יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

תירגע, חבר (ספיישל 4 בנובמבר)

חוק גודווין קובע כי ככל שוויכוח מתארך כך גובר הסיכוי שמי מן הצדדים לו יגייס לטובת עמדתו טיעון שקשור לנאצים. האיש שיעשה כן הוא המפסיד בוויכוח. אכן, השוואה לגרמניה הנאצית היא לרוב מעשה לא אינטליגנטי, חסר הצדקה עניינית וחסר טעם טוב.
כג
=
גד
הפער הקיים בין התאריך העברי שבו מצויין רצח רבין (י"א מרחשון) לבין התאריך הגרגוריאני (4 בנובמבר) מביא להתפרסות של דיונים, אירועים ואזכרות על פני מספר ימים, וזאת כאשר ספק אם יש בכל אלה כדי ליצור אפילו יום זיכרון ראוי אחד. השנה אפילו קיבלנו בונוס, באדיבות מזג האוויר, כאשר העצרת השנתית לזכרו של רבין נדחתה ליום שבת הקרוב, 7 בנובמבר.
גד
=
גד
רצח רבין היה רצח פוליטי. המתנקש פעל מטעמים פוליטיים, הקורבן היה איש פוליטי, האקלים של הרצח היה פוליטי, וההשלכות של הרצח, אם היו, היו פוליטיות.
גד
=
גד
ובלשונה הכללית יותר של ויסלבה שימבורסקה, הפולניה והסיגריה (תרגום: אלון אולארצ'יק ורפי וייכרט):
"אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית.

כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים.

תרצה או לא תרצה,
לגֵנים שלך עבר פוליטי,
לעור גוון פוליטי,
לעיניים היבט פוליטי".
=
דש
אי אפשר להתעלם מההיבט הפוליטי של רצח רבין. כמובן זה לא אומר שהעובדה שרבין נרצח אמורה להביא אותנו למסקנות פוליטיות שטחיות. הרצח הזה לא אמור לחייב אותנו ללכת בדרכו של רבין (לא חושב שממש הייתה כזו), לא אמור לחייב אותנו לקדש את מורשת רבין (בטוח שאין כזו) והוא אפילו לא אמור לגרום לנו לחשוב שרבין היה ראש ממשלה טוב (באופן אישי אני סבור שהוא היה לא רע). אני כן חושב שהרצח הזה אמור לגרום לנו לחשוב, בעיקר מחשבות פוליטיות. יש להניח שכל אחד יגיע למסקנה אחרת. נראה לי בסדר. למעשה מה שמפחיד הוא אם זה לא יהיה כך.
גד
=
דש
כבר כתבתי כאן על פרידה מברלין, ספרו היפה של כריסטיאן אישרווד, שמתאר את חוויותיו בברלין בסוף תקופת רפובליקת ויימאר בגרמניה. על סף עזיבתו הוא מספר:

"מיום ליום נעשים העיתונים דומים יותר ויותר לגיליונות של עיתוני בית ספר. אין בהם אלא כללים חדשים, עונשים חדשים ורשימות של אנשים ש'רותקו'. הבוקר המציא גֵרינג שלושה סוגים חדשים של בגידה במולדת.
ערב ערב אני יושב בבית הקפה הגדול והריק למחצה של האמנים ליד כנסיית הזיכרון, שהיהודים והאינטלקטואלים מן השמאל מרכינים בו יחד את ראשיהם מעל שולחנות השיש ומדברים בקול נמוך ומפוחד. רבים מהם יודעים בוודאות שייאסרו – אם לא היום, מחר או בשבוע הבא. לכן הם נוהגים במתינות ובנימוס זה בזה, מגביהים את כובעיהם ושואלים לשלום משפחות עמיתיהם. מריבות ספרותיות ידועות לשמצה שנמשכו שנים אחדות נשכחות ואינן.
כמעט מדי ערב נכנסים אנשי ס.א. לבית הקפה. לפעמים הם רק אוספים כסף; כולם חייבים לתת משהו. לפעמים הם באים לעצור מישהו. ערב אחד רץ סופר יהודי שהיה במקום לתא הטלפון להתקשר למשטרה. הנאצים גררו אותו החוצה ולקחו אותו איתם. איש לא נקף אצבע. עד שעזבו את המקום שררה בו דממת מוות.
...
קומוניסט צעיר שאני מכיר נעצר בידי אנשי ס.א., נלקח למטֶה נאצי והוכה קשות. כעבור שלושה או ארבעה ימים שוחרר וחזר לביתו. למחרת בבוקר נשמעה דפיקה בדלת. הקומוניסט צלע לעברה ופתח אותה, זרועו הפגועה נתונה במתלה – והנה עומד לו נאצי עם קופת התרמה. למראהו יצא הקומוניסט מכליו. 'לא מספיק שהרבצתם לי?' צעק. 'אתם עוד מעיזים לבוא ולבקש ממני כסף?'
אבל הנאצי רק חייך. 'תירגע, חבר. בלי מריבות פוליטיות! אנחנו חיים ברייך השלישי, זוכר? כולנו אחים! אתה מוכרח לנסות להיפטר מהשנאה הפוליטית המטופשת שמקננת בך!'

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה