באחד השיעורים בקורס "מבוא לנאציזם" באוניברסיטת תל-אביב, אותו העביר ד"ר בעז נוימן שניחן בכריזמה נוירוטית מקסימה למדי, טען המרצה כי התשעה בנובמבר הוא תאריך מיתולוגי בהיסטוריה גרמנית, תאריך שרבים מהאירועים המשמעותיים בתולדותיה התרכזו בו.
גד
ואכן, עיון בלוח השנה מגלה כי ביום זה התמוטט הרייך השני וקמה רפובליקת ווימאר (1918), וביום זה התבצע ניסיון הפוטש של היטלר במרתף הבירה (1923). בימי הרייך השלישי הוגדר יום זה כ"יום אבל על חללי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". ויקטור קלמפרר, ביומניו שכנראה עוד נדון בהם בעתיד, מספר שביום זה נקראו האזרחים לתלות דגלים מחוץ לבתיהם. קלמפרר מדווח בסיפוק, בשנת 1934, שרוב הציבור בשכונתו לא נענה לקריאה ולא טרח לתלות דגלים.
גד
בשבעה בנובמבר 1938 התנקש הרשל גרינשפן בעובד שגרירות גרמניה בצרפת ארנסט פום ראט, שמת בתשעה בנובמבר. מותו של פום ראט היה התירוץ לליל הבדולח שאירע בלילה שבין התשעה לעשרה בחודש.
גד
ובתשעה בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, לאחר החלטת הפוליטבירו המזרח-גרמנית שאיפשרה מעבר של תושבי מזרח ברלין למערבה.
דג
ד"ר נוימן ניסה להשוות את התאריך הזה לתאריך הישראלי של 4 ביוני, ערב מלחמת ששת הימים ב-1967 והיום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה (שפרצה באופן מעניין בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב). אחד התלמידים בקהל ביקש להוסיף את הניצחון 5:0 של נבחרת ישראל על נבחרת אוסטריה. נוימן הודה שהאירוע המיתולוגי הזה דילג מעליו. המשחק, אגב, נערך דווקא ב-6 ביוני 1999.
גד
=
גד
מולכו, ספרו היפה של א. ב. יהושע, שמתאפיין בניחוח אייטיז נעים (וזה מבלי שיוזכרו בו בוי ג'ורג', כריות בכתפים, "על הברזלים" או "שושלת"), מתאר שנה בחייו של מולכו לאחר מות אשתו האהובה. מולכו, ספרדי ירושלמי, מבקר פעמיים במהלך אותה שנה בברלין, עיר מוצאה של האשה המנוחה, והעיר שסירבה לחזור אליה בחייה.
גד
דרור משעני מדבר על התפעמותו של מולכו מן האירופי, ובעיקר הגרמני, באשר הוא "תרבותי". כשהוא נוחת בברלין לראשונה הוא מגלה כי "הרחובות נראו תרבותיים ושקטים למדי בהתחשב בשעת הצהרים המאוחרת".
דג
את ביקורו הראשון בברלין עורך מולכו עם היועצת המשפטית ממשרדו, אלמנה אף היא, בניסיון מוקדם מדי ליצור זוגיות חדשה. ואולם התכניות מעט משתבשות. מולכו מרדים את היועצת עם כדור חזק מדי נגד כאב שנתקפה בו, והוא מבלה ברחובות העיר המערבית בגפו.
"הוא עבר ליד בניין שנראה לו עזוב, נעצר מול קיר בטון שחסם את הדרך בין שני בתים ועליו ציור דהוי, ואז הבחין בתַיִל חלוד מבצבץ מתוך ערימת שלג, וכמו זיכרון עמום ישן עלה בו, כאילו כבר היה במקום הזה, והוא ניסה להציץ אל מאחורי קיר הבטון אבל לא היה יכול לעבור, הוא פנה שמאלה וחיפש מעבר, אבל שם שוב ניצב קיר גבוה מקומת אדם ועליו כתובות גדולות בכתב מרושל, ורק עתה הוא הבין שהוא נוגע בחומת ברלין, לא שיער שהיא כל כך נמוכה ואפורה. הוא נרתע לאחור, אבל שב וניסה להציץ ולראות מה מאחוריה, נראו שם כמה בתים נטושים, ומעין אגם או בריכה קפואה, וזיכרון ירושלים המחולקת של ימי נעוריו הגיח בו בעוצמה ובעונג, והוא החל פוסע מעט לאורך החומה, קצת חושש שמישהו ישתלח פתאום ויחטוף אותו".
בביקורו השני בברלין, מולכו מתלווה לעולה מברית המועצות שלא נקלטה כראוי בישראל ולפיכך היא מבקשת לחזור למכורתה. הם טסים למערב ברלין ועוברים למזרחה. העולה פונה לנציגות הסובייטית בעיר כדי לבקש להסדיר את חזרתה, ומולכו, שנותר לבדו, מטייל ברחובות העיר המזרחית:
"שער ברנדנבורג המפורסם אינו רחוק כלל ובעצם הוא תכליתו של הבולובאר. ולא עברה שעה קלה וכבר היה לידו, מתבונן מקרוב גם בחומה וגם במגדלי השמירה שאותם ראה בחורף שעבר מן העבר המערבי, ומצאו אז חן בעיניו. גם עכשיו לא שינה מיחסו אליהם, ובניין הרייכסאג השחור המזדקר מהעבר האחר נראה לו מצטרף יפה לאנסמבל האומה שהודברה. החתך הזה, שבו נקרע העם הגרמני לשניים, נעם לו מאוד. צלקת מכוערת ונשמרת בקפדנות שתזכיר גם בעוד מאה שנה לתיירים כמוהו את אשר יבקשו לשכוח".
גד
מולכו הוא לא הראשון ולא האחרון שרואה את ברלין ונזכר בירושלים. במוסף "הארץ" האחרון, חוזר תום שגב עשרים שנים לאחור, לנפילת החומה שהיה עד לה:
"הייתי שם באותם הימים וזכור לי שחשתי כמו ביוני 67' בירושלים. המוני האנשים שעברו בין שני חלקי ברלין השתייכו לדור שהתבגר כמו בירושלים אל תוך הידיעה שמעבר לחומה יש עולם אחר, אסור, בלתי מושג ועל כן קסום ומיוחל. והנה הושג. רבים בכו מתחת לשער ברנדנבורג כפי שבכו בכותל המערבי, על מר גורלה של האומה ועל ימי הגאולה שהנה הם קרבים".
"שומרי החומה עוד לא ידעו אל נכון מה עליהם לעשות, אך ההמון פרץ את המחסומים. בימים הבאים עברו כך מאות אלפי אנשים. רובם רק הסתובבו זמן מה ברחובות המערב, קנו טונות של בננות, בילו בחנויות הפורנו וחזרו הביתה, כמו אסירים החוזרים מחופשה לבית הכלא".
רשומות
כל אומה והניין-אילבן שלה.
השבמחק