עכשיו קטיפה שחורה נפרשת על העיר

לארס פון-טרייר שידך ביני לבין לאונרד כהן. רגעי החסד היחידים בסרט "לשבור את הגלים", ככל הזכור לי בחלוף 12 שנים, מצויים בשירי הסבנטיז ששובצו בקטעי המעבר בסרט, שכללו את הנוף עוצר הנשימה של צפון סקוטלנד. אחד השירים היה "סוזאן" (שהוא בכלל מ-1968).

כג

יומיים לפני גיוסי לצבא העליתי ל-BBS, בו נטלתי חלק עד אז, כתבה שעסקה במערכת ביחסים בין לני לביני. סקרתי את הקריירה שלו, כפי שהייתה ידועה לי אז, וניסיתי לפענח, ללא הצלחה, את מקור תחושת הקירבה העמוקה שאני חש כלפי אדם שנולד 45 שנים בטרם נולדתי. בסוף הכתבה ציינתי שהיא בעצם לא על לאונרד כהן אלא עליי, ועל חששותיי מהשירות הצבאי ומה שיעולל לי.

כג

באותה כתבה, שלא נשתמרה בידי, סיפרתי בין היתר על הטיול שערכנו חבריי (אבשי ואלעד, ששמם שמור במערכת) ואני באותם מוצאי שבת בחודש יולי 1997, לקניון "שופ אין" באזור התעשייה החדש בראשון, כדי לצפות בסרט "לשבור את הגלים". אני זוכר עד היום את החיוך הנבוך שהתנוסס על פנינו ביציאה מהאולם בו הוקרן הסרט המוזר, ואת הלקח היחיד שאני למדתי ממנו, והוא שעלי להתוודע לאותו זמר.

=

השיר "סוזאן" ליווה אותי בין היתר בטירונות המפרכת. לצליליו נרדמתי באוהל מדי ערב וערב. אחריו בקסטה היו One בביצוע בונו, Linger בביצוע דולרוס או'ריורדן וסיימון לה-בון המסורס, ו-Ordinary World בביצוע אותו לה-בון עם פברוטי, שקולו מדגיש עד כמה שותפו מסורס. שלושת אלה מתוך אלבום המופע שאירגן פברוטי למען ילדי בוסניה. אל השירים האלה בדרך כלל לא הגעתי כי הייתי נרדם כבר לצלילי סוזאן.

בטקס ההשבעה בטירונות, כאשר נדרשתי להישבע אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, במקום לחזור על הנוסח שקראה לנו המ"פ, חזרתי על מילות השיר ונשבעתי אמונים לסוזאן שאותי לוקחת אל ביתה ליד הנחל, ומחולות ניצנים רציתי איתה לנסוע כעיוור בעקבותיה (לפי תרגומה של נעמי שמר).

גד
=

באותם ימים חשתי שלאונרד כהן הוא רק שלי. שהוא בעיה שלי. חשתי שאנשים לא מעוניינים בו, טוענים שהוא דכאוני. ואני אף פעם לא חשתי שהוא דכאוני. פשוט, כנראה היה נעים לי להיות עצובה ושותקת (על חלוקי הורוד הצמרירי והרך – אולי בפעם אחרת).

גד
וכנראה יש עוד אנשים בעולם שחשים שכהן שייך רק להם. ליאת אלקיים פרסמה השבוע ב"הארץ" ביקורת על ספרו של כהן "המשחק האהוב" שזכה לתרגום חדש. היא מספרת בביקורת על היחסים בינה לבין בן-זוגה ובין שניהם לכהן:

"הקאובוי טורק את הדלת ויוצא מהבית. זו לא דרכו של הקאובוי, לרוב הוא נוהג להסביר את עמדתו בצורה סדורה ושלווה, בקול בס נמוך ובטון שקול, ואז ללכת ולשבור איזה משהו קטן כדי להירגע - את קיר הגבס שמחבר בין המטבח לסלון, למשל. אבל היום עברתי כל גבול. כל מה שנשאר לו זה לצעוק לי מאחורי הדלת הסגורה 'את בכלל לא מבינה את לאונרד כהן'. אם היה לו פה סוס שחונה בחוץ, הוא היה בוודאי רוכב עליו אל עבר השקיעה, שורק את 'הללויה'. יש אנשים שרבים על מי ירחוץ את הכלים ועל מה לעזאזל חשבת כשבהית במחשוף של הג'ינג'ית, אנחנו רבים על הספר של לאונרד כהן.
...למעשה המשחק האהוב ביותר בבית הוא, בחר באקראיות שיר של לאונרד כהן. כל שיר של לאונרד כהן, וראה כיצד תמיד הוא קולע ישירות למצב הרוח שאתה מצוי בו, לכאב שאתה שרוי בו, הפתרון גלוי בין המלים שלו ובקולו".

וכנראה יש עוד 50,000 איש כאלה.

גד
=

לפני ההופעה ובמהלכה לא יכולתי שלא לחשוב על כך שזו הפעם הראשונה אבל בעצם גם האחרונה שאני רואה את כהן, ושאולי זו ההופעה האחרונה בחייו.

כג
ב"שיר סיום", השיר היפה שנעמי שמר כתבה למנגינה היוונית של חדג'ידקיס (כאן חוה אלברשטיין בהופעה, אבל צריך לשמוע את המקור החד פעמי שהיא שרה בעיבודו של אלכס וייס), מסופר על מי שהנמלה הודיעה לו, בקול עצוב מאוד, שאולי הגיע זמנו להפסיק לשיר. והוא מצדו אומר:

"לי לא אכפת, לי דווקא די נעים
לשיר באוזניכם את השירים הכי פרועים
ולהתייצב בפני האלוהים
עם שתי גומות של חן
ועם שישה מיתרים קרועים".

לא יכולתי שלא להיזכר בשיר הזה כאשר כהן שר את הבית המקביל ב"הללויה":

"And even though
It all went wrong
I'll stand before the Lord of Song
With nothing on my tongue but Hallelujah".

=

ועכשיו, כשהגרון חנוק, כהמלצתה של שמר, נסיים בשיר.