גם אתה אינך יודע - והולך

בימים אלה, כשאני הולך ברחוב וסובל מהחום, אני נזכר בקביעתו של מיכה שטרית, שמושרת על ידי ברי סחרוף בקצב הַכְתָּבָה:

"בתל-אביב אין סתיו".

האמת היא שהקביעה הזו לא מדוייקת לחלוטין. יתכן שמבחינה אקלימית זה נכון, אבל ישנה עונה, שמתחילה עם חגי תשרי, שאולי לא ראויה להיקרא "סתיו", אבל היא גם לא לחלוטין קיץ. אולי היא צריכה להיקרא "עכשיו צריך להיות סתיו". בעונה הזו* אני נזכר בשיר "עיר של קיץ".

*משפטנים חנונים היו מכנים את העונה הזו "סתיו קונסטרוקטיבי", אבל אנחנו לא כאלה.

כג
=

כג
ברי סחרוף לא סובל מחוסר טסטוסטרון. יש להניח שזה אחד מקסמיו. ואכן, בהתאם לכך, לפחות ב"עיר של קיץ", מערכת היחסים המתוארת היא נטולת ניואנסים. כולה רצופה ימים של קיץ או חורף, בלי אביב ובלי סתיו. וגם דיבורים זה עסק מיותר למדי. מה רע לחזור לימי האדם הקדמון?

"ועכשיו לאכול לשתות מהיין
ואחר כך נרקוד ונעלה אליי הבית
ועכשיו לצעוק ואחר כך ליפול
ליפול בשקט ליפול בין זרועותייך".

=

גד
הביטוי "ונעלה אלי הַבַּיִת" הוא חשוב בעניין הזה.

גד
(הן הצורה "הַבַּיִת" והן הצורה "הביתה" הן תקינות בעברית. בעיני ב"הביתה" יש כפל מיותר – די בשימוש בה' הידיעה בתחילת המילה או ב-ה' המגמה בסופה. אין צורך בשימוש הכפול. אבל התנ"ך מכיר גם ב"הביתה", גם ב"הבית" וגם ב"בָּיְתָה", ולכן לא אלין).

גד
הצורה "הַבַּיִת", כך אני חש, מזוהה עם ערסים, וערסים כידוע לא מזוהים עם מודעות פמיניסטית עמוקה. הצורה הזו קשוחה וגברית מאוד, להבדיל מהמילה "הביתה" שמתאפיינת ברכות, ואולי אפילו בנשיות. דני רובס לא היה יכול לבוא הַבַּיִת מהלילה לחבק את אהובתו אליו קרוב. וגם נראה שכשירדנה ארזי (עם מילותיו של אהוד מנור) ביקשה שֶיוּשם קץ למלחמת לבנון הראשונה, היא הייתה חייבת להשתמש במילה הממיסה והמכניעה "הביתה".

גד
וכך, הגברת אליה כותבים שטרית את סחרוף יודעת טוב מאוד שכאשר נעלה אלי הבית לא יהיו שם שיחות על "יחסינו לאן?".

גד
=

גד
בספרו החדש של נסים קלדרון "יום שני – על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך" הוא אומר:

"יש באקלים הישראלי הרבה מאוד פזמוני סתיו, אבל מעט מאוד סתיו של ממש".

=

גד

יעקב אורלנד, כך נראה, בא ממקום אחר. הוא חש בסתיו, אם לא באוויר אז בליבו (לחן: מרדכי זעירא).