ביום שישי האחרון הלכתי ברחוב אבן גבירול. בצומת עם שדרות שאול המלך, בגדה הצפונית, נער מיוזע ביקש לתת לי פלאייר המודיע על מבצע של סניף "קפה קפה" הסמוך. סירבתי בנימוס. לאחר חציית הכביש לגדה הדרומית נערה מיוזעת ביקשה לתת לי פלאייר המודיע על מבצע על ה"קפה" של מקדונלדס. גם הפעם סירבתי בנימוס.
מסתבר שהנוער לא עוקב אחרי הבלוג.
=
ביום שבת, בדרך להפגנה נגד עובדי הילדים הזרים, נכנסתי ל"קפה היטלר" בשדרות רוטשילד כדי להשתין (בשירותים, בשירותים). ראיתי את ד"ר בעז נוימן יושב במקום. אז אני יכול להבין מדוע ד"ר להיסטוריה גרמנית של המאה ה-20 יימשך למקום בשם "קפה היטלר". ובכל זאת מאכזב שגם באקדמיה לא עוקבים אחרי הבלוג.
=
אין לי, נכון לעכשיו, עמדה מגובשת לגבי מדיניות ההגירה הראויה למדינת לישראל. אבל יש לי כמה כיווני חשיבה שמלווים אותי ביחס לסוגייה. אחד מהם קובע שמרגע שהמדינה החליטה שהיא זקוקה לסיועם של אזרחי מדינות זרות והיא הזמינה אותם לגבולותיה, ההגינות מחייבת שהיא תנהג בהם כמי שזקוקה להם ולא כמי שעושה להם טובה בהזמנתם הנה.
התפיסה האינסטרומנטלית הזו, לפיה ברגע שמהגר העבודה נכנס לארץ הוא מסומן כ"כבן אדם עם ייעוד ספציפי", באופן האוסר עליו להתחתן(!), להביא ילדים(!) או לעשות עוד מעשים השמורים לבני אדם "לא מסומנים" היא תפיסה בלתי נסבלת.
=
וכדאי להזכיר כמה דברים בסיסים שעמד עליהם פרופ' אריאל רובינשטיין בספרו (המאכזב) אגדות הכלכלה:
לפי חוקי המשחק הכלכלי של השוק החופשי, עודפים מזדמנים של ביקוש והיצע משפיעים על המחירים, לרבות על מחיר העבודה. ייבוא עובדים זרים בענף מסויים משפיע על היצע העבודה ומוריד את שכר העבודה של אלו העובדים או אלה שהיו יכולים לעבוד בענף. תנועת העובדים הזרים אינה נקבעת רק על ידי כוחות השוק .... קביעת מכסות הכניסה של עובדים זרים נותרה, גם במדינות הנוהגות בליברליות כלכלית, בידי מתכנן המשחק הכלכלי. כדי להיות עקבי עם עקרונות השוק החופשי הוא צריך לקבוע מדיניות ייבוא עובדים בענף מסויים שתהיה תלוייה במידת הקריטיות של המחסור בעובדים בתחום ותתעלם ממעמדם של המועסקים בו.
והנה, במשך שנים שרר בארץ 'מחסור' באחיות מוסכמות, במתכנתים ואפילו בפרופסורים לכלכלה, כמו בעובדים חקלאים, בעובדי סיעוד ובפועלי בניין. במונחים כלכליים מקובלים, הערך המוסף למשק של עובד בקבוצת המקצועות הראשונה, היה גבוה מהערך המוסף של עובד בקבוצה השנייה. בכל המקצועות הללו יש 'ים' של עובדים זרים שהיו 'מתים' לבוא ולעבוד אצלנו תמורת שכר נמוך משכר העובדים המקומיים. אבל לא ראינו בשדה התעופה רכבת אווירית של אחיות מוסמכות ומתכנתים, שלא לדבר על פרופסורים לכלכלה, וכן ראינו שם מטוסים עמוסים בפועלים תאילנדים, עובדי סיעוד פיליפינים ועובדי בניין רומנים. במשך שנים מתירה המדינה כניסת עובדים זרים בענפים שעובדיהם המקומיים אינם מאוגדים והם חסרי כוח פוליטי, ונמנעת מלעשות זאת בענפים שבהם מועסקים החזקים, למרות ששם תרומתם של העובדים הזרים למשק הייתה יכולה להיות גדולה יותר.
אז כאשר מתמזל מזלם של עורכי דין, חשבונאים, פרופסורים לכלכלה או מתכנתים והביקוש לבעלי המקצוע אלה עולה על ההיצע, הרי זה תקין ומבורך ששכרם יעלה, בבחינת 'חופש הביטוי של כוחות השוק'. ואילו כאשר נדמה שמתמזל מזלה של מי שיכולה לעבוד רק עבודה סיעודית, ועודף הביקוש מאיים להיטיב עמה, מופעלים לחצים להגמיש את חוקי המשחק ולהתיר ייבוא עובדים זרים, מה שמונע מכוחות השוק לעשות את שלהם. ... כדי להבין איך זה קורה לא צריך ללמוד כלכלה, אלא להיזכר בילדים החזקים ששינו את חוקי המשחק כאשר אלה לא מצאו חן בעיניהם".
רשומות
היחס האינסטרומנטלי של המדינה כלפי העובדים הזרים הוא אכן מזעזע.
השבמחקעם זאת, אני לא בטוח שהיחס הזה קשור בהכרח בהחלטה שעומדת כעת על הפרק.
אני חושב שחובה לאפשר לכל הקבוצה הזאת להישאר בארץ. בצד זאת, אני חושב שאכן הנזק שייגרם לפעוטות מתחת לגיל מסוים מהשבתם לחו"ל הוא נזק מזערי.
במילים אחרות, הגם שישי הוא אכן גזען, ושמפלגתו אחראית באופן יסודי לתפיסה המזעזעת של מינהל האוכלוסין (השכבות הארכאולוגיות של פקידי ש"ס ב-20 שנים האחרונות ויותר), הרי שגם השיח מן הצד השני הוא שיח שטחי ופופוליסטי.
איל - אני מסכים איתך. למעשה אני אהיה יותר קיצוני ואומר שבעיקרון מעבר דירה הוא לא טראומה, אלא אם כן עושים ממנו טראומה (ע"ע מפוני רצועת עזה). כמובן זה לא מצדיק כל מעבר דירה.
השבמחקאתם טועים. יש הבדל עצום בין מעבר דירה לבין הגירה, קל וחומר כאשר מדובר בהגירה בכפייה. מחקרים רבים נכתבו וכנסים רבים נערכו על ההשפעות השליליות של ההגירה על בריאותם הנפשית של המהגרים, לעיתים עד כדי טראומה. אני לא מוסיף רפרורים מפאת חוסר כוח וזמן, אבל אני מקווה שאני נחשב כאן למספיק בר סמכא בנושאים פסיכולוגיים כדי שיסלחו לי על כך (בכל זאת, א' הפסיכולוג).
השבמחקחלק מהמחקרים הללו נערכו בהקשר של גלי ההגירה הגדולים מרוסיה לישראל בתחילת שנות ה-90. וכאן, להזכיר, מדובר באוכלוסיה שהגיעה מרצונה (על פניו) למדינת מתקדמת (על פניו) שששה לקלוט אותה (על פניו). במקרה של ילדי העובדים הזרים, מדובר בהגליה בכפייה למדינת עולם שלישי, שהם אינם חשים כלפיה קשר תרבותי מעבר לדמיון במראה החיצוני. לפיכך, יש להניח כי ההשפעות הטראומטיות שנתגלו במחקרים שעסקו בעלייה הרוסית לארץ, אף יתחזקו במקרה של ילדי העובדים הזרים.
וראו בעניין זה גם את הלינק הבא (בתשובה לשאלה השלישית)
http://www.israeli-children.org.il/הענקת-מעמד-לילדים-שאלות-ותשובות
אני לא מזלזל בחבלי קליטה ובקשיי שפה, וככל שזה קשור בי אני לא רואה את עצמי מהגר (מרצוני) למקום אחר.
השבמחקכאשר מדובר בילדים כל מעבר דירה (או הגירה) הוא כפוי - בין אם על ידי המדינה ובין אם על ידי ההורים. ובגלל זה אני מניח שמרכז הכובד הוא לא בעצם שינוי המגורים או שינוי התרבות והשפה, אלא בדרך שבה ההורים מדריכים את הילדים לחוות את האירועים האלה - כהבטחה גדולה (נניח, הגירת היהודים ממזרח אירופה לארצות הברית בסוף המאה ה-19) או כאסון גדול (מפוני רצועת עזה).
זה לא המקום, אבל נדמה לי שיתכן ומצבם של הפליטים הפלסטינים, בשטחים ובסוריה ולבנון, היה יכול להיות טוב יותר לולא הייתה אוחזת בהם, ובעיקר בדור הבנים והנכדים (כמובן, גם מסיבות שלא קשורות בהם), התודעה הקורבנית.
אז אני לא אומר שאין סבל. בהחלט יש. רק צריך לשים לב שלעתים ניתן למנוע את הסבל הזה, או למזער אותו, אבל סיבות פוליטיות כאלה ואחרות דווקא מעצימות אותו.
ואם זה לא ברור, אז אני נגד הגירוש של הילדים.
קודם כל, אף אחד לא חושד בך שאתה מחזיק בעמדה שונה מזו של אשת ראש הממשלה :-) מה שכן, אנחנו נכנסים כאן לדיון רחב הרבה יותר, הנוגע לשאלת "המרכיבים הפעילים" של הטראומה והחלק היחסי של האירוע עצמו לעומת הפרשנות שמעניק לו האדם. חסידי הגישה הקלאסית ישימו באופן טבעי את עיקר הדגש על הטראומה, בעוד שחסידי הגישה הקוגניטיבית יטילו את מירב האחריות על הפרשנות הסובייקטיבית. אפשר לקחת את הפרספקטיבה האחרונה לנקודת הקיצון שלה, ולטעון שגם נאנסת לא תחווה סימפטומים טראומטיים, אם תצליח לשכנע את עצמה שהיא בעצם מעוניינת בכך ונהנית מהאקט.
השבמחקנראה לי שחשוב לזכור שלא כל הגירה דומה לחברתה. כאשר המעבר הוא כפוי וכולל הרחקה מהמסגרות החברתיות והקהילתיות שעשויות למתן את האפקט הטראומטי, סביר להניח שהתיווך הקוגניטיבי יהיה יותר בריחה לפנטזיה מאשר הגנה ראויה לשמה. בכך, אגב, טמון בעיניי עיקר ההבדל בין ה"גירוש" מגוש קטיף לבין הגירוש הנוכחי: העובדה שבמקרה הראשון, רוב המפונים נשארו במסגרת החברתית והאנושית המוכרת להם, גם אם בשטח גיאוגרפי אחר. מבלי להמעיט בפוטנציאל הטראומטי גם של האירוע הזה, אני מניח שזה סייע רבות בכל מה שנוגע לחזרה לתפקוד אחרי המעבר.