שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק ב')

(פוסט המשך על המלצות ספרים, גם בו לניטשה תהיה הופעת אורח קצרה. כמו כן יוזכרו בו סופרים רבים אחרים שאת ספריהם לא קראתי מעולם. יש להניח שיהיה מתישהו פוסט שלישי).
כג
=
כג
בתחילת סרטו "הרומן שלי עם אנני" (annie Hall) מספר אלבי סינגר, בן דמותו של וודי אלן, את הבדיחה הידועה המיוחסת לגראוצ'ו מארקס לפיה הוא אינו מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבלו. אלבי אומר שזה למעשה המוטו בחייו בכל הנוגע ליחסיו עם נשים. הוא מספר על כך שהוא הגיע לגיל 40 והוא מצוי במשבר. זה לא שהוא מוטרד מגילו, הוא דווקא מניח שהוא יתבגר יפה. המשבר של אלבי נובע מכך שהוא נפרד מאנני (דיאן קיטון), והוא עדיין משחזר בראשו פיסות מיחסיהם המשותפים, מתוך ניסיון להבין מה מקור הכישלון. במהלך הסרט מוצגות על המרקע אותן פיסות מחיי הזוגיות שלהם.
כג
שמה של בת הזוג, כשמו של הסרט באנגלית, annie hall, נגזר מן המושג anhedonia, כלומר חוסר היכולת ליהנות (ובעברית: פולניוּת).
כג
אם דמותה של דיאן קיטון ב"מנהטן" (הסרט העוקב ל"רומן שלי עם אנני"), הייתה דמות חכמה ואינטלקטואלית, שנתנה קונטרה לדמותו של אייזק (בגילומו של אלן), הרי שאנני הול היא דמות שנופלת משמעותית מחוכמתו וידענותו של אלבי. אלבי מבקר בדירתה של אנני והוא מבחין בספר שירים של סילביה פלאת'.

Alvy: "Sylvia Plath! Interesting poetess whose tragic suicide was misinterpreted as romantic by the college-girl mentality"

Annie: "oh, yeah, right. I don't know, I mean: some of her poems seem neat"

עולה התחושה שלמעשה אלבי לא מצליח לראות את אנני כבת-אדם וכבת-זוג שווה. כאשר היא מבטלת את התור שלה לפסיכולוג, הוא חש את זה כאקט פוגעני כלפיו.
כג
אחת הבעיות ביחסים בין השניים, כך נדמה, היא שאלבי מנסה לעצב את אנני בתור הגרסה הנשית שלו. כשהשניים מטיילים בחנות ספרים, הוא בוחר שני ספרים, "The Denial of Death", ו-"Death and Western Thought" ומסביר לאנני, "אני אקנה לך את הספרים האלה, אני חושב שאת צריכה לקרוא אותם, במקום הספר הזה על החתול". אנני מעט נרתעת משמות הספרים ומעירה, "זה נראה כמו חומר ממש רציני". אלבי מסביר: "זה משום שאני אובססיבי לגבי המוות, נראה לי. זה נורא משמעותי עבורי". או אז אלבי נוגע בכתפה של אנני ומוסיף להסביר, "השקפת העולם שלי על החיים היא מאוד פסימית. את צריכה לדעת את זה אם נהיה ביחד".
כג
=
כג
איזכורים קצרים ל"הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי כבר הבאתי כאן וכאן (תרגום: ש.מ. עוגן). הספר עוקב אחר מחצית חייו הראשונה של גארי, בצלה של אמו, והוא מספר גם על מספר מערכות יחסים קצרות שהיו לגארי עם נשים, דוגמת אדֵל, "נערת המעדניה":

"בבוקר נאה אחד נעצרה לפתחו של מלון מרמון מונית ומתוכה יצאה נערת המעדניה שלי. היא ניגשה ישר אל אמי והקימה שערורייה עצומה – ים של דמעות, התייפחויות, איומים רצופי חיתוך-ורידים ובליעות רעל. הדבר החניף לאמי מאוד. לכך ציפתה ממני. הייתי לאיש העולם. היא לא איבדה אף רגע. עוד באותו יום ידעו על כך בעלי הדוכנים של שוק ביפה, ובכל מקום קיבלו את פניי מבטים מלאים הערכה. השקפתה של 'הקורבן שלי' הייתה פשוטה בתכלית: מחובתי לשאת אותה. היא הביאה לכך את הנימוק המוזר ביותר שנשמע אי פעם: 'הוא הכריח אותי לקרוא את פרוסט, דוסטוייבסקי וטולסטוי' הכריזה אותה נערה אומללה כשעל פניה נסוכה הבעה שהייתה מרככת אף את הלב הקשה ביותר. מה ייהא עלי אתה? מי ירצה לשאתני?"
גד
עלי לציין שאמי נפגעה קשות על ידי גילוי זה של כוונותיי. היא התבוננה בי בחומרה. כנראה הרחקתי לכת. אני עצמי נמצאתי במבוכה. האמת היא שאילצתי את אדל לבלוע את פרוסט כרך אחר כרך בזה אחר זה, דבר שנתפרש לה כהצעת נישואין. יסלח לי אלוהים! אפילו אנסתי אותה ללמוד בעל פה קטעים שלמים מתוך 'כה אמר זרטוסטרה'. אמנם לא הכנסתי אותה להיריון, אבל לא אוכל להכחיש את העובדה, ומוטב שאודה בכך – הכרחתי אותה לקרוא את פלובר, גובינו ו-יסלח לי אלוהים, את לוטרמון, כך שלא יכולתי לנער חצני מכל הענין".

אמו של גארי ניסתה להרגיע את המעורבים באמצעות תה ומרקחת תותים מעשה ידיה. לאחר שהאם שוחחה עם אדל היא חזרה ושוחחה עם בנה:

"'האם אתה מאוהב בה באמת ובתמים?'
גד
'לא. אני אוהב אותה בכל ליבי אבל לא באמת ובתמים'
גד
'אז מדוע הבטחת לה הבטחות?'
גד
'לא הבטחתי לה דבר'
גד
'כמה כרכים יש לפרוסט?'
גד
'אמא, הקשיבי...'
גד
היא נענעה ראשה. 'לא נהגת בה יפה'".

First we take Manhattan

"למה שמישהו יתאבד אם בקרוב יוצא דיסק של ברי סחרוף?"

(א' מבית הספר התיכון).

דש

בגיליון "7 לילות" האחרון פורסם ראיון עם יקיר הבלוג, וודי אלן, לרגל צאת סרטו החדש, "מה שעובד", לאקרנים.

דש
כבר יותר מדי שנים מדברים על זה שסרט חדש של אלן הוא לא "אירוע" כפי שהיה בעבר. אולי הסיבה לכך הוא תכנית ההתנתקות החד-צדדית שהוא הכריז מהתרבות הפופולארית. הדמות הראשית בסרטו החדש מגולמת על ידי לארי דייויד, ליהוק מעורר סקרנות, אולם כאשר הוא נשאל לדעתו על "סיינפלד" הוא משיב שהוא צפה רק בשני פרקים מהסדרה כשהתירוץ לכך הוא שהתכנית שודרה בשעה מאוחרת מדי עבורו. הוא לא צופה בסרטים הוליוודיים, הוא לא צפה בטרנטינו החדש, והוא גם לא צפה באלמודובר החדש, אף על פי שהוא מחבב את סרטיו.

דש
יכול להיות שלא צריך להאמין להכרזות של אלן ושיש להניח כי בסתר גם הוא צופה ב"האח הגדול VIP" כי "המנחם הבן הזה – הוא ממש טיפוס". ובכל זאת יש משהו לא נעים בעיני במחשבה שאלן, או כל אדם אחר (אבל בעיקר אלן), נמנע לחלוטין מתרבות פופולארית. בעיני יש צורך להתוודע אליה, ולו כדי שיהיה אפשר להתנשא מעליה. ולעשות סרטים בהם מתנשאים מעליה לרווחתם של המתנשאים האחרים.
=

=

וודי אלן עגמומי. הוא אומר:

"אתה יכול להשיג רק אושר מוגבל מאוד בתוך הפרמטרים של המצב הנורא שאתה נמצא בו. רגעים קטנים של הסחות דעת מוצלחות מהאימה של הקיום שלנו".

הטענה הזו נשמעה לי מאוד מוכרת. בלית ברירה נאלצתי לחזור ולצפות, לאחר לא מעט שנים, ב"מנהטן", סרטו היפה משנת 1979. בסרט מסופר על אייזק (בגילומו של אלן) ש"מעריץ את העיר, המסמלת עבורו את ניוונה של התרבות המודרנית", אשר נע בין שתי מערכות יחסים עם נשים שונות בתכלית: האחת עם טרייסי, נערה בת 17 (מיוריאל המינגוויי היפהפיה) והאחרת עם מרי (דיאן קיטון), אשה מבוגרת (לא לדאוג, צעירה מאייזיק/אלן בכמה וכמה שנים), אינטלקטואלית פטפטנית.

גד

כאשר מרי מתוודעת ליחסיו של אייזק עם טרייסי היא לא מתאפקת מלומר, "אי שם נבוקוב מחייך לו, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת".
דש

בסיומו של הסרט (אין חשש לספוילר), אייזק שוכב על הכורסא בדירתו ומקליט בטייפ המנהלים שלו "רעיון לסיפור קצר על אנשים במנהטן שכל הזמן יוצרים לעצמם בעיות נוירוטיות מיותרות וגדולות, רק כדי להסיח את דעתם מהבעיות המפחידות והבלתי ניתנות לפיתרון של הקיום".

דש
ואז אייזק עורך רשימה של הסחות הדעת שעבורן כדאי לחיות. גראוצ'ו מרקס הוא הראשון ברשימה. ויש גם את פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג, מרלון ברנדו, ו"התפוחים והאגסים הנהדרים האלה של סזאן". ועוד אנשים, יצירות אמנות ומאכלים שונים. וטרייסי.

סז

גגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגג בתמונה: התפוחים והאגסים הנהדרים האלה של סזאן

=

בראיון עמו, אלן יוצא נגד התדמית שלו:

"אני לא אינטלקטואל. זו תפיסה שגוייה שלי. אני הסטריאוטיפ הטיפוסי של הבנאדם שיושב בתחתונים, בלי חולצה, על הספה מול הטלוויזיה וצופה בפוטבול.
המראיין: או בסרטים של פליני, אבל רק מהשנים 51'-55'.
אוקיי, אני סנוב, אבל אני לא באמת איש של הגות, בחור שקורא הרבה. אף פעם לא הייתי אינטלקטואל. אף פעם. אנשים חושבים את זה עלי בגלל שיש לי משקפיים גדולים".

זו אמירה די מרגיזה כששומעים אותה מצד הבמאי האמריקאי עם הידע הנרחב ביותר בתולדות תרבות המערב (או לפחות הבמאי שידיעתו ניכרת על המרקע באופן המובהק ביותר) והפרשן המוסמך מבחינתי לכל כתבי פרויד. אבל אני לא אכעס, אלא אלך לצפות בסרט החדש ובטח אתאכזב. כמו שאומר אייזק בסרט, "אני לא נוהג להביע כעס, במקום זה אני נוהג לפתח גידול ממאיר".

חווייה קפקאית

ישנה נטייה לבלבל בין חוויות קפקאיות לחוויות גרוטסקיות. וחבל: אין שום דבר משעשע בחווייה קפקאית.

"Pam: Sex with you is really a Kafka-esque experience.

Alvy Singer: Oh. Thank you.

Pam: I mean that as a compliment"

(מתוך הרומן שלי עם אנני מאת וודי אלן)

=

למרות צוואתו, כתביו של פרנץ קפקא לא נשרפו. אין הדבר אומר שהם זכו לטיפול מוצלח במיוחד.

לפני כשנה חשף עיתון "הארץ" כי חלק מכתבי היד של קפקא מצויים בדירה קטנה בסמוך לשדרות בן-גוריון בתל-אביב. מקס ברוד, ידידו של קפקא, הוא האיש אשר החזיק בכתבי היד המקוריים. ברוד, שהיגר לישראל בשנת 1939, מסר עם השנים לגורמים המתאימים חלק מכתבי היד, אולם הוא הותיר בידיו כתבים רבים נוספים. הוא הוריש את נכסיו, ובהם כתבי היד, למזכירתו אילזה אסתר הופה. הופה ניהלה את העיזבון בהתאם לשיקול דעתה, שהיה כנראה לא מוצלח במיוחד. מעבר לכך שנמנעה מהציבור הרחב גישה לאותו אוצר חבוי, היא כנראה לא הקפידה על שימורו.

"הארץ" מדווח כי בשנת 2006 שכניה של גב' הופה התלוננו בעירייה על ריח קשה העולה מן הדירה. פקחי העירייה מצאו שהדירה מאכלסת עשרות חתולים ומספר כלבים. אולי הם עברו אימונים על מנת לעזור לשומר הסף שעומד לפני החוק.

גב' הופה מתה לפני כשנתיים בגיל 101, ומאז בנותיה מחזיקות בכתבים ומטפלות בהם כפי שלמדו מאמא. הפרסום ב"הארץ", כפי שהוא מיהר לדווח, עורר הדים בארץ ובעולם, אולם נראה כי בינתיים דבר לא קרה.

© Rodrigo Basaure

סיפורה של משפחת הופה מצא עצמו בספרו היפה, והמאוד תל-אביבי, של יניב איצקוביץ' "אדם וסופי". באחת מנגזרות הספר, מדובר בסכסוך שכנים שבמרכזו עומדת גב' חיה בן-טובים שמוטרדת עד מאוד מן החתולים שמגדלת שכנתה, גב' חסקל, שגם נתנה לחתולים שמות מוזרים. כך, למשל, ישנו חתול ג'ינג'י בשם פרנץ וישנה חתולה אפורה-מפוספסת בשם פליצה. וישנם גם החתולים הרמן, יוליה, מקס, מילנה ועוד ועוד חתולים.

יום אחד מבקרות את גב' בן-טובים שתי נשים מהאוניברסיטה שמנסות לברר מידע על אודות השכנה גב' חסקל, שמחזיקה – כך לפי השמועה – כתבי יד חשובים של קפקא.

"ביקורן של שתי החוקרות הנכבדות, שבטח יש להן שם עולמי, הותיר את חיה בן-טובים נרגשת ונסערת. היא מיהרה לפתוח את אנציקלופדיה 'אביב', ושם קראה שקפקא תיאר ביצירותיו את האדם כמי שנע בעולם מוזר ובלתי מציאותי, ומבקש את האמת המוחשית, אך נקלע שוב ושוב למבוך של סיוט וחוסר היגיון, שיצרו הביורוקרטיה (שלטון הפקידים) הממשלתית ומוסדות החברה שהוקמו בידי אדם. חיה בן טובים חשה הזדהות מלאה עם מה שכתבו באנציקלופדיה, כי גם היא נקלעה למבוך של סיוט, שחתולי הגולה מכרסמים בו את הבריאות הנפשית והפיזית שלה, וכל מוסדות החברה, זאת אומרת העירייה, משרד הבריאות, צער-בעלי-חיים, הבתי-משפט ואפילו הכנסת, עומדים בחוסר היגיון לצדו של הרשע".

גב' בן-טובים עושה מעשה, והיא מכנסת מסיבת עיתונאים בה היא מרחיבה בידיעותיה על קפקא ויצירתו וכן היא עומדת על גודל השערוריה של הפקרת כתבי היד בידי חמישים חתולים מרושעים. היא אומרת:

"חוקרי ספרות מכל העולם כבר ביקרו בבניין הזה בניסיון להציל משהו מכתבי היד האלה, ואם ככה אנחנו מתנהגים לתרבות שלנו, אז אני שואלת אותכם, מה מבדיל אותנו כאן, במזרח התיכון, מהערבים?"

היא מוסיפה ואומרת:

"בלי התרבות מה נשאר לנו? כשאר העמים נהיה! עם-הספר אנחנו? הפכנו להיות עם החתולים!"

*תוספת: בצירוף מקרים מעניין אך לא קפקאי, "הארץ" מדווח היום על הליך משפטי שיזמה המדינה נגד הופה הבת. יתכן שהעמותה למען החתול צריכה לבקש להצטרף להליך כידיד בית המשפט.