והחתול בעקבותיי

מיכאל שלי, ספרו היפה של עמוס עוז, מספר על זוגיותם המוזרה של חנה ומיכאל גונן בירושלים של שנות החמישים, החל מהיכרותם, המשך בחתונתם וכלה ברגע שחנה מרגישה כי היא אינה יכולה עוד. לא נראה שמדובר בספויילר יוצא דופן, שכן פסקת הפתיחה היפה של הספר כבר מלמדת על כך:

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".

חנה גונן, כך נראה, הגיעה לגיל 30 והיא אינה מרוצה מחייה. היא חוזרת בזמן עשור שנים לבניין טרה-סאנטה באוניברסיטה העברית בירושלים כדי לספר את סיפור היכרותה עם מיכאל.

"מיכאל גונן שמו.
גד
הוא תלמיד השנה השלישית בחוג לגיאולוגיה. הוא נולד ומתגורר בחולון. 'קר בירושלים שֶלָך'.
גד
'ירושלים שלי? מנין נודע לך שאני ירושלמית?'
גד
הו, הוא מבקש סליחה אם טעה הפעם, אבל אין הוא סבור שטעה. הוא למד להבחין בירושלמים ובירושלמיות במבט ראשון. אמר, והביט בפעם הראשונה אל תוך עינַי. עיניו היו אפורות. אני ראיתי בהן גץ של צחוק, אך לא גץ עליז. אמרתי לו כי אכן הצליח הפעם בניחושו. באמת ירושלמית אני.
גד
'ניחוש? הו, לא'.
גד
הוא מעמיד פני נעלב וקצות שפתיו מצטחקות: לא, לא היה זה ניחוש. הוא ראה בי שאני ירושלמית. ראה? האם זאת מלמדים בחוג לגיאולוגיה? לא, כמובן שלא. זאת למד דווקא מן החתולים. מן החתולים?! כן. הוא אוהב להסתכל בחתולים. לעולם לא יתיידד חתול עם מי שאיננו מסוגל לאהוב אותו. החתולים אינם טועים בבני אדם".

(c) Domenico Salvagnin

=
= גד
על "הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי, כבר חזרתי ונידנדתי כאן כאן וכאן, ואף אחד לא אמר שזו הפעם האחרונה.
גד
חבלים, ספרו היפה של חיים באר, הוא ספר שצירו סב במידה רבה סביב יחסיו של הסופר עם אמו, וזאת בדומה לספרו של רומן גארי. באר מספר כי בשלהי ההפוגה האחרונה במחלתה של אמו, היא קראה את "הבטחה עם שחר" שמצאה בספרייתו*.

*על הספריה המרשימה של חיים באר הוא כתב בספרו היפה לפני המקום אותו הזכרתי כאן. בנוסף אפשר למצוא כאן ראיון שנערך עם באר ב"הארץ" על ספרו זה, כאשר משולבות בראיון תמונותיו של באר עם נעלי ניו-באלאנס על רקע הספריה.

"עכשיו נופפה בספרו של רומן גארי כבמניפה והכריזה כי הספרים היקרים ביותר ללבה הם אלה שמתוארות בהם הדמויות מתוך יושר, אבל לא פחות מכך מתוך אהבה. האיזון הראוי בין הדרישות הסותרות הללו, סבוך מאוד אף שלכאורה הדבר נראה פשוט למדי, ולמי שרוצה לפענח את סוד הקשרים המורכבים בין בני-האדם ולהבין לעומקם את הכוחות הדוחפים אנשים זה לזרועותיו של זה ואחר-כך מפרידים ביניהם, חייב ללמד את עצמו להתבונן בהם מתוך אומץ-לב וללא פניות, ובעיקר צריך הוא להיזהר שלא להגזים ביושר ולא להיסחף באהבה".

אמו של באר סברה שגארי לא בהכרח הצטיין במשימתו:

"אם תקרא את רומן גארי בלי להיכנע לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה שלו, תבין עד כמה האהבה היא עניין משתק ומסרס, ועד כמה האם והבן נעשים כאן, ברומאן החביב והדביק, אולי אפילו בעל כורחם, כלי שרת זה בידי זה".

כפי שניתן להבין, החתול שבפנים נכנע בעונג רב לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה של רומן גארי.
גד
=
גד
גארי הילד ואמו התגוררו בווילנה והתפרנסו בקושי רב ממכירת כובעים שהאם טענה שהם כובעי מעצבים מצרפת. בין אמו לבין שכניה היו עימותים רבים ולאחר אחד מהם גארי שאל את נפשו למות. הוא הצטנף במחבואו הקבוע – מחסן עצים בחצר בניין מגוריהם. מחסן העצים היה מסוכן עד מאוד – חומת העצים נטתה לנפול ודי היה בתזוזה של בול עץ אחד כדי להביא למפולת גדולה ומאיימת. גארי, שחש מצוקה בעקבות העימות, החל לתור אחר בול העץ המתאים שישים קץ להשפלותיו.

"ואז נזכרתי שהייתה עוגת פרג בכיסי, שגנבתי אותו בוקר מהחנות, בזמן שהאופה היה עסוק עם לקוחותיו. אכלתי את העוגה. ושוב העמדתי את עצמי במצב הכן, נאנחתי והתכוונתי לדחיפה.
גד
חתול הצילני.
גד
פתאום ראיתיו לפני, בין בולי העץ, הבטנו זה בזה בתמיהה במשך רגע קט. זה היה חתול מרוט, בגון תפוז, אוזניו נפולות, ולפרצופו המשופם ביטוי של חוכמה; רק חתול עשיר בניסיון חיים מסוגל להבעה כזאת.
גד
הוא הביט בי בעניין, ואחר כך, ללא היסוס, פתח וליקק את פניי.
גד
לא היו לי כל אשליות לגבי כוונותיו. עוד היו פירורים רבים של עוגה על לחיי, ועל סנטרי, שנדבקו על ידי דמעותיי. כל ליטופיו היו מכוונים. אך לא היה אכפת לי. תחושת לשונו המחוספסת על פני גרמה לי לחיוך של עונג – גם הפעם, כתמיד, לא חיפשתי את הסיבה לאהבה שזכיתי בה מן ההפקר. העיקר שהיו שם פנים ידידותיות ולשון חמה ששוטטה על פניי והביעה עדינות וחמלה.
גד
כשגמר החתול ללטפני הוטבה הרגשתי. משמע, יש עוד בעולם אפשרויות ויחסי רעות שאין לזלזל בהם. החתול השתפשף על פניי ונהם. ניסיתי לחכות את ניהומו ובילינו זמן מה בניהומים הדדיים. חיפשתי עוד כמה פירורים בכיסי והגשתי לו אותם. הוא גילה עניין בהם, וניצב מול אפי, כשזנבו ישר. ולאחר מכן נשך את אוזני. הקיצור, החיים שוב היו ראויים. כעבור חמש דקות יצאתי ממחבואי והלכתי לדירה, ידי בכיסי, מנגינה על שפתי, והחתול בעקבותיי.
גד
מאז הנני חושב שתמיד כדאי להחזיק כמה פירורי עוגה בכיס, אם רוצים באהבה שאינה תלוייה בדבר".