החיה השחורה נעלמה, במקומה נכנס הכאב

לפני שנים מספר רועי תהה באוזניי על מקור הביטוי "חוטא בכתיבה". הוא תהה מדוע זה אנשים מתייחסים לכתיבה כאל חטא. העליתי בפניו תזה לפיה בחברה סוציאליסטית כמו זו הישראלית במחצית הראשונה של המאה ה-20 ובשנותיה הראשונות של המדינה, ערך עבודת הכפיים היה ערך עליון. מול העבודה היצרנית הזו מלאכת הכתיבה עשוייה להיתפס, כך ניחשתי, כחטא.

-

עמוס עוז מספר בהקדמה למהדורה ה-41 של ספרו היפה מיכאל שלי שהוא כתב את הספר כשהתגורר בקיבוץ חולדה, שם חילק את זמנו בין הוראה לבין עבודה בענף הפלחה.

"התחלתי לכתוב את הספר בשנת 1965, עוד לפני שהופיע הרומן הקודם שלי, 'מקום אחר'. והייתי כותב רק בימי חמישי (הקיבוץ הקציב לי באותה שנה יום עבודה אחד לצורך הניסיונות הספרותיים שלי). עד מהרה הכריחה אותי חנה (גיבורת הספר) לכתוב את סיפורה לא רק בימי חמישי כי אם בכל ימי השבוע. גרנו אז, נילי ואני ושתי בנותינו, בדירת חדר וחצי ליד מזכירות הקיבוץ, מול תחנת האוטובוס. הייתי חוזר מן העבודה אחרי הצהרים, מתקלח, ומקדיש את שעות לפנות ערב למשפחתי. רק בסוף הערב, כשהבנות הלכו לישון וגם נילי הלכה לישון, הייתי מתיישב לכתוב שעתיים או שלוש אל תוך הלילה. ומפני שלא הייתה לי פינת עבודה, ומפני שלא יכולתי לכתוב אפילו שורה אחת בלי סיגריה דולקת בין אצבעותיי ומפני שנילי לא יכלה לישון בחדר מלא עשן שהאור דולק בו, הייתי מסתגר לכתוב בתוך כוך השירותים הזעיר, ששטחו היה דומה לזה של שירותים במטוס. הייתי סוגר את מכסה האסלה, מתיישב על המכסה הסגור, מניח על ברכי אלבום של ציורי ואן גוך שקיבלנו במתנה ביום חתונתנו, על האלבום הייתי מניח את המחברת הפתוחה שלי, מדליק סיגריה וכותב מה שחנה הכתיבה לי, עד שבחצות או באחת בלילה היו עיני נעצמות מרוב עייפות וצער".

=

-

לפני מספר ימים קראתי את תעלוליה של ילדה רעה, ספרו הלא-טוב של הסופר הטוב מריו ורגס יוסה. אחת הדמויות בספר מספרת שהיא חוטאת בכתיבה, כאשר נראה היה מן ההקשר שכך הדברים נאמרים בשפת המקור, ושלא מדובר בתוספת משמעות של המתרגמת טל ניצן.

-

=

-

סיפרתי על כך לרועי ואמרתי שאם כך, התזה הציונית-סוציאליסטית שלי שגוייה. רועי אמר שאם כך נשאר רק ההסבר השני שנתתי לביטוי: שרוב מה שאנשים מוציאים מתחת ידם הוא באמת חטא.

הצרפתי, הגמל, ההומו והביזאר (והנאצי גם)

אנשים הם יצורים מוזרים. כאשר מספר אנשים יושבים ביחד ואחד מהם מתלונן בקול רם שיש ריח רע בחדר, כל היתר, באופן אוטומטי ולא חכם במיוחד, במקום לאטום את האף או להימנע מן הריח המדווח, ייקחו שאכטה גדולה מהאוויר ויחטפו את הסירחון במלוא עוצמתו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלהם, אותם אנשים מקבלים בו במקום.
-
=
-
הירושלמי הכבד והמכובד מכנה את עצמו "פסטיבל הקולנוע". החיפאי הצעיר והים-תיכוני מכנה את עצמו "פסטיבל הסרטים". וחבריי ואני מקפידים על מסורת של למעלה מעשור במסגרתה אנו מתארחים באותן ערים רחוקות, עורכים צפייה מרתונית בסרטים המוקרנים, וסופגים בין לבין אווירת פסטיבל מהנה (עם תנועות הידיים האופייניות).
-

הרכבת התכנייה לפסטיבלים היא מלאכה קשה שאמורה לספק לנו לא רק את הסרטים הטובים ביותר שיש בנמצא, אלא עליה גם לתת לנו פנורמה רחבה על החיים מסביב לעולם. כך, כמו שבבית המשפט העליון יש את הכיסא השמור לשופט הדתי ואת הכיסא השמור לשופט הספרדי, כך גם בפסטיבלי הסרטים ישנן משבצות שיש למלא, ובלעדיהן הפסטיבל אינו פסטיבל.
-
המשבצת הראשונה היא משבצת של הסרט הצרפתי; המשבצת השנייה היא משבצת הגמל: צריך למצוא סרט עם גמל, או לפחות עם חיה שתתפקד כמעין-גמל; המשבצת השלישית היא משבצת ההומואים. מה שמעניין במשבצת הזו היא שלא תמיד אנחנו יודעים מראש שסרט כזה או אחר יהיה קווירי, אולם לעולם יימצא איזה סרט, שיבוא מאחור ויפתיע אותנו. המשבצת הרביעית היא משבצת הביזאר. יכול שסרט אחד ייפול על יותר ממשבצת אחת.
-
לא נוסדה עם השנים משבצת נאצית רשמית, אולם ברור שנאצים יתקבלו בשמחה (פסטיבל ירושלים מקיים מדי שנה את "תחרות החוויה היהודית". באופן לא מפתיע במיוחד, סרטי התחרות הללו ייפלו כמעט לעולם על המשבצת הנאצית הבלתי-רשמית).
-
משבצת מסוג אחר היא זו של הסרט שניתן לישון במהלכו. בכל זאת, צפייה בארבעה או חמישה סרטים היא משימה מעייפת וצריך לתכנן גם המנוחה מהם. עם זאת תכנונים לחוד ומעשים לחוד, ולא ניתן לצפות בראש באיזה סרט מי מאיתנו יירדם. השאיפה, כמובן, היא להירדם בסרט לא טוב. הבעיה היא שישנם סרטים כל כך גרועים עד שאפילו לא ניתן לישון במהלכם.
-
וכך, השנה יצרתי משבצת חדשה, והיא המשבצת של הסרט ממנו אני יוצא באמצע. אם בשנה שעברה זה היה עשוי להיחשב כמעשה חד פעמי, אזי השנה כבר יצרתי נוהג של ממש.
-
חבריי, משום מה, נשארו לצפות בסרט, וזאת אף על פי שעל פי עדותם שלהם המצב רק החמיר לאחר צאתי. את השעה הפנוייה שנוצרה לי ביליתי בחנות הספרים הסמוכה לאודיטוריום, שם ליהטטתי בין קריאה בספרים לבין התבוננות בלקוחות החנות. מאוד מעניין להתבונן באנשים בחנות ספרים.
-
אחת מהלקוחות שהסתובבו בחנות הייתה בחורה צעירה, שאימצה לחיקה את אלה תולדות, ספרה היפה של אלזה מורנטה. לקוחה אחרת ראתה את הספר בידה של הצעירה והיא קראה בהתלהבות, "איזה ספר מדהים! אבל מה, רק עכשיו את מגיעה אליו?!". הצעירה אישרה שהיא הגיעה אליו רק עכשיו בעקבות המלצה.
-
מאחר שהאירוע היה ממש לידי, חשתי החירות להתערב ולאשר שהספר נפלא, אבל הזהרתי את הצעירה שעל גבי כריכתו האחורית של הספר יש ספוילר מטורף ולכן מוטב לה להימנע מלעיין בדבר העורך הכתוב שם בטרם תקרא את הספר (ולמאמר של מנחם פרי בשבחי הספוילר לחצו כאן).
-
הצעירה המשיכה לענייניה ואני לענייני. מספר דקות לאחר מכן ראיתי אותה עומדת בתור ליד הקופה, תוך שהיא מעיינת בטקסט שעל הכריכה האחורית של הספר, אותו טקסט שהזהרתי מפניו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלה היא קיבלה בו במקום.

לבד בחושך

על כריכת רב המכר לבד בברלין מאת הנס פאלאדה מובא ציטוט מן הניו-יורק טיימס לפיו פרסומו של הספר בשפה האנגלית בשנת 2009, 62 שנים לאחר צאתו לאור בגרמניה, הוא "האירוע הספרותי של השנה".
-
"אירוע" הוא בדרך כלל מסיבה שמתרחשת בשעות הערב במקום מבודד באזור השרון או באזור רמלה. המסיבה דורשת היערכות רבת שעות לפני כן: ביום של "אירוע" אוכלים סלט בצהרים, כדי שיהיה מספיק מקום בבטן לאוכל ולאלכוהול שיוצעו בערב. השאיפה, כמובן, היא לצרוך אלכוהול שעלותו לא תפחת מעלות ה"אירוע" עבורך, כפי שבאה לידי ביטוי בצ'ק שאתה מפקיד בתחילת המסיבה.
-
על "לבד בברלין" לא שילמתי בצ'ק כי אם במזומן, כאשר יש להניח שעלות הספר עבורי הייתה נמוכה מעלות השנאפס שזרם כמים במהלך קריאתו. הבעיה היא שהשנאפס לא נערה לגרוני.
-
קשה לי להסביר מדוע קניתי ומדוע קראתי את "לבד בברלין", המתרכז בחייהם העלובים של מספר אנשים בברלין בתקופת המלחמה (כלומר, מעבר לחיבה לנאצים). קנייתו הייתה חפוזה מבלי שנערך תחקיר מקדים. לו היה נערך תחקיר כזה, ולו הייתי מתבשר בזמן אמת שאברי גלעד המליץ בחום על הספר בתכניתו בגלי צה"ל, יתכן שרשימה זו לא הייתה נכתבת.
-
הפיוז קפץ לי לראשונה בעמוד השני של הספר, כאשר פרסיקה, חבר המפלגה הנאצית, הזמין את הדוורית, שעברה על סף דלתו, לחוג עמו את הידיעה על כניעת צרפת: "כנסי, בחורה, תשתי איתי שנאפס!"
-
לא ישכנעו איתי שהשימוש בצורה "כנסי" הקלוקלת, במקום ב"היכנסי" התקנית או ב"תיכנסי" הטבעית, הוא שימוש מכוון שנועד להעביר שפת דיבור (מה גם שאני לא בטוח שנאצים בשנות הארבעים של המאה העשרים דיברו גרמנית שנשמעת כמו עברית של טוקבקיסטים בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת). מדובר בשגיאה בעברית של המתרגמת ושל עורכת התרגום (שבאופן בלתי שגרתי מצויין שמה. עורכים בדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים). יוער בדרך אגב שהקריאה "כנסו כנסו" יכולה להיות נכונה והגיונית רק באולם בית המשפט, כאשר השופטת מבקשת להחדיר מוטיבציה בכונסי הכנסים שמינתה בתיק זה אחר.
-
מובן שהסופר לא אשם בשגיאה (המינורית. מודה) שנפלה בתרגום העברי. אבל הסופר כן אשם בכך שהוא יצר ספר אילוסטרטיבי נטול כל נשמה, אמירה או סגנון. אני לא מזלזל ביכולת לכתוב (ב-24 ימים!) ספר זורם של 670(!) עמודים. אבל היכולת הזו לא (בהכרח) מניבה ספרות טובה. ספר שצריך לציין בפניי בכל פעם מחדש שחיוכו של חוקר גסטפו לעבר נחקריו הוא "חיוך מרושע" לא יכול להיות "האירוע הספרותי של השנה". ואם בכל זאת מדובר באירוע של השנה אזי מדובר באירוע מוחי.
-
בצדה האחורי של כריכת הספר מובא ציטוט של פרימו לוי שטוען כי זהו "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים". אניח שאין מדובר בביקורת של מחבר הטבלה המחזורית הנפלא, אלא בחוות דעתו של פרימו לוי מחולון לון לון.
-

לא הייתי טורח לכתוב את הדברים הללו אלמלא הספר היה רוכש מוניטין של ספר "איכותי" ו"חשוב" (אפילו אברי גלעד אמר). הוא לא. מי שרוצה לקרוא ספרים מצוינים של גרמנים על התקופה הרלבנטית, מוזמן לקרוא את היומנים של ויקטור קלמפרר (אותם הזכרתי כאן) ואת אישה בברלין, יומן של "אלמונית" מבברלין המובסת, שמתלוננת כי "פושעים והרפתקנים הנהיגו אותנו, ואנחנו הלכנו אחריהם כמו צאן לטבח".

גנטיקה א'

את אבי ניתן למצוא כמעט תמיד כשספרון באמתחתו. או אולי הספרון בכלל מצוי בצקלונו. רועי טען לא מזמן בפניי שבעוד שבן-אדם נורמלי הולך עם צקלון, אני, בתור פייגלע, הולך עם אמתחת. בכל אופן אני לא בטוח מה זה אומר על אבי, שאוהב מאוד את להקת אבבא ורכש במהלך השנים את כל אלבומיה.
-
לפני מספר ימים הסתובבתי עם אבי במרכז תל-אביב בנסיבות שאינן חשובות לענייננו. הצעתי לו לערוך היכרות עם חנות הספרים הצרפתיים היפה בכיכר מסריק.
-
אבי קורא ספרים כמעט אך ורק בשפה הצרפתית, וספרים שכאלה הם משאב די נדיר במקום מגוריו ובסמוך לו. בצר לו אבי נוהג לקרוא, ולחזור ולקרוא, באופן שיטתי את כל הספרים המצויים בביתו. כאשר הוא חש תחושת מיצוי הוא ממלא מזוודה בספרים הללו ושולח אותה לאחותו באילת. היא, מצדה, פורקת את המזוודה וממלאה אותה מחדש בספרים שהיו בביתה, למען אבי יוכל ליהנות מהם גם כן. חצי שנה לאחר מכן המזוודה תעשה את אותו המסלול, פחות או יותר עם אותם הספרים. וחוזר חלילה.
-
העובדה שגדלתי בבית בו היו בנמצא כל ספרי "אסטריקס" בשפת המקור (ואם זה לא ברור, אבי קנה את הספרים הללו לעצמו, לא לילדיו) לא סייעה לי ללמוד ולו מילה אחת בצרפתית. לפיכך מעולם לא ידעתי מה אבי קורא ולאיזה עולמות הוא מפליג עמם. מכריכות הספרים הבנתי שמדובר בספרים שלא יעניינו אותי, כאלה שמשלבים מדע בידיוני ונשים חשופות חזה.
-
בכל אופן, אבי שמח על האפשרות לבקר בחנות. הביקור, לפחות עבורי, היה כרוך בעוגמת נפש.

יפתח: לקחתי את אבא שלי לחנות הספרים הצרפתיים בכיכר מסריק. הוא מיד עט על מדף הספרים של דניאל סטיל
-
רועי: איזה פרענק
-
יפתח: כמה שאני התביישתי
-
רועי: אתה צריך להתבייש? בחנות צריכים להתבייש. איזו מין חנות צרפתית מציעה ספרים של דניאל סטיל?

טרטוליאנו מאסימו אפונסו

ז'וזה סאראמגו מת.

"בעלי מזג נוסטלגי, שבדרך כלל הם אנשים שבירים, לא כל כך גמישים, אכן חווים את החיים כעונש חמור, אבל יש להודות שמצב כזה, גם אם הוא קשה, מתפתח רק לעתים רחוקות לדרמה מזעזעת, מאלה שמעבירות צמרמורת ומסמרות שיער. התרגלנו יותר לראות סביבנו, עד כדי כך שהתופעה אינה מפתיעה עוד, אנשים שמתמודדים בסבלנות עם דקדוקי הבדידות, כמו בדוגמאות שהתפרסמו לא מכבר, אף כי אינן מפורסמות במיוחד, ובשניים מן המקרים אפילו היה סוף טוב, וכוונתנו לצייר הפורטרטים שמעולם לא נודעה לנו אלא האות הראשונה של שמו, לרופא שחזר מן הגלות למות בזרועות מולדתו האהובה, למגיה שהשמיט אמת אחת ושתל במקומה שקר, לפקיד הזוטר במרשם האוכלוסין שהעלים תעודת פטירה, כל אלה, במקרה או בשל צירוף מקרים, היו בני המין הזכרי" (מתוך: האדם המשוכפל).

ומי שלא קרא, חייב לעצמו את הבשורה על פי ישו.

אנהדוניה א'

(נבחרת הטריקולד פתחה את הטורניר כמצופה, והיא הצליחה לא להבקיע שער מול נבחרת מחורבנת. יש למה לצפות בהמשך).
-
=
-
היה בחור שנפגשתי איתו כמה פעמים, כאשר בדיעבד נראה שיקשה על שנינו להסביר מדוע זה נמשך יותר מפעם אחת. אחד הדברים שהוציאו אותי מדעתי לגביו היה העובדה שהוא לא קורא ספרים. כמובן, יש דברים גרועים מאי-קריאת ספרים. למשל, קריאת ספרים רעים או דבקות בספרים המתאימים לגיל חד ספרתי. אולי גם רצח עם. מה שהפך את סיפורו של הבחור לחמור במיוחד היה העובדה שהיו לו יומרות של כתיבה. בזמנו העליתי את הנושא בפניו, בעדינות המתבקשת.

יפתח: אתה לא חש צורך, בתור כותב, לקרוא דברים שאחרים כותבים?
-
בחור: לא. אני משאיר את זה לך.

אני חש נוח לציין את הדברים הללו בין היתר מאחר שהוא גם לא טרח לקרוא את כתביי המקוונים.
-
=
-
נזכרתי בבחור משום שקראתי ריאיון עם מייקל שייבון לרגל צאת התרגום לספרו הראשון, מסתרי פיטסבורג. באותו ריאיון אמר שייבון את הדברים הבאים:

"אם אני תקוע בכתיבה, הפתרונות באים אלי מהקריאה. אם אני לא בטוח מה אני צריך לעשות, אני מתחיל לחשוב איך זה נעשה בספרים שאני אוהב. למשל, מה ארתור קונן דויל היה עושה בסיטואציה הזאת. הניסיון שלי כקורא הוא רב ערך בשבילי, יותר מאשר הניסיון שלי ככותב. גם אז כשכתבתי את ‘מסתרי פיטסברג' ולא ידעתי מה לעשות ואיך להמשיך, פשוט שאלתי את עצמי מה הסופרים שאני אוהב היו עושים".

=
-
לפני מספר שנים, בריאיון לרשת מקומוני ידיעות תקשורת, חיים באר הגדיר את מעשה הכתיבה כמעשה נרקיסיסטי: הסופר אומר לקהל קוראיו, "אני רוצה את תשומת לבכם, יש לי משהו להגיד".
-
לפעמים זה בטון מצטנע, כמו זה של נתן זך ב"רגע אחד":

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני
רוצה לומר דבר מה"

ולפעמים זה בצעקה, כמו אצל מאיר בנאי בגשם:

"אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי"

פרסום רומאן בן 200 עמודים, תוך ציפייה שציבור של אנשים יקדיש לקריאה בו 5-10 שעות, אינו יכול להיות דבר של מה בכך.
-
למעשה זה גם לא טריוויאלי לצפות מאנשים להקדיש 3 דקות לקריאת פוסט שכתבת.
-
ועם כל האהבה העצמית המעורבת בעניין, נראה שהכבוד לזולת מחייב לקרוא, ולחזור ולקרוא, כדי לדעת אם באמת יש לך משהו לומר, וגם אם כן, ראוי לבדוק אם מישהו שר את זה קודם.
-
=
-
הקריאה ב"מסתרי פיטסבורג" לא מתקדמת, בינתיים, כמצופה, ולפיכך התחלתי ללהטט בין מייקל שייבון לבין הרומאן החדש של סייד קשוע, גוף שני רבים. אחד מקווי העלילה בספר, להבנתי, מתרכז בעורך דין שיוצא למסע שתחילתו בחנות לספרים משומשים, שם הוא מוצא בין דפי עותק של סונטת קרויצר מאת טולסטוי, פתק עם דברי אהבהבים הכתובים בכתב שנחזה להיות כתב ידה של אשתו.
-
תיאור ספרו של קשוע משך אותי בין היתר בשל העובדה שגם בחלוף חמש שנים מאז הקריאה בו אני עדין נרגש מ"סונטת קרויצר".
-
=
-
אגב, היום הלכתי ברחוב אבן-גבירול מצפון לדרום, וכאשר חציתי את רחוב בלוך נזכרתי בתלונות שאני שומע מכל עבר על המחסור במריחואנה. המחשבה שבאה מיד לאחר מכן הייתה שכל המשתלות המאושרות דומות זו לזו, אך המשתלות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה. תוך כדי משחק על וריאציות נוספות לפתיח של אנה קרנינה חשבתי על זה שהשילוב בין טולסטוי לדוסטוייבסקי יוצר את השם "טולסטוייבסקי".
-
הייתי מרוצה מעצמי ותהיתי האמנם אני הראשון לחשוב על כך, או שמא מישהו שר את זה קודם. החיים בימינו פשוטים למדי, ובשובי הביתה בדקתי את השם המשולב בגוגל. נמצאו 75 תוצאות כאשר מאחת מהן למדתי שמנחם פרי מייחס את השילוב הזה לוולדמיר נאבוקוב. אני תוהה ביני לביני אם זה טוב להיות באותו ראש עם נאבוקוב.
-
=
-
אני לא נוהג לכתוב על ספרים שלא השלמתי את הקריאה בהם, וב"גוף שני רבים" הגעתי בסך הכל לעמוד 26, אז עשיתי פסק זמן בקריאה לצרכי כתיבת פוסט זה. אבל פשוט קשה להתאפק.
-
ובכן, הקריאה עד כה הייתה לא פחות ממענגת. כשקראתי את השורה הראשונה בספר חשבתי שהיא נכתבה עלי:

"ברגע שפקח עורך הדין את עיניו הוא ידע שיישאר עייף לאורך כל היום".

הרושם הזה לא קהה בסיומה של הפיסקה הפותחת לספר, שכולה הבטחה לקראת הבאות.
-
בהמשך קשוע מספר על עולמם של עורכי דין ערבים בירושלים, שנראה מגוחך לא פחות מעולמם של אחיהם היהודים בתל-אביב.

"עורך הדין היה מעדיף לוותר על המרצדס ולהסתפק במכונית חסכונית והרבה יותר זולה. הוא חשב על מאזדה מדגם מפואר, אבל ידע היטב שהוא אינו יכול להרשות זאת לעצמו. גם בימים הקשים שלאחר רכישת הדירה, הוא ידע שאם לא יחליף את מכוניתו במכונית טובה יותר מזו שקנה מתחרהו, הדבר יכול לסמן נסיגה מבחינתו. הוא חייב לעשות הכל על מנת להישאר בתודעה כפליליסט הערבי מספר אחד בעיר. ומרצדס שחורה מפוארת היא חלק מהדרך להצלחה. אם מתחרהו קנה ב-מ-וו חדשה עם מנוע 5 ליטר, הוא יהיה חייב לרכוש מרצדס עם מנוע 7 ליטר. אם למתחרהו יש חיישני רוורס, הוא יהיה חייב להוסיף גם ערכת די-וי-די מוכנית במשענת הראש של המושבים הקדמיים. עורך הדין לא מתקשה לעמוד בהחזרים החודשיים של ההלוואה שלקח כדי לממן את רכישת המכונית, אבל הוא בהחלט היה יכול להרגיש מעט פחות לחוץ, ולהיות קצת יותר בררן בתיקים שהוא לוקח על עצמו, אילו היה מוותר על המרצדס. אבל הוא לא יכול".

=
-
צרימה ראשונה התחלתי לחוש בעמוד 21, בו מסופר על טארק, עורך הדין השכיר של גיבורנו, שנשלח על ידי הבוס "לעתירה ראשונה בבית הדין הגבוה לצדק" ו"חזר משם עם תחושת ניצחון וצו מניעה זמני". יקשה להסביר לאנשים מחוץ למקצוע את אי הנוחות שמעורר התיאור הזה.
-
לא אשפוט את קשוע לחומרה על הטעות במינוח, המתייחסת ל"בית הדין הגבוה לצדק" במקום ל"בית המשפט הגבוה לצדק". גם לא אשפוט אותו לחומרה על הטעות השנייה במינוח המתייחסת לסוג הצו שטארק קיבל: בעתירות לבג"צ ניתן לבקש "צו ביניים" ולא "צו מניעה זמני". ואני אפילו לא אתלונן יותר מדי על הרעיון התמוה שערבי יזכה לקבל בבית משפט ישראלי צו כמבוקש. למרות הכל מדובר בפרוזה ומותר קצת להמציא.
-
במשפט שבא לאחר מכן מסופר שעורך הדין השכיר עובד "תמורת משכורת חודשית ועשרה אחוזים משכר הטרחה שגבה המשרד על התיקים שבהם טיפל". גם תנאי ההשתכרות האלה נראים לי תמוהים, אבל ניחא.
-
בעמוד 26 מסופר שעורך הדין "שקד על כל פתקאותיו קרא פסקי דין, תקדימים, עיין בפרוטוקולים של דיוני בית המשפט ושקד על ניסוח כתב הגנה בעבור איש החזית העממית מהעיירה סלפית שהואשם בהשתייכות לחוליה שירתה לעבר כלי רכב ישראליים באחד הכבישים העוקפים בשטחים". ואולם, בהליך פלילי לא מוגש כתב הגנה. למעשה, גם אם היה מדובר בהליך אזרחי, אזי כתב הגנה מוגש בתחילת ההליך ולא לאחר דיונים רבים כפי שמתואר בהמשך הפסקה בספר.
-
אז גם אם כל טעות כשלעצמה היא זניחה, הצטברות אי הדיוקים האלה מרגיזה אותי. האם תלונותיי קנטרניות? כנראה שכן. ובכל זאת, היה אפשר לצפות שספר שבמרכזו עומד עורך-דין יועבר לעיונו של איש מן המקצוע בטרם יירד לדפוס.
-
ולא שכל כך קשה למצוא עורכי דין בימינו. הרי רק השבוע הוסמכו 2,168 עורכי דין חדשים, כאשר נראה שלא ירחק היום ולצדו של גדעון האוזנר באמת יעמדו ששה מיליון קטגורים.
-
בקיצור, מבאס, בעיקר משום שכאמור חוויית הקריאה בספר היא נעימה למדי. ועכשיו, ברשותכם, אחזור לקרוא.

יש לכם את ההמינגוויי הסגול?

לפני מספר ימים שוטטתי לי בחנות ספרים שמשולבת עם בית קפה. בסמוך למדפי הפרוזה באותיות ק'-ת' עמדו שולחן ושתי כורסאות. גבר בן 35 למראה ואשה שנחזתה לידידתו התיישבו ליד השולחן כשפניו של הגבר אל מדפי הספרים. תוך זמן קצר הגבר שלח מבט אל המדפים וקרא, "אה! ספרים של הרלן קובן!"
-
הגבר היטה את ראשו לשמאל וניסה לזהות אילו מבין הספרים הוא קרא, ואילו הוא טרם הספיק לקרוא. הוא חלף במבטו ספר ספר, שם שם, צבע צבע, ואמר בקול רם "קראתי, קראתי, קראתי, לא קראתי, קראתי, קראתי, לא קראתי וגו'".
-
ידידתו הפסיקה את סקירתו של הגבר והפטירה לעברו, "אנחנו צריכים לסדר לך בחורה".
-

=

עמוס עוז:

ארנסט המינגוויי:

הרלן קובן:

תודה לרועי

כשניטשה מחה

בימים האחרונים מתחוללת סערה בעקבות החלטת רשת החנויות צומת ספרים שלא להציע עוד למכירה את "מניפסט השמאל הלאומי" יחד עם דגל הלאום בעלות של שקל אחד.

-

כשאני אומר "סערה" כוונתי לכך שנפתחה קבוצת פייסבוק ושניזומה עצומה של אנשי אקדמיה מכובדים (באמת) המוחות על החלטת הרשת.

-

שמה של קבוצת הפייסבוק הוא "חרם על רשת צומת ספרים בעקבות הסרת ספר השמאל". לא ארחיב עם דעתי בנושא, בעיקר משום שנכון לעכשיו היא לא נשענת על משנה סדורה, אלא על אינטואיציות חזקות.

-

האינטואיציות החזקות שלי מורות לי שלא לבוא בטענות כלפי החלטת הרשת. בעיני שמה של קבוצת הפייסבוק הוא מוטעה הן משום שאין מדובר ב"ספר" והן משום שאין מדובר ב"שמאל" (אם כי האוריינטציה הפוליטית של המניפסט לא באמת חשובה כאן).

-

יום אחד עוד אנסה להסביר מדוע נראה לי שהביוגרפיה המעריצה של אהוד ברק, שפורסמה בחודשים שלפני בחירות 1999, היא "ספר", ומדוע הקובץ שפרסם יהושע סובול לפני בחירות 2006, שם דובר בזכותו של עמיר פרץ, הוא גם כן "ספר", ואילו המניפסט הזה הוא לא. אולי זה קשור לעובדה שיוצרי המניפסט תמחרו אותו כפי שתמחרו, ואולי זה קשור לעובדה שבחרו לצרף למניפסט דגל מתנה. אגב, סביר להניח שההיפך הוא הנכון ושהיזמים סברו שהדרך היעילה להפצת המניפסט היא באמצעות הצמדתו כמוצר לוואי לדגלים המוצעים למכירה ערב יום העצמאות.

-

למישהו ידוע אם "סטימצקי" או חנויות הספרים הפרטיות מציעות את המניפסט הזה? אני איני יודע. אני מניח שבחנויות שאינן צומת ספרים מלכתחילה לא הציעו את החוברות וממילא לא היה צורך להסירן מהמדפים.

-

עוד אזכיר כי מדי פעם מניפסטים פוליטיים (או מיסיונריים) מצורפים חינם אין כסף לעיתוני סוף השבוע. להבנתי כאשר עיתון מצרף את החוברות האלה לגיליונותיו הוא לא עושה כן כשירות לציבור שזכותו לדעת, אלא מדובר בדיל שנסגר בין יוזמי החוברות לבין המחלקה המסחרית בעיתון.

-

=

-

ולמה להתלונן על הספרים(?) שרשת צומת ספרים אינה מציעה ללקוחותיה כאשר ניתן להתלונן על הספרים(?) שהיא דווקא כן מציעה?

-

הרשת מבחינה בין ספרי הפסיכולוגיה לבין הספרים של התיאורטיקנים הגדולים בתחום, ובראשם זיגמונד פרויד וארווין יאלום. ולגבי יאנג - לא ברור לי אם מדובר בספרים של ניל יאנג או של פול יאנג.

יש ספר אחד שעוסק בכל השלושה, או שאני צריך לקרוא ספרים נפרדים?

=

לפני מספר חודשים תמהתי על החלטת רשת בתי הקפה אילן'ס להימנע מלהציע ללקוחותיה קפה תורכי ("תערובת איסטנבול") על רקע המתיחות בין ישראל ותורכיה.

-

מי שיבקר בימים אלה בבתי הקפה של הרשת, והדבר כידוע מומלץ, יראה כי הרשת עורכת מבצע על אותה תערובת קפה שהוחרמה אך לפני מספר חודשים.

יש להניח כי החרם היה כה מוצלח עד שהרשת נשארה עם עודפים אותם יש למכור בטרם יפוג תוקפם.

-

(בגרסה הראשונה של הפוסט היו כאן עוד שתי פסקאות בהן עמדתי על המשמעות הרחבה של הדברים, ואז העורך האכזר הבהיר לי שאין צורך בהן).

המצאת הבדידות

במהלך התיכון נסעתי תשע פעמים לבית השריון בתל-אביב כדי לעבור מיונים וראיונות לתפקידים שונים ומשונים בצבא ההגנה לישראל.

מראיינת: מה הכי מעצבן אותך?

יפתח: טיפשות

מראיינת: אני מזהירה אותך שבמסגרת הצבאית תיתקל פה ושם בתופעה הזו.

לרוב מכריע של התפקידים, מסתבר, לא נמצאתי מתאים, אולם על כך אולי בפעם אחרת.

=

באחת מנסיעותיי שמתי לב, בהגיעי לבית השריון, ששכחתי בבית את טפסי התחקיר הביטחוני שהיה עלי להגיש, ולכן לא היה מנוס מלחזור ולהתייצב שם במועד אחר. השכחה הזו למעשה פינתה לי בוקר בתל-אביב, דבר שלא התנסיתי בו לעתים קרובות מדי קודם לכן. יצאתי מבית השיריון והלכתי ברגל עד לרחבת מוזיאון תל-אביב, שם התיישבתי על ספסל וקראתי את מר ורטיגו של פול אוסטר. את הספר שאלתי מידידה, משום שמאוד חיבבתי את כריכתו היפה, ובה ציור של קית' הירינג. כריכה של ספר היא סיבה טובה מאוד לבחור ספר לקריאה, אבל גם על כך, אולי, בפעם אחרת.
-

הקריאה בספר לא נעמה לי. חשתי רגשנות יתר, ומאוד לא אהבתי את היסוד הפנטסטי בספר - גיבור הספר לומד לעוף. כמו אז, גם היום, אני מאוד לא אוהב ספרות עם רכיבים לא ריאליסטיים. חריגה לכך חיבתי לספרות לטינית ולספרים של מאיר שלו, שאכן מאוד מושפע מהכתיבה של גבריאל גרסיה מארקס. (יצויין ששלו הגזים עם הפנטזיה ביונה ונער והוא נקרא בזאת לסדר). אני מניח שמאחר שהחיים באמריקה הלטינית (או בעמק יזרעאל) הם כל כך הזויים* כשלעצמם, הרי שאין בתוספות הלא-ריאליסטיות כדי להפריע יותר מדי.
-
*הגיעה העת לומר יפה שלום למילה "הזוי" ולחזור אליה רק במקרים, הנדירים עד מאוד, בהם השימוש בה יהיה מוצדק. מספר הפעמים ביום שאני שומע את המילה "הזוי" מסב לי את התחושה שאנחנו חיים במוזיאון בו רנה מגריט הוא ראש הממשלה, ואסילי קנדינסקי הוא שר החוץ מטעם מפלגת ישראל ביתנו, וחואן מירו וסלבדור דאלי הם שרים בכירים מטעם מפלגת 'ש"ס - ספרדים שומרי מסורת'. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר כבר איבחנו בספרם המצויין ללא מלים שהמילה "הזוי" משמשת בראש ובראשונה כדי לתאר את המציאות הישראלית כפי שהיא.

בתמונה: שר החוץ ואסילי קנדינסקי מגדיר את הרעיון שאיראן תעשיר אורניום בצנטריפוגות כ"הזוי"

אם אחזור לנושא, ואם אדייק, הקריאה במר ורטיגו הסבה לי סבל של ממש. בעודי יושב על הספסל בכיכר המוזיאון הגעתי, בערך בעמוד 120, למותה של אחת הדמויות, וחשבתי שמדובר באירוע משמח דיו כדי להפסק בו את קריאת הספר. מאז לא חזרתי לאוסטר. בשנה האחרונה מחכה לי על המדף "המצאת הבדידות" שלו, ומתישהו אאזור אומץ לבדוק אותו.
-
עם הפסקת הקריאה בספר נכנסתי לבית המשפט הסמוך. לא המשפטים עניינו אותי, חלילה, אלא דווקא עבודת העיתונאים שרציתי להיות כמותם. הלכתי לקפיטריה האיומה וחיפשתי את העיתונאים בפעולה. והם אכן היו בפעולה. הם כולם התגודדו ברחבה הסמוכה לקפיטריה, הריצו צחוקים ועישנו את עצמם למוות. זה היה מעט מאכזב.
-
לאחר השהייה בבית המשפט הלכתי לאבן גבירול וישבתי בבית קפה. קראתי עיתון שהציע המקום. השעה הייתה שעת צהרים ובאחד השולחנות הסמוכים ישב גבר שנראה שיצא באמצע יום העבודה כדי לאכול ארוחת צהרים. תוך כדי אכילה הוא קרא במחזיר אהבות קודמות של יהושע קנז יקירי. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי בן-אדם יושב בבית קפה וקורא ספר.
-
=
-
מאחר שבשנים האחרונות ביתי לא סיפק לי די שקט, פיתחתי לעצמי הרגל של קריאת ספרים מחוצה לו, בעיקר בבתי קפה. אני מניח שמבחינת חלק מן המלצרים בבתי הקפה אותם אני פוקד, אני נחשב כאיש מעט תמהוני. ואולם אני חש עם עצמי די בסדר כשאני מבצע הסתגרות עם ספרי במרחב הציבורי.
-
=
-
מניסיוני, הן בתור צופה והן בתור נצפה, אני יודע שיש משהו מסקרן במראה של אנשים שקוראים ספרים בפרהסיה. צופים רבים ינסו להתעניין איזה ספר הנצפה קורא. לעתים מזומנות הם יעשו תנועות שונות ומשונות כדי להגיע לזווית שממנה ניתן איכשהו לראות את הכריכה שבדרך כלל מתחבאת קרוב לשולחן. ישנם גם כאלה שיפנו וישאלו באיזה ספר מדובר, מה הוא מספר, ואם כדאי לקרוא אותו. חלק ניכר מהשואלים הללו יהיו במובהק אנשים שלא נוהגים לקרוא ספרים.
-
קריאת ספרים נחשבת למכובדת, למעשה תרבותי גבוה, וזאת אף על פי שישנם ספרים שהקריאה בהם היא מעשה נחות להפליא. מי שנצפה קורא בפרהסיה נחשב, כנראה, לאיש שיחה נעים יותר, ולכן כאמור אנשים חשים חופשיים לפתוח עמו בשיחה. ההסתברות שיפנו אליכם בבית קפה וישאלו אתכם איזה ספר אתם קוראים באותה העת היא גבוהה משמעותית מההסתברות שיפנו וישאלו מה אתם עושים לכם עם המחשב הנייד (התשובה: עסוקים בלהתחמק מהתזה שלכם, דהיינו – גולשים בפייסבוק).
-
=
-
לפני מספר ימים קראתי לי בבית קפה, וכאמור הרגשתי עם זה בסדר גמור. ובמהלך הקריאה צדה עיני אשה, שישבה אף היא ליד שולחן, וקראה בספר משלה. המראה שלה מילא אותי עצבות ורחמים עבורה. היה זה יום שישי והשעה הייתה לפנות ערב. היא נראתה לי בודדה.
-

ניסיתי ביני לביני להבין מדוע אני מרגיש טוב בשביל עצמי ורע בשבילה. אני מניח שזה נבע ממצבור של נתונים שהמראה סיפק לי. היא נראתה בת 50, ממוצא רוסי (וכך גם האותיות הקיריליות בספרה נראו ממוצא רוסי), עבת בשר, לבושה בבגדים לא אופנתיים במיוחד, ומרכיבה משקפיים גדולים. אבל הנתונים גם הצטברו עם סטראוטיפים או עם אקסיומות תרבותיות שאני סובל מהן.
-
כנראה הנחתי שככל שהיו לאותה אשה בן-זוג וילדים, אז היא הייתה מבלה את אותו יום שישי אחר הצהרים בטיגון שניצלים עבורם. עוד הנחתי שאם היא מבלה באותו הזמן בבית קפה, אזי לא מחכים לה פיות רעבים בבית. באופן פרדוקסלי לבי יצא אליה על כך שהיא מבלה את שעת בין הערבים בקריאת ספר ולא במלאכת הבישול.
-
בשלב הזה, פחות או יותר, לבי התחיל לצאת אל עצמי, וניסיתי להבין עד מתי עוד אוכל להרשות לעצמי לשבת כך ולקרוא, ומתי אנשים יתחילו לרחם עלי, בצדק או שלא בצדק. גם ניסיתי להבין מה יש ביכולתי לעשות כדי לחדול להיות קורבן של דעות קדומות שמקומן אינם עמנו. אבד לי הריכוז, ולא חזרתי לקרוא עוד באותו היום.

ארומה. אנשים מתים מזה

יום שישי זה יום קצר. הצטיידתי בטלפון הנייד עם המצלמה המצ'וקמקת (וסליחה מראש על איכות הצילום. זה לא אני – זו המצלמה) ויצאתי לעשות סידורים.
++
=
++
נפגשתי עם רועי. לשם שינוי לא ישבנו בבית קפה באבן-גבירול אלא בדיזינגוף.
++
ביושבנו בבית הקפה באבן גבירול אנחנו נוהגים בין היתר להשקיף אל הרחוב ולצפות באנשים המוזרים שעוברים ושבים. אנחנו קוראים לזה "לקבל את האחר".
++
=
++
לפני מספר חודשים בלט לטובה גבר בן 40 שחלף בסערה ברחוב. דיווחתי על המקרה של אותו אובייקט לחברי א' הפסיכולוג.

יפתח: היום ראיתי גבר שמכל המקומות בעולם הוא החליט לעשות ג'וגינג דווקא באבן-גבירול
++
א': זה מוזר
++++
יפתח: הוא לבש ספידו
++
א': הוא לבש עוד משהו?
++
יפתח: אם זה נחשב, אז הוא נעל נעלי ספורט
++
א': אני חושב שאני מכיר אותו
++
יפתח: יופי
++
א': ואם זה מי שאני מכיר – אז הוא הומו
++
יפתח: ואם זה לא מי שאתה מכיר?

=
++
ביושבנו בבית הקפה בדיזינגוף למדנו תוך זמן קצר ששיעור האנשים המוזרים שעוברים ברחוב הזה עולה משמעותית על שיעור האנשים המוזרים שהולכים באבן-גבירול. אם ברחוב אבן-גבירול אנחנו מקבלים את האחר, הרי שברחוב דיזינגוף האחר מקבל אותנו.
++
=
++
הזמנו אספרסו לקינוח ארוחת הבוקר.
++
לפני:

אחרי:

קוראים מיומנים בקפה יידעו לראות בקרקעית הספל את העתיד, אשר טומן בחובו עוד כמה ספלי קפה באותו היום.
++
=
++
רועי ואני מלאים הערכה לג'ימי, הכלב של הוריו. ג'ימי הוא כלב תרבותי להפליא, וההבדל בינו לבין בני ציפר נעוץ בכך שג'ימי לא ממהר לנבוח שהוא כזה. מדובר בכלב שנוהג להעביר את שעות הפנאי שלו בקריאת כל כתבי תומאס מאן בשפת המקור. אכן, ג'ימי הרוויח ביושר את הערכתנו כלפיו.
++
נזכרתי בג'ימי משום שבחנות הספרים המשומשים בפרישמן פגשתי כלב אחר שהספרות תופסת – כך נראה – נדבך משמעותי בחייו.
+

=
++
ואם בְּכַלְבֵּי-סֶפֶר עסקינן, בימים אלה יוצא מחדש גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע. הספר עוקב אחר ביקורו של יהודה קמינקא בישראל, ביקור שתכליתו גירושים פורמליים מאשתו. כל פרק בספר מתאר יום מימי הביקור מפיה של דמות אחרת במשפחת קמינקא. הפרק האחרון בספר מתואר מפיו של הורציוס, הכלב של המשפחה. ללא ספק מדובר בדמות האינטליגנטית במשפחת קמינקא.

"יום גשמים כבדים ואפורים, ומתוך הערפל אֵלַי יוצאים שני כלבים חצי-אינטלקטואלים, כבדים ואפורים, ממשקי הסביבה, לתוך המלונה קופצים ומכשכשים בזנב, אותי מזמינים לתת הרצאה בחוג האזורי של כלבי הגליל המערבי. 'כבר כמה שנים אתה כאן ולא תרמת כלום לאזור חוץ מכמה נביחות קורעות לב בלילות. השעה הגיעה למשהו חיובי יותר'.
...
על מה אני אדבר?
++
על בעיית כלבים עוזבי-קיבוצים, או על שינויים בריח של מדינת ישראל, או אפילו חידוש על בלק של עגנון.
++
לא, בשום פנים. הנושאים הקרתניים האלה נמאסו. את עצמי אם אני מטריח, אז רק בשביל הצהרה כללית. מניפסט על מצב הספרות. נקרא לזה, בין נביחה לנשיכה".

=
++
אמנם, כאמור, שתיתי את הקפה בדיזינגוף, אבל היה עלי להגיע לאבן-גבירול, לקנות לחם במאפייה של הבראסרי. תמיד המראה של אנשים שעומדים שם בתור, רעבים ללחם, קורע את לבי.
++
=
++
מספר ימים קודם לכן עמדתי שם בתור למעלה מעשר דקות. כשהגיע תורי הבחור מאחוריי התלונן עלי בפני זה שמאחוריו: "רבע שעה הוא כאן והוא לא פותח את הפה שלו". מסתבר שהוא רצה שאנעים את זמנו בדיבורים. מה שהוא לא ידע הוא שאם הייתי פוצה את פי, הרי שהדבר הראשון שהייתי מעלה לדיון היה העובדה שהוא לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם כפכפי אצבע בהתחשב ברמת השׂיעור בכף רגלו.
++
=
++
בדרך לבראסרי חלפתי על פני הסניף הסמוך של ארומה. ראיתי אשה נכנסת למקום עם כלבה הקטן. מיד שלפתי את הנייד וביקשתי לצלם את האשה והכלב, כדי שאוכל לְגַבּוֹת בתמונות את התלונה שלי לצער בעלי חיים על ההתעללות החמורה בכלב חסר הישע.
+

מה רבה הייתה שמחתי כאשר תוך זמן קצר הכלב הראה, כמו הורציוס, שהוא יודע טוב יותר מבעליו מה טוב ומה לא, והוא ברח מהמקום המשוקץ אליו הובל.
+

=
++
הערה לסדר: מאחר שבארומה לא באמת מוכרים קפה, לא באמת צריכים להיות קוראים בקפה כדי לראות את המוות שמסתתר בכוֹס.
+

=
++
ולסיום, כלל אצבע לחיים: ברגע שאתם מביטים בעציצים המונחים בפתחן של חנויות פרחים, ומה שאתם רואים זה ישבן – כנראה יש לכם בעיה.
+

תולעת קפאין

(חזרתי. או כך יש לקוות).
גד
=
גד
הגיע הזמן לדלל במעט את הספריה, ולהוציא ממנה ספרים שלא אהבתי, ספרים שלא צלחתי ולא אנסה שנית, ספרים שלא ניסיתי לקרוא אבל כבר לעולם לא אנסה, או ספרים שכבר קראתי והיו חביבים בדרכם אבל לא ארצה לחזור אליהם.
גד
את הספרים הללו אני מציע לקהל קוראות הבלוג, בכפוף לתקנון המבצע שיפורט להלן, כאשר העיקרון הוא: ספר תמורת קפוצ'ינו.
גד
וזו רשימת הספרים:

קפקא על חוף – הארוקי מורקאמי (*)
גד
משאלה אחת ימינה – אשכול נבו (*)
גד
בשבילה גיבורים עפים – אמיר גוטפרוינד (*)
גד
פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות – מרישה פסל
גד
לונאר פארק - ברט איסטון אליס
גד
זמן חמאס – שאול משאל ואברהם סלע
גד
תורת הקוונטים – יואב בן-דב
גד
חזבאללה בין איראן ללבנון – שמעון שפירא (**)
גד
במאים ואנשי קולנוע על קולנוע – איתן גרין (עורך)
גד
שורשי הרומנטיקה – ישעיהו ברלין
גד
תחושת המציאות – ישעיהו ברלין
גד
טעותו של רוסו – ז'אק ז'וליאר
גד
רוח איש – אסא כשר (**)
גד
שפת הגוף – שי טובלי
גד
מקרה של אזעקת אמת – צבי טריגר
גד
יתומים – סמי ברדוגו
גד
הארורים – אנטוניו לובו אנטונש
גד
אמא ומשמעות החיים – ארווין יאלום
גד
דור X – דאגלאס קופלנד
גד
ואז הגענו לסוף – ג'ושוע פריס
גד
סינמה נייר – אברהם הפנר
גד
חוף לבייבו – מיכאל ויטקובסקי (*)
גד
תאונות – יעל הדיה
גד
המרפסת – אבשלום קווה
גד
המרוקאים: הנגטיב של האשכנזים – איתן כהן
גד

מה אתן עושות פרצוף? באמת חשבתן שאני אוותר על ספרים של גרוסמן, סאראמאגו או יהושע?
גד
ובכל זאת אולי תמצאו כאן משהו שמסקרן אתכן, וכאמור המחיר הוא סמלי במיוחד: קפוצ'ינו.
גד
תקנון המבצע:
גד
תיבת הצעות: ככל שאתן מעוניינות באיזה מן הספרים, אנא שלחו לי מייל בעניין (הכתובת למעלה משמאל). כמובן ניתן לבקש יותר מספר אחד.
גד
מצב הספרים: מצבם של הספרים טוב ממצבו של בעל הבלוג.
גד
ספרים שעלותם שונה: עלותם של ספרים המסומנים ב-כוכבית אחת (*) היא קפוצ'ינו קטן וקרואסון לפי בחירתי. מדוע ספרים אלה עולים יותר? אחת משתי סיבות: או שמדובר בספר אטרקטיבי מספיק כדי לדרוש עבורו תמורה גבוהה יותר (דוגמת "קפקא על החוף" של מורקאמי, שמאוד לא אהבתי, אבל אני מכיר בכך שמדובר בספר של סופר אמיתי, כאשר חילוקי הדעות שלי עמו הם סגנוניים) או שמדובר בספר כל-כך לא טוב בעיני, עד שאני חושב שמי שבאמת רוצה לקרוא אותו צריכה לשלם יותר (דוגמת "משאלה אחת שמאלה" או "בשבילה גיבורים עפים"). עלותם של ספרים המסומנים בשתי כוכביות (**) היא אספרסו קצר בלבד.
גד
כללי תחרות: מה יקרה אם מספר המעוניינות בספר פלוני יעלה על אחת? הכלל הוא שהראשונה בזמן היא הראשונה בזכות, אלא אם השנייה בזמן היא בחור רווק בעל פוטנציאל.
גד
ועדה מפקחת: תיבת ההצעות תיבדק ותיבחן על ידי עורך-דין מוסמך שמניח את מלוא יוקרתו המקצועית על טוהר ההליך.
גד
התמורה: כאמור, כנגד כל ספר אבקש קפוצ'ינו קטן. יובהר כי המזמינה שני ספרים לא תהיה רשאית להציע בתמורה קפוצ'ינו כפול, אלא יהיה עליה לספק שני ספלי קפוצ'ינו קטן. לא ברור לי לחלוטין מדוע זה כך, אבל קפוצ'ינו קטן לעולם יהיה יותר טעים מקפוצ'ינו כפול. העובדה שאני שותה לעתים מזומנות קפוצ'ינו כפול, מטעמי קמצנות או גרגרנות, אינה משנה את מצב הדברים.
גד
קפוצ'ינו קטן: למען מניעה של כל אי-הבנה (מצדכן) או שברון לב (מצדי) יודגש כי קפוצ'ינו קטן הוא אך ורק כזה שנמכר בבית קפה שנשים שמבינות בקפה מאשרות כי אכן מדובר בבית קפה שמוכר קפה ראוי לשמו.
גד
נשים שמבינות בקפה: רועי, אני, ומי שקיבלה אישור מרועי או ממני בדבר היותה מבינה בקפה.
גד
בית קפה שנשים שמבינות בקפה מאשרות כי אכן מדובר בבית קפה שמוכר קפה ראוי לשמו: אילן'ס, Sicaffe, Arcaffe, Tazza D'Oro, וכן בתי קפה פרטיים המוכרים תערובת Bristot (דוגמא הבראסרי) או תערובת Mauro (דוגמת אורנה ואלה, הבנדיקט, אידלסון 10 ורביבה וסיליה). הרשימה אינה סגורה ואני פתוח לנסות מקומות חדשים, ובלבד שאלה מקומות שלא הוגדרו על ידי נשים שמבינות בקפה כמקומות שאין בהם קפה.
גד
מקומות שאין בהם קפה: לכל הירושלמיות או חובבות הרשתות הירושלמיות ארומה וקפה היטלר (יש שמכנות אותה "קפה הלל"): הקפה שלכן מחורבן, ולמעשה זה לא קפה. לגבי רשת קקאו: אני לא בטוח אם מקורה של הרשת הוא בבית הקפה בסינמטק הירושלמי (היפה כשלעצמו) בעל אותו השם, ואני לא יודע מה מצב הקפה בסינמטק הירושלמי בשנים האחרונות. בכל אופן הסניפים התל-אביבים של רשת קקאו מציעים קפה ירושלמי לעילא ולעילא, דהיינו: קפה מחורבן. לכל החיפאיות או חובבות רשת גרֶג: אמנם אתן לא ירושלמיות, אבל הקפה שלכן גם כן די מחורבן. בנוסף: בתי קפה פרטיים המוכרים תערובת Danesi, תערובת Illy, או תערובת Lavazza הם מקומות שבהם יש להזמין מים מינרליים. ואולי תתפלאו לשמוע, אבל מקדונלד'ס לא באמת מוכרים קפה, והארומה שם באוויר היא של פרה מתה.
גד
קפה מחורבן: כידוע, בדרום מזרח אסיה יש יונק דמוי חתול בשם לואק, שאוהב לאכול את פירות שיח הקפה. הלואק אינו יודע לעכל את פולי הקפה המצויים בתוך הפירות, וכך הפולים נפלטים עם צואתו בשלמותם. ישנן נשים, טרם זכיתי לשוחח עימן, שאוספות את צואת הלואק ובוררות ממנה את הפולים, מהם מופקת תערובת קפה לשתייה. מאחר שהלואק הוא חיה מפונקת ובררנית במיוחד, הוא אוכל אך ורק את הפירות הטובים ביותר בכל שיח ושיח, מה שמבטיח – מסתבר – שגם הפולים יהיו טובים במיוחד. יש הטוענות שאותה תערובת של קפה מחורבן היא טעימה באופן היוצא מן הכלל. לפני שנים מספר שאלתי מלצרית באילן'ס בעניין התערובת. המלצרית קראה מיד למנהלת הסניף שהתיישבה ליד שולחני עם ספר הזמנות והציגה את עצמה. מסתבר שהתערובת אינה זמינה בסניף, אבל היא הציעה לייבא עבורי תערובת בעלות של 150 דולר ל-100 גרם. היה קצת לא נעים להסביר לה שבעצם לא בא לי. בכל אופן, "קפה מחורבן" בפוסט זה משמעו "חרא של קפה" ולא "קפה המופק מקקי של חתולים".
גד
הבהרה: המעוניינת בספר יוצאת ידי חובתה באספקת הקפוצ'ינו. היא אינה מחוייבת לשבת איתי ולקשקש. כמובן זה עשוי להיות נחמד אם שני הצדדים יהיו מעוניינים בכך. כלומר, אין מדובר בניסיון לקבל תשומת לב. וליתר דיוק: אין מדובר בניסיון לקבל תשומת לב גדולה יותר מזו שמבוקש לקבל כדבר שבשגרה בבלוג הזה (ובעצם בכל בלוג).
גד
לשון הפנייה: פנייה זו מנוסחת בלשון נקבה, אולם היא מיועדת גם לסטרייטים שבינכן.

והחתול בעקבותיי

מיכאל שלי, ספרו היפה של עמוס עוז, מספר על זוגיותם המוזרה של חנה ומיכאל גונן בירושלים של שנות החמישים, החל מהיכרותם, המשך בחתונתם וכלה ברגע שחנה מרגישה כי היא אינה יכולה עוד. לא נראה שמדובר בספויילר יוצא דופן, שכן פסקת הפתיחה היפה של הספר כבר מלמדת על כך:

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".

חנה גונן, כך נראה, הגיעה לגיל 30 והיא אינה מרוצה מחייה. היא חוזרת בזמן עשור שנים לבניין טרה-סאנטה באוניברסיטה העברית בירושלים כדי לספר את סיפור היכרותה עם מיכאל.

"מיכאל גונן שמו.
גד
הוא תלמיד השנה השלישית בחוג לגיאולוגיה. הוא נולד ומתגורר בחולון. 'קר בירושלים שֶלָך'.
גד
'ירושלים שלי? מנין נודע לך שאני ירושלמית?'
גד
הו, הוא מבקש סליחה אם טעה הפעם, אבל אין הוא סבור שטעה. הוא למד להבחין בירושלמים ובירושלמיות במבט ראשון. אמר, והביט בפעם הראשונה אל תוך עינַי. עיניו היו אפורות. אני ראיתי בהן גץ של צחוק, אך לא גץ עליז. אמרתי לו כי אכן הצליח הפעם בניחושו. באמת ירושלמית אני.
גד
'ניחוש? הו, לא'.
גד
הוא מעמיד פני נעלב וקצות שפתיו מצטחקות: לא, לא היה זה ניחוש. הוא ראה בי שאני ירושלמית. ראה? האם זאת מלמדים בחוג לגיאולוגיה? לא, כמובן שלא. זאת למד דווקא מן החתולים. מן החתולים?! כן. הוא אוהב להסתכל בחתולים. לעולם לא יתיידד חתול עם מי שאיננו מסוגל לאהוב אותו. החתולים אינם טועים בבני אדם".

(c) Domenico Salvagnin

=
= גד
על "הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי, כבר חזרתי ונידנדתי כאן כאן וכאן, ואף אחד לא אמר שזו הפעם האחרונה.
גד
חבלים, ספרו היפה של חיים באר, הוא ספר שצירו סב במידה רבה סביב יחסיו של הסופר עם אמו, וזאת בדומה לספרו של רומן גארי. באר מספר כי בשלהי ההפוגה האחרונה במחלתה של אמו, היא קראה את "הבטחה עם שחר" שמצאה בספרייתו*.

*על הספריה המרשימה של חיים באר הוא כתב בספרו היפה לפני המקום אותו הזכרתי כאן. בנוסף אפשר למצוא כאן ראיון שנערך עם באר ב"הארץ" על ספרו זה, כאשר משולבות בראיון תמונותיו של באר עם נעלי ניו-באלאנס על רקע הספריה.

"עכשיו נופפה בספרו של רומן גארי כבמניפה והכריזה כי הספרים היקרים ביותר ללבה הם אלה שמתוארות בהם הדמויות מתוך יושר, אבל לא פחות מכך מתוך אהבה. האיזון הראוי בין הדרישות הסותרות הללו, סבוך מאוד אף שלכאורה הדבר נראה פשוט למדי, ולמי שרוצה לפענח את סוד הקשרים המורכבים בין בני-האדם ולהבין לעומקם את הכוחות הדוחפים אנשים זה לזרועותיו של זה ואחר-כך מפרידים ביניהם, חייב ללמד את עצמו להתבונן בהם מתוך אומץ-לב וללא פניות, ובעיקר צריך הוא להיזהר שלא להגזים ביושר ולא להיסחף באהבה".

אמו של באר סברה שגארי לא בהכרח הצטיין במשימתו:

"אם תקרא את רומן גארי בלי להיכנע לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה שלו, תבין עד כמה האהבה היא עניין משתק ומסרס, ועד כמה האם והבן נעשים כאן, ברומאן החביב והדביק, אולי אפילו בעל כורחם, כלי שרת זה בידי זה".

כפי שניתן להבין, החתול שבפנים נכנע בעונג רב לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה של רומן גארי.
גד
=
גד
גארי הילד ואמו התגוררו בווילנה והתפרנסו בקושי רב ממכירת כובעים שהאם טענה שהם כובעי מעצבים מצרפת. בין אמו לבין שכניה היו עימותים רבים ולאחר אחד מהם גארי שאל את נפשו למות. הוא הצטנף במחבואו הקבוע – מחסן עצים בחצר בניין מגוריהם. מחסן העצים היה מסוכן עד מאוד – חומת העצים נטתה לנפול ודי היה בתזוזה של בול עץ אחד כדי להביא למפולת גדולה ומאיימת. גארי, שחש מצוקה בעקבות העימות, החל לתור אחר בול העץ המתאים שישים קץ להשפלותיו.

"ואז נזכרתי שהייתה עוגת פרג בכיסי, שגנבתי אותו בוקר מהחנות, בזמן שהאופה היה עסוק עם לקוחותיו. אכלתי את העוגה. ושוב העמדתי את עצמי במצב הכן, נאנחתי והתכוונתי לדחיפה.
גד
חתול הצילני.
גד
פתאום ראיתיו לפני, בין בולי העץ, הבטנו זה בזה בתמיהה במשך רגע קט. זה היה חתול מרוט, בגון תפוז, אוזניו נפולות, ולפרצופו המשופם ביטוי של חוכמה; רק חתול עשיר בניסיון חיים מסוגל להבעה כזאת.
גד
הוא הביט בי בעניין, ואחר כך, ללא היסוס, פתח וליקק את פניי.
גד
לא היו לי כל אשליות לגבי כוונותיו. עוד היו פירורים רבים של עוגה על לחיי, ועל סנטרי, שנדבקו על ידי דמעותיי. כל ליטופיו היו מכוונים. אך לא היה אכפת לי. תחושת לשונו המחוספסת על פני גרמה לי לחיוך של עונג – גם הפעם, כתמיד, לא חיפשתי את הסיבה לאהבה שזכיתי בה מן ההפקר. העיקר שהיו שם פנים ידידותיות ולשון חמה ששוטטה על פניי והביעה עדינות וחמלה.
גד
כשגמר החתול ללטפני הוטבה הרגשתי. משמע, יש עוד בעולם אפשרויות ויחסי רעות שאין לזלזל בהם. החתול השתפשף על פניי ונהם. ניסיתי לחכות את ניהומו ובילינו זמן מה בניהומים הדדיים. חיפשתי עוד כמה פירורים בכיסי והגשתי לו אותם. הוא גילה עניין בהם, וניצב מול אפי, כשזנבו ישר. ולאחר מכן נשך את אוזני. הקיצור, החיים שוב היו ראויים. כעבור חמש דקות יצאתי ממחבואי והלכתי לדירה, ידי בכיסי, מנגינה על שפתי, והחתול בעקבותיי.
גד
מאז הנני חושב שתמיד כדאי להחזיק כמה פירורי עוגה בכיס, אם רוצים באהבה שאינה תלוייה בדבר".

שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק ב')

(פוסט המשך על המלצות ספרים, גם בו לניטשה תהיה הופעת אורח קצרה. כמו כן יוזכרו בו סופרים רבים אחרים שאת ספריהם לא קראתי מעולם. יש להניח שיהיה מתישהו פוסט שלישי).
כג
=
כג
בתחילת סרטו "הרומן שלי עם אנני" (annie Hall) מספר אלבי סינגר, בן דמותו של וודי אלן, את הבדיחה הידועה המיוחסת לגראוצ'ו מארקס לפיה הוא אינו מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבלו. אלבי אומר שזה למעשה המוטו בחייו בכל הנוגע ליחסיו עם נשים. הוא מספר על כך שהוא הגיע לגיל 40 והוא מצוי במשבר. זה לא שהוא מוטרד מגילו, הוא דווקא מניח שהוא יתבגר יפה. המשבר של אלבי נובע מכך שהוא נפרד מאנני (דיאן קיטון), והוא עדיין משחזר בראשו פיסות מיחסיהם המשותפים, מתוך ניסיון להבין מה מקור הכישלון. במהלך הסרט מוצגות על המרקע אותן פיסות מחיי הזוגיות שלהם.
כג
שמה של בת הזוג, כשמו של הסרט באנגלית, annie hall, נגזר מן המושג anhedonia, כלומר חוסר היכולת ליהנות (ובעברית: פולניוּת).
כג
אם דמותה של דיאן קיטון ב"מנהטן" (הסרט העוקב ל"רומן שלי עם אנני"), הייתה דמות חכמה ואינטלקטואלית, שנתנה קונטרה לדמותו של אייזק (בגילומו של אלן), הרי שאנני הול היא דמות שנופלת משמעותית מחוכמתו וידענותו של אלבי. אלבי מבקר בדירתה של אנני והוא מבחין בספר שירים של סילביה פלאת'.

Alvy: "Sylvia Plath! Interesting poetess whose tragic suicide was misinterpreted as romantic by the college-girl mentality"

Annie: "oh, yeah, right. I don't know, I mean: some of her poems seem neat"

עולה התחושה שלמעשה אלבי לא מצליח לראות את אנני כבת-אדם וכבת-זוג שווה. כאשר היא מבטלת את התור שלה לפסיכולוג, הוא חש את זה כאקט פוגעני כלפיו.
כג
אחת הבעיות ביחסים בין השניים, כך נדמה, היא שאלבי מנסה לעצב את אנני בתור הגרסה הנשית שלו. כשהשניים מטיילים בחנות ספרים, הוא בוחר שני ספרים, "The Denial of Death", ו-"Death and Western Thought" ומסביר לאנני, "אני אקנה לך את הספרים האלה, אני חושב שאת צריכה לקרוא אותם, במקום הספר הזה על החתול". אנני מעט נרתעת משמות הספרים ומעירה, "זה נראה כמו חומר ממש רציני". אלבי מסביר: "זה משום שאני אובססיבי לגבי המוות, נראה לי. זה נורא משמעותי עבורי". או אז אלבי נוגע בכתפה של אנני ומוסיף להסביר, "השקפת העולם שלי על החיים היא מאוד פסימית. את צריכה לדעת את זה אם נהיה ביחד".
כג
=
כג
איזכורים קצרים ל"הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי כבר הבאתי כאן וכאן (תרגום: ש.מ. עוגן). הספר עוקב אחר מחצית חייו הראשונה של גארי, בצלה של אמו, והוא מספר גם על מספר מערכות יחסים קצרות שהיו לגארי עם נשים, דוגמת אדֵל, "נערת המעדניה":

"בבוקר נאה אחד נעצרה לפתחו של מלון מרמון מונית ומתוכה יצאה נערת המעדניה שלי. היא ניגשה ישר אל אמי והקימה שערורייה עצומה – ים של דמעות, התייפחויות, איומים רצופי חיתוך-ורידים ובליעות רעל. הדבר החניף לאמי מאוד. לכך ציפתה ממני. הייתי לאיש העולם. היא לא איבדה אף רגע. עוד באותו יום ידעו על כך בעלי הדוכנים של שוק ביפה, ובכל מקום קיבלו את פניי מבטים מלאים הערכה. השקפתה של 'הקורבן שלי' הייתה פשוטה בתכלית: מחובתי לשאת אותה. היא הביאה לכך את הנימוק המוזר ביותר שנשמע אי פעם: 'הוא הכריח אותי לקרוא את פרוסט, דוסטוייבסקי וטולסטוי' הכריזה אותה נערה אומללה כשעל פניה נסוכה הבעה שהייתה מרככת אף את הלב הקשה ביותר. מה ייהא עלי אתה? מי ירצה לשאתני?"
גד
עלי לציין שאמי נפגעה קשות על ידי גילוי זה של כוונותיי. היא התבוננה בי בחומרה. כנראה הרחקתי לכת. אני עצמי נמצאתי במבוכה. האמת היא שאילצתי את אדל לבלוע את פרוסט כרך אחר כרך בזה אחר זה, דבר שנתפרש לה כהצעת נישואין. יסלח לי אלוהים! אפילו אנסתי אותה ללמוד בעל פה קטעים שלמים מתוך 'כה אמר זרטוסטרה'. אמנם לא הכנסתי אותה להיריון, אבל לא אוכל להכחיש את העובדה, ומוטב שאודה בכך – הכרחתי אותה לקרוא את פלובר, גובינו ו-יסלח לי אלוהים, את לוטרמון, כך שלא יכולתי לנער חצני מכל הענין".

אמו של גארי ניסתה להרגיע את המעורבים באמצעות תה ומרקחת תותים מעשה ידיה. לאחר שהאם שוחחה עם אדל היא חזרה ושוחחה עם בנה:

"'האם אתה מאוהב בה באמת ובתמים?'
גד
'לא. אני אוהב אותה בכל ליבי אבל לא באמת ובתמים'
גד
'אז מדוע הבטחת לה הבטחות?'
גד
'לא הבטחתי לה דבר'
גד
'כמה כרכים יש לפרוסט?'
גד
'אמא, הקשיבי...'
גד
היא נענעה ראשה. 'לא נהגת בה יפה'".

שתי אסכולות בהמלצה על ספרים (חלק א')

לפני מספר ימים הלכתי בהפסקת הצהרים לקנות קפה בבית הקפה הקבוע שליד העבודה. בדרך לשם קפצתי לחנות הספרים בה רכשתי ספר כמתנה, על פי הזמנה שניתנה לי מראש. בכניסה לבית הקפה פגשתי את קובי, שעבד עד לא מכבר כמלצר בבית הקפה, ועכשיו הוא סטודנט בצפון הארץ.
כג
קובי: יפתח!
כג
יפתח: מה שלומך?
כג
קובי: מצויין
כג
יפתח: איך החיים בצפון?
כג
קובי: דבש, אחי
כג
קובי מבחין בשקית עם הספר בידי, ומבקש: תגיד, אחי, יש איזה ספר שאתה יכול להמליץ עליו?
כג
יפתח: לא יודע, אני לא כל כך אוהב להמליץ על ספרים
כג
קובי: נו, מה אכפת לך? תמליץ על משהו, אבל משהו שיזרום, אתה יודע
כג
יפתח: נו, אבל זאת בעיה. אני אוהב ספרים שלא זורמים
כג
קובי: מה אתה אוהב?
כג
יפתח: כל מיני. כל ספר של דויד גרוסמן או א.ב. יהושע זה מצויין
כג
קובי: וואי, אחי, זה כבד עלי. אני קורא עכשיו את "אנושי, אנושי מדי" של ניטשה
כג
יפתח: זה ספר יקר, נדמה לי
כג
קובי: כן, בשביל זה אני קורא אותו לאט לאט.
כג
=
דש

רועי קרא לפני כשנה את הבשורה על פי ישו מאת ז'וזה סאראמאגו. אם אני מבין נכון, הוא סבור שהספר מוצלח. הוא העלה את הנושא לפני מספר ימים.
כג
רועי: תגיד, את "הבשורה על פי ישו" כבר קראת?
כג
יפתח: לא
כג
רועי: נו כבר! מה אתה קורא עכשיו?
כג
יפתח: אני "קורא" את מאיר שלו החדש. בפועל כבר זמן רב אני לא מרוכז
גכ
רועי: תעזוב אותו באמצע. משפחה, עמק, משוגע, אנקדוטות, חתול. זהו. עכשיו אתה יכול לעבור בשקט ל"הבשורה על פי ישו"
כג
יפתח: אולי בסוף החודש אקח כמה ימי חופש ואשקיע אותם בקריאת "הבשורה"
כג
רועי: לא, לא. זה עוד המון זמן. תתחיל היום בערב!
כג
יפתח: מה יותר חשוב לך - שהיום בערב אתחיל לקרוא את "הבשורה על פי ישו" או שאכתוב פוסט שמאוד יצחיק אותך?
כג
רועי: שהיום בערב תתחיל לקרוא את "הבשורה על פי ישו". אין בכלל שאלה.
כג
יפתח: אני אגיד לך, אגב, מה אעשה היום בערב. אני אכתוב תגובה לבג"צ.
כג
רועי: לא, לא. היום בערב אתה תתחיל לקרוא את "הבשורה על פי ישו". את התגובה לבג"צ תכתוב כשתסיים את "הבשורה". למה אתה כותב תגובה לבג"צ?
כג
יפתח: מה זאת אומרת למה? כי צריך.
כג
רועי: מי אמר?
כג
יפתח: בית המשפט הנכבד
כג
רועי: תערער. תגיש בקשה לעיון מחדש. תגיש עתירה לבג"צ! תקרא את "הבשורה על פי ישו"!!

כי סדר צריך להיות

"שוב פעם הקולומביאנית המשוגעת נגעה לי בספריה", הלין חברי (שביקש להיקרא ר' מבית הנשיא) על המנקה שלו שפגעה, ולא בפעם הראשונה, בסדר האלפביתי של הספרים בספרייתו המרשימה. ר' גם התחיל לפתח חששות שמא אותה קולומביאנית, שכלל לא התבקשה לנקות את הספריה – ובטח לא לסדרה מחדש – עשתה את אשר עשתה במסגרת הקמת המטה של חברת פאבלו אסקובר ייבוא ויצוא (ישראל) בע"מ בדירתו.

דש

אני הצעתי את האפשרות שהקולומביאנית המשוגעת היא לא שליחה של פאבלו אסקובר, אלא דווקא של גבריאל גרסיה מארקס, ושאין במעשה שלה דבר מעבר לשעשוע מעודן על חשבון הנוירוזות של ר'.

דג

=

גד
אחת הסוגיות הכרוכות בספרים מתייחסת לסידורם. הסוגייה רק מתחדדת ככל שהזמן עובר, כאשר הספרים נערמים, וכשבמקביל העצלות מונעת רכישת כונניות ספרים רחבות יותר. בפועל כיום רוב הספרים החדשים יונחו אצלי היכן שיימצא מקום עבורם, בדרך כלל בדאבל-פארקינג מרגיז ולא-מכובד.
כג

=

כג
הרעיון של סידור הספרים באופן אלפביתי לא מוצא חן בעיני. מעבר לכך שהוא דורש עבודת תיחזוק מתמדת והתאמות כאלה ואחרות כאשר מצטרפים ספרים חדשים, אני פשוט לא אוהב את התוצאה של סידור כזה. ישנם ספרים שחשוב לי שיהיו במקום בולט יותר, כדי שאזכה לראותם לעתים מזומנות יותר, וישנם ספרים אחרים מהם אני דווקא רוצה להסתתר.
כג

אז מעבר לסדר האקראי שנכפה בשל אילוצי המקום, או בשל אילוצי העצלות, ישנו היגיון מסויים במיקומם של חלק מהספרים בספרייתי, והוא תלוי אך ורק בגחמותיי.

כג
=

כג
ישנו מדף אחד שנקרא לו המדף המלכותי, והוא זה המצוי במקום הגלוי ביותר לעיני. הוא זוכה לארח את רוב ספריו של א.ב. יהושע ורוב ספריו של יהושע קנז. הוא מארח את "חבלים" של חיים באר ו"עשו" של מאיר שלו היקרים ללבי, את "ספר הדקדוק הפנימי" היקר לא פחות וספרים נוספים של דויד גרוסמן, ובסך הכל כארבעים ספרים, רובם אהובים ביותר. ישנם גם ספרים שמצויים בו בשל סיבות היסטוריות – כמו אלה של אתגר קרת: הם היו בין הראשונים להתקבץ לכדי ספריה.

הספרים של א.ב. יהושע מסודרים אחד ליד השני לפי סדר יציאתם. "המאהב" של יהושע נמצא על אותו מדף, אבל בנפרד משום שהוא יצא בהוצאה אחרת ("שוקן") בפורמט קטן, דומה לזה של "עם עובד". יתר ספריו של יהושע מצויים על מדפים אחרים כשהטעם לכך הוא שהם איחרו להגיע לספריה.

כג
גם ספריו של יהושע קנז מפוצלים לשניים על המדף – יש את האגף של הספרים שיצאו ב"ספריה החדשה" ויש את האגף של הספרים שיצאו ב"עם עובד" כשלאגף זה צמודים רוב ספרי ז'ורז' סימנון שקנז תירגם.

כג
כאמור, על המדף המלכותי ישנם גם שלושה ספרים של גרוסמן. "עיין ערך: אהבה" לא נמנה עמם והוא נמצא במקום מוצנע יותר משום שניסיונותיי לקרוא אותו לא צלחו, ואני לא חש בנוח לקבל לעתים קרובות מדי תזכורת לכישלון הזה. יתר ספריו של גרוסמן מצויים על מדפים אחרים, שוב - משום שאיחרו להצטרף לספריה.

כג
=
גד

על מדף אחר, מכובד גם כן, מצויים ספריו של ז'וזה סארמאגו. בניגוד ליהושע, כאן סדר הופעת הספרים אינו משנה. כאן מקובצים ספריו שקראתי ולצדם הספרים שטרם הספיקותי. מימין לספרים של סאראמגו ישנה ספריית הקולנוע הזעירה שלי, ומשמאל להם ישנה נציגות לחנוך לוין ואחריו מקובצים רוב ספרי השירה.

=

כאשר הארץ רעשה ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, שהיתי בשירות מילואים ממושך בדרום הארץ, במסגרתו ישבתי בעמדת תצפית באמצע שום מקום כשלגופי אם-16, גופייה ותחתוני בוקסר, וקראתי במצטבר חמישה ספרים, מהטובים שקראתי ("אהבה בימי כולרה" של מארקס, "עפיפונים" של רומן גארי, "אלה תולדות" של אלזה מורנטה, "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב ו"העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד שלא עומד בסטנדרט של הראשונים, אבל הוא היה מהנה מאוד). כמזכרת לאותה תקופת מילואים נעימה, הספרים הללו מסודרים יחד על המדף.

=

ישנן שלוש סקציות של ספרי "סדרת אופקים" השחורה של "עם עובד", ישנה סקציה של סופרים איטלקים, ישנה סקציה של ספרים שעוסקים בגרמניה ובשואה, ישנה סקציה של הוגים פוסט-מודרניים, בעיקר צרפתים, שמעולם לא הצלחתי לקרוא, ישנו אזור יהודי-אמריקאי, ויש לא מעט ספרים שמונחים ביחד משום שנרכשו ביחד או משום שצבע כריכתם דומה, או שגובהם דומה. אף סקציה לא מכילה את כל הספרים שהיא הייתה יכולה להכיל. כאמור – הכל על פי גחמותיי. אותן גחמות, כנראה, התחילו עוד לפני שהייתה לי ספריה משל עצמי.

בתמונה: בעיצומה של רה-אורגניזציה. אמנם לפני שנים מספר, אך עם אותה קומה ואותה בלורית שיער.

=

דשגגד
לפני מספר ימים כתבתי על "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ועל אהבת הספרים שינק מאביו. עוז הגדיר את אביו כחרמן של ספרים, ונראה שגם הבן התחיל לגלות את עניין:

"כשהייתי בערך בן שש בא יום גדול בחיי: אבא פינה לי שטח קטן באחד מארונות הספרים והרשה לי להעביר לשם את הספרים שלי. אם לדייק, הוא הוריש לי כשלושים סנטימטרים, שהיו בערך רבע משטחו של המדף התחתון ביותר. אני חיבקתי את כל הספרים שלי, שעד אותו יום היו שכובים על שרפרף ליד מיטתי, נשאתי אותם בזרועותיי אל ארון הספרים של אבא, וסידרתי אותם בעמידה, כיאות, גבם אל העולם החיצון ופניהם אל הקיר.
זה היה טקס של התבגרות, טקס חניכה ממש: בן אדם שהספרים עומדים לו, הוא כבר גבר ולא ילד. אני כבר כמו אבא. הספרים שלי כבר עומדים".

עוז בן ה-6 סידר את ספריו לפי גובהם, מגדול עד קטן. הילד היה מרוצה, האב הרבה פחות:

"עדיין הייתי באופוריה כשאבא חזר מן העבודה, הביט מבט מזועזע במדף הספרים שלי, ואחר כך, בשתיקה גמורה, תקע בי מבט ממושך שאותו לא אשכח לעולם: היה זה מבט של בוז של אכזבה מראה מעבר לכוחן של המלים להביע, מבט של ייאוש גנטי גמור. לבסוף הוא סינן מבין שפתיים קפוצות: אמור לי בבקשה, אתה השתגעת לגמרי? לפי הגובה? מה, ספרים זה חיילים? ספרים זה משמר כבוד? זה מצעד של תזמורת מכבי האש?"

לאחר שהשניים נרגעו, האב התפנה לשתף את בנו בסוד הסידור:

"ספרים אפשר לסדר על פי הכותרות, על פי אלף-בית של שמות המחברים, על פי סדרות ובתי הוצאה, על פי הכרונולוגיה, על פי לשונות, על פי נושאים, על פי הסוג והתחום, ואפילו על פי מקום הדפוס. יש ויש.
כך למדתי את סודות הגיוון: החיים עשויים שדרות שונות. כל דבר יכול להתרחש כך וגם אחרת, על פי תווים שונים ועל פי הגיונות מקבלים. כל אחד מן ההגיונות המקבילים הוא היגיון עקבי וקוהרנטי על פי דרכו, מושלם בתוך עצמו, אדיש לכל האחרים. בימים הבאים ביליתי שעות על שעות בסידור הספריה הקטנה שלי, עשרים או שלושים ספרים שאותם ערכתי וטרפתי כמו חפיסת קלפים וסידרתי שוב ושוב מחדש, בכל מיני דרכים, על פי כל מיני טעמים".

ספיישל פרס נובל

שאלה קטנה לכל הישראלים הגאים הנמצאים במתח לקראת ההכרזה על זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2009: מתי לאחרונה קראתם ספר של עמוס עוז?

(שאלתי מניחה שאת מבנה ריבוזום התא אתם מפענחים מדי יום ביומו).

גדגד
=
גד
אני לא כל כך מכיר את מפעלו הספרותי של עמוס עוז. אולי זה קשור לכריכות המכוערות שהוצאת "כתר" מצאה עבור ספריו במשך שנים כה רבות. בשנה האחרונה ההוצאה עשתה קאנוניזציה לספרים ועיטרה אותם בכריכות יפות יותר. אבל מי שיפתח את הספרים עם הכריכות החדשות יגלה שהספרים לא עוּמדוּ מחדש, שהעמודים נראים רע להפליא, ושלא קל לקרוא בהם.
גד

=

דג
בכל זאת קראתי את "קופסא שחורה" המעניין והמבדר, קראתי פעמיים את "מיכאל שלי" היפה, שאני מניח שעוד אזקק לו בהזדמנות אחרת, וכמובן קראתי את סיפור על אהבה וחושך, ספר שאני מניח שהיה לוקח בהליכה כל מצעד לבחירת "ספר העשור", לו היו עושים דברים כאלה. (איך זה באמת שלא עושים דברים כאלה?)
כג

=

כג
ב"סיפור על אהבה וחושך", ספרו האוטוביוגרפי, מספר עוז על הדלות האיומה שבה חי עם הוריו בילדותו בירושלים, ועל המחסור במצרכים רבים. ואולם –

"רק ספרים היו אצלנו בשפע, בלי חשבון, מקיר אל קיר, במסדרון ובמטבח, ועל אדני החלונות ואיפה לא. אלפי ספרים בכל פינות הבית. הייתה איזו הרגשה שבני אדם באים והולכים, נולדים ומתים, אבל הספרים בני אלמוות. כשהייתי קטן, קיוויתי לגדול ולהיות ספר. לא סופר כי אם ספר: אנשים אפשר להרוג כמו נמלים. גם סופרים לא קשה להרוג. אבל ספר, אם גם ישמידו אותו בשיטתיות, יש סיכוי שאיזה עותק יינצל ויוסיף לו חיי מדף, חיי עולם חרישיים על אחד המדפים השכוחים באיזו ספריה נידחת ברייקיאוויק, בווליאדוליד או בוונקובר".

אביו של עוז, שבמשך שנים רבות התפרנס כספרן בספרייה הלאומית, הוא שטיפח את הספריה הביתית.

"אם קרה פעמיים או שלוש שלא היה די כסף לקנות את צורכי השבת, הייתה אמא מביטה באבא, ואבא היה מבין שהגיע הרגע לבחור את השה לעולה, והיה ניגש אל ארון הספרים: הוא היה אדם מוסרי וידע שהלחם קודם לספרים ושטובת הילד צריכה לעמוד מעל לכול. אני זוכר את גבו הכפוף בעוברו בדלת, שלושה-ארבעה ספרים אהובים תחת זרועו, בלב דווה היה הולך לחנות של אדון מאייר למכור שם קצת כרכים יקרי-ערך כמו חותך בבשרו החי. כך ודאי נראה גבו הכפוף של אברהם אבינו בצאתו השכם בבוקר מן האוהל ויצחק על שכמו בדרך להר המוריה.
יכולתי לנחש את צערו: לאבא היה יחס חושני אל הספרים. הוא אהב למשש, לחטט, ללטף, להריח. הוא היה חרמן של ספרים, לא מסוגל היה להתאפק, יש היה שולח ידיים, ואפילו לספריהם של אנשים זרים".

הסוף לא היה תמיד רע:

"על פי רוב היה אבא חוזר כעבור שעה-שעתיים, בלי הספרים, נושא עמו שקיות חומות ובהן לחם, ביצים, גבינה, ולפעמים גם קופסת בשר משומר. אך קרה גם שאבא היה שב מן העקידה מאושר להפליא, מחייך חיוך רחב, בלי ספריו האהובים וגם בלי אוכל: את הספרים אכן מכר, אבל בו במקום רכש במקומם ספרים אחרים, כי בחנות הספרים המשומשים גילה פתאום אוצרות כה מופלאים, כאלה שמזדמנים אולי פעם אחת ויחידה בחיים, ולא יכול היה לשלוט בייצרו. אמי הייתה סולחת לו, וגם אני, כי בעצם כמעט אף פעם לא היה לי חשק לאכול שום דבר מלבד תירס וגלידה. שנאתי את החביתות ואת הבשר המשומר. האמת היא שלפעמים קינאתי קצת בילדים הרעבים ההם בהודו, שאף אחד אף פעם לא מכריח אותם לגמור על מה שבצלחת".