ארומה. אנשים מתים מזה

יום שישי זה יום קצר. הצטיידתי בטלפון הנייד עם המצלמה המצ'וקמקת (וסליחה מראש על איכות הצילום. זה לא אני – זו המצלמה) ויצאתי לעשות סידורים.
++
=
++
נפגשתי עם רועי. לשם שינוי לא ישבנו בבית קפה באבן-גבירול אלא בדיזינגוף.
++
ביושבנו בבית הקפה באבן גבירול אנחנו נוהגים בין היתר להשקיף אל הרחוב ולצפות באנשים המוזרים שעוברים ושבים. אנחנו קוראים לזה "לקבל את האחר".
++
=
++
לפני מספר חודשים בלט לטובה גבר בן 40 שחלף בסערה ברחוב. דיווחתי על המקרה של אותו אובייקט לחברי א' הפסיכולוג.

יפתח: היום ראיתי גבר שמכל המקומות בעולם הוא החליט לעשות ג'וגינג דווקא באבן-גבירול
++
א': זה מוזר
++++
יפתח: הוא לבש ספידו
++
א': הוא לבש עוד משהו?
++
יפתח: אם זה נחשב, אז הוא נעל נעלי ספורט
++
א': אני חושב שאני מכיר אותו
++
יפתח: יופי
++
א': ואם זה מי שאני מכיר – אז הוא הומו
++
יפתח: ואם זה לא מי שאתה מכיר?

=
++
ביושבנו בבית הקפה בדיזינגוף למדנו תוך זמן קצר ששיעור האנשים המוזרים שעוברים ברחוב הזה עולה משמעותית על שיעור האנשים המוזרים שהולכים באבן-גבירול. אם ברחוב אבן-גבירול אנחנו מקבלים את האחר, הרי שברחוב דיזינגוף האחר מקבל אותנו.
++
=
++
הזמנו אספרסו לקינוח ארוחת הבוקר.
++
לפני:

אחרי:

קוראים מיומנים בקפה יידעו לראות בקרקעית הספל את העתיד, אשר טומן בחובו עוד כמה ספלי קפה באותו היום.
++
=
++
רועי ואני מלאים הערכה לג'ימי, הכלב של הוריו. ג'ימי הוא כלב תרבותי להפליא, וההבדל בינו לבין בני ציפר נעוץ בכך שג'ימי לא ממהר לנבוח שהוא כזה. מדובר בכלב שנוהג להעביר את שעות הפנאי שלו בקריאת כל כתבי תומאס מאן בשפת המקור. אכן, ג'ימי הרוויח ביושר את הערכתנו כלפיו.
++
נזכרתי בג'ימי משום שבחנות הספרים המשומשים בפרישמן פגשתי כלב אחר שהספרות תופסת – כך נראה – נדבך משמעותי בחייו.
+

=
++
ואם בְּכַלְבֵּי-סֶפֶר עסקינן, בימים אלה יוצא מחדש גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע. הספר עוקב אחר ביקורו של יהודה קמינקא בישראל, ביקור שתכליתו גירושים פורמליים מאשתו. כל פרק בספר מתאר יום מימי הביקור מפיה של דמות אחרת במשפחת קמינקא. הפרק האחרון בספר מתואר מפיו של הורציוס, הכלב של המשפחה. ללא ספק מדובר בדמות האינטליגנטית במשפחת קמינקא.

"יום גשמים כבדים ואפורים, ומתוך הערפל אֵלַי יוצאים שני כלבים חצי-אינטלקטואלים, כבדים ואפורים, ממשקי הסביבה, לתוך המלונה קופצים ומכשכשים בזנב, אותי מזמינים לתת הרצאה בחוג האזורי של כלבי הגליל המערבי. 'כבר כמה שנים אתה כאן ולא תרמת כלום לאזור חוץ מכמה נביחות קורעות לב בלילות. השעה הגיעה למשהו חיובי יותר'.
...
על מה אני אדבר?
++
על בעיית כלבים עוזבי-קיבוצים, או על שינויים בריח של מדינת ישראל, או אפילו חידוש על בלק של עגנון.
++
לא, בשום פנים. הנושאים הקרתניים האלה נמאסו. את עצמי אם אני מטריח, אז רק בשביל הצהרה כללית. מניפסט על מצב הספרות. נקרא לזה, בין נביחה לנשיכה".

=
++
אמנם, כאמור, שתיתי את הקפה בדיזינגוף, אבל היה עלי להגיע לאבן-גבירול, לקנות לחם במאפייה של הבראסרי. תמיד המראה של אנשים שעומדים שם בתור, רעבים ללחם, קורע את לבי.
++
=
++
מספר ימים קודם לכן עמדתי שם בתור למעלה מעשר דקות. כשהגיע תורי הבחור מאחוריי התלונן עלי בפני זה שמאחוריו: "רבע שעה הוא כאן והוא לא פותח את הפה שלו". מסתבר שהוא רצה שאנעים את זמנו בדיבורים. מה שהוא לא ידע הוא שאם הייתי פוצה את פי, הרי שהדבר הראשון שהייתי מעלה לדיון היה העובדה שהוא לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם כפכפי אצבע בהתחשב ברמת השׂיעור בכף רגלו.
++
=
++
בדרך לבראסרי חלפתי על פני הסניף הסמוך של ארומה. ראיתי אשה נכנסת למקום עם כלבה הקטן. מיד שלפתי את הנייד וביקשתי לצלם את האשה והכלב, כדי שאוכל לְגַבּוֹת בתמונות את התלונה שלי לצער בעלי חיים על ההתעללות החמורה בכלב חסר הישע.
+

מה רבה הייתה שמחתי כאשר תוך זמן קצר הכלב הראה, כמו הורציוס, שהוא יודע טוב יותר מבעליו מה טוב ומה לא, והוא ברח מהמקום המשוקץ אליו הובל.
+

=
++
הערה לסדר: מאחר שבארומה לא באמת מוכרים קפה, לא באמת צריכים להיות קוראים בקפה כדי לראות את המוות שמסתתר בכוֹס.
+

=
++
ולסיום, כלל אצבע לחיים: ברגע שאתם מביטים בעציצים המונחים בפתחן של חנויות פרחים, ומה שאתם רואים זה ישבן – כנראה יש לכם בעיה.
+