יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

הבלדה על הנזל וגרטל

בספרו המאה שלי ביקש גינטר גראס להציג את ההיסטוריה של המאה העשרים בגרמניה. הספר כולל 100 פרקים, כאשר כל אחד מתאר אירועיה של שנה אחת מן המאה. בכל פרק מופיע דובר אחר, לרוב מדובר באדם אלמוני, שמספר את סיפורו האישי, אשר משתלב בצורה כזו או אחרת עם ההיסטוריה הגרמנית באותה שנה. יש להניח שהספר ידבר בעיקר עבור גרמנים שמכירים את ההיסטוריה הגרמנית על בורייה. ואולם, הספר מעורר עניין גם אצל הקורא הלא-גרמני, וזאת כנראה משום שלמרבה השמחה במשך חלק ניכר מן המאה העשרים הצטלבה ההיסטוריה הגרמנית עם זו הגלובאלית.
גד
=
עיע
בפרק העוסק בשנת 1928, מספרת אשה מבוגרת, בפרספקטיבה של אחרי המלחמה, על שלושת ילדיה שעוד גרו כולם בבית באותה שנה. היא מספרת זאת לבן-שיח, והיא נעזרת בפתקים שכתבה בזמן אמת.

"הבכור שלי היה כבר אז במשטרה, בתחנה 46. אתה יכול לקרוא פה: 'הרברט אמנם לא היה חבר במפלגה, אבל תמיד הצביע לשמאל..." כי אנחנו בעצם היינו משפחה סוציאליסטית, כבר אבא שלי ואבא של בעלי. אהה, ויוֹכֶן, השני שלי, בבת אחת נהיה קומוניסט שרוף, בדיוק שזה התחיל פה עם כל ההתפרעויות והדקירות. הוא אפילו הצטרף ללוחמי 'החזית האדומה'. בעצם הוא היה טיפוס רגוע, שקודם התעניין רק בחיפושיות ובפרפרים שלו, בניווט ספינות מהנמל לתעלה שהולכת החוצה ולכל מקום אחר בעיר הממגורות. ופתאום נהיה פנאט. בדיוק כמו היינץ, הקטן שלנו, שאז, כשכאן ובכל המקומות היו בחירות, נהיה חתיכת נאצי קטן – בלי להגיד לי אפילו מילה. אהה, פתאום הוא מופיע במדי ה-SA ומתחיל עם נאומים. ילד שמח שכולם אוהבים. גם הוא עבד בעיר הממגורות, במשלוחים של פולי קפה טריים. לפעמים היה מבריח קצת בשבילי כדי לקלות. כל הדירה הריחה מזה, אפילו החדר מדרגות. ואז פתאום... בהתחלה הכל עוד היה בסדר למרות הכל. אפילו בימי ראשון, כששלושתם ישבו במטבח ליד השולחן ואני עמדתי ליד הכיריים. הם רק עשו פרצופים אחד לשני".

=
דש
זה מכבר גרמניה סובלת מילודת חסר. אנשים מאחרים להתחתן וממעטים להביא ילדים, וכתוצאה מכך האוכלוסייה מתכווצת תוך התקרבות למצב מסוכן בו לא יהיה בידי דור העתיד לכלכל את המדינה כולה. מדובר בתופעה שפושה בחלק ניכר מן העולם המערבי, אולם בגרמניה מדובר בתופעה בולטת במיוחד.
דש
"אקונומיסט" דיווח לפני זמן מה כי כיום רבע מהנשים בנות ה-40 בגרמניה הן נשים שלא הולידו ילדים. עוד הוא דיווח כי הבונדסקאנצלרין אנגלה מרקל "הודתה שהמדינה שלה צריכה לפתח גישה יותר ידידותית כלפי ילדים".

חי

=

אתמול הושבעה ממשלה חדשה בגרמניה, ממשלת מרכז-ימין. זו ממשלתה השנייה של אנגלה מרקל ממפלגת "האיחוד הנוצרי-דמוקרטי", דוקטור לכימיה, והאשה הראשונה שעמדה אי פעם בראש המדינה. לצדה יכהן שר החוץ החדש, ראש מפלגת הימין "המפלגה החופשית-דמוקרטית", גידו וסטרוולה, עורך-דין, דוקטור למשפטים, והפוליטיקאי ההומו הבכיר ביותר בעולם אי פעם*.

*בתחילת השנה נבחרה לכהונת ראש ממשלת איסלנד גב' יוהנה סיגורדרדוטיר, והיא במקרה לסבית, אולם ברור שמשרת שר החוץ בגרמניה היא משרה משמעותית יותר בקנה מידה עולמי. כמובן הכוונה היא להומואים מחוץ לארון. מי יודע מה קורה בתוך הקבינט.

=

הן אנגלה מרקל והן גידו ווסטרלה לא הביאו ילדים לעולם.

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

ליצנציה נוירוטיקה

ישנם עניינים ראשונים במעלה מבחינתו של החתול שבפנים, והוא נדהם כל פעם מחדש כאשר הוא מגלה שהם אינם כאלה מבחינתם של אחרים. לפני שבועות מספר הוא נועד עם חבר, לצורך הדיון נקרא לו רועי, בבית קפה שלצורך הדיון נקרא לו אילן'ס.
כג
באותה ועידה רועי שכנע את החתול שבפנים לחרוג ממנהגי השתייה הרגילים שלו בעת התכנסם באותו מקום (אספרסו), ולהזמין אספרסו קון-פאנה. ב"ארקפה", אגב, קוראים לאותו משקה בשם אחר: פנונה. הכוונה היא, כהגדרת התפריט של ארקפה (שמצוטט כמעט במדוייק במערכון המצויין והזכור לטוב של ארץ נהדרת
), ל"אספרסו לונגו מעוטר בפס שמנת". באמת צריך להסביר למה אני סבור שזה משקה של הומואים?
גד
בעודם לוגמים מן הקפה ומנהלים את ועידתם בהתאם לסדר היום שנקבע מראש, צדה עינו של החתול שבפנים את שידת העץ המשמשת את צוות בית הקפה לטחינה ולאריזה של תערובות קפה עבור הקהל הרחב. על משטח העבודה בשידה, העשוי מזכוכית, היו פזורים כתריסר פולי קפה שכנראה חמקו להם במהלך עבודה רשלנית של מי מן המלצרים.
גד
אין צורך להרחיב במלים, והרי כל בר דעת מבין כי לא היה מנוס מכך שהחתול שבפנים יקטע את רועי באמצע דבריו, יקום מן השולחן ויפנה אל אותה שידה, וזאת כדי לאסוף פולי הקפה הסוררים ולהשליכם לפח. אכן,
סדר צריך להיות.
גד
מה רבה הייתה פליאתו של החתול שבפנים כאשר רועי, במספר הזדמנויות מאוחרות יותר, הלין על אותו אירוע ותבע את עלבונו על הפסקת דבריו שנעשתה קודש לשם השבת הסדר על כנו*.
כג
*בחכמה שלאחר מעשה מובן כי הצדק היה עם החתול שבפנים. הרי ברור שרועי כלל לא זוכר מה הוא אמר באותו הרגע. אולם הוא זוכר גם זוכר את פולי הקפה המחוצפים.
גד
=
גד
כבר הוזכר כאן
בעבר נושא המועד בו נערך יום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין, אולם הפעם ישנו צורך להביא את החוק כלשונו. סעיף 1 לחוק יום הזיכרון ליצחק רבין קובע כדלקמן:
"1. (א) י"ב בחשוון, יום הירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, יהיה יום זיכרון ממלכתי; יום זה יצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר.
(ב) חל י"ב בחשוון ביום ששי או בשבת, יקויים יום הזיכרון ביום חמישי שלפניו".
כלומר, המחוקק קבע כי יום הזיכרון ליצחק רבין ייערך באותו תאריך עברי בו נרצח, אולם במקרה שבו התאריך חל בסוף השבוע – יום הזיכרון יוקדם ליום חמישי. הוראות דומות חלות גם בחוקים המסדירים את אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לכאורה, בעין בלתי מזויינת, הדברים הגיוניים ואף מתבקשים.
גד
=
גד
לפני חודשים מספר הגיש חבר הכנסת זבולון אורלב ("הבית היהודי") את "הצעת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין (תיקון – ביטול אפשרות לקיומו של יום הזיכרון ביום השבת), התשס"ט–2009". וזו לשון הצעת החוק:

"1. בחוק יום הזיכרון ליצחק רבין, התשנ"ז-1977, בסעיף 1(ב), המילים 'או בשבת' – יימחקו."

מה? זבולון אורלב, דווקא הוא, סבור שיש לערוך את הטקסים הממלכתיים של יום הזיכרון ליצחק רבין בשבת? ובכן, יש הסבר, והוא צורף להצעת החוק:

"על פי כללי הלוח העברי לעולם יחול יום י"ב בחשוון יום אחד בשבוע לפני היום הראשון של ראש השנה. זאת בשל הכלל הקבוע בלוח שחודש תשרי הוא תמיד מלא (30 יום). כלל נוסף בלוח העברי קובע היום הראשון של ראש השנה לא יחול לעולם בימי ראשון, רביעי ושישי (לא אד"ו רא"ש).
מצירוף שני הכללים דלעיל עולה שיום י"ב בחשוון לא יחול לעולם בימים: שבת, שלישי וחמישי. אי לכך, וצע למחוק מהוראת החוק העוסקת בימים שבהם יחול יום הזיכרון את האפשרות שאיננה קיימת כאמור, שיום י"ב בחשוון יחול ביום השבת".

כלומר, זה לא שזבולון אורלב סבור שיש לערוך את יום הזיכרון ליצחק רבין ביום שבת, הוא פשוט יגע ומצא שממילא לוח השנה אינו מאפשר שיום זה ייערך בשבת. ואם זהו מצב הדברים, הרי המחוקק, השחית מילותיו לשווא, ולא ניתן להניח לדבר נורא שכזה.
גד
בהצעת החוק של ח"כ אורלב מצויין שאין זו הפעם הראשונה שהיא מוצעת: בכנסת הקודמת הוצעו הצעות דומות על ידו ועל ידי ח"כ לשעבר שאול יהלום, אולם הן לא הבשילו לכדי חוקים.
דש
=
דש
פנייתו של החתול שבפנים לח"כ זבולון אורלב, אשר בירכה אותו על הצעת החוק ואשר ניסתה לברר את עמדתו בעניין פולי קפה הפזורים להם סתם כך בפינות של בתי קפה, טרם נענתה.

יום שישי, 23 באוקטובר 2009

לוגיקה א'

יש לי הרגל, רע להפליא, לקרוא בימי שישי את דברי ההבל של מנחם בן שמפורסמים, אין לי מושג מדוע, במוסף התרבות של "מעריב". לרשימותיו התוודעתי לפני שנים מספר, עוד לפני שהוא הגיע לבית "האח הגדול" והפך לכוכב על, כהגדרתו.
גד
מדוע אני עושה כן? אני משער שבקריאת הגיגיו, ובזעזוע הרב שמתלווה אליה, אני מכונן את עצמי מדי שבוע מחדש כסובייקט חכם יותר, מוסרי יותר וטוב יותר.
גד
מאז הפסקתי לעבוד במקום בו נתתי שירות לציבור הרחב עד מאוד ("סופר פארם"; וכמו שהבוסית שלי דאז אמרה: "אנחנו לא עושים סלקציה בכניסה"), רוב האנשים עמם אני בא במגע הם אנשים טובים, נחמדים ומנומסים. אפילו התגובות בבלוג הזה, בניגוד למקומות אחרים, הן חביבות למדי. הדבר הכי קשה שאמרו עלי עד כה בתגובות הוא שאני עורך-דין. אם כך, בנוסף לאמור לעיל, קריאת רשימותיו של בן מאפשרת לי להתוודע אל "האחר".
גד
=
דש
אף על פי שאני לא בטוח שיהיה זה חכם להתייחס לדבריו של בן
מהיום, אעשה זאת ואקווה שלהבא אצליח להתאפק. וכמו שעושים עורכי דין, כשהם רוצים לנפח את כתבי טענותיהם באופן שיצדיק את שכר הטרחה שהם גובים מלקוחותיהם, אטען כי מפאת חשיבות הדברים יש להביאם כלשונם:
"קשת וערוץ 3 לא מפסיקים לדחוף לנו את ההומוסקסואליות לפרצוף באלף דרכים, אבל ממש לא מאפשרים דיון פתוח אמיתי בהתנגדות לתופעה, וכל זה הולך ומחמיר. וכולנו מכירים את הדוגמאות. לכן צריך לחזור ולומר: לדחוף לנו את ההומוסקסואליות לפנים (לא את ההומואים, שחלקם מקסימים, כמובן, כולל אוחובסקי ופוקס) פירושו לנסות להשחית דור שלם במצע נפשי ומיני שקרי, הגורס שכל אדם צריך למצוא כביכול את הזהות המינית שלו, וכאילו ההומוסקסואליות היא אופציה. היא לא אופציה. היא עיוות ממדרגה ראשונה, הגורר אינספור סוגי מסכנות ואומללות (ובין השאר, עצם ההימנעות מעוררת הרחמים מתענוגות הנשים. למה, למען השם, להעדיף חורים גבריים עגמומיים על חורי האישה שנבראו למעננו). שמחתי, על כל פנים, שאיתן פוקס אמר בריאיון איתו ב'7 לילות' לאיתי. סגל - גם הוא הומו על פי הצהרתו, איזה קסם - שאם הוא יבגוד בגל, זה יהיה עם אישה (שירי ארצי, מתברר, מצאה חן בעיניו). איתן, אתה בדרך הנכונה. הרי זה מה שאני אומר תמיד: כל מה שההומואים צריכים הוא אישה שתדליק אותם. אילו יכולתי, הייתי מקצה לכל הומו מטפלת מינית סקסית חינם".

ובכן, בן מֵלִין שדוחפים לו את ההומוסקסואליות לפרצוף. ולאן הוא מעוניין שידחפו לו אותה? לתחת?
ד
=
ד
נפלאות הן דרכי ה
אטימולוגיה. אם בכל "הומופוב" מסתתר "הומו" קטן ומבוהל, הרי שב"מִיזוֹגֵן" לא מסתתרת אשה, אלא, לכל היותר, ניתן לזהות בו שבריר של וגינה.
דש
=
גד
ההומופוביה של בן נדונה מספיק במקומות אחרים, ואין לי עניין להתייחס אליה (מה גם שיתכן שאת העונש שלו הוא כבר קיבל בסברו שגל אוחובסקי ואיתן פוקס הם מקסימים). אבל המיזוגניה שלו, שבאה לידי ביטוי בטקסט הזה (וכמובן, לא רק בו) היא איומה ונוראה, ודורשת התייחסות. מאיפה באה לבן ההשקפה שהאשה מתאפיינת בְחוֹרִים שנבראו למען הגברים? בן העלה על דעתו שחורי האשה נבראו דווקא למען האשה עצמה? ומי אמר לו שחוריה של האשה אינם עגמומיים? כעובד סופר פארם לשעבר אני יכול לדווח לו שהתכשירים שרבות מהנשים קונות אומרים אחרת.
גד
=
גד
יש בכתיבה של בן שילוב מעניין של אגוצנטריות ויכולת לוקה בחסר בביצוע היקשים לוגיים: הוא מתבונן בעצמו, ואז מניח שתוצאות התצפית נכונות לגבי כל המין האנושי. הוא (לא) אוהב נשים, ונמשך לגופן, ומסיק מכך שכל הגברים בעולם (לא) אוהבים נשים ונמשכים לגופן, בדיוק בדרכו שלו. הנשים, כמובן, אינן נכללות בחשיבה האינדוקטיבית הזו. הן רק מושא תשוקה ובמקרה הטוב גם מכשיר לגאולת תינוקות הומואים שנשבו.

יום רביעי, 21 באוקטובר 2009

יום שלישי, 20 באוקטובר 2009

רואים עלי הכל, ואני לא מגלה

הלב נמס למשמע חלומות שמורים שכתב אהוד מנור והלחין מתי כספי. איתמר זהר הרחיב לאחרונה על השיר, ואני אסתפק בהיבט מסויים. מנור מדבר על החשיבות העצומה של זכרונות הילדות שאדם צובר, זכרונות שמתעוררים ומהדהדים בו במהלך חייו:
"אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות".
מנור מדבר על כך שחושינו השונים הם אלה המעוררים את הזכרונות הכמוסים בנו:
"ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מילה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה".
=
בס
אריק סיני היה זמר מאוד מצליח בשנות השמונים. הוא ניחן בקול חם ונעים ויכולת נדירה לשיר שירים מורכבים באופן שנותן למאזין לחוש שאין משימה קלה ופשוטה מכך. הוא שר שירים שמסרו לו בכירי היוצרים באותה העת ובהם מתי כספי, שלמה ארצי, יהודית רביץ, דני רובס ומאוחר יותר ארקדי דוכין.
גד
הוא מהנפגעים המשמעותיים של עליית תופעת הזמר-היוצר בסוף שנות השמונים. היוצרים שכתבו לו עד אז התחילו לשיר בעצמם את שיריהם ולסיני לא נשאר. במקביל הוא גם הסתבך בקשיים כספיים והוא מצא את עצמו בשנות התשעים שוהה בגלות בארצות הברית.
גג
בשנת 2002 סיני ניסה לבצע קאמבק, שהצליח ברמה כזו או אחרת. בהמשך הוא גם יצא במופע בו הוא שר שירי לאונרד כהן, שהיה מופע מהנה למדי, במיוחד בהתחשב בכך שאף אחד לא העלה על דעתו באותה העת שכהן יחזור להופיע על במה ועוד בארץ הקודש.
גד
=
גד
השיר עליו נישא הקאמבק של סיני בשנת 2002 היה "מכור", ולא ניתן להתייחס לשיר הזה במנותק מההיכרות עם סיני ועם היעדרותו ארוכת השנים. סיני חזר לתודעה הישראלית עם קול נמוך וסדוק משהיה לו בימיו הגדולים. את השיר כתב והלחין עבורו עמיר לב, שיודע קול נמוך וסדוק מהו, והעיבוד וההפקה המוזיקלית הופקדו בידיו של אסף אמדורסקי.
גד
ניכר שעמיר לב כתב את השיר עבור סיני, שכן לא מדובר בשיר רגיל של לב. שירי האהבה של עמיר לב הם שירים של זוגיות ואילו השיר הזה הוא ההיפך מכך. השירים של לב הם ישראליים מאוד והם נטועים עמוק בזמן ובמקום, ואילו "מכור" הוא שיר אל-זמני ובמידה רבה בעל ניחוח פריזאי.
גד
=
דש
לצערי לא מצאתי דרך (חוקית) לשלב את השיר בפוסט, ולכן אבקש שתפתחו את הקישור
הזה בעמוד חדש כדי להאזין לשיר היפה הזה.
גד
נשיקות ארוכות
לחישות קצרות
אהבתי את כולן, אבל ללילה אחד
גד
הבקרים הבקרים
הרסו את הכל
רק שני מבוגרים שיושבים לאכול
סז
מה הייתי יכול לעשות במקום?
אולי לקרוא ספר, אולי כסף גדול
אבל הייתי מכור, כשהערב ירד
עיניים, צוואר ויד
הייתי מכור כשהערב ירד
שפתיים, צוואר ויד
גד
עוד נהנה מהשמש
נהנה מהקפה
רואים עלי הכל ואני לא מגלה
דש
וכשמגיע הסתיו
והעצים זזים
ביד אחד היין בשנייה פרחים
דש
מה הייתי יכול לעשות במקום?
אולי לקרוא ספר, אולי כסף גדול
אבל הייתי מכור, כשהערב ירד
עיניים, צוואר ויד
הייתי מכור כשהערב ירד
שפתיים, צוואר ויד
דש
נשיקות ארוכות
לחישות קצרות
אהבתי את כולן, אבל ללילה
אחד.
גד
הלחן בשיר הוא פשוט ומינורי, והקצב אטי. הטקסט רזה – אין בו משפטים מורכבים, אלא להיפך: כל מילה עומדת בזכות עצמה ומקבלת את הכבוד המגיע לה. קשה להתעלם מעומס המלים החושניות. ישנן נשיקות ולחישות. ישנן מלים ארומטיות כמו קפה, יין ופרחים. בולטת הדה-קונסטרוקציה של הגוף (גוף האשה, כמובן. רק לנשים עושים
דה-קונסטרוקציה) וההתרכזות בעיניים הרואות, ביד הנוגעת, בצוואר הניגע, בשפתיים החשות. מה הפלא שעם הצפת התחושות הללו הייתי "מכור"?
גד
מלים רבות הן בגדר לינקים לעולמות שלמים שבחרתי שכאן לא יובילו לשום מקום, בעיקר משום שיש להניח כי כל אחד ואחד יידע בעצמו לאן המלים הללו עשויות להוביל אותו.
דג
ובאמצע השיר עומד המשפט היפה, והנכון להכאיב כנראה עבור רבים מאיתנו (או לפחות עבור החתול שבפנים): רואים עלי הכל ואני לא מגלה.

יום שני, 19 באוקטובר 2009

שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים

איכשהו מצאתי עצמי מעיין בידיעה הלא-מעניינת הזו בערוץ הרכילות של NRG:
כג
הפניתי את רועי לידיעה הזו, לא מפני שהיא מעניינת אותו או אותי, אלא מפני שמאוד אהבתי את הכותרת שניתנה לה. טענתי בפניו שהכותרת נהדרת, אם כי הבעתי ספק אם קהל היעד מבין אותה.
דש
רועי טען שלדעתו גם אם קהל היעד לא מבין את הכותרת, הרי שתוכן הידיעה ידוע לו ממילא.
דש
ואז הבנתי שיש בינינו אי-הבנה: בעיני, הידיעה הזו אינה מכילה סאבטקסט קווירי, אלא היא מכילה טקסט קווירי. הספקות שישנם בקרבי הם אם קהל היעד מבין את הסאבטקסט
האלתרמני.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2009

מה, אשכנזים נהייתם? ככה עושים קפה?

החלטת רשת בתי הקפה אילן'ס להימנע ממכירת קפה תורכי, וזאת על רקע היחסים המתוחים בין ישראל לתורכיה*, הסעירה את רוחי ואין מנוס מלהמשיך ולדוש בה.
כג
*אני, כוחו של הרגל, רגיל לכתוב "תורכיה" (ראו הערות השוליים
כאן וכאן). רבים אחרים כותבים "טורקיה". יש כאלה שמערבים את שתי צורות הכתיב כדי להשאיר את כל האופציות פתוחות לקראת המשחק הבא של "ארץ עיר חי צומח". במסגרת בלוג זה אני כותב "תורכי"/"תורכיה", אבל כשאני מביא דברים בשם אומרם אני שומר על הכתיב שנבחר במקור. אם יש למי מכם רעיונות אחרים כיצד להתמודד עם הסוגייה – טקבקו.
גד
=
גד
ובכן, מה זה קפה תורכי? קפה תורכי מבשלים בכלי הנקרא "איבריק" (אנחנו מכנים אותו בטעות פינג'אן). פולי הקפה המשמשים לקפה תורכי נטחנו בדרך כלל במכתש ועלי. אופן ההכנה של הקפה התורכי מעורר ויכוחים רבים ומרים. עומד עליהם מיכאל דק בספרו המלבב
קפה הוא גם השקפת עולם, ספר שייסב עונג רב הן לחובבי הקפה, הן ללוגמי התה והן לבוחשים בשוקו.
כג
דק מספר שהוא התוודע לאותם ויכוחים במהלך שירות מילואים:

"במילואים, אגב, למדתי שלשכבת הקצף המוזהב החום שמעל לקפה הטורקי יש חלק של כבוד במשקה ושמו 'קאימאק'. באותם מילואים גם הייתי עד לפחות לאלף ויכוחים בין 'טורקו' לעמיתים יוצאי תימן, על השאלה החשובה כמה פעמים צריך לתת לפניו הרותחים של הקפה הטורקי לעלות (בלי לגלוש) לפני שייחשב מוכן להגשה (מרבית הגרסאות נעות בין פעמיים למקסימום שלוש). ועוד עולה שאלת המפתח: האם צריך או לא צריך לשפוך לתוכו אחר כך שלוש טיפות מים קרים כדי שהגרגרים ישקעו. אבל כולם הסכימו שיש לטחון את הקפה קודם".





=

כג
אנחנו מפסידים משהו כתוצאה מהחרם? לא בטוח. דק מדווח:

"מארק טוויין, שביקר במזרח התיכון בסוף המאה ה-19, כתב בלהט רב את רשמיו הלא ממש חיוביים מהקפה טורקי, שגרגיריו הטחונים יורדים בגרון 'ומייבשים את החך כמו נייר זכוכית'".

=

גד
דק מתייחס באופן ישיר לסוגייה העומדת על הפרק:

"מכיוון שהקפה הוא משקה שמאז ומעולם רחשו סביבו עניינים של תודעה פוליטית, אנחנו מבקשים לחזור ולהתריע בפני המזמין ברחבי עולם הקפה: תוארו (של הקפה התורכי) לא מוטל בספק, אם כי יש הטוענים ששיטת ההכנה שלו אלימה מדי (מבחינת הקפה). מכל מקום יש רק בעיה קטנה עם ה'טורקי'. התואר הזה לא מתקבל באותה אהדה בכל מקום: יש ערבים המתייחסים אליו כאל 'קפה ערבי' ולא יאהבו כינוי אחר. בין בעלי הגאווה המיוחדת, ובצדק, תמצאו גם את הבדואים, שלא יראו בכך משום כניסת אורחים נאותה אם תבקש קפה 'טורקי'.
...
היווני נתון בעמדה קצת פחות נוחה, כי אין לו הצדקה מלאה לכנות קפה בכינוי 'יווני' למרות שלוחמי ונציה הקימו מאחז בפמגוסטה שבקפריסין כדי להבטיח אספקת קפה לרפובליקה. זו (פמגוסטה, לא ונציה) נמצאת היום בחלק היווני של קפריסין, אבל זה בכל זאת נימוק מאולץ לקרוא לקפה 'יווני'. אבל עצם הניסיון לכנות משהו ביוון 'טורקי' עלול להתפרש כפגיעה בגאווה הלאומית, ולא מומלץ להסתכסך על כך. אולי אפשר לבקש קפה 'טוב', ובעל הבית יתגאה להגיש את הקפה הטוב (המצויין) שלו. תנו לו להגיד שזה קפה יווני, אלא אם כן אתם טורקים, אבל אז מה אתם עושים ביוון? והחוששים במיוחד פן יעשו את הדבר הלא נכון – שיזמינו תה".

=

כג
עוד לפני שאילן'ס יצאו עם פרסומם, ערן וולקובסקי ב"הארץ" ייחס לראש הממשלה אקט צרכני-תרבותי דומה:


ואכן, כשם שלטורקים יצאו מוניטין של מומחים לקפה, כך לאיטלקים יצאו מוניטין טובים לא פחות. האיטלקים טוענים שהמציאו את מכונת הקפה. ייאמר כי גם הצרפתים טוענים לכך, והחתול שבפנים, כידוע, נמנה על אלה האחרונים.

גד
אז למי הגיע הקפה קודם? למיכאל דק אין ספק: לתורכים. כיצד הגיע הקפה לאיטליה? דק מספר שלאט לאט הקפה התחיל לקנות לו אחיזה בבירות שונות באירופה.

"לאוזנו של אפיפיור אחד, קלמנט השמיני, גונבה השמועה כי המשקה החדש הוא משקה כופרים ומעשה ידיו של השטן עצמו. ראש הכנסייה הקתולית, ובתפקידו זה גם ממלא מקומו של ישו, ביקש להביא אליו מתמצית השטן הזו כדי להוציא פסק הלכת נוצרים. בעודו טועם מן המשקה השתכנע כי אין בידו של השטן להיות הרוקח וכי חבל להשאיר את ההנאה מן המשקה לכופרים בלבד. קלמנט השמיני הורה לבטל כל איסור דתי שהוצא כנגד שתייתו של הקפה והכריז שהקפה הוא משקה קתולי לכל דבר".

יום שבת, 17 באוקטובר 2009

אנה (לא) תובילנו הזיקפה הלאומית?

מעשה בעורך דין (שמו שמור בכל המאגרים המשפטיים הזמינים לציבור) אשר ייצג גבר בתביעת גירושין נגד אשתו. בכתב התביעה שהגיש עורך הדין נאמרו בין היתר הדברים הבאים:

"הנתבעת מקניטה את התובע בסיפורי בגידותיה ומספרת לתובע שמה שהיא עושה עם מאהביה מבחינה מינית לעולם לא תעשה עם בעלה, כך למשל דברים צורמים וחיי מין שלא כדרך הטבע לפי תיאוריה (של האשה) כדלקמן:

'עם כל גבר שאני שוכבת, אני מוצצת לו את הזין ומקיימת עימם יחסי מין בכל פינה ומאחורה'.

במאמר מוסגר יצויין כי הנתבעת ממוצא תורכי".

=

דש
בעקבות דברים אלה הוגשה נגד עורך הדין קובלנה משמעתית למוסדות המוסמכים בלשכת עורכי הדין בטענה כי היה בציון הדברים האמורים משום "התנהגות שלא לפי כבוד המקצוע" וכן "מעשה אשר אינו הולם את מקצוע עריכת הדין". הדיון בקובלנה הגיע עד לבית המשפט העליון.

גד
עורך הדין טען להגנתו כי המידע האמור, בדבר מוצאה של האשה, נמסר לו על ידי הגבר, וכי הוא בסך הכל הביא דברים בשם אומרם. טענה זו מצד עורך הדין נדחתה, שכן אף אם לקוחותיו עושים שימוש בלשון בוטה, על עורך דין לנסח כתבי טענותיו בלשון נקייה, ובצורה מנומסת ומאופקת.

דש
בית המשפט העליון אישר את הרשעת עורך הדין. ניתן היה לומר כי די בציון העובדה שהאשה הודתה שקיימה יחסי מין עם גברים אחרים כדי להקים את עילת הגירושין. ואולם בית המשפט העליון קבע, מפי השופט תיאודור אור, כי העובדה שהאשה עשתה זאת "שלא כדרך הטבע" היא עובדה רלבנטית גם כן לטיעוני הגבר. על רקע קביעה זו מסביר השופט:

"תוספת זו (בעניין מוצא האשה) של המערער (עורך הדין), לאחר שמובא ציטוט מפי האישה שעל פיו כאילו שכבה עם גברים שלא כדרך הטבע, באה לומר שהיותה של האישה ממוצא טורקי יש בה לאמת או לחזק את נכונות המצוטט מפיה; כאילו הנחה היא שבשל היותה ממוצא טורקי יש לקבל באמון את הציטוט מפיה. יש באמירה זו הטלת כתם על חלק גדול בציבור רק בשל ארץ מוצאו, בלי שיש הצדקה או יסוד להכתמה כזו. אמירה זו אינה ראויה ואינה יאה לעורך דין. התבטאות כזו יש בה, ללא ספק, פגיעה בקבוצה גדולה מן הציבור, אשר אינה יאה לא לכבודו של עורך דין ולא לכבוד מקצועו" (על"ע 6039/93).

=

גד
נזכרתי בפסק הדין המכונן הזה כאשר נתקלתי בידיעה על אודות ההחלטה של רשת בתי הקפה "אילן'ס", בעקבות המתיחות השוררת בזמן האחרון בין ישראל לתורכיה, להימנע מלהציע ללקוחותיה את מה שקרוי "קפה תורכי". אחרי הקפה התורכי התחלתי לחשוב על מנהגים ופרקטיקות נוספים המאפיינים את התורכים, שמן הראוי שישראלים פטריוטיים יימנעו מהם.

גד
=

דש
אז בנוסף לפרקטיקות שאינן עולות בקנה אחד עם דרך הטבע, אציע להימנע מאכילת בורקס תורכי, ומבישולו של סלט תורכי. המהדרין יתבקשו להימנע מאכילת תרנגול הודו באשר הוא מכונה באנגלית "Turkey". לשחקני השש-בש אציע להימנע מניצחון המכונה "מרס תורכי". לשופטים אציע להתעלם מהוראות הדין התורכי שעדיין נותרו בתוקף. לכוחות הצבא אציע להימנע מהכרזה על נוהל "פרש תורכי" גם אם ישנן ידיעות ברורות בעניין. ופנייה חשובה לכל האנשים שלא מסוגלים לבצע יותר מפעולה אחת ברגע נתון – אתם פשוט לא יכולים להרשות לעצמכם, בימים טרופים אלה, להרוג תורכי ולנוח.

יום חמישי, 15 באוקטובר 2009

חתול רוסי

ישנם חתולים בעולם שפשוט מוציאים שם רע לכל השאר.
כג =
גד
האמן ומרגריטה מאת מיכאיל בולגקוב הוא ספר שאני יכול לומר בביטחון שלא הבנתי בו דבר, ובכל זאת ההנאה מקריאתו הייתה רבה. אין לי כל היכרות עם עולמו התרבותי של בולגקוב, ורובם המכריע של השמות הרוסיים המצויינים בספר לא אמר לי דבר וחצי דבר. בנוסף, אני גם לא מכיר טוב את סיפור ימיו האחרונים של ישו, כך שלא היה בידי לדעת באילו מן הפרטים בולגקוב מדייק כשהוא משחזר בהרחבה את סיפור זה, ובאילו מן הפרטים הוא חורג מן המקובל במסורת הנוצרית. בטח לא היה בידי לדעת מה הייתה כוונתו של בולגקוב בכך.
גד
מבחינתי זה ספר על חתול גדול וגרגרן בשם "בהמות", עוזרו של השטן, שמסתובב לו ברחבי העיר עם חברו לעבודה העונה לשם הנהדר "עזאזלו", ומתעלל בכל איש שנקרה בדרכו. מעין גארפילד רצחני. הוא עושה מעשים איומים ונוראים במהלך העלילה, אבל איכשהו הם כמעט נסלחים, בגלל החן החתולי הרב שלו ובעיקר בגלל שמחת החיים שלו. החתול הזה יודע ליהנות מהחיים, גם אם זה אומר שכל השאר מתים, והכל עד לארוחה הבאה.
גד
=
גד
מאיר שלו כנראה אוהב את בולגקוב ואת "האמן ומרגריטה". בספרו יונה ונער, הגיבור יאיר מכנה את האוטו שלו בשם "בהמות", שמו של החתול.
כג
בנוסף, מאיר שלו כנראה אוהב חתולים. יותר מפעם אחת הוא סיפר בטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות" על החתול שלו, ועל כך שלא הוא אימץ את החתול אלא החתול אימץ אותו. למיטב זכרוני, הסיפור הוא שיום אחד שלו טיגן סטייק במטבח והוא הניח אותו על צלחת. איכשהו החתול הצליח להתגנב מבחוץ ונטל את הסטייק שכן היה בטוח שהוא חיכה רק לו. הסטייק היה כנראה טעים כי החתול החליט להישאר בבית לצמיתות.

=
גד
ברומן רוסי, ספרו היפה של מאיר שלו, מסופר סיפורו המוזר של החתול בולגקוב, שאימצה ריבה מרגוליס, אחת מנשות הכפר שבעמק. מאיפה בא שמו של החתול? ריבה קראה לו בולגקוב "על שם בחור רוסי אוהב חתולים, שהכירה במועדון הסופרים שבקייב".

"בולגקוב היה חתול פרסי מכסיף, ארך שיער ומרהיב עין, שקפץ יום אחד מתוך האוטובוס שנכנס אל הכפר אחת ליום. הוא הישיר פעמיו אל משק מרגוליס כאילו נולד וחי בו כל ימיו. החתול הנהדר נכנס לבית, התחכך בשוקיה של ריבה, ושניהם עצמו את עיניהם מרוב עונג".

מדובר בחתול מפונק. "החתול היחיד בעמק שלא הסכים לשתות חלב עם קרום". ריבה ענדה לצווארו של בולגקוב סרטי ארגמן. הזהירו את ריבה ש"החתול הזה לא שייך לכאן. או שהוא יסבול או שאנחנו נסבול". ריבה לא נשמעה והוא הפך לבן בית עם זכויות יתר.

"כך חי שלוש שנים עד שלילה אחד, כשטייל בשדות וארשת אדנות משועממת שפוכה על פניו, נקלע אל בין סבכי המעיין ופגש שם את חתולי הבר, האוחים והנמיות. איש אינו יודע מה אירע שם, אבל מאז השתנו אורחוׁורבעוֹ. בתחילה סיגל לו יללת פוחחים צרודה ורמה, אחר-כך איבד את נימוסיו, הפך קצר רוח, אלים ונמהר".

בולגקוב שינה מחלפותיו:

"הוא קיצר את פרוותו המופלאה לתספורת סומרת ומרושעת, גידל זיפי ציצות שחורים על אוזניו, בנוסח הקָרָקָלים הפרועים, ובסופו של דבר ברח מהבית והלך לגור בשדות, משאיר מאחור מרגוליס משתאה וריבה מזועזעת".

בולגקוב התחיל במסע קטל תרנגולות. פינס, מורה הכפר, אמר כי בולגקוב הוא "החיה היחידה שהורגת לתענוגה ולא לרעבונה", אולם הוא הוסיף כי "זוהי השפעתם הרעה של בני האדם".

"מתוך תאוות רצח לשמה הותיר בולגקוב בלולי הכפר מאות גוויות פסוקות צוואר ומנומרות בדם. ככל החוזרים בתשובה, דבק דבקות חסרת פשרות במצוות החדשות של חייו. כה מפחיד היה עד שהתרנגולות, שדרכן להרעיש כמטורפות כל אימת שסכנה נשקפת להן, היו נאלמות דום כשהציץ פרצופו היפהפה דרך רשתות הלול".

בולגקוב היה חכם והוא ידע להימנע מהמלכודות שהציב לו האדם, ואולם סופו היה רע. מרגוליס פנה לאפרים, בן הכפר, וזה הביא מהאנגלים רובה עם כדור אחד, וזה הצליח להערים על החתול, לירות בו, לרוצץ את גולגלתו, ולפוצץ את מוחו "לנתחים זעירים שרחשו על האדמה ועל הקירות מרוב רשע ואָוֶן שהיו אצורים בהם".

יום ראשון, 11 באוקטובר 2009

כי סדר צריך להיות

"שוב פעם הקולומביאנית המשוגעת נגעה לי בספריה", הלין חברי (שביקש להיקרא ר' מבית הנשיא) על המנקה שלו שפגעה, ולא בפעם הראשונה, בסדר האלפביתי של הספרים בספרייתו המרשימה. ר' גם התחיל לפתח חששות שמא אותה קולומביאנית, שכלל לא התבקשה לנקות את הספריה – ובטח לא לסדרה מחדש – עשתה את אשר עשתה במסגרת הקמת המטה של חברת פאבלו אסקובר ייבוא ויצוא (ישראל) בע"מ בדירתו.
דש
אני הצעתי את האפשרות שהקולומביאנית המשוגעת היא לא שליחה של פאבלו אסקובר, אלא דווקא של גבריאל גרסיה מארקס, ושאין במעשה שלה דבר מעבר לשעשוע מעודן על חשבון הנוירוזות של ר'.
דג
=
גד
אחת הסוגיות הכרוכות בספרים מתייחסת לסידורם. הסוגייה רק מתחדדת ככל שהזמן עובר, כאשר הספרים נערמים, וכשבמקביל העצלות מונעת רכישת כונניות ספרים רחבות יותר. בפועל כיום רוב הספרים החדשים יונחו אצלי היכן שיימצא מקום עבורם, בדרך כלל בדאבל-פארקינג מרגיז ולא-מכובד.
כג
=
כג
הרעיון של סידור הספרים באופן אלפביתי לא מוצא חן בעיני. מעבר לכך שהוא דורש עבודת תיחזוק מתמדת והתאמות כאלה ואחרות כאשר מצטרפים ספרים חדשים, אני פשוט לא אוהב את התוצאה של סידור כזה. ישנם ספרים שחשוב לי שיהיו במקום בולט יותר, כדי שאזכה לראותם לעתים מזומנות יותר, וישנם ספרים אחרים מהם אני דווקא רוצה להסתתר.
כג
אז מעבר לסדר האקראי שנכפה בשל אילוצי המקום, או בשל אילוצי העצלות, ישנו היגיון מסויים במיקומם של חלק מהספרים בספרייתי, והוא תלוי אך ורק בגחמותיי.
כג
=
כג
ישנו מדף אחד שנקרא לו המדף המלכותי, והוא זה המצוי במקום הגלוי ביותר לעיני. הוא זוכה לארח את רוב ספריו של א.ב. יהושע ורוב ספריו של יהושע קנז. הוא מארח את "חבלים" של חיים באר ו"עשו" של מאיר שלו היקרים ללבי, את "ספר הדקדוק הפנימי" היקר לא פחות וספרים נוספים של דויד גרוסמן, ובסך הכל כארבעים ספרים, רובם אהובים ביותר. ישנם גם ספרים שמצויים בו בשל סיבות היסטוריות – כמו אלה של אתגר קרת: הם היו בין הראשונים להתקבץ לכדי ספריה.


הספרים של א.ב. יהושע מסודרים אחד ליד השני לפי סדר יציאתם. "המאהב" של יהושע נמצא על אותו מדף, אבל בנפרד משום שהוא יצא בהוצאה אחרת ("שוקן") בפורמט קטן, דומה לזה של "עם עובד". יתר ספריו של יהושע מצויים על מדפים אחרים כשהטעם לכך הוא שהם איחרו להגיע לספריה.
כג
גם ספריו של יהושע קנז מפוצלים לשניים על המדף – יש את האגף של הספרים שיצאו ב"ספריה החדשה" ויש את האגף של הספרים שיצאו ב"עם עובד" כשלאגף זה צמודים רוב ספרי ז'ורז' סימנון שקנז תירגם.
כג
כאמור, על המדף המלכותי ישנם גם שלושה ספרים של גרוסמן. "עיין ערך: אהבה" לא נמנה עמם והוא נמצא במקום מוצנע יותר משום שניסיונותיי לקרוא אותו לא צלחו, ואני לא חש בנוח לקבל לעתים קרובות מדי תזכורת לכישלון הזה. יתר ספריו של גרוסמן מצויים על מדפים אחרים, שוב - משום שאיחרו להצטרף לספריה.
כג
=
גד
על מדף אחר, מכובד גם כן, מצויים ספריו של ז'וזה סארמאגו. בניגוד ליהושע, כאן סדר הופעת הספרים אינו משנה. כאן מקובצים ספריו שקראתי ולצדם הספרים שטרם הספיקותי. מימין לספרים של סאראמגו ישנה ספריית הקולנוע הזעירה שלי, ומשמאל להם ישנה נציגות לחנוך לוין ואחריו מקובצים רוב ספרי השירה.

=

כאשר הארץ רעשה ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, שהיתי בשירות מילואים ממושך בדרום הארץ, במסגרתו ישבתי בעמדת תצפית באמצע שום מקום כשלגופי אם-16, גופייה ותחתוני בוקסר, וקראתי במצטבר חמישה ספרים, מהטובים שקראתי ("אהבה בימי כולרה" של מארקס, "עפיפונים" של רומן גארי, "אלה תולדות" של אלזה מורנטה, "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב ו"העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד שלא עומד בסטנדרט של הראשונים, אבל הוא היה מהנה מאוד). כמזכרת לאותה תקופת מילואים נעימה, הספרים הללו מסודרים יחד על המדף.

=


ישנן שלוש סקציות של ספרי "סדרת אופקים" השחורה של "עם עובד", ישנה סקציה של סופרים איטלקים, ישנה סקציה של ספרים שעוסקים בגרמניה ובשואה, ישנה סקציה של הוגים פוסט-מודרניים, בעיקר צרפתים, שמעולם לא הצלחתי לקרוא, ישנו אזור יהודי-אמריקאי, ויש לא מעט ספרים שמונחים ביחד משום שנרכשו ביחד או משום שצבע כריכתם דומה, או שגובהם דומה. אף סקציה לא מכילה את כל הספרים שהיא הייתה יכולה להכיל. כאמור – הכל על פי גחמותיי. אותן גחמות, כנראה, התחילו עוד לפני שהייתה לי ספריה משל עצמי.


בתמונה: בעיצומה של רה-אורגניזציה. אמנם לפני שנים מספר, אך עם אותה קומה ואותה בלורית שיער.

=

דשגגד
לפני מספר ימים כתבתי על "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ועל אהבת הספרים שינק מאביו. עוז הגדיר את אביו כחרמן של ספרים, ונראה שגם הבן התחיל לגלות את עניין:

"כשהייתי בערך בן שש בא יום גדול בחיי: אבא פינה לי שטח קטן באחד מארונות הספרים והרשה לי להעביר לשם את הספרים שלי. אם לדייק, הוא הוריש לי כשלושים סנטימטרים, שהיו בערך רבע משטחו של המדף התחתון ביותר. אני חיבקתי את כל הספרים שלי, שעד אותו יום היו שכובים על שרפרף ליד מיטתי, נשאתי אותם בזרועותיי אל ארון הספרים של אבא, וסידרתי אותם בעמידה, כיאות, גבם אל העולם החיצון ופניהם אל הקיר.
זה היה טקס של התבגרות, טקס חניכה ממש: בן אדם שהספרים עומדים לו, הוא כבר גבר ולא ילד. אני כבר כמו אבא. הספרים שלי כבר עומדים".

עוז בן ה-6 סידר את ספריו לפי גובהם, מגדול עד קטן. הילד היה מרוצה, האב הרבה פחות:

"עדיין הייתי באופוריה כשאבא חזר מן העבודה, הביט מבט מזועזע במדף הספרים שלי, ואחר כך, בשתיקה גמורה, תקע בי מבט ממושך שאותו לא אשכח לעולם: היה זה מבט של בוז של אכזבה מראה מעבר לכוחן של המלים להביע, מבט של ייאוש גנטי גמור. לבסוף הוא סינן מבין שפתיים קפוצות: אמור לי בבקשה, אתה השתגעת לגמרי? לפי הגובה? מה, ספרים זה חיילים? ספרים זה משמר כבוד? זה מצעד של תזמורת מכבי האש?"

לאחר שהשניים נרגעו, האב התפנה לשתף את בנו בסוד הסידור:

"ספרים אפשר לסדר על פי הכותרות, על פי אלף-בית של שמות המחברים, על פי סדרות ובתי הוצאה, על פי הכרונולוגיה, על פי לשונות, על פי נושאים, על פי הסוג והתחום, ואפילו על פי מקום הדפוס. יש ויש.
כך למדתי את סודות הגיוון: החיים עשויים שדרות שונות. כל דבר יכול להתרחש כך וגם אחרת, על פי תווים שונים ועל פי הגיונות מקבלים. כל אחד מן ההגיונות המקבילים הוא היגיון עקבי וקוהרנטי על פי דרכו, מושלם בתוך עצמו, אדיש לכל האחרים. בימים הבאים ביליתי שעות על שעות בסידור הספריה הקטנה שלי, עשרים או שלושים ספרים שאותם ערכתי וטרפתי כמו חפיסת קלפים וסידרתי שוב ושוב מחדש, בכל מיני דרכים, על פי כל מיני טעמים".

יום שישי, 9 באוקטובר 2009

פוסט פסטו פוסט פסטו פוסט פסטו

כבר זמן מה אני מסתובב וחושב מה יש לי לומר על בזיליקום, ואיני מוצא יותר מדי. שמו בא מיוונית ומשמעו "מלך". כלומר, הבזיליקום הוא ראש לעשבים. יש שטוענים לדמיון בין הצבעים של דגל איטליה לצבעיה של הפיצה: הצבע האדום מסמל את העגבניה, הצבע הלבן מסמל את המוצרלה, והצבע הירוק את הבזיליקום.
הב
=
הב
במהלך המחשבה על הבזיליקום, שבה וצצה לה הכוסברה, שגם אותה אני מאוד אוהב. גם שמה, החצוף, שבא מערבית, מאוד נחמד בעיני. חברי אבשי כבר שנים מספר על הפער הנפלא בעיניו בין שמה העברי הגס לבין שמה הרך והענוג באנגלית – Coriander.
עכ
=
עכ
ב
כימים אחדים, ספרו היפה של מאיר שלו, מסופר על זיידה, בן ליהודית, ש"ריח טוב של עלי לימון נדף מידיה ותמיד הייתה מטפחת כחולה לראשה", ולשלושה אבות: משה רבינוביץ, ממנו זיידה ירש משק, רפת ושיער צהוב; יעקב שיינפלד, ממנו זיידה ירש בית נאה, כלים נאים, כלובי קנריות ריקים וכתפיים שחוחות; וגלוברמן, הסויחר, ממנו זיידה ירש "קניפעלע של כסף" וכפות רגליים ענקיות.
כג
הספר מחולק לארבעה פרקים, ובמהלך כל פרק מסופר סיפורן של הדמויות תוך כדי תיאור ארוחה שיעקב, אחד משלושת האבות, מתקין עבור זיידה. יעקב לא שומר לעצמו את סודותיו מן המטבח, סודות שלמד משבוי איטלקי, אלא הוא משתף בהם את זיידה. והנה כמה כללי אצבע שיעקב מספק:

"לא שומרים את הקמח ביחד עם התבלינים".
"סכין צריכה להיות יותר ארוכה מהקוטר של העוגה".
"הכוסברה היא האחות המשוגעת של הפטרוזיליה".
"האור לאכילה צריך להיות חזק כמו האור לקריאה".
"אגסים צריך לשמור ככה שלא יוכלו לגעת זה בזה".
"את החלק הקדמי של הפרה אוכלים בחורף ואת האחורי בקיץ".
"לכל משקה ששותים יש חבר שאוכלים".

=
כג
אבל בעצם, כאמור, אנחנו לא עוסקים בכוסברה, אלא בבזיליקום. אז בבקשה.
גד

יום רביעי, 7 באוקטובר 2009

ספיישל פרס נובל

שאלה קטנה לכל הישראלים הגאים הנמצאים במתח לקראת ההכרזה על זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2009: מתי לאחרונה קראתם ספר של עמוס עוז?
(שאלתי מניחה שאת מבנה ריבוזום התא אתם מפענחים מדי יום ביומו).
גדגד
=
גד
אני לא כל כך מכיר את מפעלו הספרותי של עמוס עוז. אולי זה קשור לכריכות המכוערות שהוצאת "כתר" מצאה עבור ספריו במשך שנים כה רבות. בשנה האחרונה ההוצאה עשתה קאנוניזציה לספרים ועיטרה אותם בכריכות יפות יותר. אבל מי שיפתח את הספרים עם הכריכות החדשות יגלה שהספרים לא עוּמדוּ מחדש, שהעמודים נראים רע להפליא, ושלא קל לקרוא בהם.
גד
=
דג
בכל זאת קראתי את "קופסא שחורה" המעניין והמבדר, קראתי פעמיים את "מיכאל שלי" היפה, שאני מניח שעוד אזקק לו בהזדמנות אחרת, וכמובן קראתי את
סיפור על אהבה וחושך, ספר שאני מניח שהיה לוקח בהליכה כל מצעד לבחירת "ספר העשור", לו היו עושים דברים כאלה. (איך זה באמת שלא עושים דברים כאלה?)
כג
=
כג
ב"סיפור על אהבה וחושך", ספרו האוטוביוגרפי, מספר עוז על הדלות האיומה שבה חי עם הוריו בילדותו בירושלים, ועל המחסור במצרכים רבים. ואולם –

"רק ספרים היו אצלנו בשפע, בלי חשבון, מקיר אל קיר, במסדרון ובמטבח, ועל אדני החלונות ואיפה לא. אלפי ספרים בכל פינות הבית. הייתה איזו הרגשה שבני אדם באים והולכים, נולדים ומתים, אבל הספרים בני אלמוות. כשהייתי קטן, קיוויתי לגדול ולהיות ספר. לא סופר כי אם ספר: אנשים אפשר להרוג כמו נמלים. גם סופרים לא קשה להרוג. אבל ספר, אם גם ישמידו אותו בשיטתיות, יש סיכוי שאיזה עותק יינצל ויוסיף לו חיי מדף, חיי עולם חרישיים על אחד המדפים השכוחים באיזו ספריה נידחת ברייקיאוויק, בווליאדוליד או בוונקובר".

אביו של עוז, שבמשך שנים רבות התפרנס כספרן בספרייה הלאומית, הוא שטיפח את הספריה הביתית.

"אם קרה פעמיים או שלוש שלא היה די כסף לקנות את צורכי השבת, הייתה אמא מביטה באבא, ואבא היה מבין שהגיע הרגע לבחור את השה לעולה, והיה ניגש אל ארון הספרים: הוא היה אדם מוסרי וידע שהלחם קודם לספרים ושטובת הילד צריכה לעמוד מעל לכול. אני זוכר את גבו הכפוף בעוברו בדלת, שלושה-ארבעה ספרים אהובים תחת זרועו, בלב דווה היה הולך לחנות של אדון מאייר למכור שם קצת כרכים יקרי-ערך כמו חותך בבשרו החי. כך ודאי נראה גבו הכפוף של אברהם אבינו בצאתו השכם בבוקר מן האוהל ויצחק על שכמו בדרך להר המוריה.
יכולתי לנחש את צערו: לאבא היה יחס חושני אל הספרים. הוא אהב למשש, לחטט, ללטף, להריח. הוא היה חרמן של ספרים, לא מסוגל היה להתאפק, יש היה שולח ידיים, ואפילו לספריהם של אנשים זרים".

הסוף לא היה תמיד רע:

"על פי רוב היה אבא חוזר כעבור שעה-שעתיים, בלי הספרים, נושא עמו שקיות חומות ובהן לחם, ביצים, גבינה, ולפעמים גם קופסת בשר משומר. אך קרה גם שאבא היה שב מן העקידה מאושר להפליא, מחייך חיוך רחב, בלי ספריו האהובים וגם בלי אוכל: את הספרים אכן מכר, אבל בו במקום רכש במקומם ספרים אחרים, כי בחנות הספרים המשומשים גילה פתאום אוצרות כה מופלאים, כאלה שמזדמנים אולי פעם אחת ויחידה בחיים, ולא יכול היה לשלוט בייצרו. אמי הייתה סולחת לו, וגם אני, כי בעצם כמעט אף פעם לא היה לי חשק לאכול שום דבר מלבד תירס וגלידה. שנאתי את החביתות ואת הבשר המשומר. האמת היא שלפעמים קינאתי קצת בילדים הרעבים ההם בהודו, שאף אחד אף פעם לא מכריח אותם לגמור על מה שבצלחת".

יום ראשון, 4 באוקטובר 2009

First we take Manhattan

"למה שמישהו יתאבד אם בקרוב יוצא דיסק של ברי סחרוף?"
(א' מבית הספר התיכון).

דש
בגיליון "7 לילות" האחרון פורסם ראיון עם יקיר הבלוג, וודי אלן, לרגל צאת סרטו החדש, "מה שעובד", לאקרנים.
דש
כבר יותר מדי שנים מדברים על זה שסרט חדש של אלן הוא לא "אירוע" כפי שהיה בעבר. אולי הסיבה לכך הוא תכנית ההתנתקות החד-צדדית שהוא הכריז מהתרבות הפופולארית. הדמות הראשית בסרטו החדש מגולמת על ידי לארי דייויד, ליהוק מעורר סקרנות, אולם כאשר הוא נשאל לדעתו על "סיינפלד" הוא משיב שהוא צפה רק בשני פרקים מהסדרה כשהתירוץ לכך הוא שהתכנית שודרה בשעה מאוחרת מדי עבורו. הוא לא צופה בסרטים הוליוודיים, הוא לא צפה בטרנטינו החדש, והוא גם לא צפה באלמודובר החדש, אף על פי שהוא מחבב את סרטיו.
דש
יכול להיות שלא צריך להאמין להכרזות של אלן ושיש להניח כי בסתר גם הוא צופה ב"האח הגדול VIP" כי "המנחם הבן הזה – הוא ממש טיפוס". ובכל זאת יש משהו לא נעים בעיני במחשבה שאלן, או כל אדם אחר (אבל בעיקר אלן), נמנע לחלוטין מתרבות פופולארית. בעיני יש צורך להתוודע אליה, ולו כדי שיהיה אפשר להתנשא מעליה. ולעשות סרטים בהם מתנשאים מעליה לרווחתם של המתנשאים האחרים.

=
=

וודי אלן עגמומי. הוא אומר:

"אתה יכול להשיג רק אושר מוגבל מאוד בתוך הפרמטרים של המצב הנורא שאתה נמצא בו. רגעים קטנים של הסחות דעת מוצלחות מהאימה של הקיום שלנו".

הטענה הזו נשמעה לי מאוד מוכרת. בלית ברירה נאלצתי לחזור ולצפות, לאחר לא מעט שנים, ב"מנהטן", סרטו היפה משנת 1979. בסרט מסופר על אייזק (בגילומו של אלן) ש"מעריץ את העיר, המסמלת עבורו את ניוונה של התרבות המודרנית", אשר נע בין שתי מערכות יחסים עם נשים שונות בתכלית: האחת עם טרייסי, נערה בת 17 (מיוריאל המינגוויי היפהפיה) והאחרת עם מרי (דיאן קיטון), אשה מבוגרת (לא לדאוג, צעירה מאייזיק/אלן בכמה וכמה שנים), אינטלקטואלית פטפטנית.
גד
כאשר מרי מתוודעת ליחסיו של אייזק עם טרייסי היא לא מתאפקת מלומר, "אי שם נבוקוב מחייך לו, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת".
דש
בסיומו של הסרט (אין חשש לספוילר), אייזק שוכב על הכורסא בדירתו ומקליט בטייפ המנהלים שלו "רעיון לסיפור קצר על אנשים במנהטן שכל הזמן יוצרים לעצמם בעיות נוירוטיות מיותרות וגדולות, רק כדי להסיח את דעתם מהבעיות המפחידות והבלתי ניתנות לפיתרון של הקיום".
דש
ואז אייזק עורך רשימה של הסחות הדעת שעבורן כדאי לחיות. גראוצ'ו מרקס הוא הראשון ברשימה. ויש גם את פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג, מרלון ברנדו, ו"התפוחים והאגסים הנהדרים האלה של סזאן". ועוד אנשים, יצירות אמנות ומאכלים שונים. וטרייסי.
סז

גגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגג בתמונה: התפוחים והאגסים הנהדרים האלה של סזאן

=

בראיון עמו, אלן יוצא נגד התדמית שלו:

"אני לא אינטלקטואל. זו תפיסה שגוייה שלי. אני הסטריאוטיפ הטיפוסי של הבנאדם שיושב בתחתונים, בלי חולצה, על הספה מול הטלוויזיה וצופה בפוטבול.
המראיין: או בסרטים של פליני, אבל רק מהשנים 51'-55'.
אוקיי, אני סנוב, אבל אני לא באמת איש של הגות, בחור שקורא הרבה. אף פעם לא הייתי אינטלקטואל. אף פעם. אנשים חושבים את זה עלי בגלל שיש לי משקפיים גדולים".

זו אמירה די מרגיזה כששומעים אותה מצד הבמאי האמריקאי עם הידע הנרחב ביותר בתולדות תרבות המערב (או לפחות הבמאי שידיעתו ניכרת על המרקע באופן המובהק ביותר) והפרשן המוסמך מבחינתי לכל כתבי פרויד. אבל אני לא אכעס, אלא אלך לצפות בסרט החדש ובטח אתאכזב. כמו שאומר אייזק בסרט, "אני לא נוהג להביע כעס, במקום זה אני נוהג לפתח גידול ממאיר".

יום שישי, 2 באוקטובר 2009

ברנרדו ישמחוביץ לבב אנוש

ד"ר ברנרדו ישמחוביץ הוא רופא לפי מקצועו שעיקר עיסוקו בתחום העקרות, ההזרעה המלאכותית והאימפוטנציה. את זה לא אני אומר, וגם לא יוסי בנאי או שייקה אופיר, אלא השופט יואל זוסמן, בפסק דין משנת 1973 (בג"ץ 447/72).
גד
פקיד שומה לחקירות בתל-אביב שלח את כוחותיו המיומנים לביתו של ד"ר ישמחוביץ, מצויידים בצו מבית משפט, כאשר משימתם הייתה החרמת כרטסת החולים של הרופא. פקיד השומה חשד כי הרופא מעלים הכנסות מרשויות המס, כאשר עיון בכרטסת היה בו, יש להניח, כדי לאשש או להפריך את החשד האמור.
גד
ד"ר ישמחוביץ מיהר לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק כדי שזה ימנע מרשויות המס מלעיין בכרטסת. כמובן, לו עצמו לא היה מה להסתיר מרשויות המס, אולם לטענתו הוא חס על פרטיות מטופליו.
גד
=
גד
השופט זוסמן דן בשאלה אם עצם היזקקותו של אדם לרופא (להבדיל מהטיפול עצמו) הוא עניין שבצנעת הפרט הראוי להגנת הדין, והשיב על כך בעיקרון בשלילה. ד"ר ישמחוביץ היה מוכן לקבל את גישתו העקרונית של השופט זוסמן, אולם הוא טען שהמקרה שלו מיוחד, בשל עיסוקו המיוחד בתחום העקרות והאימפוטנציה. השופט זוסמן דחה טענה זו:

"אני מעז להטיל ספק בדבר אם אמנם מחייב עיסוקו של העותר הרחבה שכזאת של הגנת החיסיון. העותר משמש כרופא בכיר במחלקת נשים ויולדות בבית-חולים, ובתור שכזה אינו עוסק רק באותם עניינים אינטימיים החייבים טיפול בחשאי. לידות אינן בגדר סוד ומסופק אני אם העובדה שפלונית נזקקה לעצת העותר, כמוה כגילוי שביצע בה הזרעה מלאכותית, או כיוצא בזה טיפול מיוחד".

הרופא גייס לטובת עניינו את המאבק הדמוגרפי המתמיד בו מצוייה מדינת ישראל. הוא טען שאם כרטסתו תימסר לידי רשויות המס, אזי אנשים יימנעו מלפנות לשירותיו, ולא יזכו להעמיד דור צאצאים להם ולמדינת ישראל. טענה זו לא שכנעה את בית המשפט.
גד
=
גד
הרופא אף ציין כי בין מטופליו נמנים "אנשי ציבור חשובים ביותר" שגילוי שמותיהם "עלול לפגוע באותם האנשים ובמעמדם". בית המשפט דחה טענה זו והשופט חיים כהן, אשר אף הוא ישב בדין, נזף ברופא באומרו: "במדינה הזאת שולט החוק, ודין אחד לחשובים ולבלתי-חשובים. לאישי ציבור וליושבי קרנות". בשנת 1973, מסתבר, ניתן היה להבחין בין אישי ציבור ליושבי קרנות.
גד
=
גד
השופט זוסמן קבע:

"חולה הנזקק לשירותו של רופא, ומחלתו היא מסוג מחלות הגוף שאין בהן בעיני הבריות לא סרכה ולא סרחון (אלא מחלות הן המכבדות את בעליהן), מן הסתם לא יהא איכפת לו שיתגלה ברבים שביקר אצל הרופא, או אפילו אושפז בבית-חולים ... מה שאין כן לגבי חולה הנזקק לשירותו של רופא, ומחלתו היא מחלת נפש, או מסוג המחלות האחרות אשר בעיני הבריות השתיקה וההעלמה יפה להם, או מסוג המחלות האנושות או חשוכות המרפא".

=
גד
מדי פעם מפורסם בכלי התקשורת כי פלוני אלמוני מת "בשל מחלה קשה". רועי הטיל עלי להסביר "מחלה קשה" מהי. ובכן, כעניין של מדיניות, כאשר אני שומע שאדם מת ממחלה קשה אני מניח שהוא מת מאיידס. גם סיפיליס היא מחלה שיכולה לבוא בחשבון. רועי משום מה מניח שמדובר דווקא בתסמונת טורט. כל אחד ומדיניותו שלו.
גד
=
גד
יש לציין שיש איזושהי נחמה בכך שאדם מת ממחלה קשה. הרבה יותר לא נעים למות ממחלה קלה. שוו בנפשכם את הידיעה החדשותית על האיש שמת בתום מאבק בן שעתיים במחלת הנזלת, או על האיש שהוכרע על ידי האקזמה שדבקה ברגלו.
גד
אם אתה מת ממחלה קשה, כלומר מאיידס, לפחות אנשים יניחו שהיו לך חיי מין.