יום שישי, 9 באוקטובר 2009

פוסט פסטו פוסט פסטו פוסט פסטו

כבר זמן מה אני מסתובב וחושב מה יש לי לומר על בזיליקום, ואיני מוצא יותר מדי. שמו בא מיוונית ומשמעו "מלך". כלומר, הבזיליקום הוא ראש לעשבים. יש שטוענים לדמיון בין הצבעים של דגל איטליה לצבעיה של הפיצה: הצבע האדום מסמל את העגבניה, הצבע הלבן מסמל את המוצרלה, והצבע הירוק את הבזיליקום.
הב
=
הב
במהלך המחשבה על הבזיליקום, שבה וצצה לה הכוסברה, שגם אותה אני מאוד אוהב. גם שמה, החצוף, שבא מערבית, מאוד נחמד בעיני. חברי אבשי כבר שנים מספר על הפער הנפלא בעיניו בין שמה העברי הגס לבין שמה הרך והענוג באנגלית – Coriander.
עכ
=
עכ
ב
כימים אחדים, ספרו היפה של מאיר שלו, מסופר על זיידה, בן ליהודית, ש"ריח טוב של עלי לימון נדף מידיה ותמיד הייתה מטפחת כחולה לראשה", ולשלושה אבות: משה רבינוביץ, ממנו זיידה ירש משק, רפת ושיער צהוב; יעקב שיינפלד, ממנו זיידה ירש בית נאה, כלים נאים, כלובי קנריות ריקים וכתפיים שחוחות; וגלוברמן, הסויחר, ממנו זיידה ירש "קניפעלע של כסף" וכפות רגליים ענקיות.
כג
הספר מחולק לארבעה פרקים, ובמהלך כל פרק מסופר סיפורן של הדמויות תוך כדי תיאור ארוחה שיעקב, אחד משלושת האבות, מתקין עבור זיידה. יעקב לא שומר לעצמו את סודותיו מן המטבח, סודות שלמד משבוי איטלקי, אלא הוא משתף בהם את זיידה. והנה כמה כללי אצבע שיעקב מספק:

"לא שומרים את הקמח ביחד עם התבלינים".
"סכין צריכה להיות יותר ארוכה מהקוטר של העוגה".
"הכוסברה היא האחות המשוגעת של הפטרוזיליה".
"האור לאכילה צריך להיות חזק כמו האור לקריאה".
"אגסים צריך לשמור ככה שלא יוכלו לגעת זה בזה".
"את החלק הקדמי של הפרה אוכלים בחורף ואת האחורי בקיץ".
"לכל משקה ששותים יש חבר שאוכלים".

=
כג
אבל בעצם, כאמור, אנחנו לא עוסקים בכוסברה, אלא בבזיליקום. אז בבקשה.
גד

אין תגובות:

פרסום תגובה