קריאה נרגשת לכל אותם אנשים שמציינים את "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אקזופרי כאשר הם נשאלים – בראיונות, במשאלים, בשאלונים ובאתרי פנויים-פנויים – מהו הספר האהוב עליהם:
כבודו של "הנסיך הקטן" במקומו מונח. הוא ספר נחמד. זה כלל לא מה שמשנה.
מה שמשנה הוא המסר העומד מאחורי התשובה הזו. המסר הוא: לא קראתי ספר מאז גיל 12.
אדם שהלך לישון במיטות של זרים עם גיבוריו של א.ב. יהושע, אדם שנסע לנופש בכפר עם גיבוריה של נטליה גינצבורג, אדם שיצר דגיגי זהב עם גיבוריו של גבריאל גרסיה מארקס, אדם שצייר קומיקס עם גיבוריו של מייקל שייבון, או אדם שגדל אצל הורים פולנים עם גיבוריו הילדים של דויד גרוסמן – אדם כזה פשוט לא יכול להציב בחזית את "הנסיך הקטן", אפילו אם הנסיך בעצמו התכבד וצייר לו כבשה.
לא חייבים לקרוא ספרים.
ואם כבר חשים בכל זאת צורך לשקר – אז כדאי לעשות זאת בחוכמה.
=
ומאחר שבפנויים-פנויים עסקינן, לא ניתן להימנע מלחזור ולספר את סיפורו המופלא של משה קצב, שבסמוך להיבחרו למשרה הרמה של נשיא המדינה הוא זכה לריאיון מפרגן ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות". באותו ריאיון הוא נשאל איזה ספר הוא קורא באותה העת. הוא השיב כי הוא קורא את "קדמוניות היהודים" של יוסף בן-מתיתיהו. יתכן כי הנשיא קצב אכן קרא אז את אותו ספר. ובכל זאת היו קוראים ספקנים שטרחו לציין, בנסיבות כאלה ואחרות, שהם זוכרים ראיון אחר עם קצב, שנים רבות קודם לכן, אשר גם בו הוא דיווח כי הוא קורא את "קדמוניות היהודים". המסקנה מהסיפור הזה היא, כמובן, שיש בעולם אנשים רעים.
=
ובחזרה לנסיך הקטן (ולמשה קצב):
רשומות
שכחת להוסיף את "הנסיך הקטן" לרשימת הספרים היפים בעמודה הצדדית.
השבמחקחכה פה, דבק, תיכף אני חוזר עם הכבשה
השבמחק