First we take Manhattan

"למה שמישהו יתאבד אם בקרוב יוצא דיסק של ברי סחרוף?"

(א' מבית הספר התיכון).

דש

בגיליון "7 לילות" האחרון פורסם ראיון עם יקיר הבלוג, וודי אלן, לרגל צאת סרטו החדש, "מה שעובד", לאקרנים.

דש
כבר יותר מדי שנים מדברים על זה שסרט חדש של אלן הוא לא "אירוע" כפי שהיה בעבר. אולי הסיבה לכך הוא תכנית ההתנתקות החד-צדדית שהוא הכריז מהתרבות הפופולארית. הדמות הראשית בסרטו החדש מגולמת על ידי לארי דייויד, ליהוק מעורר סקרנות, אולם כאשר הוא נשאל לדעתו על "סיינפלד" הוא משיב שהוא צפה רק בשני פרקים מהסדרה כשהתירוץ לכך הוא שהתכנית שודרה בשעה מאוחרת מדי עבורו. הוא לא צופה בסרטים הוליוודיים, הוא לא צפה בטרנטינו החדש, והוא גם לא צפה באלמודובר החדש, אף על פי שהוא מחבב את סרטיו.

דש
יכול להיות שלא צריך להאמין להכרזות של אלן ושיש להניח כי בסתר גם הוא צופה ב"האח הגדול VIP" כי "המנחם הבן הזה – הוא ממש טיפוס". ובכל זאת יש משהו לא נעים בעיני במחשבה שאלן, או כל אדם אחר (אבל בעיקר אלן), נמנע לחלוטין מתרבות פופולארית. בעיני יש צורך להתוודע אליה, ולו כדי שיהיה אפשר להתנשא מעליה. ולעשות סרטים בהם מתנשאים מעליה לרווחתם של המתנשאים האחרים.
=

=

וודי אלן עגמומי. הוא אומר:

"אתה יכול להשיג רק אושר מוגבל מאוד בתוך הפרמטרים של המצב הנורא שאתה נמצא בו. רגעים קטנים של הסחות דעת מוצלחות מהאימה של הקיום שלנו".

הטענה הזו נשמעה לי מאוד מוכרת. בלית ברירה נאלצתי לחזור ולצפות, לאחר לא מעט שנים, ב"מנהטן", סרטו היפה משנת 1979. בסרט מסופר על אייזק (בגילומו של אלן) ש"מעריץ את העיר, המסמלת עבורו את ניוונה של התרבות המודרנית", אשר נע בין שתי מערכות יחסים עם נשים שונות בתכלית: האחת עם טרייסי, נערה בת 17 (מיוריאל המינגוויי היפהפיה) והאחרת עם מרי (דיאן קיטון), אשה מבוגרת (לא לדאוג, צעירה מאייזיק/אלן בכמה וכמה שנים), אינטלקטואלית פטפטנית.

גד

כאשר מרי מתוודעת ליחסיו של אייזק עם טרייסי היא לא מתאפקת מלומר, "אי שם נבוקוב מחייך לו, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת".
דש

בסיומו של הסרט (אין חשש לספוילר), אייזק שוכב על הכורסא בדירתו ומקליט בטייפ המנהלים שלו "רעיון לסיפור קצר על אנשים במנהטן שכל הזמן יוצרים לעצמם בעיות נוירוטיות מיותרות וגדולות, רק כדי להסיח את דעתם מהבעיות המפחידות והבלתי ניתנות לפיתרון של הקיום".

דש
ואז אייזק עורך רשימה של הסחות הדעת שעבורן כדאי לחיות. גראוצ'ו מרקס הוא הראשון ברשימה. ויש גם את פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג, מרלון ברנדו, ו"התפוחים והאגסים הנהדרים האלה של סזאן". ועוד אנשים, יצירות אמנות ומאכלים שונים. וטרייסי.

סז

גגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגג בתמונה: התפוחים והאגסים הנהדרים האלה של סזאן

=

בראיון עמו, אלן יוצא נגד התדמית שלו:

"אני לא אינטלקטואל. זו תפיסה שגוייה שלי. אני הסטריאוטיפ הטיפוסי של הבנאדם שיושב בתחתונים, בלי חולצה, על הספה מול הטלוויזיה וצופה בפוטבול.
המראיין: או בסרטים של פליני, אבל רק מהשנים 51'-55'.
אוקיי, אני סנוב, אבל אני לא באמת איש של הגות, בחור שקורא הרבה. אף פעם לא הייתי אינטלקטואל. אף פעם. אנשים חושבים את זה עלי בגלל שיש לי משקפיים גדולים".

זו אמירה די מרגיזה כששומעים אותה מצד הבמאי האמריקאי עם הידע הנרחב ביותר בתולדות תרבות המערב (או לפחות הבמאי שידיעתו ניכרת על המרקע באופן המובהק ביותר) והפרשן המוסמך מבחינתי לכל כתבי פרויד. אבל אני לא אכעס, אלא אלך לצפות בסרט החדש ובטח אתאכזב. כמו שאומר אייזק בסרט, "אני לא נוהג להביע כעס, במקום זה אני נוהג לפתח גידול ממאיר".