אנהדוניה א'

(נבחרת הטריקולד פתחה את הטורניר כמצופה, והיא הצליחה לא להבקיע שער מול נבחרת מחורבנת. יש למה לצפות בהמשך).
-
=
-
היה בחור שנפגשתי איתו כמה פעמים, כאשר בדיעבד נראה שיקשה על שנינו להסביר מדוע זה נמשך יותר מפעם אחת. אחד הדברים שהוציאו אותי מדעתי לגביו היה העובדה שהוא לא קורא ספרים. כמובן, יש דברים גרועים מאי-קריאת ספרים. למשל, קריאת ספרים רעים או דבקות בספרים המתאימים לגיל חד ספרתי. אולי גם רצח עם. מה שהפך את סיפורו של הבחור לחמור במיוחד היה העובדה שהיו לו יומרות של כתיבה. בזמנו העליתי את הנושא בפניו, בעדינות המתבקשת.

יפתח: אתה לא חש צורך, בתור כותב, לקרוא דברים שאחרים כותבים?
-
בחור: לא. אני משאיר את זה לך.

אני חש נוח לציין את הדברים הללו בין היתר מאחר שהוא גם לא טרח לקרוא את כתביי המקוונים.
-
=
-
נזכרתי בבחור משום שקראתי ריאיון עם מייקל שייבון לרגל צאת התרגום לספרו הראשון, מסתרי פיטסבורג. באותו ריאיון אמר שייבון את הדברים הבאים:

"אם אני תקוע בכתיבה, הפתרונות באים אלי מהקריאה. אם אני לא בטוח מה אני צריך לעשות, אני מתחיל לחשוב איך זה נעשה בספרים שאני אוהב. למשל, מה ארתור קונן דויל היה עושה בסיטואציה הזאת. הניסיון שלי כקורא הוא רב ערך בשבילי, יותר מאשר הניסיון שלי ככותב. גם אז כשכתבתי את ‘מסתרי פיטסברג' ולא ידעתי מה לעשות ואיך להמשיך, פשוט שאלתי את עצמי מה הסופרים שאני אוהב היו עושים".

=
-
לפני מספר שנים, בריאיון לרשת מקומוני ידיעות תקשורת, חיים באר הגדיר את מעשה הכתיבה כמעשה נרקיסיסטי: הסופר אומר לקהל קוראיו, "אני רוצה את תשומת לבכם, יש לי משהו להגיד".
-
לפעמים זה בטון מצטנע, כמו זה של נתן זך ב"רגע אחד":

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני
רוצה לומר דבר מה"

ולפעמים זה בצעקה, כמו אצל מאיר בנאי בגשם:

"אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי"

פרסום רומאן בן 200 עמודים, תוך ציפייה שציבור של אנשים יקדיש לקריאה בו 5-10 שעות, אינו יכול להיות דבר של מה בכך.
-
למעשה זה גם לא טריוויאלי לצפות מאנשים להקדיש 3 דקות לקריאת פוסט שכתבת.
-
ועם כל האהבה העצמית המעורבת בעניין, נראה שהכבוד לזולת מחייב לקרוא, ולחזור ולקרוא, כדי לדעת אם באמת יש לך משהו לומר, וגם אם כן, ראוי לבדוק אם מישהו שר את זה קודם.
-
=
-
הקריאה ב"מסתרי פיטסבורג" לא מתקדמת, בינתיים, כמצופה, ולפיכך התחלתי ללהטט בין מייקל שייבון לבין הרומאן החדש של סייד קשוע, גוף שני רבים. אחד מקווי העלילה בספר, להבנתי, מתרכז בעורך דין שיוצא למסע שתחילתו בחנות לספרים משומשים, שם הוא מוצא בין דפי עותק של סונטת קרויצר מאת טולסטוי, פתק עם דברי אהבהבים הכתובים בכתב שנחזה להיות כתב ידה של אשתו.
-
תיאור ספרו של קשוע משך אותי בין היתר בשל העובדה שגם בחלוף חמש שנים מאז הקריאה בו אני עדין נרגש מ"סונטת קרויצר".
-
=
-
אגב, היום הלכתי ברחוב אבן-גבירול מצפון לדרום, וכאשר חציתי את רחוב בלוך נזכרתי בתלונות שאני שומע מכל עבר על המחסור במריחואנה. המחשבה שבאה מיד לאחר מכן הייתה שכל המשתלות המאושרות דומות זו לזו, אך המשתלות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה. תוך כדי משחק על וריאציות נוספות לפתיח של אנה קרנינה חשבתי על זה שהשילוב בין טולסטוי לדוסטוייבסקי יוצר את השם "טולסטוייבסקי".
-
הייתי מרוצה מעצמי ותהיתי האמנם אני הראשון לחשוב על כך, או שמא מישהו שר את זה קודם. החיים בימינו פשוטים למדי, ובשובי הביתה בדקתי את השם המשולב בגוגל. נמצאו 75 תוצאות כאשר מאחת מהן למדתי שמנחם פרי מייחס את השילוב הזה לוולדמיר נאבוקוב. אני תוהה ביני לביני אם זה טוב להיות באותו ראש עם נאבוקוב.
-
=
-
אני לא נוהג לכתוב על ספרים שלא השלמתי את הקריאה בהם, וב"גוף שני רבים" הגעתי בסך הכל לעמוד 26, אז עשיתי פסק זמן בקריאה לצרכי כתיבת פוסט זה. אבל פשוט קשה להתאפק.
-
ובכן, הקריאה עד כה הייתה לא פחות ממענגת. כשקראתי את השורה הראשונה בספר חשבתי שהיא נכתבה עלי:

"ברגע שפקח עורך הדין את עיניו הוא ידע שיישאר עייף לאורך כל היום".

הרושם הזה לא קהה בסיומה של הפיסקה הפותחת לספר, שכולה הבטחה לקראת הבאות.
-
בהמשך קשוע מספר על עולמם של עורכי דין ערבים בירושלים, שנראה מגוחך לא פחות מעולמם של אחיהם היהודים בתל-אביב.

"עורך הדין היה מעדיף לוותר על המרצדס ולהסתפק במכונית חסכונית והרבה יותר זולה. הוא חשב על מאזדה מדגם מפואר, אבל ידע היטב שהוא אינו יכול להרשות זאת לעצמו. גם בימים הקשים שלאחר רכישת הדירה, הוא ידע שאם לא יחליף את מכוניתו במכונית טובה יותר מזו שקנה מתחרהו, הדבר יכול לסמן נסיגה מבחינתו. הוא חייב לעשות הכל על מנת להישאר בתודעה כפליליסט הערבי מספר אחד בעיר. ומרצדס שחורה מפוארת היא חלק מהדרך להצלחה. אם מתחרהו קנה ב-מ-וו חדשה עם מנוע 5 ליטר, הוא יהיה חייב לרכוש מרצדס עם מנוע 7 ליטר. אם למתחרהו יש חיישני רוורס, הוא יהיה חייב להוסיף גם ערכת די-וי-די מוכנית במשענת הראש של המושבים הקדמיים. עורך הדין לא מתקשה לעמוד בהחזרים החודשיים של ההלוואה שלקח כדי לממן את רכישת המכונית, אבל הוא בהחלט היה יכול להרגיש מעט פחות לחוץ, ולהיות קצת יותר בררן בתיקים שהוא לוקח על עצמו, אילו היה מוותר על המרצדס. אבל הוא לא יכול".

=
-
צרימה ראשונה התחלתי לחוש בעמוד 21, בו מסופר על טארק, עורך הדין השכיר של גיבורנו, שנשלח על ידי הבוס "לעתירה ראשונה בבית הדין הגבוה לצדק" ו"חזר משם עם תחושת ניצחון וצו מניעה זמני". יקשה להסביר לאנשים מחוץ למקצוע את אי הנוחות שמעורר התיאור הזה.
-
לא אשפוט את קשוע לחומרה על הטעות במינוח, המתייחסת ל"בית הדין הגבוה לצדק" במקום ל"בית המשפט הגבוה לצדק". גם לא אשפוט אותו לחומרה על הטעות השנייה במינוח המתייחסת לסוג הצו שטארק קיבל: בעתירות לבג"צ ניתן לבקש "צו ביניים" ולא "צו מניעה זמני". ואני אפילו לא אתלונן יותר מדי על הרעיון התמוה שערבי יזכה לקבל בבית משפט ישראלי צו כמבוקש. למרות הכל מדובר בפרוזה ומותר קצת להמציא.
-
במשפט שבא לאחר מכן מסופר שעורך הדין השכיר עובד "תמורת משכורת חודשית ועשרה אחוזים משכר הטרחה שגבה המשרד על התיקים שבהם טיפל". גם תנאי ההשתכרות האלה נראים לי תמוהים, אבל ניחא.
-
בעמוד 26 מסופר שעורך הדין "שקד על כל פתקאותיו קרא פסקי דין, תקדימים, עיין בפרוטוקולים של דיוני בית המשפט ושקד על ניסוח כתב הגנה בעבור איש החזית העממית מהעיירה סלפית שהואשם בהשתייכות לחוליה שירתה לעבר כלי רכב ישראליים באחד הכבישים העוקפים בשטחים". ואולם, בהליך פלילי לא מוגש כתב הגנה. למעשה, גם אם היה מדובר בהליך אזרחי, אזי כתב הגנה מוגש בתחילת ההליך ולא לאחר דיונים רבים כפי שמתואר בהמשך הפסקה בספר.
-
אז גם אם כל טעות כשלעצמה היא זניחה, הצטברות אי הדיוקים האלה מרגיזה אותי. האם תלונותיי קנטרניות? כנראה שכן. ובכל זאת, היה אפשר לצפות שספר שבמרכזו עומד עורך-דין יועבר לעיונו של איש מן המקצוע בטרם יירד לדפוס.
-
ולא שכל כך קשה למצוא עורכי דין בימינו. הרי רק השבוע הוסמכו 2,168 עורכי דין חדשים, כאשר נראה שלא ירחק היום ולצדו של גדעון האוזנר באמת יעמדו ששה מיליון קטגורים.
-
בקיצור, מבאס, בעיקר משום שכאמור חוויית הקריאה בספר היא נעימה למדי. ועכשיו, ברשותכם, אחזור לקרוא.