שופט הוא זה הקטסטרופלי. השופט מפגין בורות ומציע הצעות בלתי סבירות עבור כל הצדדים. בשלב זה הצדדים מתחילים להריח את האסון שבקבלת פסק דין ואז הם מתחילים להידבר ביניהם בניסיון להימנע מהכרעת השופט. כמובן, רק שופטים חכמים מאוד מסוגלים להיות שופטים קטסטרופליים.

לעשות נעים בגב

2011-10-22T15:48:00.008+02:00

קראתי מאמר מעניין של עידו באום ב"הארץ" בנושא עתירת הרופאים המתמחים לבג"ץ, והוא עשה לי חשק לכתוב על נושא אחר והוא השפעת התחרות העסקית על מקצוע עריכת הדין.

הגישה הרווחת היא שתחרות עסקית מועילה לציבור: כאשר בעלי מקצוע פועלים במציאות תחרותית, ציבור צרכניהם נהנה משירותים ברמה גבוהה יותר ובעלות נמוכה יותר. אנסה להראות כיצד התחרות העסקית בין עורכי הדין עשוייה דווקא לפגוע בלקוחותיהם.

בעבר, כאשר בן אדם הלך לבעל מקצוע, כמו עורך דין או רופא, והציג את בעייתו, בעל המקצוע היה עורך את הדיאגנוזה וקובע את המתווה לטיפול. הוא היה אומר ללקוחו: זה יפה מאוד שאתה רוצה לנהוג על עגלת חייך, אבל כישורי הניווט המפוקפקים שלך הביאו אותך למקומך הנוכחי (כתב אישום בפלילים, תביעת מיליונים, סרטן), ולכן אני מבקש ממך לסגת לאחור ולתת לי לנהוג את עגלתך למקום מבטחים.

בימינו הרופאים הם עדיין בעלי סמכות, כאשר דוקטור גוגל, עמו מתייעצים החולים מעת לעת, הוא יותר מיטרד מאתגר של ממש. הבעיה של עורכי הדין היא חמורה יותר, משום שהם עוסקים במלים. ולקוחות נוטים לסבור, משום מה, שגם הם מבינים במלים.

במשך תקופה ארוכה אני מלווה לקוח במאבקיו בבעלי תפקיד חשובים במשרד ממשלתי. ללא ספק מדובר במאבק בעל חשיבות ללקוח, ולמעשה כל עתידו המקצועי תלוי בתוצאותיו. הלקוח מתעקש להיות מעורב בכל שורה ושורה במסמכים שיוצאים מתחת ידי בעניינו. לפני מספר חודשים הגשנו עתירה לבית המשפט. כתבתי את העתירה במשך יומיים, ואז במשך יומיים נוספים הייתי עסוק בהתמודדות עם ההערות של הלקוח לעתירה.

מעורבות של לקוחות בכתבי טענות שמוגשים לבית המשפט היא בעייתית. הם מתקשים להבחין בין עיקר לטפל, הם לא יודעים להבחין בין טענות שלבתי המשפט קל לקבל לבין טענות שבתי המשפט נוטים לדחות, והם לא יודעים להתאים עצמם לקשב המוגבל של שופט שהעומס המוטל עליו הוא כבד.

במציאות תחרותית, כאשר הוא נאבק עם עוד עשרה עורכי דין על כל תיק, עורך הדין אינו יכול להרשות לעצמו לפסול את הערות הלקוח ולהגיד לו "אני יודע מה טוב בשבילך יותר טוב ממך". התוצאה היא שכאשר עורך הדין כותב את המסמך הוא מתרכז בניסיון לרצות את הלקוח ולא בניסיון לשכנע את השופט.

הלקוח עליו אני מדבר היה מאוד לא מרוצה מן השפה ה"חלבית", לטענתו, בה השתמשתי בעתירה. הוא היה מעוניין שנציין במפורש שפקידי הציבור באותו משרד ממשלתי "מחפשים אותו", "החליטו להרוס אותו", ושהם "נוהגים ברשעות כלפיו". ניסיתי להסביר לו שאני לא נוהג להתנסח כך. זה לא רק עניין של סגנון, אמרתי, אלא גם עניין מהותי: בתי משפט לא אוהבים שפה מתלהמת, והם לא אוהבים שמייחסים לעובדי ציבור שיקולים זרים (אלא אם יש ראיות טובות שיגבו את הטענה). הרבה יותר קל לשכנע את בית המשפט שעובד הציבור נהג בתום לב, אבל פשוט שגה.

במאמרו, עידו באום מספר על העתירה לבג"ץ של הרופאים המתמחים ועל לשונה הבוטה. בין היתר הוא מצטט מכתב העתירה את המשפט הבא: "התעלמות בין הדין ממאות מכתבי ההתפטרות של הרופאים המתמחים ושל הרופאים המומחים, ובכלל זה מהתפטרותם האישית של העותרים, מהווה את חקיקתו של חוק יסוד: העבודה בכפייה".

איני מכיר את עורכת הדין של הרופאים המתמחים, אך יש לי יסוד סביר להניח שהיא עורכת דין מצויינת. ככל שאני צודק אז היא יודעת שמדובר במשפט שמוטב היה לולא נכתב בעתירה. מדובר במשפט בוטה במיוחד, שאמור להקפיץ לשופטים את הפיוז. אם שופטים לא אוהבים שמטילים רבב בעובדי ציבור, בטח שהם לא יאהבו לקרוא שמייחסים לשופטים אחרים אחריות על "עבודת כפייה", על כל המשתמע מן הביטוי הקשה הזה. למעשה אני חושב שאם היה מדובר בעניין אחר, פחות חשוב ותקשורתי, אז היה במשפט מהסוג הזה כדי לסגור את ליבם של השופטים ולשכנע אותם באי-צדקת הטוען, שכן ההתלהמות היא מפלטו של מי שאין לו טיעונים משפטיים של ממש*.

*יש לי זוג חברים, עורכי דין בעוונותיהם. הגבר עובד במשרד של אביו, עורך דין מצליח. כאשר האב מופיע בבית משפט ומושמעת באוזניו טענה טובה שאין באפשרותו להתמודד איתה בצורה אינטיליגנטית, הוא טוען בנחרצות "בכל שנותיי כעורך-דין לא נתקלתי בטענה כל כך חסרת בסיס". בימיו הראשונים של הבן כעורך דין, כשזה התכונן לדיון ושאל את אביו כיצד ניתן להשיב לטענת הצד השני, האב חזר על המנטרה הזו. הבעיה היא שטענה כזו עושה הרבה יותר רושם כשהיא נשמעת מפי עורך דין עם ותק של 30 שנה, ולא מפי עורך דין בן יומו.

אני לא נכנס כאן לתוכנו של הטיעון אלא רק לסגנון: ניתן היה לטעון, למשל ש"התעלמות בית הדין ממאות מכתבי ההתפטרות של הרופאים ... מהווה פגיעה אנושה ובלתי מידתית באוטונומיה של הפרט המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". החלופה שהצעתי, לדעתי, היא קשה, אבל לא בוטה, וקיים סיכוי לא מבוטל שהיא הייתה מדברת ללבם של השופטים ומשכנעת אותם, או לפחות מאלצת אותם להתמודד איתה בצורה יסודית.

אבל גם אם אתה עורך דין מצויין הרי יש לך לקוחות שתמיד יכולים למצוא עורך דין אחר. כאמור, קשה להסביר ללקוחות שיש עוצמה באנדרסטייטמנט, ולפעמים יותר קל ופשוט להיכנע להתלהמותם. למעשה גם חברת הביטוח של עורך הדין אמורה להיות יותר מרוצה: הלקוחות לא יכולים לתבוע את עורך הדין על רשלנות מקצועית שעה שהוא פעל בהתאם להוראותיהם.

את התחרות בין עורכי הדין לא נבטל, אז אסתפק בהמלצה (ללא תשלום!): אם חס וחלילה תיקלעו להליך משפטי, אל תבקשו מעורך הדין לכתוב כתב טענות שישכנע אתכם (ואתם ממילא משוכנעים), אלא תבקשו ממנו לכתוב כתב טענות שישכנע את השופט. נכון, זה לא יעשה לכם נעים בזמן קריאת כתב הטענות, אבל אולי זה יעשה נעים בשעת קריאת פסק הדין.

לב שבור הוא

2011-10-14T20:21:00.007+02:00

נושא שביתת הרופאים מכאיב לי ומרתיח את דמי יותר מכל נושא אחר שנדון בתקופה האחרונה בציבוריות הישראלית. הדם מבעבע בראשי, כך נדמה, משום שמדובר בנושא עדין, מורכב וחשוב, שהשתלט עליו שיח שטחי, מיתמם, מתלהם ועלוב. אתחיל מהסוף ואגלה שאין לי את הכלים לדעת אם הסכם השכר עליו חתמו המדינה והסתדרות הרופאים הוא הסכם טוב (למי?) או לא. ההבדל ביני לבין אחרים, במיוחד כאלה שמסוגלים להיות נחרצים ב-140 תווים, הוא שאני מודה בזה. מאחר שאין לי את הכלים לנתח את הפרשה העגומה הזאת, ממילא אין לי השקפה סדורה בנושא. מה שיש לי הוא מספר הערות בצד הדברים, מתוך שאיפה, אולי נאיבית, שאשכנע גם אתכם שאולי יש כאן יותר ממה שנדמה. אני מתנצל מראש שיצא פוסט ארוך מדי, בערך פי ארבעה מן המומלץ. אבל העורך האכזר יצא לחופשת הסוכות והוא הותיר אותי בודד במערכה.

1. הציבור בעד שביתה? הציבור הישראלי מתעב שביתות: הוא לא אוהב את העבודה המאורגנת, לא מבין את ההצדקות לקיומה ולא אוהב את העובדים המאורגנים. לעתים מזומנות התקשורת מדווחת על שביתות מבלי להסביר בכלל מהו הסכסוך שהביא לשביתה, כאשר היא מתרכזת אך ורק בהשלכות השביתה על הציבור. ובכל זאת, במקרה של שביתת הרופאים, פתאום הציבור והתקשורת גם כן, התנהגו אחרת. מישהו שמע דיווחים על חולים שהמתינו במשך חודשים לניתוח ואז יום לפני התאריך המיועד הודיעו להם שיש שביתה והניתוח מבוטל? כיצד זה קורה שמי שהטיסה שלו לחופשה ביוון התעכבה בארבע שעות בשל שביתה נחשב כמי שחווה אסון נורא ואילו זה שחיכה חמישה חודשים לניתוח קטרקט בכלל לא קיים במשוואה הזו?

סיבה חשובה לכך היא שמקצוע הרפואה נחשב כנאצל ומוערך. אבל זו לא הסיבה היחידה או החשובה. הסיבה לכך היא שהרופאים, ובראשם הרופאים המתמחים, הם לא העובדים המאורגנים שאנחנו רגילים לראות. הם משכילים, יש להם עברית מושלמת - בלי ח' ו-ע' חס וחלילה, הם צעירים אבל כבר מצאו את עצמם בחיים, יש להם את רוב שערם בראשם, הם עונדים טבעת נישואין מוזהבת וגדולה מדי, והם מטפחים כרס קטנטנה וחיננית. הם בדיוק מי שאנחנו רוצים או היינו רוצים להיות, ואם לא אנחנו אז לפחות שילדינו יהיו כאלה. העובדה שהרופאים המתמחים מצטלמים כל כך יפה היא גורם חשוב למאבק הזה, והיא גם מאפשרת לחלקם להתנהג בצורה כל כך פסולה, תוך הפרת החוק ותוך סיכון חיי אדם.

2. שקרים שסיפרתי לעצמי. בשנתיים האחרונות מתפתחת תופעה מדאיגה של סכסוכי עבודה שמונהגים על ידי דמגוגים שלא נרתעים מהצגת יעדים בלתי אפשריים למשא ומתן. משא ומתן קיבוצי, כמו פוליטיקה, הוא אמנות האפשר, ובמידה רבה כבר בתחילת המשא ומתן ניתן לדעת מה אפשרי ומה לא. מנהיגי העובדים יודעים זאת היטב ובכל זאת קורה שהם מציגים דרישות, שלא רק שלא ניתן לגשר ביניהן לבין עמדות האוצר, אלא שלא ניתן לגשר ביניהן לבין ההישגים שיוצגו בסוף המשא ומתן. הסיבה לכך היא פשוטה: הצגת יעדים גרנדיוזיים היא כלי מצויין לסחיפת ההמונים וליצירת מוטיבציה למאבק. זה לא פשוט לשכנע עובדים לצאת לשביתה במהלכה הם לא יקבלו שכר. לכן המנהגים מבטחים להם הרים וגבעות. הבעיה מתחילה כשהעובדים לא מקבלים את אשר הובטח להם והם לא רוצים לחזור לעבודה. הפרקטיקה הזאת יוצרת משבר אמון גדול, שמבע אחד שלו היה בקרע בין ההסתדרות לעובדים הסוציאליים, ומבע אחר שלו הוא במרד של חלק מן הרופאים במתמחים בהסתדרות הרופאים המייצגת אותם. הדבר דומה, במידה מסויימת, למלחמת לבנון השנייה: על מנת להצדיק את המלחמה ראש הממשלה אולמרט הגדיר כיעד את שחרור החיילים החטופים, וזאת אף על פי שכל מי שעיניו בראשו ידע שמדובר ביעד שאינו בר-השגה. בכך אולמרט כרה לעצמו את הבור אליו נפל, שכן ללא יעד זה יתכן והמלחמה לא הייתה נתפסת ככישלון. אגב, המירמור של הרופאים על מנהיגיהם, ולפני כן גם הכעס של העובדים הסוציאליים ושל המורים, לא היה נחלתם של פרקליטי המדינה כשהסתיימה שביתתם. בדרך כלל אין לי דברים טובים להגיד על עורכי דין, אבל נראה שהעיסוק שלהם סייע להם להבחין בין דרישות ריאליות במשא ומתן לבין דרישות מופרכות שלא תושגנה בסוף התהליך. במלים אחרות, הם לא התפתו להאמין לשקרים שהם סיפרו לעצמם.

3. נלחמים על עתיד הרפואה הציבורית בישראל? כמו המורים בשביתתם הגדולה, כך גם הרופאים הצליחו לשכנע את דעת הקהל שהמאבק שלהם הוא בכלל לא מאבק על תנאי עבודתם, אלא על פני החברה הישראלית. אבל בסופו של דבר המשא ומתן הוא על תנאי העבודה ולא מעבר לזה. אני לא סבור שיש משהו רע בכך. מדובר בסכסוך ראוי ולגיטימי, אבל לא צריך לקשור לו כתרים לא לו.

מובן שרווחת ציבור הרופאים (או המורים, העובדים הסוציאליים, הפרקליטים, וכן של השוטרים שנמנעת מהם הזכות לשבות) היא אינטרס של הציבור כולו. אולם הרופאים עצמם לא אמונים על האינטרס של הציבור. אני מתקשה להבין איך מישהו הצליח לשכנע את הציבור שעתיד הרפואה הציבורית אמור להיקבע במשא ומתן עם הנציגים של 20,000 רופאים ולא, נניח, עם נציגי 7 מיליון האזרחים צרכני מערכת הבריאות. אני לא אומר, חלילה, שהרופאים לא אמורים להיות חלק משמעותי בתהליך, אבל העמדה שלהם היא בהחלט לא חזות הכל.

אמנם יש השקה בין האינטרסים של הרופאים לבין האינטרסים של הציבור הרחב, אבל יש גם ניגוד אינטרסים בין הרופאים לציבור, למשל בכל מה שקשור להפרטת מערכת הבריאות. בעיני (וזה עניין של השקפת עולם, אפשר לסבור אחרת) התהליך של הפרטת מערכת הבריאות הוא תהליך מתועב, והאינטרס הציבורי בעיני הוא בלימת התהליך והפיכתו. לכאורה הרופאים, או חלק ניכר מהם, לא יסברו כמוני, משום שעיסוקם הפרטי הוא זה שמניב להם, או שהם מצפים שיניב להם, בהמשך הקריירה, הכנסות נאות שלעולם לא ישתלמו להם במגזר הציבורי. לו הדבר היה תלוי בי הממשלה הייתה מתחילה היום בתהליך של הלאמת בתי החולים והמרפאות הפרטיים ואוסרת על הקמת מרפאות פרטיות חדשות. יש להניח שהרופאים לא יאהבו את היוזמה הזו, בלשון המעטה.

אם אני מבין נכון, וכאמור לא פשוט להבין מה קורה כאן, הרופאים מציגים שני טיעונים מדוע יוטב האינטרס הציבורי אם תתקבלנה דרישותיהם.

ראשית, לטענתם, הם עייפים. הם עובדים יותר מדי, במשמרות ארוכות מדי, וקיימת סכנה שהטיפול שהם מעניקים לחולים ייפגע כתוצאה מכך. זה טיעון משכנע. אבל הטיעון הזה נכון לא רק לגבי הרופאים המתמחים שעובדים בשירות המדינה. הוא נכון גם לגבי הרופאים המומחים שלאחר עבודתם בבית החולים הציבורי הולכים לעבוד במרפאות פרטיות. האינטרס הציבורי, אם כך, הוא שלא רק שמספר שעות העבודה של הרופאים בשירות המדינה יצומצם, אלא שהוא יוגבל גם בעבודתם במגזר הפרטי. אני בספק אם הרופאים יסכימו להגביל את מספר שעות העבודה שלהם במרפאות הפרטיות.

שנית, הרופאים טוענים שאם שכרם לא יעלה דרמטית הם ינטשו את המקצוע ויעברו להייטק, או לחילופין יעזבו את הארץ. גם הטענה הזו משכנעת במידה מסויימת. לטענה יש שני חסרונות: האחד: כפי שאציין בהמשך, הרופאים מאוד אוהבים את המקצוע שלהם, וספק אם הם ימהרו לעבור להייטק. השני: אני מניח שרוב רובם של הרופאים אוהבים את ישראל וקשורים אליה, וספק אם הם יהגרו לחו"ל. בכל אופן, גם אם מקבלים את הטענה כפי שהיא, היא טענה מרגיזה. היא לא טענה שמדברת על גמול ראוי לעבודה ראויה, אלא מדובר בטענה כוחנית שאומרת "תן לי כי אני יכול לדרוש את זה". כמובן, זו טענה לגיטימית, וזו נראית כמו טענה שעשוייה לגרום לאוצר המדינה לפתוח את הכיס, אבל לא מדובר בטענה שאמורה לעורר סימפטיה, ובטח שהיא לא מבטאת דאגה ל"עתיד הרפואה הציבורית בישראל".

4. רופאים אוהבים את העבודה שלהם. רופאים נמנים על הזן הנדיר של האנשים שבאמת אוהב את העבודה שלהם. זאת עבודה מעניינת, מאתגרת, מספקת, ומרגשת, גם במובן הסנטימנטלי וגם במובן האדרנליני. הגמול האישי שרופא מקבל מעבודתו עולה על זה שמקבלים בעלי מקצוע אחרים. יש לזה מחיר כלכלי: מי שאוהב את העבודה שלו ימשיך לבצע אותה גם אם השכר עבורה הוא נמוך יחסית. מצד שני, יש אנשים רבים שהיו מוותרים על חלק משכרם כדי לחוש סיפוק מעבודתם.

5. מרוויחים פחות מהעוזרת? בסכסוכי עבודה מסויימים העובדים שמחים להציג את תלוש שכרם כדי להראות כמה עלובה משכורתם. לעתים רבות המשכורת היא באמת עלובה. אני מניח שרוב הציבור התבייש לראות את תלושי השכר של העובדים הסוציאליים, שככל הנראה משתכרים פחות מחלק ניכר ממטופליהם. במשך חצי שנה של מאבקם לא נתקלתי ברופא שניאות לחשוף את תלוש השכר שלו. רק הושמעה שוב ושוב הטענה שהם משתכרים 26 ש"ח לשעה, פחות מהעוזרת שלהם. מנגד, גם האוצר לא חשף את תלושי השכר של הרופאים (השבוע הוא מסר נתונים על שכרם של מנהלי מחלקות בכירים, שלא ניתן ללמוד מהם דבר). מהמיסוך שנקטו שני הצדדים היה ניתן להסיק שהאמת אינה נחלתו של מי מן הצדדים בסיפור. והנה, בשעה טובה, "הארץ" פרסם השבוע תלוש שכר חודשי של מתמחה ממרכז הארץ, שביצע שש תורנויות. תלוש זה מראה ששכרו החודשי של המתמחה, עבור 258 שעות (זה המון, ללא ספק) הוא 15,609 ש"ח ברוטו (לפני התוספת שיעניק ההסכם שנחתם). אם מחלקים את שכר זה באופן גס ל-180 שעות + 108 שעות נוספות לפי תעריף של 200% מגיעים לשכר שעתי בסיסי של 39.5 ש"ח לשעה. האם מדובר בשכר ראוי לרופא? חד משמעית לא. האם הייתי מעניק להם שכר גבוה יותר? בהחלט כן. אבל מרגיז אותי שבניסיון לקבל את אהדתי משקרים לי. העוזרת מרוויחה פחות מהרופא ששוכר את שירותיה. בנוסף, לעוזרת אין אופק קידום, לא חוסכים לעוזרת לקרן פנסיה (אף על פי שכיום ישנה חובה חוקית לעשות כן), לא חוסכים לה לקרן השתלמות, והיא לא מקבלת 26 ימי חופשה בשנה + 20 ימי מחלה. כמובן, אין שום פסול בהטבות הסוציאליות האלה. הלוואי על כולנו. [אני חייב לציין, עם זאת, ששכר הבסיס המחושב עבור ההטבות הסוציאליות של הרופאים הוא מגוחך ממש - שליש בלבד מהשכר ברוטו. אבל זאת שאלה אם הרופאים המתמחים מעוניינים לקבל תוספת שכר מוקטנת יחסית, שתיחשב להם גם לצורך הפנסיה, או שהם מעדיפים לקבל תוספת שכר גבוהה כבר עתה, שלא תיחשב לצרכי פנסיה, מתוך הנחה שממילא החיסכון בימי ההתמחות יתגמד מול החיסכון הפנסיוני שיצטבר בתקופת עבודתם כמומחים].

6. האם אפשר להקטין את מספר התורנויות של הרופאים? אחד הנושאים הסבוכים שבהם דנו הוא מספר התורנויות הלא-הגיוני שהרופאים המתמחים נדרשים לבצע בחודש. הרופאים דרשו להקטין את מספר התורנויות הללו. עושים זאת, על ידי הוספת תקנים למערכת. השאלה כאן היא אם יש אנשים שיאיישו את אותם תקנים. אין לי מושג, אבל להבנתי התשובה היא שלילית. כלומר, אין יותר מדי רופאים מובטלים בארץ שמחכים שהמערכת תקלוט אותם. זו, אגב, אחת הסיבות לכך שהרופאים המתמחים העזו לאיים ב"התפטרות" המונית: לא מידפקים על המערכת רופאים נוספים, והם ידעו שהמדינה תילחץ והם יחזרו לתפקידם בסופו של דבר. אם כך, השאיפה להקטין את מספר התורנויות היא ראוייה, אבל ישנן מגבלות אובייקטיביות שאני לא בטוח שהוצגו לציבור באופן הוגן.

7. מי "התפטר"? אחזור בי במקצת משאמרתי קודם ואציין שלאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית, הוא כנראה באמת אידאליסט שביקש להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על האינטרסים של הרופאים כעובדים. כך, בין היתר, הוא ביקש, יחד עם משרד האוצר, לחזק את בתי החולים בפריפריה, תוך מתן הטבות כספיות לרופאים בעובדים בהם. מנהלי בתי החולים במרכז הארץ לא אהבו את זה. הם לא אהבו את הרעיון שהם יקבלו פחות משאבים מבתי חולים אחרים (אף על פי שהם בתי חולים עשירים משמעותית). ובאופן מפתיע רק המתמחים בבתי החולים במרכז הארץ "התפטרו". בפריפריה לא. האם יכול להיות שה"מתפטרים" קיבלו עידוד ממנהלי בתי החולים שבכלל רצו לקבל יותר משאבים למוסדותיהם? האם יכול להיות שבפריפריה מרוצים מההסכם? ובעצם, למה ש-387 מתמחים ינסו לכפות שינוי של הסכם שאושר על ידי המוסדות המוסמכים של ארגון המאגד 20,000 רופאים?

8. התפטרות - סוס או מכונה? אחד הויכוחים הסוערים ביותר בעולם המשפט ב-20 השנים האחרונות, הגם שאינו מעניין את הציבור הרחב, נוגע להלכה שקבע השופט ברק המכונה "הלכת אפרופים". פסק הדין "אפרופים" דן בפרשנות של חוזים, והוא תוהה אם יתכן שבית המשפט, כאשר הוא מפרש הסכם, יתעלם מהלשון המפורשת של ההסכם והוא יקבע - על סמך ראיות שיוצגו בפניו - שהצדדים התכוונו לדבר אחר. הדוגמא הקלאסית היא של הסכם למכר דירה, במסגרתו הצדדים מסכימים בעל פה שהתמורה תעמוד על מיליון וחצי ש"ח אבל הם כותבים בחוזה מיליון ש"ח בלבד, על מנת להונות את רשות המסים. אם הדבר ייוודע, בית המשפט יקבע שההסכם האמיתי הוא על תמורה של מיליון וחצי ₪ אף על פי שהכתוב טוען אחרת. השופט ברק בחר להדגים זאת באופן ציורי:

"טול את ראובן האומר לשמעון: אני מציע למכור לך סוס שבבעלותי במחיר פלוני. שמעון משיב כי הוא רוצה לקנות את סוסו של ראובן באותו מחיר. שני הצדדים התכוונו למכונה ישנה שבידי ראובן, אשר בלקסיקון של שניהם מכונה 'סוס'. מהו החוזה שנכרת? נניח כי מלשונו הברורה של החוזה - שעניינו קנייה ומכירה של סוס - עולה כי אומד דעתם של הצדדים הוא במכירתה של חיה ההולכת על ארבע המכונה בעברית 'סוס'. זו הייתה הבנתו של כל קורא סביר (אובייקטיבי). מה טעם יש להכיר בחוזה בעל תוכן זה, כאשר שני הצדדים גמרו בדעתם למכור מכונה ישנה, אשר הנסיבות החיצוניות מלמדות כי הם כינו אותה 'סוס'?"

כלומר ברק אומר, שאם שני הצדדים להסכם מדברים על עסקה בסוס אולם למעשה מתכוונים לעסקה במכונה, יש להתייחס להסכם כאל הסכם במכונה, וזה אף על פי שהאדם הסביר, שלא מכיר את הצדדים, יקרא את ההסכם ויסבור שמדובר בעסקה בסוס. ברק אומר כאן את המובן מאליו. הבעיות מתחילות כשהמקרים הם פחות מובהקים.

מכתבי "ההתפטרות" של הרופאים המתמחים מזכירים את הלכת "אפרופים", משום שגם בעניינם ישנו פער בין הטקסט לבין התכלית העומדת בבסיסו. כאשר 387 הרופאים המתמחים הגישו את מכתבי "ההתפטרות" שלהם הם לא באמת ביקשו להתנתק מהמעביד שלהם ולחפש עבודה חדשה. הם ביקשו להפעיל לחץ קולקטיבי על המעביד הנוכחי שלהם על מנת להישאר עובדים שלו בתנאים טובים יותר. בעולם יחסי העבודה קוראים לזה "שביתה". הבעיה היא שלאחר שנחתם ההסכם, השביתה של המתמחים היא לא חוקית.

הרופאים המתמחים טענו שהם אנשים עצמאיים שהגישו את מכתבי ההתפטרות אינדיבידואלית. אכן כל רופא הגיש מכתב "התפטרות" באופן אינדיבדואלי, והוא עשה כן, באופן אינדיבדואלי באותו המועד, לאחר ההחלטה הקודמת של בית הדין וכמחאה על ההסכם הקיבוצי שנחתם. כל המתמחים מינו באופן אינדיבידואלי את אותם נציגים שיידברו עם משרד האוצר, נעזרו באופן אינדיבדואלי בייעוץ תקשורת של אותו "יועץ אסטרטגי" דוחה, ובאופן אינדיבדואלי הם כולם פנו לאותה עורכת דין שתייצג אותם בבית הדין. נדמה שכל האינדיבדואליות הזאת מוציאה שם רע לעדריות.

בנסיבות אלה, ולאחר שציטט בהרחבה מייל ששלחו מנהיגי המתמחים שקראו לרופאים להתפטר באופן אישי על מנת להשיג הישגים ארגוניים, בית הדין קבע, ולמעשה קשה לחשוב שהיה ניתן לקבוע אחרת, שמה שהם מכנים "התפטרות" הוא למעשה "שביתה". ולא סתם שביתה: מדובר בשביתה קשה, פוגענית, שמסכנת חיי אדם.

מספר ימים לפני כניסת "התפטרותם" לתוקף נפגשו נציגי המתמחים עם ראש הממשלה שביקש לתת לו ארכה של מספר ימים, והוא ביקש מהם לגלות אחריות. הדבר גרר ביקורת קשה ונטען כי על הממשלה היה לנהוג באחריות. אפשר לשאול בעצם מהו גילוי אחריות מטעם הממשלה, הרי לעולם משא ומתן תלוי בשני הצדדים. אבל גם אם על הממשלה רובצת אחריות, וגם אם היא השתחררה ממנה, אין הדבר אומר שעל הרופאים המתמחים לא רובצת אחריות. ובצורה בוטה ודמגוגית: כמה אנשים היו צריכים למות כאן, מבחינת הרופאים, כדי ללמד את נתניהו לקח?

אז האם בית הדין הארצי לעבודה פגע בזכות היסוד של כל אדם להתפטר? לא. המתמחים שחזרו למקום העבודה הם לא "עובדי כפייה". בית הדין אסר על עובדים מאוגדים לנקוט בצעדים ארגוניים לא-חוקיים, ואלה כמובן חדשות ישנות מאוד. בית הדין לא ימנע מאף רופא שמאס במקום עבודתו לעזוב אותה. אבל יש לזכור שעובד (מאורגן, להבדיל, אולי, מעובד בחוזה אישי) לא מתפטר ובמקביל מנהל משא ומתן על המשך תנאי העסקתו.

9. קשה. מקריאת פסק הדין של בית הדין עולה שלא היה ניתן להכריע אחרת. ובכל זאת היה לבית הדין מאוד קשה לתת את פסק הדין הזה, והשופטים ציינו במפורש בפסק הדין. הדבר נובע ממשבר אמון קשה בין ציבור הרופאים, והציבור הרחב הרחב לבין ההסתדרות הרפואית, הממשלה ובית הדין לעבודה, ומן הידיעה שפסק הדין לא ייקרא ושלא יהיה בו כדי לפתור את המשבר.

משבר האמון הזה נוצר, כמובן, מתנאי ההעסקה הלא-פשוטים של הרופאים, בעיקר המתמחים. אבל לא היה די בכך. המשבר לא היה יכול להיווצר ללא ההתנהגות הכוחנית של כל המעורבים, ללא הדמגוגיה, ללא המלים הריקות והמלים המסתירות, ללא האטימות וההיאטמות של המעורבים וחוסר היכולת להקשיב לאחר והיכולת לתת לו את התחושה שאתה מקשיב לו. את הנזקים נאמוד בעתיד, ובינתים כואב בעיקר הלב.

זו לא הטרדה מינית אם אתה הומו

2011-09-28T15:38:00.002+03:00

ל', ידידתי מהעבודה, עברה שנה רבת תהפוכות, במהלכן בין היתר היא יצאה ממערכת יחסים בת מספר שנים. לאחרונה היא טענה לקושי מסויים באיתור בן-זוג חדש. הצעתי לה ללכת לברים, אליהם היא אוהבת ללכת ממילא, ולהתחיל עם בחורים שימצאו חן בעיניה. "אבל אני לא יודעת איך להתחיל", היא אמרה. הצעתי לה, "תתחילי מווגינלי".

שנה טובה והתחלה טובה לכולם.

איוורור מדפים

2011-09-17T16:07:00.008+03:00

יובל סער פרסם אתמול במוסף "הארץ" מאמר יפה שעסק בהחלטת איקאה לשנות את עיצובו של "בילי", ארון הספרים שלה. הדגם החדש יהיה עמוק יותר. מדוע?

"איקאה מסבירה בכך שהספריות איבדו את השימוש המקורי שלהן ומי שקונה אותן כבר לא מניח בהן ספרים, אלא מזכרות, חפצי נוי, תמונות ועוד. ובמלים אחרות, כל דבר שהוא לא ספרים".

סער קושר את התופעה לעלייתם של הספרים האלקטרוניים.

"'לכל אחד יש כמה ספרים. יש כאלה שיש להם כמות מאות. בילי מתאים לכולם', מכריזה הכותרת בראש העמוד שמציג את הדגמים בקטלוג של איקאה. אולם השאלה שלא נשאלת בקטלוג היא מה יעשה מי שיש לו כמה מאות ספרים, אבל כולם מאוכסנים באייפד או בקינדל? האם הוא בכלל יצטרך ספריה?"

בימיי בתיכון, גיבשתי לעצמי תזה לפיה יש ביכולתי לשפוט אנשים, ולדעת אם אני יכול להיות חבר שלהם, על סמך טעמם המוזיקלי. התזה נשענה בין היתר על כך שלחבריי באותה תקופה ולי היה טעם דומה. בשירות הצבאי התזה קרסה בשמירה הראשונה שעשיתי עם חייל, שהיה נחמד וחכם, אבל בעל טעם מוזיקלי מזעזע.

אז אמנם איני סבור עוד שניתן לעמוד על טיבם של אנשים רק על סמך טעמם המוזיקלי, הספרותי או הקולינרי, אבל אין הדבר אומר שאני מצליח להימנע מלהמשיך לנסות.

אחד מתחביביי הגדולים ביותר הוא בחינת ספרייתם של אנשים שאני מתארח בביתם לראשונה. היכרותי עם כריכות של ספרים ושמות של סופרים מאפשרת לי לגבש דעה, בדרך כלל שלילית, לאחר סקירה של 20 שניות. כמובן, ניתן להמשיך ולהעמיק, ולשלוף ספרים ולבחון אותם באופן פרטני, בהתאם לעניין שהספרייה מעוררת, ובהתאם לסיטואציה הכללית.

הנטייה לעבור לספרים האלקטרוניים היא חדשה די רעה מבחינתי. אין ספק שבחינה דקדנית של ספריה המוצגת בסלון הבית מעידה על אופי חטטני, אבל מדובר בחטטנות שניתן לה היתר. והרי אני לא בודק מה מונח לאנשים על השידה ליד המיטה, או במגירת השידה.

לעומת זאת, ספק בעיני אם אנשים יתירו לי ליטול לידיי את הקורא האלקטרוני שלהם ולבדוק מה יש להם בזיכרון. זו כבר תיחשב חטטנות בלתי-לגיטימית.

כמובן, לא אלמן ישראל. השנים האחרונות הפקידו בידי הסטוקר הפוטנציאלי כלים רבים, יקרים מפז, ובהם פייסבוק, טוויטר, פורסקוור ועוד ועוד. אבל את החזות האינטקטואלית, כנראה, אנחנו נאבד.

ואם עסקינן בספריות, הרי שספרייתי קורסת וכבר זמן רב אני דוחה את רכישתו של ארון ספרים חדש. לפיכך לא נותר לי אלא לנסות לרווח קצת את הארון ולהציע לציבור הרחב ספרים שלא קראתי, לא צלחתי, לא אהבתי או סתם לא הותירו משקע, באופן המאפשר לי להיפרד מהם. מטבע הדברים מדובר בספרים שאיני רוצה עוד בספרייתי, לכן אתם לא יכולים ללמוד מן הרשימה שלהלן דבר על אהבותיי או על תחומי העניין שלי. ההיפך הוא הנכון, אתם יכולים ללמוד מה עניין אותי לרגע בחנות בחמש-עשרה השנים האחרונות ולא הצליח להמשיך לעורר עניין זמן רב לאחר מכן:

נקודת האל-חזור, רונן ברגמן (נמכר)
על טבעה של האמנות, רות לורנד
האם השכול מת?, רוביק רוזנטל (נמכר)
משמרת לילה, שרה ווטרס
המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת, מארק האדון
מהדורה מיוחדת, דוד ויצטום
מחברות המלחמה, מרגרט דיראס (נמכר)
עדן, יעל הדיה
חלון פנורמי, ריצ'רד ייטס
אדון הסימפטום, גלעד אלבום
לבד בברלין, הנס פאלאדה (נמכר)
אפריל בפאריז, מיכאל ואלנר
אדם נכנס לחדר, ניקול קראוס (נמכר)
מדריך לתרבות המודרנית, רוג'ר סקרוטון (נמכר)
עד שיום אחד, שמי זרחין
שפה ושאלות על הידע, נועם חומסקי (נמכר)
בין שני העולמות, ז'קלין כהנוב (נמכר)
אימפריה משל עצמם - ניל גבלר (נמכר)
מחשבות על מחשבות, ג'ונתן מילר (נמכר)

מי שמעוניין באיזה מן הספרים - שישלח מייל, יטקבק, יסמס, ידאם או ייצור קשר בכל דרך אחרת. הספרים יישמרו למשך זמן סביר עבור הראשון שיבקש ם.

בנוסף, אתם מוזמנים לעבור גם על רשימת הספרים שפרסמתי בעבר. חלק מהם לא נדרשו ולא טרחתי לפנות אותם.

איני מצפה לתמורה עבור הספרים פרט לשניים: עבור לבד בברלין או "עד שיום אחד" אני מצפה לקפה ומאפה מצד המזמין. על כאלה ספרים מחורבנים בן אדם צריך לשלם.

לקראת הערב

2011-09-03T13:42:00.014+03:00

לקראת "הפגנת המיליון" שתיערך הערב, אני מעוניין לטרחן במעט ולהציג כאן דברים שהצגתי בפלטפורמה אחרת, מכובדת יותר*, עוד בטרם קמה פלטפורמה זו, שאמנם היא פחות מכובדת, אבל היא שלי. שלי!

*פוסט הדיווש שאבנר כתב רופף את עצביי הרופפים ממילא. קנאה רבה אחזה בי תוך כדי הקריאה בו.

הקריאה "העם דורש צדק חברתי", היא גולת הכותרת של המחאה שליוותה אותנו בששת השבועות האחרונים. בהקשר של קריאה זו, וביחס למהות המאבק עצמו, ראוי להעיר מספר הערות על טרמינולוגיה. יש חשיבות רבה מאוד לטרמינולוגיה, ושימוש נכון בה עשוי לחסוך מאנשים רבים (כולל שופטים עליונים בארץ ובעולם) אמירת שטויות.

את הביטויים “שוויון”, “צדק חלוקתי”, “צדק חברתי” יש לזרוק אותם לפח, או לכל הפחות להכניס אותם לפרופורציה הראויה להם.

אני מציע שכל אשה ואיש (וכמובן גם החברה שהיא סך הנשים והאנשים) יגבשו את מראה החברה האוטופית שלהם: האם הם רוצים שלכל האנשים יהיו טובין במידה דומה? האם הם רוצים שהחלוקה תהיה בהתאם לעבודתם, קושייה, נחיצותה או פירותיה? האם הם רוצים שאדם ייהנה (או יסבול) ממצבם הכלכלי של הוריו, סביו, והורי-סביו? האם הם לא רוצים שכך יהיה? האם הם רוצים שהמדינה תתערב לטובת אנשים בעשירון התחתון (ובעשירונים שמעליו) כדי להעלות את מצבם אל מעל רף שראוי או לא ראוי לקבוע? האם הם רוצים שהמדינה תתערב לטובת האלפיון העליון (אלה המכונים בימים אלה טייקונים) מתוך תפיסה שסיוע להם ייטיב עם החברה כולה?

צריך גם לקבל המון החלטות חשובות אחרות: מהו היחס בין נשים וגברים בחברה? מה המשמעות של היות ערבי במדינת ישראל? מה המשמעות של היות יהודי במדינת ישראל? האם משפחה זה טוב? האם (רק) משפחה פטריארכלית זה טוב? האם פונדקאות זה טוב? האם אנחנו רוצים הרבה ילדים במדינה? האם אנחנו רוצים (רק) ילדים חילוניים/חרדים/ערבים בחברה? מהי ילדות? האם ילדה בת 10, שיכולה להתקשר בחוזה משפטי תקף בו הוא רוכשת נסיעה באוטובוס מביתה לבית ספרה, יכולה גם להתקשר בחוזה משפטי מחייב לקניית טלפון נייד עם התחייבות לשלוש לשנים? ומה עם הסכם למכר כלייתה תמורת בובה חדשה? ואם היא בת 20? ואם היא רוצה לקנות סקס? ואם היא מציעה סקס בחינם? למה לא? הרי היא ילדה גדולה, אפילו באוטובוס היא יכולה לנסוע לבדה.

זה אמור להיות השלב הראשון של הפיכתנו לחברה טובה יותר – להכריע בכל השאלות האלה. החדשות הרעות הן שהשלב השני לא אמור להיות יותר פשוט. בשלב השני צריך לשאול כיצד אנו מביאים את החברה ממצבה דהיום למצבה האוטופי. במלים אחרות: אילו כלים כלכליים וחברתיים עלינו ליצור, וכיצד עלינו לעצבם, כדי שאלה יביאו אותנו אל עבר האוטופיה.

הסיכון לטעות, יש להניח, הוא עצום. נניח שהמדינה רוצה לעודד ילודה: האם קצבאות ילדים אכן מעודדות ילודה? האם חוק הלפרט משנת 2000, שקבע תוספת לקבצאות הילדים החל מן הילד החמישי, הביא לעלייה במספר הילדים למשפחה? האם יתכן שהוא לא שינה את הילודה אולם רק הקל על מצוקתן הכלכלית (אם ישנה) של משפחות שבכל אופן (ומטעמים שלא נרחיב כאן) סבורות שמשפחה צריכה לכלול תריסר ילדים? אם כן ואם לא, מה עשה ביטולו של חוק הלפרט בשנת 2003? ומה לגבי השבת קצבאות הילדים אבל רק למשפחות שמחסנות את ילדיהן (דהיינו: לא בדויים) – כיצד היא תשפיע על הילודה? ועל החשיפה בארץ למחלות כאלה ואחרות?

ובכל זאת, צריך לקחת את הסיכון, וליצור את הכללים הללו. עושים את זה בדרך כלל במדינה (לא בהכרח דמוקרטית) בדרך של חקיקת חוקים.

וכאן יש לחזור לטרמינולוגיה: חוק הוא “צודק”, וחוק מס קובע “צדק חלוקתי” אם הוא נועד ליישם את אותה אוטופיה שהחברה אימצה (יש לשים לב שאני לא בודק אם הוא מביא לאותה תוצאה. זו לא שאלה של צדק כי אם שאלה של יעילות). החוק אינו צודק אם הוא לא עושה כן. באותה המידה חוק יהיה “שוויוני” אם הוא מתייחס אל האנשים – הדומים והשונים בחברה – באותה המידה שהאוטופיה דורשת. כך, למשל, אם באוטופיה רואים את כל הנשים עובדות מחוץ לבית ואת כל הגברים במטבח – חוק שיישם את אוטופיה זו יהיה "חוק שוויוני", באותה המידה שרובנו סבורים שמניעת זכות ההצבעה לכנסת מילדים בני 5 היא לא "אפלייה".

במלים אחרות, "צדק" ו"שוויון" הם מושגים גדולים מדי, ומרוב גודלם למעשה הם לא אומרים כלום. הם מגלמים בעבור אנשים שונים מהות שונה המורכבת מפרטים רבים מספור. כאשר אזרח אומר שכלל פלוני או פעולה אלמונית “אינם צודקים” הוא בעצם לא אומר כלום כל עוד הוא לא מהסביר מהי השקפת העולם בגינה אני אומר את זה.

בוויכוח על חלוקת טובין בחברה, ובוויכוח על מיסים והחלתם על הפרטים בחברה, לעולם כל הצדדים (הסוציאליסטים, הליברטריאנים וכל יתר חבריהם מקצות הקשת הפוליטית(!)) יטענו ש"עקרון השוויון" תומך בעמדתם ושהחלוקה בה הם תומכים היא זו הצודקת והשוויונית ביותר. כשהם יאמרו את זה צריך לזכור שהם בעצם לא אומרים כלום.

להתראות בערב.

תקופת החביון

2011-08-31T23:42:00.022+03:00

אין זה סוד כי בשנתו השנייה של הבלוג, אשר הסתיימה היום, מספר הפוסטים שפורסמו ירד בצורה דרמטית.

יש לתהות מדוע קרה הדבר. יש להניח כי אחת הסיבות לכך היא פעילותו של העורך האכזר, אשר החל לנקוט במדיניות עריכה נוקשה מזו שהנהיג בשנתו הראשונה של הבלוג. כך קרה שעל כל פוסט שפורסם נכתבו שניים נוספים שנותרו במגירה הוירטואלית. אכן, הפכתי לשלמה ארצי של הבלוגספירה הישראלית.

סיבה אחרת, חשובה יותר, הגם שאינה מונעת משלמה ארצי להמשיך להוציא אלבומים, היא התחושה שבמידה רבה כבר אמרתי את רוב מה שיש לי להגיד. כבר אמרתי שאני אוהב קפה (ומתעב את ארומה), סיפרתי שאני אוהב את א.ב. יהושע, יהושע קנז, אהוד בנאי וחוה אלברשטיין, דיווחתי על המצוקה שרועי מסב לי, התוודיתי על האובססיה שלי לנאצים, והבעתי את געגועיי לעוזי וייל. וכך התברר שאני בחור עם מספר שטיקים מוגבל, ועם הזמן קשה יותר ויותר להתפאר בהם.

ובכל זאת, גם אם הכל נגמר, הרי שזה לא כל כך נורא: שנתיים הן לא מעט זמן, ובארכיון נותר מהן משהו. הנה אך השבוע רועי הפנה לפוסט שכתבתי לפני למעלה משנה והספקתי לשכוח. קראתי את דבריי בהנאה, הסכמתי עם כל מילה, ואפילו צחקתי במקומות הנכונים. היה שווה.

הבוקר נשקף מחלון מקום עבודתי המראה הזה:

העליתי לחשבון הטוויטר שלי את תמונת האוטובוס הוורוד והפרוותי תוך שצייצתי: "ובינתיים ברמת החייל, עוד סיבה לשנוא הומואים".

אחד, פלוני, לא אהב את ציוצי, ובחר להגיב במכה מתחת לחגורה.

פלוני: רק הומואים לטנטיים יכולים לשנוא הומואים
יפתח: אוי, ומה זה אומר עלי?
פלוני: איך אתה מסיק שזה בכלל קשור אליך?
יפתח: אה, זה לא קשור אלי, אלא פשוט רצית להציג את התזה שלך. סבבה. אגב, הומואים לטנטיים הם בהכרח פסיביים?
פלוני: לא יודע, תגיד לי אתה
יפתח: אין לי מושג. נניח שכן.
פלוני: אתה שונא הומואים?
יפתח: לא דיברתי על שנאה. דיברתי על סיבות לשנאה.
פלוני: הבנתי. התחמקות מתוחכמת. אז יש לך סיבות לשנוא, אבל אנחנו עדיין לא יודעים אם אתה שונא או לא. אתה שונא הומואים?

עלי להודות כי השיחה התישה אותי וסיימתי אותה בהפנייה לבלוג זה, מתוך שאיפה שהוא ילמד על השקפותיי בנושא.

מספר שעות לאחר מכן פנתה אלי, גם כן בטוויטר, פלונית אשר כנראה הייתה עדה לתכתובת לעיל, ומצאה לנכון לעיין בבלוג בעצמה.

פלונית: מצחיק הבלוג שלך. אם כי לא ירדתי לעומקו של העיסוק שלך בהומואים
יפתח: תודה רבה. מה שחשוב שזה מצחיק. ואת העיסוק בהומואים נותיר למיטה.
פלוני: ככה איוותר בסקרנותי?
יפתח: מה את רוצה לדעת?
פלונית: למה אתה מתעסק בזה כל-כך? אתה הומו חבוי?

וכך, מצאתי לעצמי אתגר לכתיבה בשנתו השלישית של הבלוג.

האם אני הומו? האם אני הומו חבוי? האם אני מסוגל לגלות אם אני הומו ככל שאני חבוי? האם אמשיך להיות חבוי גם אם אגלה שאני הומו? האם אני שונא הומואים? האם אני שונא את עצמי? האם אני ראוי לשנאה הזאת? האם לא הרבה יותר גרוע להיות עורך דין?

אם תרצה השם נזכה ונמצא תשובות לשאלות אלה ולשאלות נוספות במהלך השנה הקרובה. נתראה.

המדינה ואני

2011-08-11T22:54:00.015+03:00

כפי שד"ר האוס מורנו, כולם משקרים. כולם משקרים לכולם, וכך גם לקוחות משקרים לעורכי דינם. לא שלקוחות ממהרים למסור מידע מוטעה ממש, אף על פי שגם דברים כאלה קורים, אבל לעתים מזומנות הם נמנעים מלמסור מידע חיוני שעשוי להשפיע על הבנת התיק או על אופן ניהולו.

ניתן למצוא מספר סיבות לכך שאנשים נמנעים מלמסור את כל המידע הנחוץ לעורך דינם. ישנם אנשים שפשוט לא חושבים שמידע כזה או אחר הוא רלבנטי. לקוחות פרנואידים, למשל, טוענים שעושים להם עוול ורודפים אחריהם סתם כך, תוך שהם לא מצליחים לקשר בין אותה רדיפה לבין המעשים הלא יפים שבגינם רודפים אחריהם. מנגד, ישנם לקוחות שמודעים היטב לרלבנטיות של המידע שהם מסתירים. הם מסתירים את המידע משום שהם סבורים שהוא מזיק לטיעון שלהם (הם צודקים) ומשום שהם סבורים שאם הם לא יגלו את המידע לעורך דינם הוא לא יתגלה לאף אחד (הם טועים. בדרך כלל המידע מצוי אצל היריב). ישנם גם לקוחות שמודעים למידע אבל הם נבוכים לספר אותו לעורך דינם. המסקנה היא שכולם משקרים בראש ובראשונה משום שהם אידיוטים.

זכיתי ואני עוסק כעורך דין בעיקר בייצוג אזרחים בסכסוכיהם משפטיים עם המדינה: אנשים שלא נתנו להם מסיבות שונות רישיון לעסוק ברפואה, פסיכולוגיה או רוקחות, אנשים שלא מרוצים מתכנית המתאר שמשרד הפנים קבע לאזור מגוריהם, גופים שלא מקבלים מהמדינה את התקציב לו הם ראויים לטענתם, וכיוצא באלה אנשים שיש להם בעיות עם המדינה על גופיה השונים (מי שזקוק ומעוניין מוזמן לפנות אלי לייעוץ בתשלום). לא ערכתי סטטיסטיקה מסודרת, אבל ניתן להעריך שבסכסוכים משפטיים שכאלה עם המדינה, ישנם סיכויים מכובדים של למעלה מ-90% שהאזרח יפסיד. והדבר לא נובע (רק) מכישוריי המוגבלים כעורך דין.

כאשר אני נפגש עם לקוח חדש, הוא מספר לי את סיפורו. בפגישה זו הוא מציג את הגרסה שלו בצורה הבומבסטית ביותר, וכאמור, הוא עושה כן תוך השמטת מידע חיוני שעשוי להציג את התיק באור שונה מזה שהלקוח מבקש להציגו.

ב-50% מן הפגישות הללו, אף על פי שמבחינת הלקוח הוא מציג את התיק בצורה האוהדת ביותר עבורו, אני משתכנע בו במקום שהצדק אינו מצוי עם הלקוח שלי.

20% מן הפגישות הללו מסתיימות בתחושה שעשו עוול ללקוח, אבל התחושה הזו עוברת תוך זמן קצר למקרא המסמכים הרלבנטיים שהלקוח מעביר.

20% נוספים מן הפגישות מסיבות תחושה שלקוח צודק, והתחושה הזו נמשכת לאורך תקופה, עד אשר מתקבלת עמדת המדינה, שכוללת מידע מפליל שהלקוח נמנע מלמסור לי.

תחושת הצדק נשארת עם הלקוח רק באותם 10% עלובים, אם לא למטה מזה, מן התיקים.

כשציינתי בפני רופאת השיניים שלי שבמאבקים שכאלה עם המדינה ישנם סיכויים של 90% להפסיד, היא התפתתה לומר שאם כך תחום העיסוק שלי מתאפיין בדון-קישוטיות. הסברתי לה שהרושם הוא מוטעה: מאבקיו של דון קישוט ניחנו בחזות נאצלת. ואמנם, גם אם בדומה לדון קישוט סיכויי מאבקיי הם נמוכים, אין מדובר במאבקים נאצלים: לא רק שלקוחותיי צפויים להפסיד למדינה בבתי המשפט ב-90% מן התיקים, הם גם ראויים להפסיד לה.

למדינה יש שם רע: היא גדולה, היא חזקה, היא אטומה, היא רומסת את הפרט, מתעללת בו, מוליכה אותו מפה לשם ובחזרה, וכיוצא באלה טענות שיש לכולם כנגדה. נורא קל לשנוא את המדינה. ואני אוהב אותה.

במהלך מאבקיי במדינה אני פוגש עובדי מדינה חכמים, רציניים, מקצוענים, מסורים, שקולים ונכונים לסייע. אנשים אלה יודעים לשקול שיקולים רחבים ולראות את התמונה המלאה של הדברים. לאור העובדה שברוב מכריע של המקרים המדינה על גופיה השונים, ועל עובדיה המצויינים, עושה את העבודה שלה כמו שצריך, אין זה מפתיע שבתי המשפט הודפים את הטענות של לקוחותיי כנגדה.

אם זה לא היה ברור, לא דיברתי כאן על הדרג הפוליטי, אלא על הדרג המקצועי. גם לא דיברתי כאן על אנשי האוצר שאמנם הם אנשים מהמוכשרים שניתן למצוא, אבל הם מתועבים אידיאולוגית.

חוק הוד"לים, שעבר לפני מספר ימים, הוא זה שגרם לי לצאת מהארון ולהתוודות על אהבתי למדינה. ראש הממשלה הגדיר את החוק הזה כסופרטאנקר אשר יעקוף את הבירוקרטיה. אבל, כפי שכבר ניתן להבין, בירוקרטיה בעיני היא לא מילה גסה. או יותר נכון, בירוקרטיה היא מילה גסה שמאפיינת מעשים שאינם בהכרח גסים.

כך, למשל, העובדה שלוקח שנים רבות כדי לקדם תכנית מתאר שתאפשר בניית שכונת מגורים לא מרשימה אותי: תכנון שכונה זה עסק מסובך. בתכנון שכונה יש אלמנטים אדריכליים, אלמנטים כלכליים, ואלמנטים סביבתיים. כאשר בונים בנייני מגורים צריך גם לבנות מוסדות ציבור - כמו בתי ספר ומרפאות - שיספקו לתושבים שירותים, וכן יש לכך היבטים רבים נוספים. בהתחשב בכל אלה, ובהתחשב בכך שבניינים צפויים לעמוד לאחר בנייתם לאורך תקופה של מאה שנה או יותר, קשה לראות בפרק זמן של חמש שנים לקבלת תכנית כפרק זמן שערורייתי. אכן יש גם סחבת בתחום הזה, אבל היא נובעת בין היתר מן העובדה שאין מספיק תקנים לעובדי ציבור שיטפלו בתכניות.

לא אתיימר לומר כאן מה דעתי על חוק הוד"לים. יש מישהו שעובד על הסימפוניה שלו בנושא. אבל ברצוני לומר שהמוטיבציה של החוק היא פסולה. היא נובעת מן העובדה המצערת שבראש הממשלה עומד איש ששונא את המדינה. זאת עוד סיבה, אגב, למה צריך לאהוב אותה.

אסוציאציות ואילוסטרציות

2011-08-07T19:51:00.009+03:00

אחת השאלות שמופנות, שלא לומר מוטחות, לעבר מפגיני האוהלים, היא השאלה "מה אתם רוצים?"

מדובר בשאלה שגם אני שואל הרבה בדינמיקה המשפחתית שלי. אמי מסוגלת לדבר ולדבר ולחפור ולחפור עד אשר איני יכול עוד, או אז אני שואל לאן כל זה מוביל: "מה את רוצה?"

ואולי יש מן המשותף בין המחאה לבין אמי. יכול להיות שקשה לאנשים לאכול את המחאה הזו משום שיש משהו נשי במהותה, שכן עוד לפני שהיא אומרת מה היא רוצה, היא פשוט משתפת בתחושותיה, בכאביה ובמחשבותיה.

ואנחנו, בעוונותינו, מורגלים לציבורית גברית במהותה, שמסמנת את המטרה ומשתינה לעברה.

בהקשר הזה לא ניתן להתעלם מן העובדה שהמחאה הזה מונהגת בעיקרה על ידי נשים, כאשר הגברים שאיתן הם (ושיסלחו לי מראש, זה לא אמור להעליב, זו כמעט מחמאה) לא הגברים עם רמת הטסטוסטרון הכי גבוהה שניתן להשיג.

זהו סתם רסיס מחשבה, זאת לא תזה שאני מוכן בהכרח להגן עליה (בתום כתיבת שורות אלה ראיתי שגם תום עוסק בכך).

אתמול היה לי הכבוד לערוך שיתוף פעולה יצירתי עם פרופ' עמנואל לובריקאנט, הפילוסוף האנאלי הראשון מאז אפלטון. את תוצאת שיתוף הפעולה בינינו ניתן למצוא כאן כאן וכאן.

במהלך עבודתנו נזקקנו לציטוטים של בן דודו של הפרופסור, פרופסור אף הוא, עמנואל קאנט.

בחיפוש בויקיציטוט מצאנו בין היתר אמירות המיוחסות לקאנט בנושא גברים ונשים. מדובר באמירות מפתיעות שגרמו לפרופ' לובריקאנט ולי לחוש אי-נוחות במושבנו. כך, קאנט טען כי "יותר משהאישה מוקירה מעשים טובים של הגבר, הגבר מוקיר מעשים טובים של האישה" וכי "באמצעות הנישואים האישה משתחררת והגבר מאבד את חירותו".

גם אם אניח שהציטוטים הללו נאמרו בבדיחות הדעת, הרי שהם עדיין מביכים, ויש להניח שאפילו דודו טופז הי"ד לא היה מעז לומר לומר דברים כאלה בימינו. ואף מילה על זה ששמו היה "קאנט".

ולסיום, הגם שאחרים כבר דנו בכך לא מכבר, מעניין להשוות את שער גיליון "הארץ" מיום 26.9.1982, למחרת ההפגנה המיתולוגית של ה-400,000, לשער גיליונו מהיום.

"הארץ" הוא עדיין העיתון הטוב בישראל, אבל נראה שקוראיו החושבים זקוקים, יותר מבעבר, לאילוסטרציה.

רגע של עברית (2)

2011-08-04T15:28:00.006+03:00

היום פורסם כי חברי הכנסת הנמרצים זאב אלקין ויריב לוין, יחד עם חברי כנסת אחרים, הניחו על שולחן הכנסת את הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (באופן מעניין, כאשר הורדתי את הקובץ מאתר הכנסת, המחשב הזהיר אותי שיתכן ומדובר בקובץ לא בטוח).

מדובר במעין פרק מבוא לחוקה עתידית שאמור להגדיר את ערכיה של מדינת ישראל ואת סמליה. מדובר בהצעת חוק שדנה בעניינים רבים, כל אחד מהם חשוב או מעניין כשלעצמו.

אין לי עניין לפרט את דעתי על היבט והיבט בהצעת החוק, ואסתפק בהפנייה לכלל האצבע שאימצתי לפיו יש להתנגד לכל הצעת חוק של חברי הכנסת הללו.

הצעת החוק הזו נועדה לעגן בחוק יסוד את זכותו של כל יהודי לעלות ארצה. עד כה זכות זו עוגנה בחוק "רגיל" הידוע כ"חוק השבות". כך גם כותרת הסעיף הרלבנטי בהצעת החוק היא "שבות".

כידוע, התפיסה שעמדה בבסיס הרעיון הציוני ובבסיס הקמת מדינת ישראל הייתה שבארץ ישראל קם העם היהודי, כאשר עתה, אחרי שנים אלפיים, הוא זכאי לשוב אליה.

לכאורה זכות זו הייתה צריכה להיקרא "זכות השיבה", כמו זו שטוענים לה הפלסטינים החיים בגלות. ואולם הן החוק והן הצעת החוק מדברים על ""שבות".

ההבדל בין שיבה לשבות הוא מהותי. כאמור, שיבה (השורש: ש.ו.ב.) היא חזרה הביתה. שבות, לעומת זאת, נגזרת משורש אחר שמשמעותו "שבי".

וכך מדינת ישראל, בשל עירוב בין שורשים לשוניים שונים, הפכה מהמקום שהיהודים שבים אליו למקום שהיהודים שבויים בו.

הגלגול / פרנץ קפקא

2011-07-28T08:00:00.006+03:00

כשהתעורר גְרֶגוֹר סָמְסָה בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הקשה כשיריון, וכשהרים קצת את ראשו ראה את בטנו הקמורה, החוּמה, מחולקת בהתקשויות מקושתות, והשמיכה שבמרומיה, שעוד רגע תגלוש כולה, נאחזה בה בקושי. רגליו הרבות, העלובות בדקיקותן יחסית לשאר מידותיו, ריצדו חסרות ישע מול עיניו.

"מה קרה?" אמר בלבו. זה לא היה חלום. חדרו, חדר רגיל של בני אדם, רק קצת קטן מדי, עמד בשקט בין ארבעת קירותיו המוכרים היטב. מעל לשולחן, שמבחר של דוגמאות אריגים שהותרו מצרורן היה פרוש עליו - סמסה היה סוכן-נוסע - הייתה תלוייה התמונה שגזר לא מזמן מכתב עת מאוייר וּקבעהּ במסגרת מוזהבת נאה. בתמונה נראתה גברת בכובע פרווה וברדיד פרווה, יושבת זקופה ומרימה כלפי הצופה ידונית כבדה של פרווה, שכל אמת ידה נבלעה בה.

מבטו של גרגור נפנה אל החלון ומזג האוויר הסגרירי - טיפות גשם נקשו על אדן הפח - העכיר את רוחו כליל. "ומה אם אמשיך לישון עוד קצת ואשכח את כל השטויות האלה?" אמר בלבו, אבל להוציא זאת אל הפועל לא יכול בשום אופן, כי היה רגיל לישון על צדו הימני, ואילו במצבו הנוכחי נבצר ממנו לעבור אל התנוחה הזאת. ככל שהתאמץ להתהפך אל צדו הימני, חזר תמיד והתגלגל אל גבו.

תרגום: אילנה המרמן

We Shall Overcome

2011-07-22T22:23:00.010+03:00

היום שוחחתי עם ידידה, שמעט נעלבה מחברות שהעריכו בפניה שהיא תהיה אם היסטרית. דנו בסוגייה והגענו למסקנה שאי אפשר לדעת מראש איזה מין אמא היא תהיה.

אתמול שוחחתי עם ידידה אחרת על זה שאי אפשר להעריך את אופי תיפקודו של בן אדם במיטה לפני שנכנסים איתו אליה.

כאלה הם החיים, חסרי וודאות: אי אפשר לדעת איך בן אדם יהיה עם ילדים, אי אפשר לדעת איך בן אדם יתפקד במיטה, ואי אפשר לדעת איך בן אדם יתפקד עם ילדים במיטה.

והאם ניתן לדעת כיצד תתגלגל מחאת הדיור? האם כדאי ללכת להפגנה?

אני מוצא עצמי מעת לעת נוטל חלק בהפגנות של הצד השמאלי של המפה, הפגנות שלצערי בשנים האחרונות נשלטות על הצד האולטרא-שמאלי. אני עושה זאת בהסתייגות ובמבוכה. תחושת החובה האזרחית כופה עלי לעשות כן למרות הקשיים שמעורבים בעניין:

ראשית, וזה כנראה עניין של אופי, יש לי בעיה עם פתוס, ובטח שיש לי בעיה עם דמגוגיה. העובדה שיש לי דעה פוליטית (שמאלנית, בעוונותיי) לא אומרת שאני לא בן אדם חושב. לכן יש לי בעיה קשה עם כל המנטרות הקבועות שנקראות בהפגנות השמאל בשנים האחרונות, דוגמת "אדוני שר הביטחון, כמה ילדים רצחת היום?". אין לי שום דבר טוב לומר על שר הביטחון, אבל ייחוס רצח של ילדים הוא דיבה רעה. וזה בכלל לא חרוז.

שנית, בשונה מהשמאלני הממוצע, אני לא אופטימי, ואני לא חושב שיהיה פה טוב יותר. אני גם לא חושב שהעובדה שאנחנו מתנהגים לא יפה כלפי הפלסטינים אומרת שהם יותר טובים מאיתנו. היא רק אומרת שאנחנו יותר חזקים מהם. והסיסמה הזו שקוראים בהפגנות, "יהודים וערבים מסרבים להיות אוייבים", היא סיסמה מופרכת לחלוטין ומנותקת מהמציאות. הן היהודים והן הערבים מסכימים גם מסכימים להיות אוייבים. הם עושים זאת בשמחה.

שלישית, הריח. כאשר אני מגיע להפגנה של השמאל עולה בי דחף לאו-בר-כיבוש לשלוח 50% מהמפגינים מיד למקלחת. את ה-50% הנותרים אני חש צורך לשלוח למספרה – ואז למקלחת.

רבים בציבור מתפתים לתמוך בהקמת מגדלים בטענה שאנחנו מדינה קטנה, עם עתודות קרקע מוגבלות, שחייבת לנצל אותן באופן מקסימלי. ואולם המרחק בין ניצול אחראי של הקרקע לבין הקמת בניינים של 20 קומות ויותר, הוא עצום.

מגדלים הם עניין יקר. עלויות הבנייה לגובה הן גבוהות. בנוסף, בנייה לגובה דורשת התקנת מספר מעליות, שעלויות פעולתן ותחזוקתן היא גבוהה. כאשר מגדלי המגורים גבוהים ממגדלי המים חוק כלים שלובים משחק לרעתנו ויש להניח שפעולת המשאבות שמזרימות את המים למעלה גם כן כרוכה בעלויות גבוהות (זה גם יוצר בעיות הלכתיות). שלא לדבר על המחיר הכספי והסביבתי של מיזוג האוויר במגדלים, שביותר מדי מהם יש מעטפת זכוכית אבל אין חלונות.

משמעות הדבר היא שלא רק שדירות במגדלים הן מאוד יקרות, אלא שעלות אחזקתן היא גבוהה. כלומר, בנוסף למשכנתא שהישראלי הממוצע נדרש לשלם עבור הדירה שהוא רכש, הוא יידרש לשלם במגדל גם דמי ועד בית או דמי ניהול בשיעור של מאות וגם אלפי שקלים.

במלים אחרות, מגדלים הם לא פתרון למצוקת דיור, אלא הם פתרון למצוקת אופנה נובורישית. ואופנה מטיבה חולפת, ומתישהו הדיירים יחליטו שהשכנים אינם יאים בעיניהם ויחזרו לבתים הפרטיים שהם נטשו לטובת החיים בקומה השלושים. ומה אז? לדינמיט הפתרונים.

המגדלים שנבנים בתל-אביב אינם מיועדים לתושביה. המתגוררים במחנה האוהלים בשדרות רוטשילד לא מסוגלים להרשות לעצמם לגור במגדלים, ולא פחות חשוב: הם לא רוצים לגור בהם. תל-אביב לא שואבת אליה אנשים צעירים בגלל המגדלים. היא שואבת אליה אנשים צעירים בזכות תכנון עירוני שונה לחלוטין שכבר לא מונהג יותר.

אז למה בונים מגדלים? יש לכך סיבות רבות שלא אתיימר להקיף אותן. אמנה שתיים.

הסיבה של היזמים היא מובנת מאליה: הם מרוויחים כסף. הם קונים קרקע, מקבלים זכויות בנייה מפליגות (לכל חלקת קרקע יש "זכויות בנייה" שמגדירות את מספר הקומות שמותר לבנות ואת גודל השטח שמותר לבנות בכל קומה), בונים, ומוכרים מיד לרוכשים אמידים, חלק ניכר מהם מחו"ל.

למה העירייה משתפת פעולה עם המגדלים? כי כל מגדל כזה מכניס לה כספים רבים וחוסך לה הוצאות רבות. כל יזם שמבקש לבנות מגדל מקבל "מטלה ציבורית". הוא נדרש לסלול דרך, לשתול גינה, לשפץ בניין לשימור, לבנות בית ספר, ועוד כל מיני מטלות שבמקור מוטלות על העירייה. בנוסף היזם משלם לעירייה מיסי השבחה עבור זכויות הבנייה שקיבל. ואחרי שהבניין קם העירייה תגבה מיסי ארנונה גבוהים. זו הפכה להיות שיטת העבודה של העירייה. היא כבר לא מסוגלת לתת לתושביה את השירותים שהיא צריכה לתת בלי הפתרון הקל של המגדלים, גם אם בינתיים נוצרות בעיות אחרות, שנמנעים מלחשוב עליהן, דוגמת בעיית הדיור של התושבים הלא-עשירים (ראו עבודת הדוקטורט של ד"ר טליה מרגלית שלא מצאתי ברשת). העירייה התמכרה לשיטה הזו והיא הפכה לנרקומנית של מגדלים.

המחאה שהתחילה משדרות רוטשילד והתפשטה לכל הארץ היא מרגשת. כוחה הוא בא-פוליטיות שלה. אבל זוהי גם חולשתה הגדולה. לא צריך להיות יאיר לפיד כדי לדעת שמי שמנסה למצוא חן בעיני כולם למעשה לא אומר דבר ולא יכול להשיג דבר.

ומה יהיה? כנראה יוכנסו מספר תוספות ליוזמת החקיקה האיומה של נתניהו לקיצור הליכי התכנון; יוקמו שכונות איומות ונוראות שהמוות בהן מולך, שלא יהיה בהן דבר מן האלמנטים שמושכים אנשים צעירים למרכזי הערים; יתכן ויוקרבו לשם כך שטחים פתוחים יקרים; ואיכשהו ההטבות הכספיות תמשכנה להיות מנותבות להתנחלויות וליישובים חרדים.

אז ללכת להפגנה? החלטתי ללכת.

מאחר שזו הפגנה א-פוליטית, ולא שמאלנית טיפוסית, הנחתי לתומי שיבואו אנשים שמבקרים במקלחת באופן תדיר. אפילו הגדלתי לעשות והצעתי לחבר לבוא מוקדם, בשביל המינגלינג, שלא לומר: בשביל המתחנגלינג. הוא מצדו הזכיר לי שמדובר באנשים שגרים באוהלים ולא התקלחו כבר כמה ימים.

ובכל זאת אבוא. גם הייתי נוטל בעצמי אוהל, מציב אותו בשדרות רוטשילד, ומצטרף לשאר החברים, אלמלא זה היה דוחה.

כל אלה ישמע ההלך העייף

2011-04-25T13:00:00.007+03:00

בבית הקפה בו אני יושב עתה האינטרנט האלחוטי מושבת. שאלתי את המלצר – שלא מבין רמזים וחושב שאני סתם בחור נחמד – מה אפשר לעשות. הוא הציע להתחבר לרשת של המסעדה השכנה. טענתי שניסיתי אבל הקוד הדרוש אינו מצוי בידי. הוא נתן לי את הקוד ("12345") והסביר שזה בסדר ושיש סחר חליפין: "אנחנו נותנים להם קרח ולוקחים מהם אינטרנט".

הקשתי את הקוד ועכשיו אני באמת נהנה מאינטרנט אלחוטי. עם זאת, משום מה, במסעדה השכנה החליטו לחסום ממני את הגישה לאתרים כאלה ואחרים. המסר של החסימה הוא, אם אני מבין נכון, "פייסבוק? טוויטר? תשכח מזה! אבל באטרף? שם אתה מוזמן לגלוש כמה שבא לך". באופן מעניין מדובר במסעדה של בשר.

ישנם אנשים שמאוד נהנים לצאת לחופשה, או לנצל אחר צהרים חופשיים, ולבלות במקומות החביבים עליהם – בגן, בקניון או בבית קפה. עם זאת נראה שעיקר הנאתם נובע דווקא מן המבט הרחב שהם נותנים בעת שהותם בגן, בקניון או בבית הקפה, ומן הפליאה, שכל כולה תחושת גזל, "מה פתאום אנשים מתבטלים ככה באמצע היום? אין להם עבודה?!". כאלה הם אנשים – חסרי מודעות עצמית מינימלית.

אבל אני מתאפיין במודעות עצמית גבוהה. ולכן כל כך תמוה בעיני כיצד זה שאני מוצא את עצמי יושב בשני בתי קפה שונים, האחד בתל-אביב והשני בפרובינציה – יום אחר יום, כשלצדי מתיישב שם-טוב לוי. מאיפה הפרזיטיות הזו? אין לו עבודה?! אני ככה מלקום ולנזוף בו, "מה לך בחוץ ילדה? שובי לביתך!"

ועל כך שהשם "שם-טוב" הוא הבדיחה הפוסט-מודרנית האכזרית ביותר בהיסטוריה – בהזדמנות אחרת.

לא פציתי את פי (מרטין נימלר בתל-אביב)

2011-04-19T16:09:00.008+03:00

תחילה הם לקחו את הדוקטורנטים מ"נפתלי" ומ"גילמן"

ולא פציתי את פי, משום שלא הייתי דוקטורנט מ"נפתלי" או מ"גילמן".

ואז הם לקחו את העיתונאים מ"הארץ"

ולא פציתי את פי, משום שלא הייתי עיתונאי מ"הארץ".

ואז הם לקחו את הקבועים של "התחתית"

ועדיין לא פציתי את פי, משום שלא הייתי קבוע ב"תחתית".

ואז הם לקחו אותי

והציעו לי קפה נמס "עלית".

זבל שלא ברא השטן

2011-04-15T19:01:00.007+03:00

"תן לי 600 מילה לחג", ציווה עלי העורך האכזר, "ותוסיף ברכת חג שמח לקוראי הבלוג ולכל בית ישראל". זה לא שלא ניסיתי להתווכח. בהתחלה ניסיתי לטעון בטון תקיף שעבור הכסף שמשלמים לי פה אני לא מוכן לכתוב לפי הזמנה. כשזה לא עזר ,ניסיתי לעורר אצלו רחמים והזכרתי לו שאני בתקופת יובש לא קצרה ושבנוסף לכל הצרות הוא גם פסל לי אך לאחרונה, זה אחר זה, ארבעה פוסטים שהיו מוכנים לפרסום. התסכול בהקשר הזה הוא גדול מאוד, בהתחשב בכך שהעורך האכזר, שעובד גם עם יוסי גיספן, לא מגלה בררנות כה רבה בעניינו. כשרחמיו לא נכמרו ניסיתי את הנתיב השלישי, זה העסקי, וטענתי בפניו שבכלל לא משתלם לו שאפרסם חומר חדש. נתתי לדוגמא את חשבון הטוויטר שלי, שמספר העוקבים אחריו החל לעלות דרמטית דווקא כשהפסקתי לצייץ כמעט לחלוטין. ובכן, כישוריי הרטורים לא הועילו, ונשלחתי הביתה (טוב, נו, לבית הקפה) לכתוב פוסט של 600 מלים לפסח.

כישלוני בהתמודדות עם העורך האכזר גרם לי להבין שעלי לכתוב פוסט, אבל עדיין נותרה השאלה על מה אכתוב. הרי על הגפילטע פיש, הדג הארור שכה מזוהה עם החג, כבר כתבתי בשנה שעברה. כך גם כבר כתבתי על החצילים, הפלפלים והקישואים בהם אתעלל לכבוד החג. לפיכך נדמה לי שלא יהיה טעם בכתיבה על יתר המנות שאכין לארוחת הסדר. הן לא מגלות סיפור מעניין במיוחד, או אינן ראויות לצילום. הרי בסופו של דבר פשטידת תפוחי אדמה זה לא דבר פוטוגני. גם לא מרק עוף, מה גם שאבשל אותו בלי לטעום את התוצאה. ועל הפירה לא אפרט ולו משום שאין בכוונתי לגלות להוריי על כמויות החמאה שיוטבעו בתוכו, ואין בכוונתי לדבר על עוגת השוקולד שאכין לקינוח, שכן למורת רוחם של אחייניי אשתמש עבורה בשוקולד מריר 60%. מצפוני הקולינרי אינו מאפשר אחרת.

מאחר שאת ההגדה אנחנו לא קוראים גם אין הרבה הווי משפחתי שניתן לספר עליו. הרי לא אספר על אחותי שלעולם תאמר בתחילת הארוחה – בעירוב של שעשוע ומבוכה – את בדיחתה, "קראנו את ההגדה ממש מהר השנה", ולא אספר על כך שהיא לעולם תעריך בסוף הארוחה שבבתים אחרים "המסכנים עוד לא התחילו לאכול". [יש לה גם הערות מקבילות ביום כיפור, אבל על כך לא אכתוב בפעם אחרת]. גם לא אספר על התחרות הקבועה בין אחותי לבין אמי מי תנזוף ראשונה באבי על כמות המזון המוגזמת בה הוא יאביס את עצמו, תוך שהוא מלכלך את החולצה הלבנה החגיגית והלא-מגוהצת שהוא יקפיד ללבוש, אף על פי שיתר בני הבית ילבשו בגדי חולין. ולא אספר על גיסי שבמקביל ימשיך להציע לאבי לקחת עוד מנה שהוא לא אכל (או דווקא כן), כאשר אבי בתגובה יאמר במבוכה, "אה... בסדר", בטון שעשוי לגרום למאזין תמים לחשוב שהוא עושה למישהו טובה. וגם אין לי מה לספר על שטיפת הכלים שבסוף הארוחה, שאתנדב לבצע לבדי, ולו משום שבשלב הזה כבר לא אוכל לשאת את דברי ההבל (וההבל) שייצאו מפי אביו של גיסי.

מצד שני, יהיה זה לא ראוי לכתוב פוסט לחג שיעסוק בענייני דיומא, כמו עוד דייט כושל שהיה לי בשבוע שעבר.

יפתח: היי, אני מצטער על האיחור. לא חשבתי שיהיה כל כך קשה למצוא כאן חנייה.

דייט כושל: מה, הרייקי לא עזר?

יפתח: סליחה?

דייט כושל: עשיתי לך רייקי-חנייה.

הואיל והדברים ברורים ונהירים, יהיה זה מיותר לכתוב שראוי היה אילו הפתיח האמור היה גם הסגיר לפגישה, ואולם בכל זאת התיישבנו בבית הקפה, או אז התנצלתי בפני הדייט הכושל ששכחתי את הארנק בבית ולפיכך הוא ייאלץ לשלם עלי. לא אספר על השעה שחלפה לה לאחר מכן, במהלכה הוא כסס את ציפורניו ואני תהיתי אם זה יהיה מנומס לומר לו ש"זה לא יקרה" מיד אחרי שהוא ישלם על הקפה שלי (התשובה: זה מנומס).

בעניין אחר, לא יהיה זה ראוי לכתוב לכבוד החג על המלצר החמוד שמתרוצץ בבית הקפה בו נכתבות שורות אלה, ולפיכך לא אכתוב על כך שהייתי שמח לבער עמו חמץ, אף על פי שכנראה הוא בכלל אוכל קטניות.

אז על מה אכתוב לכבוד החג? אכתוב על השיר "רגעי קסם" מתוך הדיסק החדש של אהוד בנאי. בשיר, אם אני מבין נכון, יעקב, אביו של אהוד, מספר לאמו של אהוד את סיפור אהבתם. בנאי, כמו בנאי, יודע למצוא את הניצוץ שבבנאלי.

"לאט לאט חסכנו כסף לדירה בבית משותף מול הפרדס של גבעתיים,

את רשמת את הילדים לספריה, היינו משפחה קטנה עם משקפיים".

דמעות רבות היו זולגות מעיני למשמע השיר הזה, אלמלא הייתי כזה גבר.

חג שמח לקוראי הבלוג ולכל בית ישראל.

החיה השחורה נעלמה, במקומה נכנס הכאב

2011-03-07T22:08:00.006+02:00

לפני שנים מספר רועי תהה באוזניי על מקור הביטוי "חוטא בכתיבה". הוא תהה מדוע זה אנשים מתייחסים לכתיבה כאל חטא. העליתי בפניו תזה לפיה בחברה סוציאליסטית כמו זו הישראלית במחצית הראשונה של המאה ה-20 ובשנותיה הראשונות של המדינה, ערך עבודת הכפיים היה ערך עליון. מול העבודה היצרנית הזו מלאכת הכתיבה עשוייה להיתפס, כך ניחשתי, כחטא.

עמוס עוז מספר בהקדמה למהדורה ה-41 של ספרו היפה מיכאל שלי שהוא כתב את הספר כשהתגורר בקיבוץ חולדה, שם חילק את זמנו בין הוראה לבין עבודה בענף הפלחה.

"התחלתי לכתוב את הספר בשנת 1965, עוד לפני שהופיע הרומן הקודם שלי, 'מקום אחר'. והייתי כותב רק בימי חמישי (הקיבוץ הקציב לי באותה שנה יום עבודה אחד לצורך הניסיונות הספרותיים שלי). עד מהרה הכריחה אותי חנה (גיבורת הספר) לכתוב את סיפורה לא רק בימי חמישי כי אם בכל ימי השבוע. גרנו אז, נילי ואני ושתי בנותינו, בדירת חדר וחצי ליד מזכירות הקיבוץ, מול תחנת האוטובוס. הייתי חוזר מן העבודה אחרי הצהרים, מתקלח, ומקדיש את שעות לפנות ערב למשפחתי. רק בסוף הערב, כשהבנות הלכו לישון וגם נילי הלכה לישון, הייתי מתיישב לכתוב שעתיים או שלוש אל תוך הלילה. ומפני שלא הייתה לי פינת עבודה, ומפני שלא יכולתי לכתוב אפילו שורה אחת בלי סיגריה דולקת בין אצבעותיי ומפני שנילי לא יכלה לישון בחדר מלא עשן שהאור דולק בו, הייתי מסתגר לכתוב בתוך כוך השירותים הזעיר, ששטחו היה דומה לזה של שירותים במטוס. הייתי סוגר את מכסה האסלה, מתיישב על המכסה הסגור, מניח על ברכי אלבום של ציורי ואן גוך שקיבלנו במתנה ביום חתונתנו, על האלבום הייתי מניח את המחברת הפתוחה שלי, מדליק סיגריה וכותב מה שחנה הכתיבה לי, עד שבחצות או באחת בלילה היו עיני נעצמות מרוב עייפות וצער".

לפני מספר ימים קראתי את תעלוליה של ילדה רעה, ספרו הלא-טוב של הסופר הטוב מריו ורגס יוסה. אחת הדמויות בספר מספרת שהיא חוטאת בכתיבה, כאשר נראה היה מן ההקשר שכך הדברים נאמרים בשפת המקור, ושלא מדובר בתוספת משמעות של המתרגמת טל ניצן.

סיפרתי על כך לרועי ואמרתי שאם כך, התזה הציונית-סוציאליסטית שלי שגוייה. רועי אמר שאם כך נשאר רק ההסבר השני שנתתי לביטוי: שרוב מה שאנשים מוציאים מתחת ידם הוא באמת חטא.

חורף 1986

2011-02-08T22:50:00.003+02:00

מרפסת בדירה בעיירה דרומית רחוקה. מסתור הכביסה שנועד באותה העת להגן על פרטיות הדיירים עשוי מאסבסט שיתכן שיפגע בבריאותם בעתיד. ברקע עצים עירומים שמעידים כי החורף בשיאו. על כך תעיד גם חולצת הדרדסים הארוכה של הילד. ולמרות החורף, השמש שופעת ומאירה את החתולה ואת פני הילד. יש להניח כי אותה השמש היא זו שהובילה את החתולה להתיישב בישיבת הרולס-רויס שלה על מעקה הברזל.

מדובר במעשה יום-יומי של החתולה, ואולם הצלם מצא לנכון בכל זאת לטרוח, לשלוף את המצלמה מהארון ולתפוס את הרגע. החתולה נראית מחייכת, ואולם אין בפניה את השרירים הצריכים לשם כך. היא גם נראית כמישירת מבט למצלמה, אבל בו בעת היא עוצמת עיניה כמעט לגמרי, בין אם מחמת אותה השמש שהביאה אותה למרפסת, ובין אם בשל רצונה לנוח מעמל יומה.

הילד עוקב אחרי הצלם. יתכן שהוא זה שהסב את תשומת לב הצלם לרגע שראוי לצילום. הוא יודע שהצלם נטל מצלמתו והתייצב במרפסת עבור החתולה. ובכל זאת הוא מנסה להיכנס לתמונה, לרכב על תהילה לא לו. הניסיון צולח חלקית. חיוך שיני החלב מצליח להידחק לתמונה, וכך גם האף שבמהלך השנים נשרט בצילום. ואולם לחיו ועינו השמאליות נותרו בחוץ. זה עונשו של מי שנדחף למקומות לא לו. הוא גם לא יזכה לציון שמו בגב התמונה.

ובינתים באידלסון 10

2011-01-31T12:41:00.006+02:00

ניתן להעלות על הדעת סיבות רבות כנגד ביצוע אאוטינג כלפי הומואים שמסתגרים בארונם, ובדרך כלל בארון הבגדים של אמם. רובן, באופן מעניין, לא ממש משכנעות ברוב מכריע של המקרים.

אחת הסיבות הנטענות להגנת פרטיותו של מי שמצוי בארון, היא חששותיו של האדם מהתייחסות חד מימדית כלפיו. רובנו מבקשים לתפקד בחברה כסובייקטים שלמים ולא כדמויות חד מימדיות. רובנו אנשים בעלי תחומי עניין מגוונים שמנהלים פעילויות שונות ובתור שכאלה אין אנו מעוניינים להיות מקוטלגים לתחום מסויים ממנו לא ניתן לצאת. על רקע הדברים הללו, ועל מנת לא ליפול למשבצת ה"הומו", שכל מעשה שיעשה יישפט על רקע נטייתו, יהיה מי שיבקש מלכתחילה להצניע אותה.

לכאורה מדובר בסיבה טובה: אדם הזוכה להתייחסות חד-מימדית כלפיו חווה חווייה קשה, מעליבה, ויתכן שאף משפילה.

יפתח: איזה מסר מבקש להעביר לי בחור שבא לדייט עם סיגריה מפלסטיק בפה?
רועי: שהוא הומו.

למעשה זו לא סיבה כל כך טובה. הרי אנחנו מתייחסים אל אנשים באופן חד-מימדי כדבר שבשגרה. ישנם אנשים רבים שהם לא יותר מ"המרוקאי", "הגמד", "השמן", "הערבי", "הדוס", "הרוסי", "הבלונדינית" ו"התימני". שמעתי שיש אפילו תכניות טלוויזיה שבנויות על זה. ואם זהו המצב, אז מה מיוחד דווקא בהומואים? נראה שצריך לחפש סיבות טובות יותר כדי להתנגד לאאוטינג.

חיפשתי סיבות שכאלה לפני שנים מספר, במסגרת מחוייבויותיי האקדמיות. החיבור שכתבתי לא ממש מעניין. ההקדמה שרועי נתן לחיבור דווקא כן:

גיל אחז בי עת נתבקשתי להקדיש מספר מילות הקדמה לחיבורו משובב נפש זה של החתול שבפנים. מה לי כי נמצאתי ראוי למטלת-כבירים זו – לא אדע. אך נפלה בחלקי מטלה זו, זכות גדולה זו, ולא אירתע ממנה. ארכין ראשי בתודה, ואפנה אל המלאכה.
חשיבותו של חיבור זה, אין להמעיט בערכה. הסוגיה בה נוגע המחבר, בכולנו היא נוגעת. כל אחד ואחד מאיתנו, יתכן ויוצא מארונו. כל אחד ואחד מאיתנו, יתכן וייתקל באותה תופעה הומוסקסואליסטית, העומדת במרכזו של החיבור. כל אחד ואחד מאיתנו, יתכן והאשים חבר שהחמיץ בעיטת עונשין במשחק כדורגל שכונתי בהומוסקסואליות, ובכך יתכן שחטא כלפיו ב'אאוטינג'.
אודה ולא אבוש – אינני הומוסקסואל. לכאורה, אם כן, אין חיבור זה נוגע אלי. מצוי אנוכי מחוץ לתחומו, והוא מחוץ לתחומי. אך לא לעולם חוסן. יתכן ומי מבני משפחתי, מחברי הקרובים, מידידי הולכי-על-ארבע, ידבק במנהג זה. וברצותי לדעת כיצד אנהג במקרה כזה, האם עלי להחריש או שמא להקים קול צעקה גדולה, חזקה עלי כי אבחן את הדברים לאורו של נדבך חשוב מאין כמותו זה במשפט הקווירים של מדינתנו.
חיבור זה, שהינו בבחינת אירוויזיון לכל נושכי המשפט, בטוחני כי עוד רבות ידובר בו. כה לחי למחבר.

לפני ימים מספר, בעודי קורא ספר לתומי (תמיד זה לתומי), קיבלתי דיווח טקסטואלי מרועי שנטל חלק במפגש חברתי. "מ' טוענת שהרבה זמן לא ראתה אותך. היא שואלת אם אתה עדיין הומו".

מדיווחו של רועי הבנתי ש-מ' סבורה שהמפגשים העתיים שלי עמה הם אלה שהופכים אותי להומו. אבל על נרקיסיזם נדבר בפעם אחרת.

השעשוע מהעניין התחלף עם הזמן בדכדוך. מספר ימים לאחר מכן העליתי את הנושא בפני רועי.

יפתח: ישבתם לכם חבורה של אנשים, דמותי עלתה לדיון, וכל מה שהיה להגיד עלי זה שאני הומו?
רועי: גם אמרו שאתה עורך-דין.

צ'כוב משוק הכרמל

2011-01-24T12:59:00.008+02:00

(האדירכל אילן פיבקו התראיין ל"דה מארקר" בנושא הווילה מעוררת התמיהה של האלוף גלנט: "יש בה משהו שלא מתחבר עם דמות הרמטכ"ל ועם הישראליות". איזה מבנה מתחבר עם דמות הרמטכ"ל בעיני פיבקו? יש להניח שהוא יצביע על הזין שהוא זקף בסוף רמת-גן).

ביום שבת נזכרתי תוך כדי נהיגה בפסק דין שלמדתי בשנה א' בבית הספר למשפטים. כשקראתי את פסק הדין בזמנו הוא סיפק לי קורת רוח רבה, ואין שום סיבה שציבור קוראי הבלוג לא ייטול חלק בחגיגה, מה גם שאין לי שום דבר משל עצמי לכתוב עליו בימים אלה.

מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון (ע"פ 147/77) שניתן מפי השופט שלמה אשר לפני כמעט 35 שנים. השפה העברית, וכך גם שפת פסקי הדין, השתנתה בתקופה הזו.

פסק הדין ניתן בערעור של שלוש אחיות, המכונות "המערערות", שהורשעו בגרימת חבלה חמורה למי שמכונה בפסק הדין "המתלונן".

זה הרקע לאירועים נשוא פסק הדין:

"מקורם של האירועים שאירעו ביום 30.9.1976 בסכסוך שהיה קיים בין משפחת המערערות לבין המתלונן. למתלונן חנות למכירת שיפודי בשר צלוי ומשקאות בסימטת הכרמל מס' 31 בתל-אביב, וחנותו זו קיימת כאחת-עשרה שנה. לפני כשנה וחצי פתחו הורי המערערות בחנות השכנה עסק דומה, ואת העסק הזה ניהלה המערערת מס' 1.
למערערת מס' 2 היה דוכן למכירת פירות בקרבת מקום. קרבת שני העסקים ואופיים מצביעים על הִתחרות מסחרית ביניהם ולהתחרות זו הצטרפה עילת סכסוך נוספת - עדותו של המתלונן במשפט פלילי נגד בעלה של המערערת מס' 2. כבר בעבר גרם המתח הקיים להתנגשות בין המערערות ובין המתלונן שכתוצאה ממנה הורשעו שלוש המערערות בגרימת נזק בזדון למסעדתו של המתלונן, וההתנגשות הנוכחית באה כשנה אחרי ההתנגשות הראשונה".

וזה תיאור המאורעות נשוא פסק הדין כפי שתוארו על ידי שופט בית המשפט המחוזי (ולפיכך המערערות הן עדיין רק "נאשמות"):ב

"בערב המקרה קשר המתלונן את תלת-האופניים שלו לעמוד חשמל שליד הכניסה למקלט ציבורי שממול לחנותו. דבר זה לא נשא חן בעיני הנאשמת מס' 2, אשר לה מחסן ליד אותו מקום, והיא פנתה למתלונן ודרשה במפגיע שיסלק את תלת-האופניים משם. המתלונן הסכים, אך בשל היותו עסוק אותה שעה עם לקוחותיו, לא ביצע הדבר מיד. הוא אמר לנאשמת מס' 2 כי יסלק את תלת-האופניים לכשיתפנה. מכאן התפתח דין ודברים תוך קללות הדדיות, והנאשמת מס' 2 התנפלה על המתלונן במכות, החלה להפוך את שיפודי הצלי שעל ה'גריל' ולזרוק אותם עליו. כן הפכה את ה'גריל' שעליו עמדו השיפודים להיצלות. הנאשמת מס' 3 הצטרפה אל הנאשמת מס' 2, ושתיהן תקפו את המתלונן בידיהן, זרקו עליו שיפודים וגם שברו כוסות שעמדו על השולחן. עוד הוא מנסה להדוף את התקיפה המשותפת של הנאשמות מס' 2 ו-3, והנה הצטרפה אליהן הנאשמת מס' 1, לקחה סכין גדולה של המתלונן וניגשה אל מאחורי גבו. אותו רגע לא יכל המתלונן לראותה, אך הוא הרגיש דקירה בגבו ונפל. מיד ברחה הנאשמת מס' 1 עם הסכין בידה ובעת ששכב פצוע עוד המשיכו הנאשמות מס' 2 ו-3 להנחית עליו מכות ובעיטות, עד שבא אביהן וסילק אותן משם. המתלונן הצליח לקום והתקדם לעבר מרכז השוק, לשם נסוג שותפו ... עם תחילת הקטטה, והלה עזר לו להיכנס למונית שהביאה אותו לבית החולים".

למי שמתעניין, ואני מודה שזה פחות חשוב, השאלה המשפטית בפסק הדין היא שאלת אחריותן של האחיות המשפדות לחבלה החמורה שהסבה האחות הסכינאית. ככל שהיה נקבע שהשימוש בסכין הוא שונה מהותית (וחמור יותר) מהשימוש בשיפודים – היו מזוכות האחיות המשפדות מעבירת גרימת החבלה החמורה. ואולם בית המשפט קבע ששלוש האחיות עשו מעשים דומים, גם אם אחת מהן נקטה באמצעים יותר יעילים, ושלושתן הורשעו.

בית המשפט גם דחה את ערעור האחיות על העונש שהושת עליהן:

"בית-המשפט לקח בחשבון את גילן הצעיר של המערערות ואת העובדה שהמערערת מס' 2 הינה אם לששה ילדים ושבעלה חבוש בבית-הסוהר לתקופה ארוכה".

ומהו מוסר ההשכל? אם כבר אוכלים בשר, אז סטייקים עדיפים על שיפודים.

שתי זוטות של מוצאי שבת

2011-01-15T22:22:00.008+02:00

לראשי השב"כ שלום רב,

גם הערב, במהלך השתתפותי בהפגנה שנערכה בתל-אביב, זכיתי להצטלם כמה וכמה פעמים על ידי מיטב אנשיכם.

לא שיש לי בעיה עם זה, והרי איני מסתיר דבר.

עם זאת, תמוה בעיני שאתם ממשיכים לצלם אותי, אף על פי שעדיין לא טרחתם לשלוח לי את תמונותיי מן ההפגנות הקודמות.

מעבר לכך, דעו לכם שלא ממש פשוט מבחינתי להכניס את הבטן פנימה בכל פעם שאני נתקל במצלמה.

תודה על תשומת הלב.

יפתח

לרגל ט"ו בשבט הבא עלינו לטובה זכיתי לבקר, לראשונה בחיי, בבית לוינשטיין.

כך גם התוודעתי לראשונה ללוגו היפה של בית החולים.

המסר של הלוגו, אם אני מבין נכון, הוא: אנחנו, כבית חולים שיקומי, נסייע לכם לקום מכיסא הגלגלים ולחזור ללכת. אבל בעניין הטחורים - נגד זה אין לנו מה לעשות.

מהמערות של הרי האטלס

2011-01-10T21:05:00.004+02:00

(יש גבינת גאודה-עזים, שאני מאוד אוהב לאכול. איני יודע עליה הרבה פרטים משום שהיא נרכשת במעדניה ולא מגיעה באריזה חתומה. היום במעדניה שמתי לב שעל אריזת החריץ שנפרס מצויין שהגבינה מכילה 50% שומן. אני תוהה מה עלי לעשות עם פריט המידע המעניין הזה. בינתיים רכשתי 250 גרם).

באותה המידה שיום בו לא צחקתם ולו פעם אחת הוא יום מבוזבז, כך יום שבו לא פלטתי "אני שונא עורכי דין", הוא יום, ובכן, לא יודע. לא זכור לי יום כזה.

הבוס סיפר לי על שיחתו עם חבר, דוקטור לפסיכולוגיה שנוהג לטפל באנשים שיכולים להרשות לעצמם טיפול אצל פסיכולוג שהוא דוקטור לפסיכולוגיה. אותו חבר ניסה לתת סימנים במטופליו עורכי הדין. החבר טוען שעורכי דין הם זהירים על סף הפרנוייה. הוא גם טוען שבכל עניין יש להם נטייה לרדת לפרטים הקטנים, בעיקר אלה הלא-חשובים.

עם כל הרצון הרע שמעורב בעניין, חייבים להודות שיש גם טרגדיה בקיום העורכדיני: אנשים נורמליים בדרך כלל פוגשים עורך דין רק בנסיבות לא-טובות, דוגמת סכסוך כספי שהם נקלעו אליו. האירוע המשמח היחיד בחייו של אדם שמעורב בו עורך דין הוא רכישת דירה. וגם אז תפקידו של עורך הדין הוא לעסוק בתרחישים השליליים שעשויים לקרות לאחר חתימת החוזה. אנשים פונים לעורך הדין בדיוק בשביל זה, וכאשר החוזה מבוצע כמו שצריך הם לא מבינים למה בכלל הם פנו לרואה השחורות הזה ולמה צריך לשלם לו. המסקנה היא שמומלץ לגבות את שכר הטרחה מראש.

על גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע, כבר כתבתי כאן. הספר מתאר מספר ימים אשר עוברים על משפחת קמינקא, בעת ביקורו של אבי המשפחה בארץ ערב חג הפסח. כל פרק בספר מסופר מפי בן משפחה אחר. אחד מבני המשפחה הוא ישראל קדמי, שנשוי לבתו של אבי המשפחה. רוב בני המשפחה הזו הם אנשים לא נחמדים במיוחד, אבל קדמי בולט באופיו הדוחה, אפילו על רקע הנוף המשפחתי הספציפי. ובעוונותיו הוא עורך דין.

לא.ב. יהושע יש חיבה לעולם המשפט: בספרו הכלה המשחררת הגיבור ריבלין נשוי לשופטת שרודה בו; הגיבור פקיד משרד הפנים במולכו מנהל רומן קצר וכושל עם היועצת המשפטית במשרדו; בפרק הראשון של מר מאני הדוברת מספרת כיצד הצילה את השופט מאני מהתאבדות ובפרק השלישי של אותו הספר נערכת שיחה בין תובע בצבאה של הוד מלכותה לבין קצין בכיר, שאמנם לא רכש השכלה משפטית, אולם הוא משמש בראש הרכב שאמור לדון למוות את הנאשם מאני; וגם בפרק החמישי של "מר מאני" וכך ובמסע אל תום האלף הגיבור מבקש מרבו פסק הלכה, שהוא פסק דין, שיכשיר את מעשיו האסורים.

ב"גירושים מאוחרים" יהושע מגלה בקיאות יפה בעולמו של עורך הדין, למשל בקשיים העצומים הכרוכים במציאת מזכירה שתעשה את העבודה כמו שצריך. קדמי מספר על מזכירתו מבלי לחוש מחוייבות של ממש לתקינות הפוליטית שבישראל של תחילת שנות השמונים עדיין לא שמעו עליה:

"היא מרימה את עיניה, מסתכלת בי בקדרות במבט שכבר הבריח מפה לקוחות לא מעטים.
- 'בשביל ארבעים אלף לירות שאני נותן בחודש פלוס כל ההטבות הסוציאליות לא מגיע לי חיוך אחד בבוקר, או שבעד זה אני צריך לשלם בנפרד...'
עד שהיא תופסת את מה שאמרתי, ונותנת לך חיוך מעוות, אתה מתחרט על הבדיחה. על כל עשר בדיחות שאני אומר לה היא תופסת אחת, וגם זה בימים טובים. כשפתחתי את המשרד הפרטי שלי לפני שנתיים, אחרי שנמאס לי לממן את הקדילק של עורך-דין גורדון, יעצו לי בעלי ניסיון, 'קח לך רווקה מיואשת שגמרה עשר כיתות – זה הכי זול וכך אתה גם מבטיח לך משהו שיושב בנאמנות במשרד ולא רץ כל יומיים לקופת חולים עם תינוק חולה', אבל לא הזהירו אותי שכך אתה מבטיח לך מצב רוח קודר קבוע שדבוק לכיסא במרחק חצי מטר ממך ותוספת הגונה לחשבון החשמל.
- 'הגיע הדואר?'
- 'לא'.
הטון המקופח הזה. עדיין לא סולחים לנו שהוצאנו אותם מהמערות של הרי האטלס ונתנו להם קצת ציביליזציה".

קדמי גם מדבר על אותה "טרגדיה" של עורכי הדין שהזכרתי קודם ועל הקשר בינה לבין תשלום שכר הטרחה:

- 'טילפן גורן להגיד מתי נשלחה ההמחאה שלא שלח?'
- 'לא'
...
- 'טוב, אז טלפני מייד לגורן ותגידי לו שעדיין לא קיבלתי את הצ'ק שלו, ואם לא ידאג שהצ'ק יגיע לי עוד הבוקר, אני לא הולך מחר לבית הדין הרבני, והוא יישאר נשוי עוד כמה שנים'.
הסכם גירושין מפואר שגמרתי לפני חודשיים. אנשים מתרגזים בסוף שהם צריכים עורך-דין, כי הם תופסים שמה שהוא השיג בשבילם הם יכלו להשיג בעצמם לו היו יותר רגועים. אולי, אבל רק אינטיליגנטים באמת יכולים לדעת שהם צועדים לקראת קיר. הרוב מוכרח להטיח את ראשו ולשכור בסוף עורך דין שיודיע לו בשקט שאי אפשר להזיז את הקיר".

במסגרת טיפול בסכסוך של לקוח עם בן משפחתו, נאלצתי להתמודד עם תיק הוצאה לפועל שנפתח כנגדו. הלקוח הסכים לשלם את הכסף (כי הוא הבין שאין לו ברירה) אבל הוא היה לחוץ שהתיק ייסגר מיד. הבעיה הייתה שלא ידעתי כמה זמן יימשך ההליך באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, וסברתי שהדרך המהירה ביותר תהיה בתקשורת ישירה בין הלקוח לבין יריבו, שהוא במקרה גם דוֹדוֹ. שאלתי אותו בתמימות, "אתם בקשר כלשהו?"

הוא השיב לי, "מה פתאום, אם אני רואה אותו אני שובר לו את הראש עם גרזן".

בעיות אישיות

2010-12-31T19:21:00.007+02:00

(בסניפי "ארקפה" השונים יש אטרקציה חדשה: נוסף לתפריט סלט קפרזה. האטרקציה אינה בסלט עצמו (לא טעמתי אותו, אולי הוא ראוי כשלעצמו). האטרקציה היא בהאזנה ללקוחות השונים שמנסים לשווא להגות את שם הסלט).

השבוע הבוס ערך סבב ראיונות לקראת קבלת עורכי דין חדשים למשרד. הוא שיתף אותי ברשמיו בסיום רצף הריאיונות. בפרט הוא דיבר על מועמד שהוא ישמח להעסיק. הוא לא ישמח להעסיק אותו בשל קורות חייו המרשימים (אין לו כאלה), והוא לא ישמח להעסיק אותו בשל כישוריו האישיותיים יוצאי הדופן כפי שבאו לידי ביטוי בריאיון (אין לו כאלה). "לבי יצא אליו", כך הסביר הבוס את העדיפות שהוא נתן למועמד זה, "הוא מקריית מלאכי".

יתומים מאב, ועם שליטה מוגבלת בעברית, נשלחו אבי בן ה-13 ואחותו הבכירה על ידי אמם – שלא הייתה מסוגלת לכלכלם – לכפר הנוער בן-שמן. בכפר הנוער למד אבי לשלוט בשפה העברית בעיקר באמצעות קריאת עיתוני ספורט. יש להניח שהיום זה לא היה יכול לקרות.

תוך זמן קצר התחבר אבי עם ישראל, שהפך לחברו הטוב ביותר. דרך ישראל, שהיה ותיק ממנו בכפר הנוער בזמן קצר, הוא זכה להכיר את שמואל, היחיד שהחזיק בפטיפון, שהקדיש את מיטב זמנו הפנוי להאזנה לתקליטים של אלביס פרסלי. הוא גם זכה להכיר את משה. ובשבילכם: משה קצב.

יותר משישראל היה חבר של משה, הוא היה מעריץ שלו. הוא סבר שמשה הוא יפה וחכם ומוכשר ושהוא נועד לגדולות. הערצתו של ישראל למשה נמשכה גם בשנות בגרותם. ישראל הצטרף ל"ליכוד" בעקבות משה, ובשיאו הוא מונה להיות חבר מרכז הליכוד הנמנה על מחנה קצב.

ישראל הקים במהלך השנים עמותה של יוצאי כפר הנוער והוא עורך כנסים לבוגרי בן שמן מדי שנה או שנתיים. המקום הזה העמיד בוגרים שזכו לעשות דבר או שניים בחייהם, דוגמת שמעון פרס או שולמית אלוני. אבל מבחינתו של ישראל אורח הכבוד של אותם כנסים – שהראשון שבהם נערך בכפר הנוער עצמו והעוקבים אחריו בחצר ביתו הצנועה בשוהם – היה משה קצב.

במהלך השנים הוריי נפגשו מעת לעת עם ישראל ובת-זוגו הכנועה ובמפגשים אלה הוא היה נוהג להתפאר בקשריו עם חבר הכנסת ולימים השר. כאשר נחוגה מסיבת בר המצווה שלי השניים הוזמנו, והמתנה שקיבלתי הייתה ספרו של מנחם מיכלסון "משה קצב: ממעברת קסטינה - לקריית הממשלה".

המתנה המפוקפקת, שאודה ואתוודה שמעולם לא עיינתי בה, שכבה בין הספרים בבית במשך שנים ארוכות, בעיקר בשל השקפה אידיוטית שחונכתי עליה לפיה ספרים יש לכבד. לקח לי זמן רב להבין שלא כל ספר יש לכבד. איני זוכר, באופן מוזר, כיצד הספר מצא את דרכו מחוץ לספרייתי. יתכן שהוא הושלך לזבל, ויתכן שהוא הושב לישראל, שממילא החתים את העותק שקיבלתי בחותמת הנושאת את שמו.

לאחר שהשקיעו את מרצם בגידולי ובטיפוחי, הוריי בחרו להתגרש. ישראל ובת-זוגו ניתקו את הקשר עמם לאחר שהודיעו להם על דבר הגירושין. בחירתם של הוריי מאוד הכעיסה את בני הזוג, שכן גירושין, כך מסתבר, הם דבר שלא ייעשה במקומותינו.

בתחילת שנות השבעים, בימים מוצלחים יותר בחיי הזוגיות שלהם, הוריי התגורו לזמן קצר בקריית מלאכי. הוריי גרו במהלך חייהם במקומות רבים, שונים ומשונים, ובהם צפת וערד, אולם ללא ספק קריית מלאכי מוגדרת על ידם כמקום הנורא ביותר בו הם דרכו. בזמן שהותם במקום הם הוזמנו למסיבה בה השתתפו כל המי-ומי של קריית מלאכי, ובהם משה, שאבי הכיר מן הלימודים. אבי הלך להטיל את מימיו בשירותים, וכשאמי נותרה לבדה, עם כוס משקה ביד, ניגש אליה משה והציע לה לרקוד עמו. אמי אמרה "לא", וכך איבדה את סיכוייה לחיים טובים יותר.

איך שיר מחורבן יכול לגזול זמן שנועד לצפייה ב"רוק 30"

2010-12-22T23:14:00.004+02:00

לאחר שעברו להם הפקקים של חנוכה, הפקקים של הסערה, והפקקים של הימים שאחרי חנוכה והסערה, נתקלתי בדרכי הביתה במפגע חדש מסוג שיתוף הפעולה בין עידן רייכל לבין אביב גפן. בשירם החדש הם מכריזים כי "לכל אחד יש זכות לחלום".

כל פרח משפטים יידע לומר לכם שבישראל זכות האדם המוגנת ביותר היא הזכות לחופש הביטוי. בית המשפט העליון בעשרים וחמש השנים האחרונות, במיוחד בפסיקתו של השופט ברק, הפך את הזכות לחופש הביטוי לזכות הנשגבת ביותר, כאשר יקשה לחשוב על מצבים בהם היא תיפגע.

אין ספק שמדובר בזכות חשובה, הן למהלך חייו של כל אדם והן למהלך חייה של חברה. אבל האמנם היא כל כך חשובה? למה בית המשפט העליון הישראלי כל כך מגן עליה? האמנם באמת חשוב לנו כחברה לתת דרור ללשונם של גזענים שונים ומשונים מפה ומשם?

סיבה אפשרית היא שעלויות השמירה על הזכות לחופש הביטוי הן מאוד נמוכות. בניגוד לטענות חסרות שחר, מערכת בתי המשפט, ובית המשפט העליון בראשה, מאוד נזהרת – במידה רבה של צדק - מפסיקות שמטילות נטל כלכלי משמעותי על המדינה. אשר על כן כאשר מדובר בזכויות אדם כמו הזכות לבריאות או הזכות לחינוך, שהקפדה עליהן עשוייה לעלות כסף רב, בית המשפט נזהר – במוצהר – מלהגן עליהן. לעומת זאת, למה שלא ניתן לאנשים לקרוא להרג בעלי דירות שישכירו נכסיהם לערבים? הרי גם נצא ליברלים וגם לא יעלה לנו כסף.

אז כאמור רייכל את גפן לא מעניקים לנו את הזכות לחופש הביטוי. הם מעניקים לנו את הזכות לחלום. הו, הנדיבות!

אייל נווה, מתאר יפה בספרו האתוס הליברלי בחברה האמריקנית את הצמיחה הכלכלית הפרועה של סוף המאה התשע-עשרה בארצות הברית, התקופה בה הופיע הכוח החדש של ה"ביג ביזנס". לא עוד אנשים יחידים שפועלים בשוק תחרותי, אלא תאגידים ששואפים לקנות מונופולין. נווה, כהיסטוריון ששם דגש על הרעיונות המלווים את האירועים, מספר:

"התעצמות הכוח מצאה לעצמה צידוק על בסיס אתוס חדש. אנשי העסקים הגדולים החליפו את האתוס השיוויוני-הומניסטי באתוס המצדיק אי-שיוויון, שונות, והיררכיה על בסיס מדעי. זהו 'הדרוויניזם החברתי', שעשה שימוש בתיאוריות הביולוגיות של דרווין כדי להצדיק את הריבוד החברתי הלא-שיוויוני. את עקרון הברירה הטבעית – 'הישארותם של המתאימים' – תרגמה קהיליית העסקים ל'נצחונם של העשירים'. בשם חוק הטבע הזה היא תבעה שלא להתערב פוליטית או חוקתית בכוחות השוק, שכן על התערבות שכזו תשנה את הסדר הטבעי, תפגע בו ותביא לתוצאות הרסניות".

תורת הדרוויניזם החברתי עשוייה להיות נעימה לאוזנו של מי שהצליח בחייו. אבל מה בנוגע להמונים שלא שפר עליהם גורלם, לפחות לא באופן יחסי? לאנשים כאלה לא נעים לשמוע שחוקי הטבע לא מעניקים להם כל סיכוי. ובעצם זה אולי גם מסוכן להשמיע באוזניהם דברים שכאלה, משום שהם עוד עשויים להפר את סדרי המשטר. אז מה עושים? בשביל זה יש את החלום האמריקני.

"כדי לשכנע את הציבור הרחב השתמשו אילי ההון באידיאולוגיית ההצלחה הקלאסית. בשורת ההצלחה התגבשה כבר במאות ה-17 וה-18 וצמחה משורשים דתיים-פרוטסטנטיים, שקשרו הצלחה ארצית עם גאולה. במאה ה-19 השתמשו בה פוליטיקאים רבים ... בבואם להראות עד כמה דמוקרטית ופתוחה היא החברה האמריקנית, המאפשרת לכל אזרחיה לרדוף אחרי האושר. ועתה, בסוף המאה ה-19, השקיעו דוברי העסקים גדולים משאבים ניכרים בהפצתם של סיפורי הצלחה אישיים, שהוכיחו כי כל מיליונר החל את דרכו כנער עני – וחרוץ".

גם רייגן, שהנהיג מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית שביקשה להסיר את הפיקוח שהוקם במשך שנים בעמל רב, הבטיח לבוחריו את הזכות לחלום, וליתר דיוק הוא דיבר על חלומות הרואיים. הוא הוסיף וטען כי אלה הטוענים שבימינו אין גיבורים פשוט אינם יודעים היכן לחפש אותם.

והמסקנה, ילדים, היא שלא משנה אם מדובר בפוליטיקאי אמריקני או בזמר ישראלי – אם כל מה שהוא מציע לכם זה את הזכות לחלום אז למעשה הוא לא מציע לכם דבר.

קר לי וכואב הגרון

2010-12-19T13:44:00.003+02:00

לקחתי את הרכב לטיפול אצל הרופא במלאת לו 15,000 ק"מ נוספים על הכביש. שעה לאחר שהשארתי את הרכב לבד התקשר עלי אחד הרופאים וטען שמצב הצמיגים האחוריים של הרכב אינו בטיחותי ושהוא מציע להחליפם. נעתרתי להצעת הרופא, ופתחתי בהתייעצות עם א' הפסיכולוג כדי לברר כמה פראייר יצאתי.
-
=
-
א' הפסיכולוג: בני כמה הצמיגים?
-
יפתח: אני לא ידע. אני מנחש שהם על הכביש לא מעט זמן
-
א' הפסיכולוג: הם בכלל אמורים להחליף צמיגים במוסך? זה לא אמור להיות פאנצ'ר מאכער או משהו?
-
יפתח: מסתבר שכן
-
א' הפסיכולוג: טוב, מוסכניקים הם סוג של אלוהים, לא נראה לי שיש לך יותר מדי ברירות. אתה בודק אוויר בגלגלים מדי פעם?
-
יפתח: ברור שלא
-
א' הפסיכולוג: לדעתי אגב החלפת גלגלים לא אמור להיות מאוד יקר
-
יפתח: 1000 שקל לשני גלגלים
-
א' הפסיכולוג: זה נשמע לי יקר מדי. אני הייתי אומר לו תודה על העדכון והולך לקנות באוטו דיפו או משהו. אבל זה רק כי אני ישראלי ולא רוצה לצאת פראייר
-
יפתח: לאחרונה הייתי באוטו דיפו, אז אני יודע ששם לא יהיה זול יותר. וגם הבאתי קופון. תודה שאתה מעולם לא הבאת קופון למוסך
-
א' הפסיכולוג: תכננתי ללכת בשבוע הבא עם קופון. כמה שאנחנו הומואים. אגב הומואים, לבדוק אוויר בגלגלים זה לא כמו להחליף פאנצ'ר - לא צריך לעצור נהג מונית ערבי בשביל שיעשה את זה בשבילך עבור 200 שקל בדרך חזרה מפסטיבל הקולנוע בירושלים
-
יפתח: אין לי בעיה להחליף פאנצ'ר
-
א' הפסיכולוג: יופי, אז אדע לקרוא לך בפעם הבאה
-
יפתח: אחרי שנהג המונית הערבי מחליף לך את הפאנ'צר - והוא צריך להתרחץ כי הוא נורא התלכלך - הנימוס מחייב לרחוץ יחד איתו?
-
א' הפסיכולוג: הדבר היחיד שאתה צריך לרחוץ מעצמך זה את הבושה
-
יפתח: זה נשמע לי יותר מדי קונקרטי מכדי שתמציא את זה. מי הגאון?
-
א' הפסיכולוג: ר' ואני, לפני כ-9 שנים. עבר כנראה מספיק זמן כדי שאוכל לצחוק על זה. אני מתנחם בכך שתרמנו לצמצום הפערים החברתיים בישראל
-
יפתח: מה היית עושה עכשיו אם זה היה קורה לך עם א' הפיזיותרפיסטית?
-
א' הפסיכולוג: הייתי קורא לך כמובן
-
יפתח: ומה להערכתך ר' היה עושה אם זה היה קורה לו עכשיו עם בחיר לבו?
-
א' הפסיכולוג: אולי הוא שמר את מספר הטלפון של נהג המונית.

בלי נאמנות

2010-12-14T15:10:00.005+02:00

אני תמיד אמביוולנטי ביחס לתיאוריות קונספירציה. מצד אחד אני מאוד מחבב תיאוריות כאלה: מאוד נחמד לגלות שיש חוט מקשר בין אירועים ואנשים שנראים לכאורה לא קשורים. תיאוריות קונספירציה יוצרות סדר, ואדם שחובב סדר, יתמסר אליהן בקלות.

מצד שני אני נוטה לא להאמין לתיאוריות קונספירציה: הסיבה לכך היא שהן מעניקות קרדיט גדול מדי למין האנושי. הסבירות שעומד איזה אדם גאון שהצליח לרקום שרשרת אירועים מוצלחת מבלי שהוא עצמו ייחשף נראית לי נמוכה פלאים מהסבירות שאנשים נהגו בטיפשות, בעצלות, ברשעות או בקלות דעת באופן שיצר צירוף מקרים כזה או אחר.

אני לא מאמין בקונספירציות, אבל אני מאמין במוטיבציות. פעמים רבות יש לאדם את המוטיבציה לעשות מעשה, או להימנע מלעשות מעשה, מבלי שהוא כלל מודע לה.

שביתת פרקליטי המדינה נמשכת כחודש ימים ועושה רושם שהממשלה לא ממש מתרשמת מהעניין.

משא ומתן שכזה מתנהל בדרך כלל בין נציגות העובדים לבין משרד האוצר. השר הממונה, כך מצופה, נמצא בתווך וישנה ציפייה שהוא יהיה גורם מפשר.

במקרה של שביתת הפרקליטים, נראה שלא רק ששר המשפטים יעקב נאמן לא משמש כגורם מפשר – הוא מתפקד כפרקליטו של האוצר, תוך מתן תחושה שהוא קיצוני מלקוחותיו. נאמן לא מוכן לנסות לפשר(!) בין הצדדים, כל עוד השביתה לא תיפסק.

אז בקונספירציות אני לא מאמין, אבל במוטיבציות דווקא כן. נאמן הוא מבעליו של משרד עורכי הדין הגדול בישראל. בעבר המשרד נשא את שם שלושת שותפיו המייסדים: הרצוג, פוקס ונאמן. כיום הוא מכנה עצמו "HFN". לאחרונה נערכה כתבת תדמית דוחה ב"דה מארקר" עם מנהלי המשרד:

"מאחורי דלתות עץ כבדות נפרסות שלוש קומות של עורכי דין. חדרי העבודה הם קוביות פונקציונליות קטנות. אפילו בכירי השותפים בפירמת HFN אינם זוכים לשטח גדול. יוצא דופן הוא חדרו של היחיד מבין שלושת מייסדי הפירמה שעודו בין החיים, שר המשפטים יעקב נאמן. החדר ספון עץ ומכיל ספרייה עמוסה והוא שמור לשר, אם ירצה לחזור לפרקטיקה.
-
חדר קטן אחר שאינו מאויש שייך לעו"ד יצחק (בוז'י) הרצוג, בנו של המייסד המנוח ונשיא המדינה לשעבר חיים הרצוג. חדרו של בוז'י משמש כרגע מחסן למחשבים ישנים וריהוט".

[אני מניח שבהתאם לכללים בדבר איסור על ניגוד עניינים החלים על שרים, העביר נאמן לנאמנות – אלא מה – את חלקו בשותפות, ועדיין, כפי שניתן לראות, יש חדר ויש כיסא, שמחכים רק לו]

יש להניח שנאמן, כאיש שבא מן המגזר הפרטי, לא מעוניין בפרקליטות חזקה, וזה מבלי שאפילו אעלה על דעתי את האפשרות שהוא דואג לאינטרסים של לקוחותיו בעלי ההון במאבקיהם המשפטיים עם המדינה:

ראשית, ככל שמדובר במאבק על עורכי דין שכירים איכותיים, הוא מעוניין שתנאי ההעסקה בפרקליטות לא יהיו גבוהים, כדי שהאנשים הטובים יילכו דווקא לשוק הפרטי, ובפרט ל-HFN.

שנית, יכול להיות שנאמן לא חושב שהמדינה צריכה פרקליטות בכלל. הגישו נגד המדינה תביעה? שתשכור את שירותיו של משרד גדול ואיכותי שבמקרה הוא מכיר. אולי אפילו יעשו למדינה מחיר.

פאשיזם כפי שהסברתי לחתולתי

2010-12-12T01:06:00.004+02:00

תנועת "אם תרצו", שלא אשתף אתכם בדעתי עליה משום שהיא מאיימת בתביעות דיבה על מי שמי שעושה כן, ביקשה שנציגיה יישאו דברים ב"מצעד זכויות האדם" שנערך ביום שישי בתל-אביב בארגונה של האגודה לזכויות האזרח. תנועת "אם תרצו" ביקשה להעביר את המסר לפיו "גם ליהודי יש זכויות". מנכ"ל התנועה הסביר ל"הארץ":

"החלטנו לשים קץ לניצול הציני של שיח זכויות אדם על מנת לנגח את ישראל ואת הציונות
...
ביום שישי נבהיר כי גם למילואימניקים, לתושבי שדרות, לחקלאי הנגב והגליל, לחיילי צה"ל, למתיישבים, לחרדים ולתושבי דרום תל אביב, אשדוד ושכונת התקווה יש זכויות אדם
...
זה לא בסדר ששיח זכויות האדם מופקע לצרכים של תעמולה אנטי ישראלית. לא תמיד מאבק למען זכויות האדם הוא נגד המדינה, לפעמים צריך להתייצב לצד המדינה".

=
-
האמת היא שביני וביני אני תוהה מהו ערכו של שיח זכויות האדם, כאשר ממילא זכויות האדם הן אינן מוחלטות, ותמיד יש לאזן בינן לבין זכויות אדם אחרות ובין כל אלה לבין אינטרסים חברתיים, וכאשר אותן זכויות קורסות ללא יותר מאינטרסים שלעתים מכבדים ולעתים לא. שלא לדבר על זה שבפועל שיח זכויות האדם בארץ משרת דווקא את השכבות המבוססות בחברה (ואני יודע את זה כי מכך פרנסתי). לא ארחיב על התהיות הללו הן מחמת השעמום והן משום שיש אנשים שיידעו לעשות זאת טוב ממני.
-
=
-
ובכל זאת בא לי להעיר שמנכ"ל "אם תרצו" גילה בדבריו אי-הבנה עמוקה ביותר של מושג זכויות האדם. זו לא ביקורת על ערכיו של מר ארז תדמור, זו ביקורת על תבונתו: "זכות אדם" (במובנה ה"שלילי") במהותה היא ההיתר שיש לאדם לעשות מעשה שהמדינה או החברה הייתה מעדיפה שלא ייעשה. כך, למשל, חשיבותה של הזכות לחופש הביטוי באה לידי ביטוי כאשר גדעון לוי מפרסם את כתבותיו המעצבנות. והרי, בשביל לדבר בשבחי המדינה אף אדם לא צריך זכויות אדם. כפי שטען המרצה (הלא-נחמד) שלי לתורת המשפט, לא צריך חופש ביטוי בסוריה כדי להפגין ברחובות דמשק בעד הנשיא אסד.
-
=
-
לזכויות (כפי שהחנונים המשפטיים שביניכם אמורים לדעת) יש להתייחס ברצינות. ועל רקע זה אני נרתע מדיבור על זכויות כאשר הדבר לא מחוייב או כאשר הוא מופיע ללא מחשבה יסודית. בהקשר הזה הביטוי "זכויות בעלי חיים" הוא מאוד מוקשה בעיני. איני יודע אם לבעלי חיים יש זכויות. אני נוטה לחשוב שלא. ואני בטוח שאלו שמדברים על "זכויות בעלי חיים" לא חשבו על כך עד הסוף. ומה זה אומר בעצם אם לבעלי חיים יש זכויות? זה אומר שאסור לאכול אותן? זה אומר שישנה על כל אדם חובה מוסרית להאכיל חתולי רחוב? זה אומר שחייבים להאכיל את חתולי הרחוב רק באוכל צמחוני? זה אומר שצריך להגן על ציפורי השיר מפני חתולי הרחוב שמאיימים עליהן? וכיצד נוכל להקל על חייהם של הג'וקים?
-
=
-
בכל אופן, הגעתי, בעוונותיי, למצב בחיים בו אני משתמש בארוחותיי במלח אטלנטי גבישי שאני גורס במטחנה ידנית. מספר שעות לפני המצעד רכשתי מלח שכזה. גם רכשתי לחמניות לשבת, ספרים לכל המשפחה, ותרופות להוריי המתפוררים. כל אלה, יחד עם בקבוק מים, מטריה ובגדים חמים שנועדו להתמודד עם הסערה שהתעכבה, מילאו את תיקי להתפקע. בגבורה רבה צעדתי עם תיקי הכבד מנשוא ברחובות תל-אביב, תחת השמש הקופחת, ובליווי ריח לא נעים מצד גורמים כאלה ואחרים במצעד שכנראה נשללה מהם הזכות החוקתית למקלחת.
-
=
-
בטרם המצעד יצא לדרך שוחחתי עם חבר, כאשר לפתע הופיעה מכרה שלו, שכמאמר וינסנט וגה ב"ספרות זולה", She was the one with all the shit in her face. השניים שוחחו על רמת הנוכחות נציגי תנועת "אנונימוס" בהפגנה. החלטתי להתערב בשיחה. למה? כי אני פוץ.

יפתח: מה הקשר לבעלי חיים? זה מצעד של זכויות אדם
-
בחורה: זה מצעד של זכויות אדם וזכויות בעלי חיים
-
יפתח: לא, קוראים לזה "מצעד זכויות האדם"
-
בחורה: ובגלל זה המצעד הזה גרוע. זאת הבעיה עם המדינה הזאת: הפאשיזם.

בסופו הקשה של שבוע קשה

2010-12-03T19:48:00.003+02:00

בביקורתו על זה שמחכה, ספרו החמוד של יותם טולוב*, עוסק אריק גלסנר בספרים שמסופרים מפרספקטיבה של ילדים. גלסנר מתייחס בהקשר זה ליצירתו של דויד גרוסמן, שנוכחותו מורגשת בספרו של טולוב.

*הייתי כותב "עו"ד יותם טולוב", אבל אין סיבה להטיל בבן אדם עלבונות אך ורק בשל היותו עורך דין.

"אבל הבעיה בה"א הידיעה של 'זה שמחכה' (שאינה נעדרת גם מיצירתו של גרוסמן), היא תחושת אי הנוחות שמעוררת יצירה שנכתבת מנקודת מבט של ילד. בסיפור כזה יש מניפולציה מובנית, רגשנות בסיסית (שאולי ניתן לתמצת ב:'איזה מתוק!') וצריך כישרון גדול במיוחד שיפצה את הקורא על התחושה שמנצלים את חולשתו לגיל של הגיבור".

כנראה קל להפעיל עלי מניפולציות שכאלה, משום שבכל זאת לא מעט מן הספרים אהובים עלי הם ספרים המתלווים לילדים, בין אם באמצעות סיפור הדברים בגוף ראשון, ובין אם בדרך של מספר כל יודע שמדווח מנבכי נפשו הרכה של הגיבור.

מה שיפה בילדים הוא הפליאה שלהם מן העולם. רובנו מאבדים את אותה פליאה בהתבגרותנו.
-
=
-
בסיפורה של יהודית קציר "מגדלורים של יבשה" (שהופיע בקובץ בעל אותו השם) ישנו ילד בשם עופר שצפה בסרט "במבי", בו כידוע נספית אמו של במבי בשרפה ביער. לאחר שהסתיים הסרט, ראובן, אביו של עופר, בא לאסוף אותו מבית הקולנוע, והוא ראה אותו יושב על המדרכה ממרר בבכי: "אבא אבא אל תמות".

-
[יש לקחת נשימה. קציר בסיפור הזה, בעקבות יעקב שבתאי, ממעטת להשתמש במשפטים באורך תקני עם נקודה בסופם:]

"ובסוסיתא בדרך הביתה אמר עופר פתאום, אתה יודע אבא, אני חושב שהרבה יותר עצוב לא להיוולד בכלל מאשר למות, וראובן חייך בתוכו ושאל, למה, ועופר אמר, כי לא כולם נולדים אבל כולם מתים, אז יש לנו מזל שדווקא אנחנו נולדנו, ואנחנו צריכים להיות שמחים, נכון? וראובן אמר, בטח, זה כיף לחיות, ועופר אמר, אבל בכל זאת כל האנשים בעולם הם גיבורים, וגם ילדים כמוני, בגלל שהם ממשיכים לעבוד וללכת לבית ספר ולשחק ולחיות את החיים שלהם כאילו שהם לא ימותו, אפילו שבלב הם יודעים שכן, ואולי בלילה לפני השינה כל האנשים פוחדים אבל הם לא מדברים על זה עם אף אחד, אפילו ראש הממשלה, וראובן הציץ בעופר, ששתק רגע ואחר אמר, אבל אנשים זקנים, כמוך למשל, הם גיבורים אפילו יותר, כי הם יודעים שנשאר להם פחות זמן, וראובן צחק ופרע את תלתליו הבהירים של בנו ואמר, אני זקן? אני לא זקן בכלל, אני בן שלושים וארבע".

כשיש היצע נמוך של פוסטים בבלוג, כל פוסט שווה הרבה יותר כסף

2010-12-01T10:57:00.005+02:00

יפתח: היי

רועי: היי-היי ואין היי

יפתח: אפרופו היי היי ואין היי - לא ידעתי שזו ביטוי תנכ"י. זה נודע לי כשלפני כחודש וחצי פנה אלי אחד באטרף, ובהודעתו הראשונה הוא כתב "שלום, אני דוס"

רועי: אז אמרת לו "דוס-דוס, ואין דוס" והוא שאל מאיפה אתה מכיר את הפסוק הזה בשיר השירים?

יפתח: איכשהו אני אמרתי בתגובה "שלום שלום ואין שלום". הוא טען בביטחון שזה ישעיהו שאמר את זה. הוא הסביר שמקור בטחונו הוא בהיותו דוס. מחקר תקשורתי קצר גילה שאכן מדובר בביטוי תנכ"י, אבל של ירמיהו. כשהערתי לו בעניין הוא אמר בתגובה שמאוד קל להשיג סטוצים במתחם ירמיהו

רועי: אוקיי

יפתח: האמת היא שזה סיפור ממש טוב, ואני לא יודע למה לא ביקשת עד עכשיו שאספר אותו

רועי: חיכיתי שזה יבוא ממך, ממש כמו היציאה שלך מהארון

יפתח: סבלנות של בדואי יש לך. וגם סובלנות של בדואי

רועי: כן. ביום שתתחיל לצאת עם מישהו, אני אצטרך להרוג את שניכם.

להיות ברפובליקת בננות

2010-10-25T22:39:00.002+02:00

גינדי הפקיעו לנו את השמים עם אלומות האור האימתניות שכוונו אל על, במסגרת מסע קידום המכירות של פרוייקט הבנייה שלהם בשוק הסיטונאי. הסלוגן "זה קורה פעם במאה שנה" גרר תהיות האמנם מדובר בפרוייקט בנייה כל כך ייחודי, או דווקא בקמפיין פרסומי ייחודי, של פעם במאה שנה.
-
ההשתלטות על שמיה של תל-אביב (ועל השתלטות דומה כתב אליאב) הזכירה לי שאנחנו פחות מיוחדים משרובנו חושבים. בעז נוימן בספרו להיות ברפובליקת ויימאר מדווח על אפיקי הפרסום החדשניים של גרמניה ההיא, שגורמים למבצע הנוכחי של גיל טייכמן להחוויר :

"שיטה אחרת של פרסום באוויר מתחילת שנות השלושים התבססה על כתיבת הטקסט הפרסומי באמצעות זרקורים שכוונו לגובה רב. ב-10 במרס 1932 השתמשו בשיטת פרסום זו במסע הבחירות לבחירתו המחודשת של פאול הינדנבורג לנשיאות הרייך. אורו של זרקור כתב על רקע השמים: 'בחר הינדנבורג'. ארנסט יונגר, הסופר וההוגה בן התקופה, כתב שפרסומת זו מוכיחה מדוע חשוב כל כך לדעת קרוא וכתוב".

בחורים טובים

2010-10-21T12:46:00.005+02:00

מתהום הנשייה של ימיי השטודנטיאליים:

יפתח: אתמול היה בסמינר רפראט של מישהו שדיבר על הזכות לפרטיות של סלבס ועל זכות הציבור לדעת. הוא הזכיר את שרה נתניהו וציין שכשהוא רוצה להרגיז את אשתו הוא קורא לה שרה

רועי: ואת זה הוא אמר כי כציבור, זכותכם לדעת איך הוא מרגיז את אשתו?

יפתח: הוא בחור נחמד כזה, אני מניח שהוא לא עורך דין טוב

רועי: יש בחורים נחמדים שהם עורכי דין טובים. חשין למשל

יפתח: היו לו כל מיני ניסוחים שבסופם הוא אמר 'ואני בכוונה מנסח את זה בציניות'. אני חושב שבגיל 6 היו לי אמירות יותר ציניות מאלה. ולא טרחתי להתנצל על זה

רועי: כן, אבל זה לא מפתיע אותי שאתה יותר ציני מהאדם הממוצע. גם לא אם 'אתה', לעניין זה, הוא 'אתה בגיל 6'

יפתח: לא הבנתי. אתה לא רוצה להיפגש איתי היום?

רועי: מה הקשר?

יפתח: אולי אני ציני מדי עבורך

רועי: אני אדם ממוצע? אתה רוצה קפה של עלית שאני אגיש לך?

על מקצוע עריכת הדין (א')

2010-10-16T23:59:00.006+02:00

יש לא מעט בדיחות על עורכי דין, איני זוכר אף אחת מהן, אבל רובן מניחות את ההנחה שעורכי דין הם ייצורים עם קווי דמיון מסויימים לבני אדם. אני אישית לא הייתי ממהר להניח הנחות שכאלה.
-
בשנים האחרונות מדובר על ההצפה בשוק עריכת הדין. התפיסה הנוהגת כיום בישראל, למרבה הצער, היא שאין לקבוע מכסות למספר התלמידים למשפטים. ישנם מקומות בהם זה שונה.
-
=
-
בספרו המצויין האימאם הנעלם מספר פואד עג'מי* את סיפורו של מוסא אל-צדר, מנהיג שיעי בלבנון, אחד הראשונים בלבנון במאה העשרים שערך את החיבור הקטלני שבין דת לפוליטיקה.
-
*"עג'מי" פירושו בערבית "פרסי" או "עילג". מובן שיש קשר בין שתי המשמעויות, אולם איני יודע איזו משמעות גררה את רעותה.
-
כיאה למנהיג דתי שזכה למעמד מיוחד בחייו, מותו של אל-צדר אפוף מסתורין. באביב ובקיץ 1978 יצא אל-צדר למסע בין מנהיגי העולם הערבי, במטרה להציג את עמדותיו ביחס ללבנון השסועה ממלחמת האזרחים. בין היתר נסע אל-צדר ללוב, להיפגש עם הקולונל קד'אפי. עג'מי מדווח:

"קד'אפי וכהן הדת נפגשו רק עם אחת, ב-1975, כאשר מוסא אל-צדר נסע ללוב כדי להשתתף בוועידה כלשהי. הקולונל הלובי ואיש הדת השיעי היו אנשים בעלי מזג שונה בתכלית. הפגישה, כפי שנמסר ממקורות שיעיים, נסתיימה באי-הסכמה. קד'אפי, שאינו ידוע בעידונו ובחוכמתו, שם קץ לפגישה כשהסתרח על כורסתו והעמיד פנים כמו ששקע בתרדמה".

לאחר פגישה זו, כאמור, חזר אל-צדר ללוב רק בשנת 1978. אל-צדר עסק בטריפולי בגיוס כספים, וקד'אפי לא מיהר לקבלו לפגישה. אל-צדר נראה ברבים בפעם האחרונה בצהרי היום 31.8.1978, כאשר יצא ממלונו וסיפר שהוא בדרך לפגישה עם שליט לוב. לאחר מכן אף אחד לא ראה ולא יצר קשר עם אל-צדר.
-
מספר ימים לאחר היעלמו, בתגובה לפנייה רשמית של ממשלת לבנון, הודיעה לוב כי אל-צדר ומלוויו יצאו מלוב לרומא בטיסת "אלאיטליה" 881 ביום 31.8.1978. הלבנונים פנו לממשלת איטליה כדי שזו תבדוק את העניין: "פִקְחוּ עין וְנַסוּ לאתרו. הוא גבר גבה-קומה, חובש מצנפת ולובש גלימה ארוכה. מושך מאוד את לבן של הנשים". עקבותיו של אל-צדר אבדו.
-
=
-
אל-צדר ביקש להכניס גאווה בציבור השיעים בלבנון, לאחר שסבלו מדיכוי במשך שנים רבות. השיעים בלבנון גם סבלו מהנהגה מושחתת שלעתים רבות העדיפה את האינטרסים שלה, ואת הכיבודים שקיבלה, על פני טובת הציבור שהתיימרה לדבר בשמו.
-
עג'מי מתאר בין היתר את אחמד בֵּיי, ממנהיגי השיעים בלבנון בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת.

"אחמד ביי שנא איכרים בעלי שאיפות. מספרים שפעם אחת חירף וגידף צעיר רגיש על שהלה הביע באוזניו את משאלתו ללמוד משפטים. הצעיר, שהיה תלמיד טוב, אך סיים את לימודיו התיכוניים. אביו הוא שהביאו אל הביי; הנער היה בן איכרים שעבר בהצלחה את הבחינות הרשמיות ונחשב לצעיר מבטיח. האב ביקש את ברכתו של הביי להמשך חינוכו. בבוא היום, חשב ודאי האב, יתבקש הביי להתערב לטובת הצעיר אם הלה ירצה לקבל משרה ממשלתית מצודדת. זה היה חלומם הישן של השיעים: כפריים שיזכו במשרה ממשלתית וייהנו מחנפנותם ומציותם של אנשים שמזלם לא שיחק להם כמזלו. אולם אחמד ביי, שהאמין בלב שלם כי הקרקע והאנשים שעיבדוה שייכים לו, לא היה נוטה חסד באותו יום. 'לא', אמר, 'בני כאמל ביי כבר לומד משפטים'. הצעיר נצטווה לבחור לו תחום אחר ללימודים".

לו יכולתי עכשיו רק לישון

2010-10-12T22:16:00.007+02:00

קשה לחשוב על מכשירים מתועבים יותר מאלה המוצבים בבתי שימוש ציבוריים, אשר אמורים (לפי בדיחה ששמעתי ואיני זוכר למי לתת את הקרדיט) לייבש את הידיים הרטובות באמצעות רעש.
-
תמיד כאשר אני מוצא עצמי ניצב מול מכשיר שכזה אני בטוח שמעלי מותקנת מצלמה נסתרת שמפעילים אנשים שהחליטו להריץ צחוקים על חשבוני ולבדוק אחרי כמה שניות מחרישות אזנים אאבד את שלוותי.
-

לאחרונה צצו להם מכשירי ייבוש ידיים מן הדור החדש. בניגוד לקודמיהם הם לא מסתכלים על הידיים למעלה כי אם מלמטה. חלקו העליון של המכשיר נראה כמו לוע שמזמין את ידי המשתמש לתוכו. בתוך הלוע ישנם פתחים מהם יוצא אוויר חם אשר אמור – כך לפי השמועה – לייבש את הידיים הרחוצות, ובלבד שאלה נעו למעלה ולמטה.

באופן לא לגמרי מפתיע, המכשירים מן הדור החדש אינם משיגים תוצאות טובות יותר מאלה של הדור הקודם. ובכל זאת יש במכשירים אלה יתרון. המכשירים הללו מתחילים לפעול עם תחיבת הידיים לתוך המכשיר. או אז מופעל מסך קטן וצבעוני, ובו חמש שנתות, שצבען הירוק דולק בתחילת הפעולה. אט אט כבות השנתות, אחת אחרי השנייה, עד שכבות כולן.

כשכבים האורות הירוקים המכשיר מסמן למשתמש, "הגיע הזמן לנגב את הידיים במכנסיים".
-
=
-
בדומה לאביגדור ליברמן גם אני סבור שכל אזרח מאזרחי המדינה מחוייב לגלות נאמנות למדינה. נאמנות זו אמורה לבוא לידי ביטוי, בעיני, בהישמעות לחוקי המדינה. ליברמן עצמו הפר את חובת הנאמנות הזו בעבר, והוא חשוד בהפרת אמונים נוספת.
-
אני בלבטים לגבי חוק הצהרת הנאמנות עליו הצביעה הממשלה השבוע. מחד אני סבור שהוא איום, ומאידך איני סבור שהוא נורא. המשמעות האופרטיבית של החוק היא שולית בעיני. עיקר הבעיה היא בהצהרת הכוונות. בימים האחרונות היו תגובות נרגשות לאותה הצעת חוק. כאמור, אני לא בטוח שזו התחלת הסוף. עם זאת, בכל פעם שאני שומע על עוד רעיון מתועב שקורם עור וגידים, אני חוזר ונזכר בצפרדע שאמנם תדע לקפוץ מסיר מים רותחים לו תושלך אליו לתוכו, אולם היא לא תדע לעשות כן אם ישליכו אותה לסיר עם מים פושרים שיתחממו לאטם. בסיר אין שנתות ירוקות.
-

בילדותי נהגתי לבלבל בין "בוקר יום ראשון" היווני בביצוע יהודה פוליקר (נוסח עברי: יעקב גלעד) לבין רונה של סמיר שוקרי. קל להסביר את הבלבול. בעוד שב"בוקר יום ראשון" ישנה השורה "שש וחצי, שבע, שמונה", ב"רונה" ישנה השורה "(ה)שעון מראה שלוש / מתי, מתי כבר שמונה". בגילי הרך תהיתי האמנם אבדו כבר הנושאים לשירים, שיש צורך לכתוב על חילופי השעות. את "רונה" אני עדיין לא אוהב. בחלוף הזמן הבנתי ש"בוקר יום ראשון" הוא מהשירים היפים שזכיתי לשמוע. אולי זה קשור לכך שבגיל ההתבגרות התחלתי להשתמש בשעון מעורר וגיליתי את פונקציית ה-Snooze.
-
אני מניח ש"בוקר יום ראשון" נכתב על ההפיכה הצבאית ביוון בשנת 1967. מבחינות מסויימות נראה שהוא מספר סיפור של צפרדע שהוסחה דעתה וגילתה שמאוחר מדי.

אלה שחלמו איתי על חופש ושירים
זאת שאהבה אותי, כולם עכשיו זרים
כל אחד החליט לברוח גם הציפורים
ועלי השמיים שחורים.
-
סביב ביתי חומה סוגרת כבר כמה שעות
צליל שרשראות מתכת מנבא רעות
כאן הזמן עצר מלכת שוב באות דמעות
לו יכולתי עכשיו לא לראות.

ואולי מחר יהיה טוב יותר. או לפחות בתי השימוש הציבוריים יציעו נייר ניגוב ממוחזר.

הצרפתי, הגמל, ההומו והביזאר (והנאצי גם)

2010-10-05T23:24:00.005+02:00

אנשים הם יצורים מוזרים. כאשר מספר אנשים יושבים ביחד ואחד מהם מתלונן בקול רם שיש ריח רע בחדר, כל היתר, באופן אוטומטי ולא חכם במיוחד, במקום לאטום את האף או להימנע מן הריח המדווח, ייקחו שאכטה גדולה מהאוויר ויחטפו את הסירחון במלוא עוצמתו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלהם, אותם אנשים מקבלים בו במקום.
-
=
-
הירושלמי הכבד והמכובד מכנה את עצמו "פסטיבל הקולנוע". החיפאי הצעיר והים-תיכוני מכנה את עצמו "פסטיבל הסרטים". וחבריי ואני מקפידים על מסורת של למעלה מעשור במסגרתה אנו מתארחים באותן ערים רחוקות, עורכים צפייה מרתונית בסרטים המוקרנים, וסופגים בין לבין אווירת פסטיבל מהנה (עם תנועות הידיים האופייניות).
-

הרכבת התכנייה לפסטיבלים היא מלאכה קשה שאמורה לספק לנו לא רק את הסרטים הטובים ביותר שיש בנמצא, אלא עליה גם לתת לנו פנורמה רחבה על החיים מסביב לעולם. כך, כמו שבבית המשפט העליון יש את הכיסא השמור לשופט הדתי ואת הכיסא השמור לשופט הספרדי, כך גם בפסטיבלי הסרטים ישנן משבצות שיש למלא, ובלעדיהן הפסטיבל אינו פסטיבל.
-
המשבצת הראשונה היא משבצת של הסרט הצרפתי; המשבצת השנייה היא משבצת הגמל: צריך למצוא סרט עם גמל, או לפחות עם חיה שתתפקד כמעין-גמל; המשבצת השלישית היא משבצת ההומואים. מה שמעניין במשבצת הזו היא שלא תמיד אנחנו יודעים מראש שסרט כזה או אחר יהיה קווירי, אולם לעולם יימצא איזה סרט, שיבוא מאחור ויפתיע אותנו. המשבצת הרביעית היא משבצת הביזאר. יכול שסרט אחד ייפול על יותר ממשבצת אחת.
-
לא נוסדה עם השנים משבצת נאצית רשמית, אולם ברור שנאצים יתקבלו בשמחה (פסטיבל ירושלים מקיים מדי שנה את "תחרות החוויה היהודית". באופן לא מפתיע במיוחד, סרטי התחרות הללו ייפלו כמעט לעולם על המשבצת הנאצית הבלתי-רשמית).
-
משבצת מסוג אחר היא זו של הסרט שניתן לישון במהלכו. בכל זאת, צפייה בארבעה או חמישה סרטים היא משימה מעייפת וצריך לתכנן גם המנוחה מהם. עם זאת תכנונים לחוד ומעשים לחוד, ולא ניתן לצפות בראש באיזה סרט מי מאיתנו יירדם. השאיפה, כמובן, היא להירדם בסרט לא טוב. הבעיה היא שישנם סרטים כל כך גרועים עד שאפילו לא ניתן לישון במהלכם.
-
וכך, השנה יצרתי משבצת חדשה, והיא המשבצת של הסרט ממנו אני יוצא באמצע. אם בשנה שעברה זה היה עשוי להיחשב כמעשה חד פעמי, אזי השנה כבר יצרתי נוהג של ממש.
-
חבריי, משום מה, נשארו לצפות בסרט, וזאת אף על פי שעל פי עדותם שלהם המצב רק החמיר לאחר צאתי. את השעה הפנוייה שנוצרה לי ביליתי בחנות הספרים הסמוכה לאודיטוריום, שם ליהטטתי בין קריאה בספרים לבין התבוננות בלקוחות החנות. מאוד מעניין להתבונן באנשים בחנות ספרים.
-
אחת מהלקוחות שהסתובבו בחנות הייתה בחורה צעירה, שאימצה לחיקה את אלה תולדות, ספרה היפה של אלזה מורנטה. לקוחה אחרת ראתה את הספר בידה של הצעירה והיא קראה בהתלהבות, "איזה ספר מדהים! אבל מה, רק עכשיו את מגיעה אליו?!". הצעירה אישרה שהיא הגיעה אליו רק עכשיו בעקבות המלצה.
-
מאחר שהאירוע היה ממש לידי, חשתי החירות להתערב ולאשר שהספר נפלא, אבל הזהרתי את הצעירה שעל גבי כריכתו האחורית של הספר יש ספוילר מטורף ולכן מוטב לה להימנע מלעיין בדבר העורך הכתוב שם בטרם תקרא את הספר (ולמאמר של מנחם פרי בשבחי הספוילר לחצו כאן).
-
הצעירה המשיכה לענייניה ואני לענייני. מספר דקות לאחר מכן ראיתי אותה עומדת בתור ליד הקופה, תוך שהיא מעיינת בטקסט שעל הכריכה האחורית של הספר, אותו טקסט שהזהרתי מפניו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלה היא קיבלה בו במקום.

לבד בחושך

2010-10-02T13:40:00.001+02:00

על כריכת רב המכר לבד בברלין מאת הנס פאלאדה מובא ציטוט מן הניו-יורק טיימס לפיו פרסומו של הספר בשפה האנגלית בשנת 2009, 62 שנים לאחר צאתו לאור בגרמניה, הוא "האירוע הספרותי של השנה".
-
"אירוע" הוא בדרך כלל מסיבה שמתרחשת בשעות הערב במקום מבודד באזור השרון או באזור רמלה. המסיבה דורשת היערכות רבת שעות לפני כן: ביום של "אירוע" אוכלים סלט בצהרים, כדי שיהיה מספיק מקום בבטן לאוכל ולאלכוהול שיוצעו בערב. השאיפה, כמובן, היא לצרוך אלכוהול שעלותו לא תפחת מעלות ה"אירוע" עבורך, כפי שבאה לידי ביטוי בצ'ק שאתה מפקיד בתחילת המסיבה.
-
על "לבד בברלין" לא שילמתי בצ'ק כי אם במזומן, כאשר יש להניח שעלות הספר עבורי הייתה נמוכה מעלות השנאפס שזרם כמים במהלך קריאתו. הבעיה היא שהשנאפס לא נערה לגרוני.
-
קשה לי להסביר מדוע קניתי ומדוע קראתי את "לבד בברלין", המתרכז בחייהם העלובים של מספר אנשים בברלין בתקופת המלחמה (כלומר, מעבר לחיבה לנאצים). קנייתו הייתה חפוזה מבלי שנערך תחקיר מקדים. לו היה נערך תחקיר כזה, ולו הייתי מתבשר בזמן אמת שאברי גלעד המליץ בחום על הספר בתכניתו בגלי צה"ל, יתכן שרשימה זו לא הייתה נכתבת.
-
הפיוז קפץ לי לראשונה בעמוד השני של הספר, כאשר פרסיקה, חבר המפלגה הנאצית, הזמין את הדוורית, שעברה על סף דלתו, לחוג עמו את הידיעה על כניעת צרפת: "כנסי, בחורה, תשתי איתי שנאפס!"
-
לא ישכנעו איתי שהשימוש בצורה "כנסי" הקלוקלת, במקום ב"היכנסי" התקנית או ב"תיכנסי" הטבעית, הוא שימוש מכוון שנועד להעביר שפת דיבור (מה גם שאני לא בטוח שנאצים בשנות הארבעים של המאה העשרים דיברו גרמנית שנשמעת כמו עברית של טוקבקיסטים בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת). מדובר בשגיאה בעברית של המתרגמת ושל עורכת התרגום (שבאופן בלתי שגרתי מצויין שמה. עורכים בדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים). יוער בדרך אגב שהקריאה "כנסו כנסו" יכולה להיות נכונה והגיונית רק באולם בית המשפט, כאשר השופטת מבקשת להחדיר מוטיבציה בכונסי הכנסים שמינתה בתיק זה אחר.
-
מובן שהסופר לא אשם בשגיאה (המינורית. מודה) שנפלה בתרגום העברי. אבל הסופר כן אשם בכך שהוא יצר ספר אילוסטרטיבי נטול כל נשמה, אמירה או סגנון. אני לא מזלזל ביכולת לכתוב (ב-24 ימים!) ספר זורם של 670(!) עמודים. אבל היכולת הזו לא (בהכרח) מניבה ספרות טובה. ספר שצריך לציין בפניי בכל פעם מחדש שחיוכו של חוקר גסטפו לעבר נחקריו הוא "חיוך מרושע" לא יכול להיות "האירוע הספרותי של השנה". ואם בכל זאת מדובר באירוע של השנה אזי מדובר באירוע מוחי.
-
בצדה האחורי של כריכת הספר מובא ציטוט של פרימו לוי שטוען כי זהו "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים". אניח שאין מדובר בביקורת של מחבר הטבלה המחזורית הנפלא, אלא בחוות דעתו של פרימו לוי מחולון לון לון.
-

לא הייתי טורח לכתוב את הדברים הללו אלמלא הספר היה רוכש מוניטין של ספר "איכותי" ו"חשוב" (אפילו אברי גלעד אמר). הוא לא. מי שרוצה לקרוא ספרים מצוינים של גרמנים על התקופה הרלבנטית, מוזמן לקרוא את היומנים של ויקטור קלמפרר (אותם הזכרתי כאן) ואת אישה בברלין, יומן של "אלמונית" מבברלין המובסת, שמתלוננת כי "פושעים והרפתקנים הנהיגו אותנו, ואנחנו הלכנו אחריהם כמו צאן לטבח".

גנטיקה א'

2010-09-27T23:07:00.006+02:00

את אבי ניתן למצוא כמעט תמיד כשספרון באמתחתו. או אולי הספרון בכלל מצוי בצקלונו. רועי טען לא מזמן בפניי שבעוד שבן-אדם נורמלי הולך עם צקלון, אני, בתור פייגלע, הולך עם אמתחת. בכל אופן אני לא בטוח מה זה אומר על אבי, שאוהב מאוד את להקת אבבא ורכש במהלך השנים את כל אלבומיה.
-
לפני מספר ימים הסתובבתי עם אבי במרכז תל-אביב בנסיבות שאינן חשובות לענייננו. הצעתי לו לערוך היכרות עם חנות הספרים הצרפתיים היפה בכיכר מסריק.
-
אבי קורא ספרים כמעט אך ורק בשפה הצרפתית, וספרים שכאלה הם משאב די נדיר במקום מגוריו ובסמוך לו. בצר לו אבי נוהג לקרוא, ולחזור ולקרוא, באופן שיטתי את כל הספרים המצויים בביתו. כאשר הוא חש תחושת מיצוי הוא ממלא מזוודה בספרים הללו ושולח אותה לאחותו באילת. היא, מצדה, פורקת את המזוודה וממלאה אותה מחדש בספרים שהיו בביתה, למען אבי יוכל ליהנות מהם גם כן. חצי שנה לאחר מכן המזוודה תעשה את אותו המסלול, פחות או יותר עם אותם הספרים. וחוזר חלילה.
-
העובדה שגדלתי בבית בו היו בנמצא כל ספרי "אסטריקס" בשפת המקור (ואם זה לא ברור, אבי קנה את הספרים הללו לעצמו, לא לילדיו) לא סייעה לי ללמוד ולו מילה אחת בצרפתית. לפיכך מעולם לא ידעתי מה אבי קורא ולאיזה עולמות הוא מפליג עמם. מכריכות הספרים הבנתי שמדובר בספרים שלא יעניינו אותי, כאלה שמשלבים מדע בידיוני ונשים חשופות חזה.
-
בכל אופן, אבי שמח על האפשרות לבקר בחנות. הביקור, לפחות עבורי, היה כרוך בעוגמת נפש.

יפתח: לקחתי את אבא שלי לחנות הספרים הצרפתיים בכיכר מסריק. הוא מיד עט על מדף הספרים של דניאל סטיל
-
רועי: איזה פרענק
-
יפתח: כמה שאני התביישתי
-
רועי: אתה צריך להתבייש? בחנות צריכים להתבייש. איזו מין חנות צרפתית מציעה ספרים של דניאל סטיל?

צמחונות ב'

2010-09-18T12:43:00.000+02:00

שתי הערות על המצב:
1. ישנו אוכל שטעמו הטוב עומד בניגוד מוחלט למראהו הנורא.
2. אם בביצים שבישלתם נוצר קרום אפרפר בין החלמון לחלבון – תדעו שכשלתם, ואולי מוטב שתצומו.
=

=
-
בפונטנלה, ספרו המצחיק של מאיר שלו, מספר מיכאל על משפחתו בכפר, ובין היתר הוא מרחיב על ענייני צמחונות שהיכו באמו.

"לא ברור לי אם הצמחונות הטריפה אותה או שהטירוף צימחֵן אותה, או שמדובר במִתאם פשוט, מהסוג החביב על רחל (דודתו של מיכאל), שלפיו, כמו צמדי תכונות אחרים - כישרון טכני וצליעה, למשל, או מוח-של-ציפור וקול רם – גם השיגעון וגם הצמחונות אוהבים ללכת יד ביד, וכשהם מוצאים את עצמם מקננים באותו אדם עצמו, מיד הם נופלים זה בזרועות זה ולשמחתם אין די".

אמו של מיכאל לא הייתה הצמחונית היחידה בכפר.

"בכפר חי אז יהודי אחד ושמו נתן פריישטט, שהיה פציפיסט, צמחוני, נגר וקומוניסט, ולפי הגדרתו שלו, 'צמחוני מטעמי פציפיזם וקומוניסט מטעמי בריאות'. כנגר, שימח פריישטט את ילדי הכפר בצעצועי עץ נחמדים. כקומוניסט, סיפר להם סיפורים חינוכיים-מבדחים על ילדותו של סטלין, וכצמחוני, כתב בעלון הכפר טור קבוע ושמו: 'שור אבוס וארוחת ירק'. אני זוכר מעט מן הכתוב בגזירי העלון הזה, שנכרכו ונשמרו בביתנו: 'חמש ארוחות קטנות ביום עדיפות משלוש גדולות', כתב פריישטט, 'וטובות מהֵנה שלוש ארוחות קטנות'.
-
כל ערב סיפר פריישטט סיפורים ארוכים לאשתו, ותמיד פתח אותם במלים: את זוכרת, יהודית...' ובימים נשא נאומים ארוכים באוזני כל מי שלמזלו הרע נקרה על דרכו, ותמיד פתח אותם ב'שמע נא...'. באסיפת הכפר דרש להוציא את התרנגולות מסוללות ההטלה אל החופש היחסי של החצרות ולהחתים כל רפתן על התחייבות ש'בשום תנאי' לא יוציא חולבת לשחיטה.
-
הוא עצמו לא החזיק בהמות, זולתי חמור קפריסאי ענקי, 'עוג' שמו. 'עוג הוא חמור מיוחד במינו', סיפרה לי רחל, 'הן בתור חמור, והן מתוך ההזדהות שחש כלפי בעליו – היה צמחוני גם הוא, ואם תחשוב על זה טוב טוב, מיכאל, תראה שזה אותו הדבר'. ופריישטט היה גאה מאוד ב'עוג' שלו, ציין שמעולם לא נכלא ולא הוצלף, ונקשר רק בימים שהיה מיוחם, וגם זאת על פי בקשתו שלו".

גם העצים התחילו לחרבן על העיר

2010-09-13T22:33:00.009+02:00

והפעם פוסט שרובו ככולו תפיסת טרמפ על מי ששר את זה קודם, ועוד שר את זה טוב יותר משהייתי יכול לבקש. כבר הזכרתי (כאן) את אדם וסופי, ספרו היפה של יניב איצקוביץ'. הקוראים בספר מלווים את גיבוריו אשר חווים את תל אביב דרך הרגלים ומנהלים הליכות ארוכות ברחובותיה.
-
הרחובות מציבים איומים ומלכודות. מנחם הזקן חש בתור השליט של שדרות בן-גוריון ("שיטת הממשל שלו: דיקטטורה"). "בסך הכל הוא תופס את עצמו כריבון ראוי, אם כי לעתים נדמה לו שהוא נוקט עם נתיניו יד רכה מדי". עם זאת, קיימות בשדרה תופעות קשות המאתגרות את שלטונו של מנחם בשדרה.

"אבל הכל מתגמד לנוכח בעלי החיים, צבאות האוייב האכזר, המתרבה, השורץ בכל פינה. הכלבים מרימים רגליים על כל עצי עירו ועמודיה, להספיגם בקילוחי שתן, מחרבנים על כל מדרכה שטרם חוּללה, חופרים בערוגות הפרחים, בוטשים בשיחים, שותים מהברזיות, משאירים טביעות בוץ, משתוללים נובחים ומייללים. אבל הללו, בגלל טיפשותם ותמימותם, עוד נסבלים לעומת חתולי העיר חסרי העכבות. כמו גיס חמישי מסתובבים לו אלה בין הרגליים, שורטים את הגזעים הופכים את פחי האשפה, גוררים עיתונים מטונפים אל הספסלים, מעירים את הישֵנים בזעקות מרות, פרים-ורבים בנהמות מצמררות, מתכרבלים על מכסי המנוע, צופים מגדרות אבן, ממתינים ליום פקודה שבו ישתלטו כליל על העיר".

בתמונה: שמשת מכונית נטושה שחתולים (ויונים) נתנו בה סימנים

=
-
נושא הפיקוסים בתל-אביב, שנותנים בנדיבותם צל לעוברים ולשבים, אבל במחיר של זיהום המדרכה והרכבים החונים, עלה לאחרונה פעמיים בשיחות ארוחת הצהרים של מקום עבודתי. הפיקוסים הם איום נוסף המתואר ב"אדם וסופי". סופי, כמו כל הדמויות, משוטטת ברחובות.

"היא צועדת בשדרה, במעלה הנהר הסגול של פירות הפיקוסים, סוליות נעליה נדבקות ללפתן השזיפים שרוקח החום המתמתח של מאי. היא שומעת שאנשים מקללים את העצים, ומחייכת לעצמה".

סופי, צלמת במקצועה, מחייכת לעצמה משום שהיא נזכרת בתמונה הראשונה שהיא מכרה, של אנשים בשדרה אשר "נראו כמרחפים בחלל ארגמני, שטים בנהר סגול של ממטרי הפיקוס".

"כל השבילים היו מכוסים בפירות הסגולים של הפיקוסים, והיא נזכרה באביה שמתלונן על העצים, שפעם היו משירים רק פירות ירוקים ויבשים שלא הייתה לו שום בעיה לנקות אותם. אלה היו מין בונקלעך, שהילדים היו זורקים אחד על השני. אבל עכשיו, התלונן, זה כאילו שגם העצים התחילו לחרבן על העיר.
-
היא מכרה את התמונה למדור טיולים של עיתון מרכזי שהמליץ על שיטוט יומי בשדרות של העיר תל-אביב. נכתב שם שהופעת הפירות הסגולים היא פלא ביולוגי, שלא לומר דתי, ממש יש מאין, שהרי בעבר היו פירות הפיקוסים בצורת כדוריות קטנות וירוקות, שכלל לא נמעכו תחת סוליות הנעלים. כעבור ימים אחדים פירסם המדור מכתב ששלח בוטנאי בעל שם. הוא טען שהפיקוסים החלו להצמיח את הפירות הסגולים עקב הפרייה של צרעה מזן נדיר, שגודלה לא יותר ממילימטר והיא נפוצה רק באוסטרליה. במשך אותו חודש התפרסמו עוד תגובות של זואולוגים, בוטנאים וקלימטולוגים, אשר ניסו להסביר כיצד הגיעו הצרעות מן היבשת הרחוקה לישראל.
-
כולם הסכימו שהצרעות לא מסוגלות למסע הארוך מאוסטרליה בכוחות עצמן. לפי גרסה אחת נקלעו הצרעות לתא-מטען של אונייה. גרסה אחרת טענה שזואולוג רשלן הביא אותן, לצרכי מחקר, בצנצנת זכוכית שוודאי נפתחה בטעות. אבל הגדיל לעשות הכתב שהכתיר את הגעתן בכותרת: 'הצרעות הציוניות עושות עלייה'".

-
(ולמי שרוצה להרחיב ידיעותיו, הנה הכתבה מ"הארץ" שיש להניח כי נתנה השראה לדברים).

על הבולגרית, הפולנית, היידיש, העברית

2010-09-08T00:29:00.007+03:00

החציל
הוא פשוט ועדין,
וריחו
כמו ריחו של הלב.
-
החציל,
כשכשוך הפלגים,
כמו שיר ילדים.
כמשק הרוחות
בפרדס מלבלב.
החציל, החציל.

האמת היא שהחציל הוא לא ממש פשוט ועדין, והרי לו הוא היה כזה הוא לא היה מסוגל לעבור את שבעת מדורי הגיהנום שמעבירים אותו בטרם הוא ינוח בשלווה בטחינה או בשמן זית.
-
כשאמי מריחה את ריחו של החציל הנקלה באש הפתוחה היא פולטת באופן אינסטינקטיבי, "יש כאן ריח של מעברה". אם זה לא ברור, אז מדובר לדעתה בריח טוב. יש להניח שבילדותה בפולניה אמי לא נתקלה בחצילים, אבל במעברה הייתה לה ההזדמנות לפגוש ריחות וטעמים מכל העולם כולו.
-
ב"שרליה" מספרת חוה אלברשטיין את סיפורו של מחנה העולים "שער העלייה". בין היתר אלברשטיין מזכירה את החיפוש הכואב אחר קרובים שאבדו, תוך שהיא מציינת ש"מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר; אינו מקשיב לתכנית אין בו כוח יותר".
-
נזכרתי בזה משום שיואב גלנט, הרמטכ"ל הבא, שובר מסורת ארוכה של רמטכ"לים שנשאו שם משפחה עברי ובדרך כלל מעוברת.
-

-
שנה טובה.

שמאלנים. הם בשום מקום

2010-09-07T13:14:00.005+03:00

יוסי שריד התראיין לפני מספר ימים ל"הארץ" לרגל צאת ספרו החדש, והוא סיפר שבעוד כחודשיים ימלאו לו 70, שזה לטענתו גיל בלתי מתקבל על הדעת.

"התחלתי מאוד צעיר את הכל, בכל מקום הייתי הכי צעיר והייתי ילד הפלא [...] בהדרגה נכנסתי לחדרים והייתי מסתכל על סביבותיי ורואה שאני כבר לא בין הכי צעירים. אחר כך אתה כבר בכלל לא בין הצעירים, ובסוף אתה מגיע למצב שאתה נכנס לחדר ואם שמעון פרס לא נמצא, אז אתה הכי זקן".

אחד הקורסים המיותרים ביותר שלקחתי במסגרת הלימודים באוניברסיטה היה הקורס "זכויות אדם בישראל – השפעת הפוליטיקה על החקיקה והמשפט בהיעדר חוקה" של שולמית אלוני. הקורס, עם שמו הקליט והקולע, לא הצליח ממש לחדש או לעניין, וזאת למרות הזכויות הרבות הרשומות לטובת המרצה. למרבה הצער במהלך רוב השיעורים בהם נכחתי חישבתי את קצי לאחור וחיכיתי למשפט הסיום הקבוע של גב' אלוני, "טוב, ילדים, צאו לשחק בחצר".

החלקים היותר נחמדים בקורס היו אלה שהתייחסו לרכילות פוליטית בת 40 שנה, ובמלים אחרות: לכלוכים על שמעון פרס ועל גולדה מאיר. בין גולדה מאיר לשולמית אלוני היו יחסים לא טובים במיוחד, כאשר אלוני טוענת שברקע הדברים עמדה קנאתה של גולדה ברגליה היפות.

והנה באחד מן השיעורים אלוני דווקא מצאה לנכון להחמיא לגולדה. לצערי עברו מספר שנים מאז השיעור הרלבנטי, והזמנים והשמות נשכחו ממני, אבל רוח הדברים היא כדלקמן: נערכה ישיבת ממשלה אשר דנה באנס סדרתי שהטיל אימתו על נשות הארץ. אחד השרים, חובש כיפה אם זה משנה, הציע להטיל עוצר בשעות הערב על נשות ישראל למען לא ייארע להן כל רע. גולדה מיהרה להגיב ושאלה את השר: למה צריך להטיל עוצר על הנשים דווקא? הרי האנס הוא גבר; שיוטל עוצר על גברי ישראל. עוצר, בסופו של דבר, לא הוטל על אף אחד. אולי ביישובים ערבים.

בפסיקתו המיתולוגית בפרשת Brown v. Board of Education קבע בית המשפט העליון האמריקאי כי "Separate educational facilities are inherently unequal", ובכך הוא ביקש לשים קץ למדיניות ההפרדה בין לבנים ושחורים בארצות הברית, מדיניות שהונהגה לאחר מלחמת האזרחים ושאושרה בפסיקת אותו בית המשפט בסוף המאה ה-19.

הפסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי אכן הולידה אינסטינקט – בריא למדי – שגורם לרוב הציבור הליברלי לסבור שהפרדה היא בהכרח הפלייה. האינסטינקט טבוע גם בקהילה המשפטית ישראל, ובפסק הדין בפרשת עאדל קעדאן, שדן בשאלה אם זה חוקי להקים יישוב ליהודים בלבד (התשובה, נניח, היא: לא), התייחס השופט ברק לפסק הדין בפרשת Brown ולביקורת עליו.

ובאמת אני אישית סבור שבעוד שחשדנות היא תמיד דבר בריא, עדיין צריך לבדוק אם אותה הפרדה אכן יוצרת אפלייה. אחד ההיבטים המעניינים בשנים האחרונות בנושא הזה מתייחס לנושא "קווי המהדרין" של חברות האוטובוסים בהם ישנה הפרדה בין גברים ונשים. אלון הראל ואהרון שנרך פרסמו מאמר מאוד מעניין בנושא, מאמר שניתן להתווכח איתו אבל אי אפשר להתעלם מטיעוניו.

הם מזכירים שישנן פרקטיקות של הפרדה שלא נתפסות כמפלות, דוגמת ההפרדה בין גברים ונשים במקלחות ובשירותים ציבוריים. עוד הם מציינים שנשים חרדיות עשויות דווקא לרצות קיומה של הפרדה בינן לבין הגברים, שכן הדבר מאפשר להן לפתח את עצמאותן.

הראל ושנרך טוענים, בצדק רב, שבדומה לסוגייה "השואה – בעד ונגד", כך גם בסוגייה "הפרדה – בעד ונגד" צריך קודם לשאול "הפרדה – כיצד?". כלומר, יתכן שההפלייה שבקווי המהדרין לא נובעת מעצם ההפרדה, אולם ברור שהיא נובעת מפרקטיקת ההפרדה ששולחת את הגברים לקדמת האוטובוס ואת הנשים לאחוריו. הרי ניתן היה לקבוע ההיפך ובאופן מאוד מעניין הרעיון לא עלה.

בימים אלה יוצאת רכבת אווירית עמוסה במיוחד של חסידי ברסלב שמבקשים להשתטח על קברו של הצדיק נחמן באומן. בעיתונים מדווח על קומץ אברכים שנצפו בשדה התעופה עם כיסוי לעיניהם שנועד לחסוך מהם את מראותיהם הקשים של בנות ישראל הפחות-חסודות. תמונה של אותם אברכים תמצאו באתר "הארץ", שם יאיר אטינגר מדווח:

"התופעה כבר התגלתה בימים האחרונים למתפללים בבתי כנסת ברחבי בני ברק, בקמפיין צבעוני ל'שמירת העיניים' בדרך אל ציונו הקדוש של רבי נחמן. 'מחייכים כל הדרך לאומן', נכתב בעלון שהופץ בעיר ונועד לשכנע את המאמינים לעטות צעיפים שיחסכו מהם מראות אסורים, ויוליכו אותם בבטחה רוחנית מקסימלית. 'נוסה על ידי רבים ומצאוהו מועיל להפליא', נכתב בעלון, הזרוע תצלומים של חסידים מחויכים, מכוסי עיניים מרצון ומעליהם מטוס ממריא לשחקים".

אטינגר גם מצטט מן ההנחיות של היזמים:

"בכל חנות בדים מבקשים בד לייקרה דק ברוחב 70 ס"מ (בצבע כחול, חום, או שחור), מחירו כ-20 ש"ח. רוחב היריעה הוא מטר וחצי (...) וזה נחוץ כדי שיישב טוב ולא יתנדנד ברוח".

על יתרונות נוספים של בד הלייקרה ניתן ללמוד כאן.

אני תופס את הסיפור הזה כסיפור חיובי, ולא רק משום שהוא העלה בת שחוק על שפתותיי. יתכן שהוא מבטא הכרה עמוקה יותר של אנשים, לפיה אידיוטים צריכים קודם כל להעניש את עצמם.

בשם האהבה

2010-09-05T13:09:00.008+03:00

ביומי הראשון בלימודים לקראת תואר ראשון במשפטים, בשיעור הראשון בקורס "מבוא לתורת המשפט", העביר המרצה דקות ארוכות ומייגעות במתן זכות דיבור לסטודנטים, לא חכמים במיוחד, אשר ניסו להשיב לשאלתו לגבי ההבדל בין חוק הכבידה של ניוטון לבין החוק שקובע "לא תרצח". התשובה היא שבעוד שחוקים מהסוג הראשון מתיימרים לתאר את המציאות, חוקים מהסוג השני מתיימרים לעצב אותה.

ומה עם חוקי הזמן? חוקי הזמן נועדו לתאר את המציאות או לעצב אותה?

בעבר נהגו לומר באנגליה שבהיעדר חוקה בסמכותו של הפרלמנט האנגלי לעשות כל דבר בדרך של קבלת חוק, ובכלל כך "להפוך גבר לאישה ואישה לגבר". כמובן הטענה הזו מטופשת, והפרלמנט אינו מסוגל להפוך לגבר לאשה. רק אֵם מגוננת במיוחד יכולה לעשות דבר כזה. לכל היותר הפרלמנט יכול לקבוע חוק שלפיו יתייחסו לגבר כאל אשה או ההיפך.

חוק קביעת הזמן, התשנ"ב-1992 קובע כדלקמן:

1. הגדרות
בחוק זה -
"זמן יקום מתואם" - (Coordinated Universal Time - UTC (INPL)); בסיס הזמן המקובל בעולם, לצרכי חוק, לתיאום בין לאומי ולצרכים אחרים, מבוסס על קצב ההשתנות של זמן אטומי, תוך התאמה לתנועת כדור הארץ; נקבע בישראל במעבדה הלאומית לפיסיקה של משרד התעשיה והמסחר (מל"פ) המהווה חלק מהמערכת העולמית של מעבדות לאומיות לקביעת הזמן שבאחריות המשרד הבין לאומי למשקלות ולמידות (Bureau International des Poids et Mesures (BIPM)).
2. הזמן בישראל
הזמן בישראל יקדים את זמן יקום מתואם בשעתיים.
3. הקדמת הזמן בישראל
בכל שנה, בין יום שישי האחרון שלפני יום 2 באפריל בשעה 02:00, לבין יום ראשון האחרון שלפני יום י' בתשרי, בשעה 02:00, יוקדם הזמן בישראל בשעה אחת נוספת, כך שיקדים את זמן יקום מתואם בשלוש שעות.

חוק קביעת הזמן חביב עלי במיוחד משום שכאמור לא ברור טיבו. גם לשונו היפה מזכירה לי סדרות נוסח מסע בין כוכבים. גם תמיד יפה בעיני ששעון הקיץ, בהתאם לסעיף 3 לחוק, מקפיד על לוח השנה הגרגוריאני, ואילו חברו שעון החורף מקפיד על לוח השנה העברי. (אם כי ייאמר שלפי לוח השנה העברי יום חדש מתחיל קודם למקבילו על פי לוח השנה הגרגוריאני, ולכן היה צריך לקבוע שהשעון יוזז שעתיים לאחר צאתם של שלושה כוכבים).

אין לי דברים טובים לומר על שר הפנים אלי ישי, ואני מעוניין לנצל את הפוסט הזה כדי לא לחרוג ממנהגי. היום הוא טען שהוא ישקול את האפשרות לפעול לתיקון החוק (משמע: הוא ישקול בשלילה) באופן שיחזיר את שעון הקיץ לאחר יום הכיפורים. כלומר יוזז המחוג אחורה לכמה ימים כדי שיהיה יותר קל בצום יום הכיפורים ולאחר מכן השעון יוזז המחוג קדימה, עד אשר ייגמר הקיץ, או עד אשר אשר תחוסל עוגת התפוחים שיש המקפידים על הכנתה לכבוד החג.

למקרא הדברים האלה נפלטה מפי מילה שאני לא חש נוח לומר אותה על שר במדינת ישראל, אף על פי שרועי לא חש קושי להפטיר אותה ביחס אלי אך לא מכבר. אז מאחר שאני לא חש נוח לומר את המילה הזו אני אומר שאלי ישי גזען.

אחרי שלפני שבועיים הוא טען להגנתו בריאיון לידיעות אחרונות בנושא ילדי העובדים הזרים שהוא דווקא "מאוד אוהב ילדים", אז היום אלי ישי הכריז שהוא גם "אוהב את שעון הקיץ". גזען, כבר אמרתי?

צמחונות א'

2010-09-01T10:30:00.000+03:00

י', שנגדיר אותו כחבר פייסבוק, השמיע באוזניי את הטענה שכאשר תרנגולות מובלות במשאית ממקום למקום, מאוד חשוב שכל תרנגולת ותרנגולת תבחר בקפידה את מקום מושבה, וזאת בשל אתגרי הדרך: התרנגולות שיושבת בסמוך לדפנות המשאית עשויות להיפגע מהרוח שתכה בהן בזמן הנסיעה. התרנגולות שיושבות בלב המשאית עשויות להיפגש מהחום שמאפיין את מרכזה. אכן, לא נעים להיות תרנגולת.
-
באותו הקשר טען י' (ולא בדקתי אם הוא צודק) שהמשמעות המילולית של הביטוי בגרמנית שמציין "תרנגולות חופש" היא "תרנגולות מאושרות". על רקע תזת המשאית לא היה מנוס מלהגיע למסקנה שכל התרנגולות המאושרות דומות זו לזו, אך התרנגולות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה.
-
=
-
רועי: צמחונות. איזה דבר נורא
-
יפתח: כן, אתה רואה מה זה. אני מתפרק
-
רועי: זה דופק לך את המוח. ממש כך. אתה צריך לקחת כדורים כדי לבלום את ההידרדרות המנטאלית שלך, וגם זה לא תמיד עוזר
-
יפתח: היית מחבר אותי עכשיו לעירוי אנטריקוט?
-
רועי: בוודאי שלא. אנטריקוט אוכלים, לא שותים. מה אתה חושב, שזה עשב חיטה?
-
יפתח: אנטריקוט זה האוכל של עשב החיטה?
-
רועי: שום פרה שמכבדת את עצמה לא הייתה אוכלת עשב חיטה
-
יפתח: מה ששאלתי זה אם עשב חיטה שמכבד את עצמו אוכל פרה
-
רועי: הפרה בחרה להיות צמחונית. אז אלוהים העניש אותה והפך אותה לסטייק. היזהר!
-
יפתח: איך מתיישבת הטענה ששום פרה שמכבדת את עצמה לא הייתה אוכלת עשב חיטה עם הטענה שהפרה בחרה להיות צמחונית?
-
רועי: אתה אוכל עשב חיטה?
-
יפתח: לא. אני בכלל לא יודע אם אוכלים את זה. נדמה לי ששותים עשב חיטה, וגם זה רק כאשר לפליטה שלך יש טעם רע
-
רועי: כלומר, אתה יכול לבחור להיות צמחוני ועדיין להימנע מעשב חיטה
-
יפתח: אפשר גם להיות צמחוני ולהימנע מבנות
-
רועי: כן, קוראים לזה "אידיוט".

מוכרחים מתנה

2010-08-31T08:00:00.012+03:00

רבות כבר נכתב במלאת שנה לעלייתו לאוויר של הבלוג. וכשאני אומר שרבות נכתב, כוונתי היא שאני כתבתי רבות. ואולם, העורך האכזר השליך לפח האשפה של הרשת חלק ניכר מן המלל שנשפך, ולאחר התערבותו הכירורגית לא נותר אלא הפוסט הקצר, התכליתי, הרזה והשרירי הזה. העורך האכזר הסביר כי מאוד חשוב שהפוסט יהיה בצלם כותבו.
-
מחשבות רבות ליוו את הבלוג בצעדיו הראשונים. עמלתי לא מעט מתוך ניסיון לגבש קול ושפה שיאפיינו אותו. כמובן שכשלתי כישלון חרוץ, ובדיעבד אחד ממקורות ההנאה שלי מהכתיבה כאן היה היעדרם של קול אחיד או שפה אחת.
-
אחד הכללים שקבעתי לעצמי בתחילת הדרך היה הימנעות מוחלטת משימוש במילה "אני" ומשימוש בכתיבה בגוף ראשון. ההנחה הייתה כי מאחר שממילא כתיבת בלוג היא פעולה נרקיסיסטית, זה יהיה מוגזם להעצים את האהבה העצמית עם דיבורים נוסח "אני אני אני". ובכן, עמדתי בכבוד בכלל הזה במשך שלושה פוסטים שלמים.
-
לאחרונה התחלתי לשים לב יותר ויותר שאחת התוצאות של הפרסומים בבלוג הזה היא הימנעות של חברים מלהציע מקומות להיפגש בהם, מתוך חשש שטעמם בקפה אינו עומד בסטנדרט הגבוה שהוצב, ומתוך חשש שהם יזכו לנחירות בוז אישיות או פומביות. ובכן, אין כל כך מה לדאוג. בדרך כלל אני סובל בשקט ושותה תה.
-

אם אני יכול להצביע על כישלון משמעותי של הבלוג בשנתו הראשונה, אזי מדובר בהצעות הנישואין ש(לא) קיבלתי בעקבותיו. הזמנתי כאן, בבוקסה למעלה מצד שמאל, כל דכפין להציע לי להיות איתו לנצח, ובמשך שנה שלמה קיבלתי הצעה אחת, אמנם מבחור חמוד להפליא, ואולם התברר שהמיועד היה מסובך בפלילים ובינתיים הוא אף איבד עצמו לדעת.-
-
=
-
תודה על תשומת הלב עד כה. לי היה כיף, מקווה שגם לכם. שואף להמשיך להיות כאן כל עוד יש מה להגיד.

ובזמן שאתם הוגים בכוכב נולד

2010-08-28T22:01:00.003+03:00

אליאב כתב על המושג "דרום" כמושג מטאפיזי, כאשר מושג זה לא מבטא בהכרח ממצא גיאוגרפי כי אם מצב תודעתי.
-
הדברים של אליאב, המאזכרים גם שתי ארוחות שסעד (למרבה הצער ללא פירוט התפריט), עוררו בי תיאבון עז. אכלתי חומוס של "מרכז החומוס האסלי" שקניתי מבעוד מועד בגרורה שהם שלחו מיפו לסמוך למקום מגוריי. מאחר שממילא לא מדובר באוכל מרזה במיוחד, רכשתי עם החומוס רק פיתה אחת. הבעיה הייתה כאשר נגמרה הפיתה ונותרו עוד חומוס וסלט ירקות. לא היה מנוס ואת יתרת החומוס ניגבתי עם לחם שיפון-אגוזים של הבראסרי. בטרם אלך לעמוד בפינה כעונש, אשלים את מעגל המחשבה שאליאב פתח אצלי.
-
אורלי קסטל-בלום, בספרה המשעשע טקסטיל, כתבה סאטירה די עצובה על החיים אי שם במאיון העליון.

"שעות ספורות אחרי שהסתלק (בן-זוגה), יצאה מדירת הטְרִיפְּלֶקס שביוכבד בת-מרים פינת אלכסנדר פן, תל-ברוך-צפון, אָמַנְדָה גרובר, אשתו של עירד גרובר, ונסעה במכונית הביואיק-בוֹרדוֹ שלה למֶדִיקָל פְרוֹנְטְלַיין באגף החדש של Sea and Sun, כדי לעבור ניתוח לא-פשוט אצל הרופא מספר שתיים בעולם בתחום הפלסטיקה הפולשנית, ישראלי-לשעבר, דוקטור כרמי יָגוֹדָה.
-
מדרזדן שבגרמניה הובהל דוקטור יגודה לניתוח של השתלת שכמות, אשר נעשה מאוד מבוקש בקרב נשים בעלות אמצעים שהשנים שחקו להן את קוץ השכמה ועשו להן גב שטוח ומשעמם, הן בשעת תנועה והן באי-תזוזה".

ספרה של קסטל-בלום נפתח בעמידה על שמה של השכונה החדשה בה מתגוררת משפחת גרובר:

"מבחינה גיאוגרפית נמצאת תל-ברוך-צפון צפונית לתל-ברוך הישנה, אבל גם דרומית לקריית-שאול הוותיקה, המפורסמת בשני בתי הקברות העצומים שלה: האחד לחללי מערכות ישראל, והאחר למתים רגילים שכבר כמעט לא נקברים בו מטעם המדינה, כי הוא עמוס-לעייפה וחלקות הקברים שם נדירות ועולות הון-תועפות.
-
חרף הקרבה לקריית-שאול, לא העלה בדעתו איש מהוגי השכונה שקמה כמו בן-לילה לקרוא לשכונה החדשה קריית-שאול-דרום. ובצדק. המילה 'דרום' בַּ'צפון' מעוררת זעזוע בקרב רבים, ולקרוא לפרבר צפון תל-אביבי קריית-שאול-דרום יהיה התאבדות פיננסית וגם חוסר רגישות חברתית. אבל מקימי תל-ברוך-צפון (תב"צ) לא היו טיפשים. הם קדחו לעומק המחשבה האנושית ולקחו בחשבון הן את ההבדל בתודעה הציבורית בין 'תל' ל'קריה', והן את ההבדל בין צפון לדרום. לתוך הקונספט המוצלח שלהם הם קיפלו בעורמה רבה את המוות, הבלאי והכלייה – כלומר את היעדרם של אלה. הם רצו וקיבלו מקום יוקרתי שאמר: באתי לתמיד, ובקרוב יקום דור שלא יידע על אי-קיומי".

צפייה ישירה

2010-08-26T15:41:00.003+03:00

(יש ללחוץ להגדלה)

היום משכנות עוני – מחר גני שפת ים

2010-08-22T23:09:00.006+03:00

"עיריית תל-אביב-יפו החליטה לקדם תכנית-אב לעיר תוך שימוש בשיטות התכנון האסטרטגי, המשלבות את המושגים העכשוויים של התכנון והניהול העירוני הכוללני עם עקרונות הניהול האסטרטגי מעולם העסקים. תהליך הניהול העירוני האסטרטגי הוא תהליך מתמשך ומחזורי של יישום, ניתור, והערה של הפרוגראמות, הפעולות והפרוייקטים העיוניים" (תכנית אב אסטרטגית לתל אביב, דו"ח מס' 1, תכנית פעולה, עיריית תל-אביב-יפו, מינהל ההנדסה, 2001. ובמלים אחרות: רון ל. האברד הגיע לתל-אביב)

=
-
לפני מספר חודשים פורסמה ב"הארץ" כתבה מלבבת של נעם דביר על נחום זולוטוב, האדריכל שתכנן את הסופרמרקט הראשון בישראל, ברחוב בן-יהודה בתל-אביב שנפתח בשנת 1958. זולוטוב, באותה העת אדריכל צעיר, לא הכיר את עקרונות התכנון של סופרמרקט והוא נסע להשתלם בשווייץ, שם לטענתו נפתחו לו העיניים למראה הפלא בפעולה.
-
הסופרמרקט פועל במקום גם היום, ובכתבה מסופר על סיור שזולוטוב ערך שם עם בת זוגו.

"בדרך החוצה משופרסל בן-יהודה פוגשים בני הזוג זולוטוב את יצחק מקפה 'פרסטו', השוכן בבניין הצמוד. פעם זה היה מקום מפגש ידוע, אבל עם ירידת קרנו של רחוב בן-יהודה ונדידת הקונים, תחילה לרחוב דיזנגוף ואחר כך לקניונים, גם הקפה איבד אט אט את לקוחותיו. יצחק נזכר בהפגנות הסוערות שליוו את פתיחת הסופרמרקט. 'בן-יהודה זה לא מה שהיה, מת מה שהיה', הוא אומר. 'כל המכולות שהיו כאן מסביב סגרו. האמת, לי זה דווקא עשה טוב לעסקים, כי העובדים היו באים לשבת אצלי בסוף היום'.
-
לזולוטוב אין רגשות אשמה. 'זה ממש לא על המצפון שלי', הוא אומר. 'הטילו עלי משימה ארכיטקטונית. לא אני מחליט אם צריך סופרמרקט או לא. זה היה חידוש, אבל זה לא היה משהו חריג בעולם. אני ראיתי את היתרון הגדול לצרכן. יש כאלה שאומרים שזה לא פגע בחנוונים כי הם נצמדו בעצמם לסופרמרקט. יש כאלה שגם הלכו לעבוד שם'".

לעורכי דין לא היו סולחים בקלות על אמירות כאלה.
-
=
-
לצערי איני זוכר מי הגדיר חיבה לארכיונים כנקרופיליה. בכל אופן נתקלתי בהשוואה הזו כבר לאחר שעמדתי על דעתי כחובב ארכיונים, ובפרט ארכיוני עיתונות. ההנאה הגדולה מהשיטוט בארכיון, כך נדמה, נובעת מהמימד האירוני שהוא חלק בלתי נפרד מקריאת מסמכים מהעבר.
-
עיר עם קונספציה, ספרו המצויין של נתי מרום, מלווה את ההיסטוריה התכנונית של תל-אביב, שהתחילה בבניית עיר "יש מאין" על קרקע בתולית והמשיכה לאחר מכן בהתמודדות עם הקיים על מורכבותו הרבה, ובראשה הפער בין ה"צפון" ל"דרום".
-
פטריק גדס, מתכנן הערים הסקוטי, זכה להיות מחברה של תכנית האב הראשונה לעיר תל-אביב. בתכנונו את העיר, גדס שם דגש בין היתר על הגינון העירוני. מרום מספר:

"הגינון היה כמעט אובססיה אישית של גדס, שהתחיל את חייו המקצועיים כבוטנאי. הוא ייחס לו משמעות תרבותית עמוקה וחזר וציין אותו במקומות רבים בדו"ח יותר מעשרה עמודים מוקדשים לענייני גינון מנטיעת עצים וצמחים מטפסים לאורך הרחובות והשדרות ועד גידול תולעי משי, מחינוכם של הילדים לחקלאות בגינות בתי הספר ועד לנטיעתו של גן בוטני אוניברסיטאי ב'סנטרל פארק' של תל-אביב תחת הכותרת המניפסטים 'האידיאל הגנני בביטויו המעשי בתל אביב כעיר גנים', התפייט גדס וכתב כי תל אביב לא תהיה עוד 'עיר גנים' אחת מני רבות בעולם, אלא 'עיר גן פרי', 'עיר שקד', 'עיר הדרים', עיר גפן ותאנה', 'עיר תפוז'. את הפרדסים שייעקרו לצורך הפיתוח העירוני של תל אביב יחליפו עצי התפוז שיינטעו בתוך גינות העיר. בזכות גני הפרי שלה תהיה תל אביב לעיר שלום, שהרי 'מדעי החברה מאששים היום [..] את הקישור המעשי' בין תרבות עצי הפרי (ובמיוחד זו של עצי הזית) לשלום".

=
-
תהיות מסוג אחר מתעוררות כאשר מרום מספר על המשבר הדמוגרפי אליו נקלה תל אביב בשנות הששים:

"הסיבה העיקרית לשינוי במגמת גידול האוכלוסייה היית מאזן הגירה שלילי, תוצאה של תהליכי פרווּר מואצים. מרבית התושבים שעזו את תל אביב עברו אל הערים הסמוכות לה במטרופולין: בין 1962 ל-1966 איבדה תל אביב כמעט 50,000 תושבים ליישובי המחוז הסמוכים, מתוכם כמעט 25,000 תושבים לחולון ולבת ים וכ-15,000 תושבים לרמת גן ולגבעתיים. אם במחצית הראשונה של שנות ה-50 צמחו 'ערי הלוויין' סביב תל אביב בעיקר כתוצאה מהשתקעות עולים חדשים, הרי שמראשית שנות ה-60 הפכו כבר לפרוורים לכל דבר ומשכו אליהן תושבים מתל אביב שביקשו לשפר את תנאי מגוריהם. בעוד תל אביב מאבדת מאוכלוסייתה, ערי המטרופולין סביבה צמחו בקצב מהיר, לעתים מסחרר: בת ים, לדוגמה, שילשה באותה תקופה את מספר תושביה (מ-31,000 ב-1961 לכמעט 100,000 ב-1972); בחולון באותה תקופה הוכפלה האוכלוסייה (מ-49,000 ב-1961 ל-98,000 ב-1972)".

גם העובדה שעד ממש לא מזמן הירקון כונה "אלעוג'ה" ונתיבי איילון היו "ואדי אל-מצרארה" מזכירות שכל מה שמובן מאליו היום לא היה כזה אתמול וכנראה גם לא יהיה מחר.