"זיכרון ומוות. מוות וזיכרון. שני דברים שקשורים זה בזה בצורה אינטראקטיבית. דוגמה? דוגמה: מכירים יום הזיכרון לחללי צה"ל? מכירים. עכשיו, אם לא היה זיכרון בעולם, מה היה נשאר מהיום הזה? 'יום לחללי צה"ל', זה מה שהיה נשאר ותודו שזה די דבילי. חללי צה"ל, מה משנה להם עוד יום פחות או יותר? יש להם את הנצח, הרי (גד שלונסקי, ויש מצד שני:)
מצד שני, אם לא היה מוות, או-אה. היה נשאר יום הזיכרון ל-". ואנשים היו עומדים דום בצפירה, וכל אחד היה זוכר משהו אחר, פרטי, שלא קשור במוות. ודבר כזה אסור שיהיה. אז דיברתי עם שרת החינוך, והסכמנו שלפחות את שני הדברים האלה – זיכרון ומוות – הליכוד לא יבטל (גד שלונסקי)"
(מתוך "חייו ומותו של השער האחורי" מאת עוזי וייל)
עיון בספר החוקים (ועל כך שאין באמת דבר כזה "ספר החוקים" – בהזדמנות אחרת) מגלה שבעשור האחרון, או מעט מעבר לכך, הכנסת מרבה לזכור.
=
בשנת 1997 התקבל בכנסת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין. החוק קבע כי מדי שנה ביום י"ב מרחשון יצויין יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח. קביעת יום הזיכרון לרצח רבין לפי התאריך העברי אינה מובנת מאליה: אמנם רוב הימים הרשמיים הקבועים במדינת ישראל אכן מצויינים לפי תאריכם העברי (החריג הוא כ"ט בנובמבר), אולם נראה שעבור רוב האזרחים התאריך 4.11.1995 אומר הרבה יותר מ-י"ב במרחשון התשנ"ו. יצויין אגב כי התאריך העברי של אותו יום שבת נורא היה י"א במרחשון, אולם ראש הממשלה נרצח לאחר שקיעת החמה
.
בסמוך התקבל חוק המרכז להנצחת זכרו של יצחק רבין. סעיף 1 לחוק קובע כי "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח לדורות את פועלו ומורשתו של יצחק רבין". יתכן שזו הייתה הפעם הראשונה שנטבע הביטוי הסתום "מורשת רבין" שעד כה טרם נמצאה לו משמעות.
אפשר לתהות מה היה הצורך בחוק זה, לאור קיומו של חוק הנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה משנת 1986. אבל אפשר להבין: רבין ראש ממשלה מיוחד שמת בנסיבות מיוחדות. גם המצבה שנבנתה עבורו נבדלת מהמצבות של יתר גדולי האומה הקבורים בהר הרצל.
אבל אם כך, כיצד ניתן להסביר את חוק להנצחת זכרו של מנחם בגין שהתקבל שנה לאחר מכן? ומהי מטרתו של חוק זה? סעיף 1 לחוק מסביר זאת: "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח לדורות את פועלו ומורשתו של מנחם בגין".
בשנת 2005 התקבל חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי. ומה מטרתו? סעיף 1 לחוק בא לעזר: "מטרתו של חוק זה להנציח את זכרו של רחבעם זאבי ולהנחיל לדורות את פועלו ומורשתו". השוואה מדוקדקת מגלה כי עדיף להיות ראש ממשלה או לפחות לא גזען מוצהר: אם אתה גזען אז אמנם פועלך ומורשתך יונצחו לדורות, אבל לא יוקם לשם כך מרכז ממלכתי.
=
בשנת 2007 התקבל חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות לוב. בשביל מה צריך את החוק הזה לאחר שהתקבל בשנת 2002 חוק המועצה להנצחת מורשת יהדות ספרד והמזרח? יש תשובה בדברי ההסבר לחוק:
"קהילת יהדות לוב היא קהילה עם מורשת עתיקת יומין, אשר שמרה במשך אלפי שנים על צביונה, תפארתה ומסורותיה. הנצחת מורשתה של קהילת יהדות לוב היא צורך חינוכי, היסטורי ולאומי".
באותו היום התקבל גם חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות בוכרה. הטעמים שהביאו את הכנסת לחוקק את חוק זה שונים בתכלית:
"קהילת יהדות בוכרה היא קהילה עם מורשת עתיקת יומין, אשר שמרה במשך אלפי שנים על צביונה, תפארתה ומסורותיה. הנצחת מורשתה של קהילת יהדות בוכרה היא צורך חינוכי, היסטורי ולאומי".
עוד באותה שנה התקבל גם חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל.
שנה לאחר מכן, בשנת 2008, התקבל חוק להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון. סעיף 1 לחוק קובע כי "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח את מורשת ההתיישבות בגוש קטין וצפון השומרון, ובאמצעותו יונחלו ערכים לאומיים וחינוכיים".
=
עיון באתר הכנסת מגלה כי ישנן הצעות חוק רבות שהוגשו בעשור האחרון וטרם הבשילו: הצעת חוק המרכז להנצחת זכרו של משה שרת, הצעת חוק המרכז להנצחת זכרו של זלמן שזר, הצעת חוק להנצחת זכרו ומורשתו של הצדיק המקובל הרב ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי) זצוק"ל, הצעת חוק להנצחת זכרו של אלי כהן, הצעת חוק להנצחת זכרה של מניה שוחט, הצעת חוק להנצחת זכרה של רחל ינאית בן צבי, הצעת חוק המרכז להנצחת מורשת יהדות תוניס: רבניה ומשורריה, הצעת חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות גיאורגיה (גרוזיה), ועוד ועוד.
=
ועכשיו שאלה: אם אין חוק להנצחת זכרו של פלוני אלמוני, כיצד יידעו חברי הכנסת החרוצים להציע הצעת חוק לשם הנצחת האיש?
רשומות
זה מה שקורה שיש יותר מדי זמן פנוי... (ואני לא מדבר עליך, כמובן, אלא על הח"כים. כשלך יש זמן פנוי אז יוצא פוסט מעניין).
השבמחקיפתח,
השבמחקיש בינינו חילוקי דעות, שנגררו לויכוחים לא פעם ולא פעמיים, באשר לשאלת מידת הנמרצות הראויה לח"כ. פעם אחר פעם הצגת בפני דוגמאות לפיהן פעילות נמרצת מדי של ח"כים היא דבר רע, כי הח"כים אינם מוצלחים במיוחד בעבודתם ועל כן יש לשאוף למצב שבו עבודתם מניבה כמה שפחות תוצרת. אני מחזיק בעמדה לפיה טענתך נכונה כאשר מדברים על ח"כים קונקרטיים, אולם בעולם יפה יותר, שבו אנשים ראויים הופכים לח"כים ומבינים כראוי את עבודתם, אפשר יהיה לתת להם בשקט ובשלווה לעבוד מבוקר עד ליל, בידיעה שהתוצרת לא תהיה רעה מדי או מרובה מדי.
אם נחיל את תפיסתך גם על בלוגרים, הרי שנגיע למסקנה כי, בניגוד לאמור בסוגריים של איל, בלוגר עם יותר מדי זמן הוא דבר רע. אמנם, יתכן שלבלוגר מסוים יצא תתוצר ראוי (והפוסט הזה הוא בהחלט תוצר ראוי), אבל יש לראות את מידת הזמן הפנוי שראוי שיהיה לכל בלוגר בראי הבלוגלנד כולו, ולא רק בהקשר לבלוגר ספציפי כזה או אחר, מוצלח ככל שיהיה.