נתברר להם שאין הם יודעים דבר על חורבננו באירופה

(לצערי ובניגוד למתוכנן יצא ארוך. וכמו שמארק טוויין אמר פעם: לא היה לי הזמן כדי לקצר, ולכן הארכתי. ואזהרה לבל ייחסו לי הכחשת שואה: ישנה להלן פסקה שלא נסמכת על מקורות מוסמכים. כל היתר – אמת לאמיתה)
-
=
-
הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסוטה ליוטאר ידוע בין היתר בטענתו לפיה השואה הייתה רעידת אדמה שהשמידה גם את הסיסמוגרפים שהיו אמורים לאומדה. במלים אחרות, מדובר באירוע שנטל מן האנשים בין היתר או היכולת להכיל אותו, למלל אותו, להבין אותו לעומקו.
-
=
-
אחת השאלות המעניינות ביחס לתפיסת השואה מתרכזת לאופן בו קיבלו אנשים את הידיעה על הפשעים שבוצעו. במקביל, ומבחינות מסויימות צפייה בבן-אדם מקבל בשורת איוב, ההתמקדות בתווי פניו והציפייה לתמורות בהם, הם הפורנוגרפיה בהתגלמותה.
-
=
-
השואה נתפסת בכללותה באירוע שהתחולל על יהדות אירופה, כלומר מדובר ב"טראומה של אשכנזים". כאשר לוב נשלטה על ידי האיטלקים היו יהודים שגורשו למחנות ריכוז ואחרים נלקחו לעבודות כפייה. לאחר השתלטות הגרמנים על איטליה חלק מיהודים אלה נשלחו לברגן בלזן. בתוניס הגרמנים שלטו לתקופה קצרה ומספר יהודים נלקחו לעבודות כפייה. על אחרים הושת כופר כבד. באלג'יר ובחלק ממרוקו, שנשלטו על ידי צרפת של וישי, נקבעו חוקי גזע ששללו אזרחות היהודים, הפקיעו רכושם והגבילו לימודיהם ועיסוקיהם. במקביל, בעירק, ביוני 1941 פרצו פרעות, "הפרהוד", במהלכן נרצחו כ-200 יהודים ונבזז רכושם של רבים אחרים, כאשר ללא ספק מדובר במאורעות ששינו את פני הקהילה בבבל עד שחרבה.
-
עם זאת מכלול האירועים הקשים הללו, אינו משתווה לאירועים שהתחוללו באותן שנים באירופה. כך השואה עוצבה כאירוע של אשכנזים ולמעשה קולם של המזרחיים לא נשמע. לא ניתן להתעלם מהעובדה שלשואה השלכות חשובות על השסע העדתי, בין היתר על רקע כלכלי: כאשר המדינה בחיתוליה הייתה ענייה ורוב אזרחיהם היו פליטים עניים מרודים, רק חלק מהציבור החל לקבל פיצויים, שאפשרו להם להתקדם בסולם החברתי.
-
=
-
בשנות המלחמה הנתק בין אירופה לבין צפון אפריקה היה כמעט מוחלט. הגיעו שמועות על המשטר הגזעני שקם בגרמניה, על פיטורי יהודים מעבודתם או על החרמת רכושם, אבל לא הגיעו ידיעות על אירועים קשים מאלה.
-
בספרה הרחק מהמסילה – המזרחים והשואה מציינת חנה יבלונקה כי הרגע בו החל להיוודע ליהודי צפון אפריקה על השואה המתחוללת באירופה (כמובן אירועים אלה עוד לא כונו אז "שואה") אירע בנובמבר 1942, כאשר הובס צבאו של רומל באל-עלמיין וכאשר נפגשו יהודי צפון אפריקה עם חיילים יהודים מארץ ישראל שלחמו בשורות הבריטים.
-
המפגש מתואר כמפגש מרגש שלדעת יבלונקה מהווה אירוע מכונן של ממש בתולדות הציונות, שכן עד אז מרבית יהודי צפון אפריקה לא היו ציונים. הידיעות על הזוועה שהתחוללה גרמו ליהודי צפון אפריקה להתפכח מהערצתם לתרבות המערב ובמיוחד לתרבות הצרפתית. יבלונקה מביאה מכתב של חייל שכותב למשפחתו בארץ על המפגש עם יהודי תוניס:

"לאחר הסעודה נתאספו ובאו שכנים. סיפרתי להם על הארץ. נתברר להם שאין הם יודעים דבר על חורבננו באירופה. סיפרתי להם מה עשו בנו הנאצים בארצות הכיבוש. איך האזינו לדברים!"

=
-
הזעזוע, כמובן, היה מיידי, אבל פערי התפיסה היו מהותיים. את השנים שמאז הקמת המדינה ועד למשפט אייכמן מכנה יבלונקה כ"שנות ההדרה". השואה נתפסה באותן שנים כחלק מהביוגרפיה האישית של מי שמשפחתו נכוותה באותם אירועים. השואה הפכה להיות חלק מהביוגרפיה הקולקטיבית, ובכלל כך של יהודי המזרח, רק עם משפט אייכמן, ששודר ברדיו והביא את השואה לכל בית ובית.
-
=
-
ישנה מחלוקת על דמותו של אדולף אייכמן, אם הוא היה הדֵמוֹן שהציג גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפטו, או אם היה איש אפור נטול מחשבה רצחנית או אידיאולוגיות אותו הציגה חנה ארנדט.
-
ז'וזה ברונר, במאמרו "ביקורת הבנאליות הטהורה: על הדה-הומניזציה של אייכמן אצל ארנדט" יוצא כנגד שתי הגישות שנוטלות מאייכמן את אנושיותו. הוא מנסה לשרטט דמות אחרת. לשם כך הוא מעיין בזכרונותיו של אייכמן שכתב במהלך ישיבתו בכלא הישראלי, זכרונות שהיו גנוזים בגנזך המדינה במשך 40 שנה. אייכמן טוען שפוּתה על ידי ראשי הנאצים, אותם הוא כינה בזכרונותיו "האלים"' וכי הוא הצטרף לשורותיהם בשל חוסר הצדק של חוזה וורסאי. כאשר גילה אייכמן שהאלים הם אלי שקר, כבר היה מאוחר מדי. ברונר מספר:

"אייכמן הופך את רעיון 'אלי השקר' לכותרת זכרונותיו, וכך הוא מציג את כל ההיסטוריה של מעורבותו בנאציזם כאי הבנה שהיא בגדר פארסה וטרגדיה כאחד, שבה בן אנוש חף מפשע וחסר כוח נעשה בעל כורחו למשרתם של האלים. אם נאמין לגרסתו, טעות מגוחכת למדי היא היא שקלעה אותו בסך הבירוקרטיה הנאצית. הוא רצה להיות קצין ביטחון, לוחם חמוש למען הצדק, כביכול, אך משום מה לא הבין את שם היחידה הרלבנטית – Reichsicherheitsdienst – ובמקום ליחידה זו הוא התנדב ל-Sicherheitsdienst, יחידה שהיו בה רק תפקידים משרדיים. 'כך מילאתי אם כן את תפקידי: תפקיד משרדי שלא התאים לי פיזית ואף לא נפשית; הדבר היה כרוך אצלי בסבל, שבגללו היה עלי להיאבק ולהתגבר על עצמי כל יום מחדש לפני שהתחלתי בביצוע התפקיד היומי שהוטל עלי לבצעו".

=
-
אפרוריותו של התפקיד כפתה את עצמה על אייכמן גם בביתו כאשר שימש כאב לילדים וכבן-זוג. הוא היה מנשק גרוע, וניסיונותיו לבצע באשתו מין אוראלי מעולם לא הותירו עליה רושם רב. חנה ארנדט הגדירה זאת כהתגלמות "הבנאליות של הלוע".
-
=
-
כאמור יבלונקה מתארת את משפט אייכמן כאירוע שהפך עם הזמן לחלק מהגדרתו העצמית של כל ישראלי:

"אצל המזרחיים בני 'הדור השלישי' כולם כבר צרובה השואה כנתון, כליבת הזהות הקהילתית הקיבוצית, זהות שאינה מבחינה עוד בביוגרפיה האישית והמשפחתית, זהות שנכונה לכל אתגר".

יבלונקה מוסיפה:

"בינתיים החלו קבוצות חדשות בחברה הישראלית לתור אחר אפיקי התחברות לשואה. ב-2002 דיברה רחל מלסה, עולה מאתיופיה. היא סיפרה שעד שהגיעה לארץ והיא בת 16 לא שמעה דבר על השואה 'ופה אתם לא מפסיקים לדבר על זה'".

-

=
-
בנובלה היפה נוף עם שלושה עצים מתאר יהושע קנז את היחסים בין שתי משפחות ממוצא שונה, שגרות בשכנות בחיפה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בנוסף מסופר סיפורה של דורה, שבן זוגה הרצל התגייס לצבא ונפל בשבי הגרמנים, כשמאז לא הגיע ממנו כל אות חיים. היעדרו של בן-הזוג, שלפני כן גם התנדב להילחם במלחמת האזרחים בספרד, העיק על דורה, שלעתים מזומנות הייתה ממררת בבכי באוזני בקי, אמו של הילד העומד במרכז הנובלה.
-
עם הזמן החל להתפתח רומן בין דורה לבין גבר אחר. היה ברומן, כך נדמה, כדי להקל על דורה, אשר סברה שהרצל לא ישוב, ושסבלה מבדידות ומעוני רב. הרומן הזה הביא להיריון בלתי צפוי, שגרר דיבורים רבים בעיר.
-

בתמונה: נוף עם שלושה עצים לרמברנדט
-

=
-
עם תום המלחמה חזרה משפחתו של הילד למושבה, עליה נדבר בפוסט אחר. יום אחד נסעו הילד והוריו לחיפה, ביקרו בשכונת מגוריהם הישנה, דיברו עם שכן ותיק, וביקשו לברר ממנו מה שלום מכריהם. השכן סיפר שדורה עזבה את השכונה עם בתה מהרצל ועם התינוק פרי ההיריון הלא-רצוי. אבי התינוק לא רצה עוד בדורה ולא רצה בתינוק. מאז שדורה עזבה לא שמעו ממנה.

"והרצל?
-
הוא חזר מהשבי, סיפר השכן, אנשים שהכירו אותו סיפרו שהוא הסתובב בארץ ונתן הרצאות בכל מיני קלוּבּים. אחר כך עזב את הארץ בשביל להגיע לרוסיה. אולי הצליח להיכנס לשם.
-
בני המשפחות נאספו בעיר התחתית כדי לקבל את פני השבויים שהגיעו לנמל. הרצל, שאיש לא בא לקבל את פניו, נסע לבדו באוטובוס העולה לשכונה ודפק על דלת ביתו. דורה עמדה בפתח והתינוק בזרועותיה, וכשראתה אותו פרצה בבכי גדול והתינוק בכה עמה. 'היה כל כך קשה!' צעקה דורה בקול נשבר. הרצל הניח על הרצפה את המזוודה הקטנה שנשא עמו, ונכנס לחדר. מן המדף, שכתבי מרקס ואנגלס ולנין עומדים עליו, ברר לו כמה ספרים, הביא מאי-שם חבל דק וצרר אותם יחד. בידו האחת המזוודה, צרור הספרים ביד האחרת, הלך אל הדלת ובטרם יפתח אותה ויצא לבלי שוב עמד ופנה לעבר דורה, הביט בה משתומם ואמר חרש:
-
'הרגו שם את כל היהודים – ואת, עם החיים הפרטיים שלך'".