להיות ברפובליקת בננות

גינדי הפקיעו לנו את השמים עם אלומות האור האימתניות שכוונו אל על, במסגרת מסע קידום המכירות של פרוייקט הבנייה שלהם בשוק הסיטונאי. הסלוגן "זה קורה פעם במאה שנה" גרר תהיות האמנם מדובר בפרוייקט בנייה כל כך ייחודי, או דווקא בקמפיין פרסומי ייחודי, של פעם במאה שנה.
-
ההשתלטות על שמיה של תל-אביב (ועל השתלטות דומה כתב אליאב) הזכירה לי שאנחנו פחות מיוחדים משרובנו חושבים. בעז נוימן בספרו להיות ברפובליקת ויימאר מדווח על אפיקי הפרסום החדשניים של גרמניה ההיא, שגורמים למבצע הנוכחי של גיל טייכמן להחוויר :

"שיטה אחרת של פרסום באוויר מתחילת שנות השלושים התבססה על כתיבת הטקסט הפרסומי באמצעות זרקורים שכוונו לגובה רב. ב-10 במרס 1932 השתמשו בשיטת פרסום זו במסע הבחירות לבחירתו המחודשת של פאול הינדנבורג לנשיאות הרייך. אורו של זרקור כתב על רקע השמים: 'בחר הינדנבורג'. ארנסט יונגר, הסופר וההוגה בן התקופה, כתב שפרסומת זו מוכיחה מדוע חשוב כל כך לדעת קרוא וכתוב".

עירוב שימושים

ביום שישי האחרון הלכתי ברחוב אבן גבירול. בצומת עם שדרות שאול המלך, בגדה הצפונית, נער מיוזע ביקש לתת לי פלאייר המודיע על מבצע של סניף "קפה קפה" הסמוך. סירבתי בנימוס. לאחר חציית הכביש לגדה הדרומית נערה מיוזעת ביקשה לתת לי פלאייר המודיע על מבצע על ה"קפה" של מקדונלדס. גם הפעם סירבתי בנימוס.

מסתבר שהנוער לא עוקב אחרי הבלוג.

=

ביום שבת, בדרך להפגנה נגד עובדי הילדים הזרים, נכנסתי ל"קפה היטלר" בשדרות רוטשילד כדי להשתין (בשירותים, בשירותים). ראיתי את ד"ר בעז נוימן יושב במקום. אז אני יכול להבין מדוע ד"ר להיסטוריה גרמנית של המאה ה-20 יימשך למקום בשם "קפה היטלר". ובכל זאת מאכזב שגם באקדמיה לא עוקבים אחרי הבלוג.

=

אין לי, נכון לעכשיו, עמדה מגובשת לגבי מדיניות ההגירה הראויה למדינת לישראל. אבל יש לי כמה כיווני חשיבה שמלווים אותי ביחס לסוגייה. אחד מהם קובע שמרגע שהמדינה החליטה שהיא זקוקה לסיועם של אזרחי מדינות זרות והיא הזמינה אותם לגבולותיה, ההגינות מחייבת שהיא תנהג בהם כמי שזקוקה להם ולא כמי שעושה להם טובה בהזמנתם הנה.

התפיסה האינסטרומנטלית הזו, לפיה ברגע שמהגר העבודה נכנס לארץ הוא מסומן כ"כבן אדם עם ייעוד ספציפי", באופן האוסר עליו להתחתן(!), להביא ילדים(!) או לעשות עוד מעשים השמורים לבני אדם "לא מסומנים" היא תפיסה בלתי נסבלת.

=

וכדאי להזכיר כמה דברים בסיסים שעמד עליהם פרופ' אריאל רובינשטיין בספרו (המאכזב) אגדות הכלכלה:

לפי חוקי המשחק הכלכלי של השוק החופשי, עודפים מזדמנים של ביקוש והיצע משפיעים על המחירים, לרבות על מחיר העבודה. ייבוא עובדים זרים בענף מסויים משפיע על היצע העבודה ומוריד את שכר העבודה של אלו העובדים או אלה שהיו יכולים לעבוד בענף. תנועת העובדים הזרים אינה נקבעת רק על ידי כוחות השוק .... קביעת מכסות הכניסה של עובדים זרים נותרה, גם במדינות הנוהגות בליברליות כלכלית, בידי מתכנן המשחק הכלכלי. כדי להיות עקבי עם עקרונות השוק החופשי הוא צריך לקבוע מדיניות ייבוא עובדים בענף מסויים שתהיה תלוייה במידת הקריטיות של המחסור בעובדים בתחום ותתעלם ממעמדם של המועסקים בו.

והנה, במשך שנים שרר בארץ 'מחסור' באחיות מוסכמות, במתכנתים ואפילו בפרופסורים לכלכלה, כמו בעובדים חקלאים, בעובדי סיעוד ובפועלי בניין. במונחים כלכליים מקובלים, הערך המוסף למשק של עובד בקבוצת המקצועות הראשונה, היה גבוה מהערך המוסף של עובד בקבוצה השנייה. בכל המקצועות הללו יש 'ים' של עובדים זרים שהיו 'מתים' לבוא ולעבוד אצלנו תמורת שכר נמוך משכר העובדים המקומיים. אבל לא ראינו בשדה התעופה רכבת אווירית של אחיות מוסמכות ומתכנתים, שלא לדבר על פרופסורים לכלכלה, וכן ראינו שם מטוסים עמוסים בפועלים תאילנדים, עובדי סיעוד פיליפינים ועובדי בניין רומנים. במשך שנים מתירה המדינה כניסת עובדים זרים בענפים שעובדיהם המקומיים אינם מאוגדים והם חסרי כוח פוליטי, ונמנעת מלעשות זאת בענפים שבהם מועסקים החזקים, למרות ששם תרומתם של העובדים הזרים למשק הייתה יכולה להיות גדולה יותר.

אז כאשר מתמזל מזלם של עורכי דין, חשבונאים, פרופסורים לכלכלה או מתכנתים והביקוש לבעלי המקצוע אלה עולה על ההיצע, הרי זה תקין ומבורך ששכרם יעלה, בבחינת 'חופש הביטוי של כוחות השוק'. ואילו כאשר נדמה שמתמזל מזלה של מי שיכולה לעבוד רק עבודה סיעודית, ועודף הביקוש מאיים להיטיב עמה, מופעלים לחצים להגמיש את חוקי המשחק ולהתיר ייבוא עובדים זרים, מה שמונע מכוחות השוק לעשות את שלהם. ... כדי להבין איך זה קורה לא צריך ללמוד כלכלה, אלא להיזכר בילדים החזקים ששינו את חוקי המשחק כאשר אלה לא מצאו חן בעיניהם".

אנסמבל האומה שהודברה

באחד השיעורים בקורס "מבוא לנאציזם" באוניברסיטת תל-אביב, אותו העביר ד"ר בעז נוימן שניחן בכריזמה נוירוטית מקסימה למדי, טען המרצה כי התשעה בנובמבר הוא תאריך מיתולוגי בהיסטוריה גרמנית, תאריך שרבים מהאירועים המשמעותיים בתולדותיה התרכזו בו.
גד
ואכן, עיון בלוח השנה מגלה כי ביום זה התמוטט הרייך השני וקמה רפובליקת ווימאר (1918), וביום זה התבצע ניסיון הפוטש של היטלר במרתף הבירה (1923). בימי הרייך השלישי הוגדר יום זה כ"יום אבל על חללי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". ויקטור קלמפרר, ביומניו שכנראה עוד נדון בהם בעתיד, מספר שביום זה נקראו האזרחים לתלות דגלים מחוץ לבתיהם. קלמפרר מדווח בסיפוק, בשנת 1934, שרוב הציבור בשכונתו לא נענה לקריאה ולא טרח לתלות דגלים.
גד
בשבעה בנובמבר 1938 התנקש הרשל גרינשפן בעובד שגרירות גרמניה בצרפת ארנסט פום ראט, שמת בתשעה בנובמבר. מותו של פום ראט היה התירוץ לליל הבדולח שאירע בלילה שבין התשעה לעשרה בחודש.
גד
ובתשעה בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, לאחר החלטת הפוליטבירו המזרח-גרמנית שאיפשרה מעבר של תושבי מזרח ברלין למערבה.
דג
ד"ר נוימן ניסה להשוות את התאריך הזה לתאריך הישראלי של 4 ביוני, ערב מלחמת ששת הימים ב-1967 והיום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה (שפרצה באופן מעניין בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב). אחד התלמידים בקהל ביקש להוסיף את הניצחון 5:0 של נבחרת ישראל על נבחרת אוסטריה. נוימן הודה שהאירוע המיתולוגי הזה דילג מעליו. המשחק, אגב, נערך דווקא ב-6 ביוני 1999.
גד
=
גד
מולכו, ספרו היפה של א. ב. יהושע, שמתאפיין בניחוח אייטיז נעים (וזה מבלי שיוזכרו בו בוי ג'ורג', כריות בכתפים, "על הברזלים" או "שושלת"), מתאר שנה בחייו של מולכו לאחר מות אשתו האהובה. מולכו, ספרדי ירושלמי, מבקר פעמיים במהלך אותה שנה בברלין, עיר מוצאה של האשה המנוחה, והעיר שסירבה לחזור אליה בחייה.
גד
דרור משעני מדבר על התפעמותו של מולכו מן האירופי, ובעיקר הגרמני, באשר הוא "תרבותי". כשהוא נוחת בברלין לראשונה הוא מגלה כי "הרחובות נראו תרבותיים ושקטים למדי בהתחשב בשעת הצהרים המאוחרת".
דג
את ביקורו הראשון בברלין עורך מולכו עם היועצת המשפטית ממשרדו, אלמנה אף היא, בניסיון מוקדם מדי ליצור זוגיות חדשה. ואולם התכניות מעט משתבשות. מולכו מרדים את היועצת עם כדור חזק מדי נגד כאב שנתקפה בו, והוא מבלה ברחובות העיר המערבית בגפו.

"הוא עבר ליד בניין שנראה לו עזוב, נעצר מול קיר בטון שחסם את הדרך בין שני בתים ועליו ציור דהוי, ואז הבחין בתַיִל חלוד מבצבץ מתוך ערימת שלג, וכמו זיכרון עמום ישן עלה בו, כאילו כבר היה במקום הזה, והוא ניסה להציץ אל מאחורי קיר הבטון אבל לא היה יכול לעבור, הוא פנה שמאלה וחיפש מעבר, אבל שם שוב ניצב קיר גבוה מקומת אדם ועליו כתובות גדולות בכתב מרושל, ורק עתה הוא הבין שהוא נוגע בחומת ברלין, לא שיער שהיא כל כך נמוכה ואפורה. הוא נרתע לאחור, אבל שב וניסה להציץ ולראות מה מאחוריה, נראו שם כמה בתים נטושים, ומעין אגם או בריכה קפואה, וזיכרון ירושלים המחולקת של ימי נעוריו הגיח בו בעוצמה ובעונג, והוא החל פוסע מעט לאורך החומה, קצת חושש שמישהו ישתלח פתאום ויחטוף אותו".

בביקורו השני בברלין, מולכו מתלווה לעולה מברית המועצות שלא נקלטה כראוי בישראל ולפיכך היא מבקשת לחזור למכורתה. הם טסים למערב ברלין ועוברים למזרחה. העולה פונה לנציגות הסובייטית בעיר כדי לבקש להסדיר את חזרתה, ומולכו, שנותר לבדו, מטייל ברחובות העיר המזרחית:

"שער ברנדנבורג המפורסם אינו רחוק כלל ובעצם הוא תכליתו של הבולובאר. ולא עברה שעה קלה וכבר היה לידו, מתבונן מקרוב גם בחומה וגם במגדלי השמירה שאותם ראה בחורף שעבר מן העבר המערבי, ומצאו אז חן בעיניו. גם עכשיו לא שינה מיחסו אליהם, ובניין הרייכסאג השחור המזדקר מהעבר האחר נראה לו מצטרף יפה לאנסמבל האומה שהודברה. החתך הזה, שבו נקרע העם הגרמני לשניים, נעם לו מאוד. צלקת מכוערת ונשמרת בקפדנות שתזכיר גם בעוד מאה שנה לתיירים כמוהו את אשר יבקשו לשכוח".

(c) Claire Louise

=
גד
מולכו הוא לא הראשון ולא האחרון שרואה את ברלין ונזכר בירושלים. במוסף "הארץ" האחרון, חוזר תום שגב עשרים שנים לאחור, לנפילת החומה שהיה עד לה:

"הייתי שם באותם הימים וזכור לי שחשתי כמו ביוני 67' בירושלים. המוני האנשים שעברו בין שני חלקי ברלין השתייכו לדור שהתבגר כמו בירושלים אל תוך הידיעה שמעבר לחומה יש עולם אחר, אסור, בלתי מושג ועל כן קסום ומיוחל. והנה הושג. רבים בכו מתחת לשער ברנדנבורג כפי שבכו בכותל המערבי, על מר גורלה של האומה ועל ימי הגאולה שהנה הם קרבים".

ומה עשו המזרח-גרמנים המאושרים עם נפילת החומה? שגב מספר:

"שומרי החומה עוד לא ידעו אל נכון מה עליהם לעשות, אך ההמון פרץ את המחסומים. בימים הבאים עברו כך מאות אלפי אנשים. רובם רק הסתובבו זמן מה ברחובות המערב, קנו טונות של בננות, בילו בחנויות הפורנו וחזרו הביתה, כמו אסירים החוזרים מחופשה לבית הכלא".