= האמן ומרגריטה מאת מיכאיל בולגקוב הוא ספר שאני יכול לומר בביטחון שלא הבנתי בו דבר, ובכל זאת ההנאה מקריאתו הייתה רבה. אין לי כל היכרות עם עולמו התרבותי של בולגקוב, ורובם המכריע של השמות הרוסיים המצויינים בספר לא אמר לי דבר וחצי דבר. בנוסף, אני גם לא מכיר טוב את סיפור ימיו האחרונים של ישו, כך שלא היה בידי לדעת באילו מן הפרטים בולגקוב מדייק כשהוא משחזר בהרחבה את סיפור זה, ובאילו מן הפרטים הוא חורג מן המקובל במסורת הנוצרית. בטח לא היה בידי לדעת מה הייתה כוונתו של בולגקוב בכך.
מבחינתי זה ספר על חתול גדול וגרגרן בשם "בהמות", עוזרו של השטן, שמסתובב לו ברחבי העיר עם חברו לעבודה העונה לשם הנהדר "עזאזלו", ומתעלל בכל איש שנקרה בדרכו. מעין גארפילד רצחני. הוא עושה מעשים איומים ונוראים במהלך העלילה, אבל איכשהו הם כמעט נסלחים, בגלל החן החתולי הרב שלו ובעיקר בגלל שמחת החיים שלו. החתול הזה יודע ליהנות מהחיים, גם אם זה אומר שכל השאר מתים, והכל עד לארוחה הבאה.
=
מאיר שלו כנראה אוהב את בולגקוב ואת "האמן ומרגריטה". בספרו יונה ונער, הגיבור יאיר מכנה את האוטו שלו בשם "בהמות", שמו של החתול.
בנוסף, מאיר שלו כנראה אוהב חתולים. יותר מפעם אחת הוא סיפר בטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות" על החתול שלו, ועל כך שלא הוא אימץ את החתול אלא החתול אימץ אותו. למיטב זכרוני, הסיפור הוא שיום אחד שלו טיגן סטייק במטבח והוא הניח אותו על צלחת. איכשהו החתול הצליח להתגנב מבחוץ ונטל את הסטייק שכן היה בטוח שהוא חיכה רק לו. הסטייק היה כנראה טעים כי החתול החליט להישאר בבית לצמיתות.
ברומן רוסי, ספרו היפה של מאיר שלו, מסופר סיפורו המוזר של החתול בולגקוב, שאימצה ריבה מרגוליס, אחת מנשות הכפר שבעמק. מאיפה בא שמו של החתול? ריבה קראה לו בולגקוב "על שם בחור רוסי אוהב חתולים, שהכירה במועדון הסופרים שבקייב".
"בולגקוב היה חתול פרסי מכסיף, ארך שיער ומרהיב עין, שקפץ יום אחד מתוך האוטובוס שנכנס אל הכפר אחת ליום. הוא הישיר פעמיו אל משק מרגוליס כאילו נולד וחי בו כל ימיו. החתול הנהדר נכנס לבית, התחכך בשוקיה של ריבה, ושניהם עצמו את עיניהם מרוב עונג".
"כך חי שלוש שנים עד שלילה אחד, כשטייל בשדות וארשת אדנות משועממת שפוכה על פניו, נקלע אל בין סבכי המעיין ופגש שם את חתולי הבר, האוחים והנמיות. איש אינו יודע מה אירע שם, אבל מאז השתנו אורחוׁורבעוֹ. בתחילה סיגל לו יללת פוחחים צרודה ורמה, אחר-כך איבד את נימוסיו, הפך קצר רוח, אלים ונמהר".
"הוא קיצר את פרוותו המופלאה לתספורת סומרת ומרושעת, גידל זיפי ציצות שחורים על אוזניו, בנוסח הקָרָקָלים הפרועים, ובסופו של דבר ברח מהבית והלך לגור בשדות, משאיר מאחור מרגוליס משתאה וריבה מזועזעת".
"מתוך תאוות רצח לשמה הותיר בולגקוב בלולי הכפר מאות גוויות פסוקות צוואר ומנומרות בדם. ככל החוזרים בתשובה, דבק דבקות חסרת פשרות במצוות החדשות של חייו. כה מפחיד היה עד שהתרנגולות, שדרכן להרעיש כמטורפות כל אימת שסכנה נשקפת להן, היו נאלמות דום כשהציץ פרצופו היפהפה דרך רשתות הלול".
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה