יום רביעי, 7 באוקטובר 2009

ספיישל פרס נובל

שאלה קטנה לכל הישראלים הגאים הנמצאים במתח לקראת ההכרזה על זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2009: מתי לאחרונה קראתם ספר של עמוס עוז?
(שאלתי מניחה שאת מבנה ריבוזום התא אתם מפענחים מדי יום ביומו).
גדגד
=
גד
אני לא כל כך מכיר את מפעלו הספרותי של עמוס עוז. אולי זה קשור לכריכות המכוערות שהוצאת "כתר" מצאה עבור ספריו במשך שנים כה רבות. בשנה האחרונה ההוצאה עשתה קאנוניזציה לספרים ועיטרה אותם בכריכות יפות יותר. אבל מי שיפתח את הספרים עם הכריכות החדשות יגלה שהספרים לא עוּמדוּ מחדש, שהעמודים נראים רע להפליא, ושלא קל לקרוא בהם.
גד
=
דג
בכל זאת קראתי את "קופסא שחורה" המעניין והמבדר, קראתי פעמיים את "מיכאל שלי" היפה, שאני מניח שעוד אזקק לו בהזדמנות אחרת, וכמובן קראתי את
סיפור על אהבה וחושך, ספר שאני מניח שהיה לוקח בהליכה כל מצעד לבחירת "ספר העשור", לו היו עושים דברים כאלה. (איך זה באמת שלא עושים דברים כאלה?)
כג
=
כג
ב"סיפור על אהבה וחושך", ספרו האוטוביוגרפי, מספר עוז על הדלות האיומה שבה חי עם הוריו בילדותו בירושלים, ועל המחסור במצרכים רבים. ואולם –

"רק ספרים היו אצלנו בשפע, בלי חשבון, מקיר אל קיר, במסדרון ובמטבח, ועל אדני החלונות ואיפה לא. אלפי ספרים בכל פינות הבית. הייתה איזו הרגשה שבני אדם באים והולכים, נולדים ומתים, אבל הספרים בני אלמוות. כשהייתי קטן, קיוויתי לגדול ולהיות ספר. לא סופר כי אם ספר: אנשים אפשר להרוג כמו נמלים. גם סופרים לא קשה להרוג. אבל ספר, אם גם ישמידו אותו בשיטתיות, יש סיכוי שאיזה עותק יינצל ויוסיף לו חיי מדף, חיי עולם חרישיים על אחד המדפים השכוחים באיזו ספריה נידחת ברייקיאוויק, בווליאדוליד או בוונקובר".

אביו של עוז, שבמשך שנים רבות התפרנס כספרן בספרייה הלאומית, הוא שטיפח את הספריה הביתית.

"אם קרה פעמיים או שלוש שלא היה די כסף לקנות את צורכי השבת, הייתה אמא מביטה באבא, ואבא היה מבין שהגיע הרגע לבחור את השה לעולה, והיה ניגש אל ארון הספרים: הוא היה אדם מוסרי וידע שהלחם קודם לספרים ושטובת הילד צריכה לעמוד מעל לכול. אני זוכר את גבו הכפוף בעוברו בדלת, שלושה-ארבעה ספרים אהובים תחת זרועו, בלב דווה היה הולך לחנות של אדון מאייר למכור שם קצת כרכים יקרי-ערך כמו חותך בבשרו החי. כך ודאי נראה גבו הכפוף של אברהם אבינו בצאתו השכם בבוקר מן האוהל ויצחק על שכמו בדרך להר המוריה.
יכולתי לנחש את צערו: לאבא היה יחס חושני אל הספרים. הוא אהב למשש, לחטט, ללטף, להריח. הוא היה חרמן של ספרים, לא מסוגל היה להתאפק, יש היה שולח ידיים, ואפילו לספריהם של אנשים זרים".

הסוף לא היה תמיד רע:

"על פי רוב היה אבא חוזר כעבור שעה-שעתיים, בלי הספרים, נושא עמו שקיות חומות ובהן לחם, ביצים, גבינה, ולפעמים גם קופסת בשר משומר. אך קרה גם שאבא היה שב מן העקידה מאושר להפליא, מחייך חיוך רחב, בלי ספריו האהובים וגם בלי אוכל: את הספרים אכן מכר, אבל בו במקום רכש במקומם ספרים אחרים, כי בחנות הספרים המשומשים גילה פתאום אוצרות כה מופלאים, כאלה שמזדמנים אולי פעם אחת ויחידה בחיים, ולא יכול היה לשלוט בייצרו. אמי הייתה סולחת לו, וגם אני, כי בעצם כמעט אף פעם לא היה לי חשק לאכול שום דבר מלבד תירס וגלידה. שנאתי את החביתות ואת הבשר המשומר. האמת היא שלפעמים קינאתי קצת בילדים הרעבים ההם בהודו, שאף אחד אף פעם לא מכריח אותם לגמור על מה שבצלחת".

אין תגובות:

פרסום תגובה