עכ
כאמור, ההתרגשות היא רבה, ולמיטב זכרוני לא היה לה בקרבי אח ורע מאז התחלתי (לא) לקרוא פסקי דין. הרעיון המתועב של הקמת בית סוהר פרטי טרד אותי עד מאוד במהלך השנים האחרונות. האמת היא שניסיתי להימנע מלחשוב על הנושא משום שעצם המחשבה עליו חוללה שמות בבטני.
גד
פיקפקתי באפשרות שהרעיון הזה יסולק בדרך של חקיקה (יש לציין כאן לטובה את ח"כ שלי יחימוביץ, ח"כ דב חנין וח"כ דוד אזולאי שדווקא ניסו; ויש לגנות את השר גלעד ארדן ששם מקלות בגלגלים, ואולי יזכה לטיפול מיוחד בפוסט נפרד). וגם פיקפקתי בסיכויי העתירה שהגישה חטיבת זכויות האדם של המכללה למשפטים ברמת-גן להתקבל. והנה טעיתי.
גד
=
גד
קשה להפריז בחשיבות הכרעת בית המשפט העליון מאתמול. בעיני זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון מבטל חוק של הכנסת תוך שהוא אומר "הכרעתך הערכית לא ראויה: היא פוגעת בזכויות אדם ודינה לעבור מן העולם". עד כה העליון פסל רק זוטות של חוקים, תוך שהוא לא התריס באופן בוטה נגד הערכים בשמם פעל הרוב שהעביר את החוק, אלא הוא רק אמר שנשכח עניין קטן כזה או אחר שראוי להתייחסות. הפעם מדובר בביטול של חוק שלם, שהיה פרי של עבודת חקיקה רצינית למדי, וביטא עמדה ערכית (איומה ונוראה) ברורה. בנוסף מדובר בעניין בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת. ואכן כבר ניתן לשמוע, שלב לבייב, היזם של בית הסוהר הפרטי, שוקד על תביעת הפיצויים שלו*.
כג
גד
זו שעתו היפה של בית המשפט העליון, בה הוא מגן על המיעוט (אסירים) שהרוב הדמוקרטי לא ממש טרח להתחשב בזכויותיו. (למען האמת הדבר תמוה – הרי נראה שסטטיסטית הסיכויים שמי מחברי הכנסת ימצא עצמו בכלא הם גבוהים יותר מהסיכויים שמי מקוראי הבלוג הזה יישלח לצינוק). גם צריך לציין שבמידה מסויימת פסק הדין הזה ניצב מול הגל הציבורי האחרון שמגלה התלהבות יתירה מהחמרת הענישה והיחס לאסירים. בתוך כך ניתן להזכיר את שביעות הרצון הרחבה והדוחה מהתאבדותם של עצירים בבית המעצר וכן את הצעת החוק שחבורת חברי כנסת אופורטוניסטים ולא-חכמים הציעה, להטלת עונש מוות לרוצחים-שמעשיהם-הגיעו-לכותרת-הראשית-בעיתון.
גד
=
גד
ודווקא בשעה יפה זו אני רוצה לקלקל. כזה אני. פסק הדין הזה חשוב מאוד בגלל הנושא הקונקרטי שהוא עסק בו. ואולם אני לא בטוח שנסתם סופית הגולל על האפשרות של הקמת בית סוהר פרטי בישראל. בנוסף, לא צריך להפליג במשמעויות הרחבות של פסק הדין: אני מתקשה לראות את הממשלה מרסנת את מגמת ההפרטה הלא נגמרת שלה, ואני מתקשה לראות את בית המשפט העליון מתערב בענייני הפרטה כאלה ואחרים, מה גם שאני מניח שרוב שופטיו הם דווקא אוהדי ההשקפה הכלכלית והחברתית העומדת בבסיסה.
גד
=
גד
סטודנטים למשפטים גדלים על האתוס שיש בתפקידו ובכוחו של בית המשפט העליון להציל את האומה מעצמה, כאשר מתעצמים בה יסודות בלתי-דמוקרטיים. הם הוגים בינם לבינם בכללים ובדוקטרינות המשפטיות שיאפשרו לבית המשפט לעמוד על רגליו ברגע האמת, ולמנוע את המפולת, אותה מפולת שכזכור רפובליקת ויימאר קרסה כתוצאה ממנה.
גד
האתוס הזה הוא לא נחלת פרחי משפטים בלבד, אלא הוא אפילו מאפיין שופטים עליונים בולטים. ניתן לציין בהקשר זה את השופט יואל זוסמן (בפסק הדין שפסל את הרשימה הערבית "אלארד" בשנות הששים), את השופט אדמונד לוי (בחוות הדעת התמוהה שנתן בפסק הדין בנושא ההתנתקות) ואת השופט מישאל חשין (בחוות הדעת התמוהה לא פחות שנתן בפסק הדין מ-2006 בנושא גיוס בחורי הישיבות). אפילו השופט אהרן ברק, שאין מיומן ממנו בעמידה על מגבלות הכוח, היגג בנושא אי שם בסוף שנות השמונים.
גד
מתוך מודעות מלאה לחוק גודווין, לא נותר לי אלא לחזור לספרו של סבטיאן הפנר סיפור של גרמני 1914-1933 (תרגום: שולמית וולקוב).
גד
=
גד
סבסטיאן הפנר, גרמני (לא יהודי, חלילה), מתאר בספרו (משנת 1939) את עליית הנאצים בגרמניה. הפנר לא חיבב את הנאצים והוא היגר מגרמניה בשנת 1938. הוא מציין: "מה שהציל אותי היה האף שלי". הוא ידע להריח את האסון שמביאים עמם הנאצים.
גד
=
גד
הפנר הצטיין בלימודי המשפטים והוא התמחה בבית המשפט העליון בגרמניה בדיוק כאשר הנאצים עלו לשלטון. הוא מספר על המתחולל בבית המשפט:
"מוזר היה לחזור ולשבת בבית המשפט, באותו אולם כמו תמיד, על אותם ספסלים, ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. אותם שומרים ניצבו בדלתות ושמרו על כבוד בית המשפט כמו תמיד. אפילו השופטים היו ברוב המקרים אותם שופטים. אמנם השופט היהודי בהרכב בית המשפט העליון שלנו לא הופיע יותר, כמובן, אך הוא לא פוטר, שכן היה כבר זקן למדי ושימש כשופט עוד בתקופת הקיסרות. תקעו אותו במשרד הטאבו או במחלקת החשבונות של אחד מבית משפט השלום האזוריים. במקומו ישב בהרכב שלנו, חריג באורח מוזר בין השופטים הוותיקים של בית המשפט העליון, שופט צעיר מבית המשפט השלום, בלונדיני, גבוה ואדום-לחיים. אם שופט בית המשפט העליון הוא מעין אלוף, הרי ששופט שלום הוא בערך סגן. הכל התלחשו, שמחוץ לעבודה הוא היה קצין ס"ס. הוא הקפיד לברך את כולם במועל-יד נמרץ ובקריאת 'הייל היטלר' קולנית, ונשיא ההרכב ושאר השופטים הזקנים השיבו איכשהו בניפנוף-יד ומילמלו משהו לא ברור. בחדר ההתייעצויות, בשעת ארוחת הבוקר, נהגו השופטים בדרך כלל לפטפט ביניהם קצת, בשקט ובניחותא, כמקובל בין זקנים משכילים, על ענייני דיומא או על אנשים אחרים במערכת המשפט. כל זה נפסק כעת לגמרי. בהפסקות בין הדיונים הם ישבו ואכלו את הסנדוויצ'ים שלהם בדממה מוחלטת.
דש
לעתים קרובות התנהלו גם הדיונים עצמם באורח מוזר. השופט החדש הסביר משהו בענייני חוק בקול צלול ובביטחון עצמי, ובעוד הוא נואם היינו אנו המתמחים, אמונים על חומר הבחינות הטרי שלנו, מחליפים בינינו מבטים. 'וכי לא פסחת במקרה, עמית נכבד, על סעיף 816 בחוק האזרחי?' אמר לבסוף נשיא ההרכב במלוא האדיבות, ואילו השופט העליון החדש, קצת בדומה לתלמיד שמצא עצמו לכוד בבחינה, דפדף במבוכה בספר החוקים שלו, ולבסוף הצליח לענות בקול ערני ועליז: 'אה, כן, נכון. אז בעצם זה הכל בדיוק להיפך'. היו אלה ניצחונותיה הקטנים של שיטת המשפט הישנה.כג
היו גם מקרים אחרים, מקרים בהם סירב השופט החדש להודות בטעותו, ובהסבירו לעמיתיו המלומדים שהמשמעות קובעת ולא אותיות החוק היבש, טען ברהיטות ובקול רם מדי שלסעיפים הישנים אין עוד תוקף כלל. הוא ציטט את היטלר, ובמחוות של שחקן תיאטרון צעיר התעקש על איזו פסיקה מופרכת בעליל. היה זה מעורר רחמים להתבונן בפניהם של השופטים הוותיקים. קשה לתאר את המצוקה ששידרו שעה שהשפילו את מבטם את התיקים שלפניהם, נאחזים באצבעות מעוותות בקלסרים המשרדיים ובפיסות הנייר-סופג שעל שולחנם. על נאומים כאלה שנאלצו כעת לשמוע כמופת של חוכמה הם נהגו להכשיל ללא היסוס מועמדים לשירות המדינה. אבל מאחורי הנאומים האלה ניצבה כעת המדינה במלוא כוחה והסתתר איום בפיטורין בגלל 'חוסר אחריות פוליטית-לאומית', וכן קשיי פרנסה, מחנה-ריכוז... השופטים כיחכחו בגרונם: 'כמובן, דעתנו ממש כדעתך, עמית נכבד, אך הרשה נא לנו להסביר...' לא נותר להם אלא להתחנן למעט הבנה בכל הקשור לספר החוקים האזרחי של גרמניה ולהציל את מה שעוד ניתן להציל.גד
כך פעל בית המשפט העליון בברלין, שנת 1933. היה זה אותו בית משפט עליון שלפני מאה וחמישים שנה היה פרידריך הגדול משליך את שופטיו לכלא אם העזו לפסוק בניגוד לדעתם המקצועית ועל-פי הוראות הממשלה. כל תלמיד בית ספר בפרוסיה מכיר עד היום את האגדה מאותו זמן, סיפור אמיתי פחות או יותר, שקיבע את שמו הטוב של בית המשפט הזה: כשפרידריך בנה את ארמון סַנְסוֹסִי, הוא ביקש להרוס את טחנת הרוח שעומדת שם עד היום. המלך הציע לטוחן לקנות ממנו את הטחנה, אך הטוחן סירב. הוא רצה להמשיך ולהפעיל אותה. המלך איים עליו שיחרים את רכושו, ועל כך ענה הטוחן: 'אכן יכולת, הוד מלכותו, אלמלא היה קיים בית המשפט העליון בברלין!'".
==============
הערה (23/11/2009): פנו אלי מלשכת הנשיאה ביניש (נניח) והזכירו לי שלפני כשלוש שנים בית המשפט העליון פסל סעיף ב"חוק האנתיפאדה" שנועד להגביל את אפשרותם של פלסטינים תושבי השטחים להגיש תביעות בנזיקין נגד המדינה. זו בהחלט הוראת חוק משמעותית שבוטלה והיא אינה בגדר "זוטי דברים". ואכן מדובר בפסק דין חשוב גם כן. עם זאת יוזכר כי בית המשפט נעתר לעתירה חלקית בלבד (ביטל סעיף אחד, הותיר אחרים), והוא יצר מעין פשרה בין עמדת העותרים לזו של המדינה. בפרשה של בית הסוהר הפרטי מדובר בקבלה מלאה של העתירה ובביטול של חוק שלם. תודה לקרן.
רשומות
כל פעם אני מלאת פליאה על הסבלנות שלך לשבת להקליד קטעים כה ארוכים מספרים. אתה מבוזבז בתור עורך דין: היית צריך להיות קלדנית.
השבמחק(רוזה מרציפן, כרגיל מתעסקת בטפל)
אני לא בטוח שהחשש שלך במקום. התיאוריה המשפטית ששלטה בבית המשפט העליון של גרמניה אז הייתה פוזיטיביזיסטית קיצונית, מה שממש אי אפשר להגיד על העליון אצלנו.
השבמחקרוזה מרציפן - בשביל מה את חושבת יש לעורכי דין מתמחים?
השבמחקאליאב - לאור התגובה שלך יש לי תחושה שלא הבהרתי את עצמי כמו שצריך. לתפיסתי זה ממש לא משנה מהי התיאוריה המשפטית של השופטים. כשיש קטסטרופה הם פשוט לא רלבנטיים. ברק אהב לומר - במידה רבה של צדק - שלבית המשפט אין ארנק ואין חרב. כשזהו מצב הדברים לא צריך לסמוך עליו יותר מדי. אנחנו פשוט צריכים להיות אנשים טובים יותר.
כן, אבל אם המשטר שם לא היה פוזיטיביסטי - יכול להיות שבית המשפט העליון היה פוסל את המפלגה הנאצית מלרוץ לבחירות, וגומר את הסיפור. החברה שם הייתה חברה שומרת חוק (זה מה שמדהים בכל הסיפור) ומאד יכול להיות שפסיקה כזו הייתה משנה את מהלך ההיסטוריה (ברור לי שהטיעון אנכרוניסטי אבל עדיין).
השבמחקאליאב - אז אני מסיק שאנחנו דווקא מבינים האחד את השני, רק פשוט לא מסכימים. אתה כנראה איש אופטימי ואני, כאמור לעיל, Party pooper.
השבמחקאגב, אם גם זה לא היה ברור: עניין הנאצים לא ממש מטריד אותי ביחס לישראל. מה שמטריד אותי הוא שמסתובבים פה יותר מדי אנשים שהפקירו את הזירה הפוליטית מתוך מחשבה (לדעתי מוטעית) שהזירה המשפטית היא זו הרלבנטית.
לא הבנתי איזו זכות יש לשופטי בית המשפט לבטל את החוק הזה. גם אם מדובר בחוק מזעזע ומטריד, אין הדבר אומר שבית המשפט יעשה נכון אם יבטלו, שכן הוא לא מוצא נימוק משפטי משכנע. הרי מעצם העובדה שבתי הסוהר יעברו לידיים פרטיות לא נובע בהכרח שתופרנה זכויות אדם ואזרח. זה מגוכך לבסס את הפסילה על בסיס זה (למיטב הבנתי זה היה הנימוק).
השבמחקלסיכום:
יש הרבה חוקים גרועים. לא תמיד אפשר למצוא סיבה משפטית לבטלם, גם אם אנחנו נורא רוצים.
אנונימי - אני מציע ששנינו נקרא את פסק הדין ונלמד ממנו יותר. בכל אופן כאן מדובר בהעברת סמכויות שלטוניות ממדרגה ראשונה לידיים פרטיות - סמכויות שבהגדרתן פוגעות בזכויות אדם. בעולם המודרני למדינה יש את המונופולין על האלימות ואילו כאן המדינה רצתה להעביר אותו (את חלקו) הלאה.
השבמחקואני ברוב טיפשותי חשבי שלמרוקאים ולקווקזים יש את המונופולין על האלימות.
השבמחקועכשיו לעניין: המונופול על אמצעי הכפייה אינו אקסיומה שאנחנו בהכרח צריכים לקבל כמובנת מאליה. אומנם למדנו את זה בשיעור אזרחות או באוניברסיטה, וזה נשמע מאד יפה, אבל זה שאיזה גרמני אמר את זה מתישהו לפני 100 שנה בערך בפרוסיה, זה לא אומר שזה כלל אצבע שאם עוברים עליו תתמוטט המדינה וצריך לפסול כל חקיקה שאינה עולה בקנה אחד עם העקרון הזה. בסך הכל רוצים להעביר את בתי הסוהר לניהול פרטי.
אף אחד לא ישכנע אותי שדווקא המדינה היא זו שיוכלה לשמור הכי טוב על זכויות האדם והאזרח, אדרבא, יהיה הרבה יותר קל לשכנע אותי דווקא את ההפך.
ושוב, אני לא תומך נלהב של החוק, אני רק חושב שהפתרון לכך אינו משפטי.
אנונימי,
השבמחקיש משהו מעניין בדבריך על "חוק מזעזע ומטריד", ועל כך שאין די בתיוגו של חוק ככזה על מנת להביא למסקנה שניתן לפסול אותו.
כידוע, פקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה אשר המקבל אותה חייב לסרב לציית לה. איך נזהה פקודה בלתי חוקית בעליל? זו תהיה פקודה אשר מעליה יתנוסס דגל שחור, אמר לנו בית המשפט העליון. כלומר, במקרה כזה, די בכך שהפקודה היא מספיק מזעזעת ומטרידה בכדי להביא לתוצאה (המשפטית) של ריקונה מכל סמכות לכפות את עצמה על מקבל הפקודה.
אני חושב שכאשר מכניסים ערכים כמו אלו שחוק יסוד: כבור האדם וחירותו מתיימר להגן עליהם, לתוך השדה המשפטי (וזה בדיוק מה שחוק היסוד עושה), המשמעות היא שאתה נותן לבית המשפט העליון את ערכת הכלים שבאמצעותה הוא יכול להגיד "העניין הזה מספיק מזעזע ומטריד בכדי שאני אתערב". זו סיבה משפטית לבטל את החוק, אלא שכאן (אולי בניגוד למקומות אחרים) הקשר בין ההכרעה המשפטית והעמדה הערכית בולט במיוחד.
השאלה אם זה באמת כל כך מזעזע ומטריד. מודלים של בתי כלא פרטיים קיימים בהרבה מדינות בעולם. הניסיון מלמד שהדבר לא פועל כל כך טוב, במיוחד מבחינה כלכלית. למיטב ידיעתי לא נרשמו הפרות בוטות של זכויות אדם, לפחות לא באופן משמעותי יותר מאלו שביצעה המדינה בעצמה.
השבמחקאו במילים אחרות: זה לא כל כך יעיל להפריט את בתי הכלא, וניסיונן של מדינות אחרות מלמד שהדבר ככל הנראה מיותר. כלומר, מדובר בחוק לא כל כך טוב. האם זה אומר שיש צידוק לפסול אותו מבחינה משפטית? האם מדובר ב"דגל שחור"?. לדעתי זו הגזמה בוטה לומר שהחוק "מזעזע ומטריד" ומתנוסס מעליו דגל שחור.
אני לא רואה כיצד ניתן לקבוע שהפרטת בתי הכלא תתנגש עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אם היה בסיס רציני לטיעון, אזי הייתה לביהמ"ש העליון סמכות בעניין, אך לא כך הדבר.
אני בהחלט חושב שצריך לשים מגבלות על חקיקה דבילית ו/או מושחתת ועל החלטות ממשלה שערורייתיות, אולם בית המשפט העליון לא תמיד יכול לספק את התשובה.
אנונימי - תגובותיך מעניינות, אך אשמח אם תעשה שימוש בכינוי קצת יותר קונקרטי מ"אנונימי". אם קשה לך לחשוב על כינוי מתאים אני מציע "חבצלת".
השבמחקלגוף הדברים - הדיווחים על המתרחש בבתי כלא פרטיים בארצות הברית הם מזעזעים. אבל האמת היא היא שאני לא צריך את המידע האמריקאי: "בעיית הנציג" כאן, של סוהר שרוצה שאסיריו יהיו בכלא לכמה שיותר זמן ומבלי שיהיה לו תמריץ לשקמם, משום שהוא מרוויח משהותם שם (ולפי ההסכם עם לבייב, כמדומני, היה עליו לקבל 49 דולר לראש ליום מאסר) היא כל כך מובהקת עד שדי בה כדי לדעת ששום דבר טוב לא ייצא מזה.
אני מסכים איתך שההכרעה של בית המשפט העליון היא הכרעה ערכית, ואני מסכים איתך שהיא חריגה, בעיקר בהתחשב בעובדה ש"המשפט המשווה" מאפשר הקמת בתי סוהר כאלה, ושהיה ניתן לקרוא אחרת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
אני אגיד את האמת - אני אישית חושב שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא רק שלא סייעו להגנה על זכויות אדם בישראל (כפי שאני תופס אותן) אלא ההיפך הוא הנכון. למעשה עד פסק הדין בו מדובר סברתי שראוי לבטלם. את חוק יסוד חופש העיסוק אני עדיין חושב שצריך לבטל. לגבי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אני עכשיו מתחיל להתלבט.
אלמוני,
השבמחקלא שמעתי שום דבר טוב על שום מודל של בית כלא פרטי בשום מקום בעולם. רק דברים רעים, ואפילו רעים מאוד, הן בהיבט של התנאים בבתי הכלא והן בהיבט של סיכוייהם של אסירים לחזור לחיי פשע לאחר השחרור.
צריך לשים לב לך שכאשר יש לך גוף פרטי שיש לו אינטרס כלכלי בהגדלת מספר האסירים (ובעקיפין, אגב, בהמשך קיומה של פשיעה חמורה), לא יכול לצאת מזה שום דבר טוב. בארצות הברית נחשפו, למיטב זכרוני, מספר מקרים שבהם חברות שהפעילו בתי כלא פרטיים שלמו שופטים על מנת שישלחו עבריינים מורשעים למוסדות שהן מנהלות. אני לא יודע אם הן שילמו גם על עצם ההרשעה, אבל זה מספיק קרוב. וכל זה, כאמור, בלי שדיברנו בכלל על התנאים בבתי הכלא האלה.
בית המשפט העליון הוא באמת לא תמיד הכתובת לריסון הטמטום החקיקתי. בית המשפט העליון עצמו אינו מתייחס לעצמו כאל כזה (ולראיה: ב-14 השנים מאז שבית המשפט יצר לעצמו את הסמכות לפסול חוקים בנימוקים חוקתיים הוא פסל רק 5 חוקים). בית המשפט העליון מקפיד מאוד בכבודה של הכנסת ומתרחק ככל שהוא יכול מהתערבות במלאכתה. את הטמטום החקיקתי צריך לרסן, כמו שכתב יפתח בצדק, בזירה הפוליטית ולא בזירה המשפטית, ואני חושב שבית המשפט העליון מאוד מודע לזה.
ואם אוסיף על זה - התברר גם שהלובי הגדול ביותר בארה"ב להחמרת מדיניות הענישה במדינות שונות הוא של החברות שמנהלות את בתי הסוהר הפרטיים.
השבמחקזאת אומרת - כמו גוף כלכלי, לא זו בלבד שיש להם אינטרס להשקיע פחות באסירים (שיקום, תנאים וכיוצב'), שיש להם אינטרס שיהיו יותר אסירים ויותר זמן - הם גם משקיעים כסף בלהגדיל את רווחיהם בעתיד.
אם היה מדובר ברגולציה שתעדיף בלנדרים על פני מעבדי מזון, הייתי חי עם זה בסדר. אבל כאשר האינטרס הכלכלי של חברה מביא לשינוי החוק הפלילי - יש כאן אלמנט מטריד ביותר.
אגב, ביקורת אפשר לתת בהחלט על בג"ץ ועל המדינה. ארוך ככל שיהיה, אין כל סיבה למשוך את הדיון במשך 5 שנים. במקרה הזה זה גרם לנזק כלכלי אדיר ומיותר. הביקורת היא גם על המדינה - שהיה עליה להקפיא את הפרוייקט עד לקבלת הכרעה.
אני אמנם מגיבה קצת באיחור אבל better late than never וזה באמת נושא חשוב.
השבמחקיש לפסק הדין חשיבות גם מבחינה תקדימית ברמה הבינלאומית, והיכולת של מדינות להפריט נושאים שעד כה היו חלק מהמחויבות הבסיסת ביותר של כל מדינה לאזרחיה.
נושא אחר שפסק הדין העיר את עיני לגביו זה שהיום המדינה משלמת על כל אסיר כ270 ש"ח ליום. המדינה דרך אגב זה אני ואתה. זה מרגיש כמו סכום אסטרונומי. חייבת להיות דרך שלא מפרה את הזכויות הבסיסיות של האסירים ובו זמנית הופכת את הסכום שמוציאים בישראל על כליאה למשהו קצת יותר שפוי.
ושוב סליחה על ההצתה המאוחרת
אין מה להתנצל. אני עוד לא גמרתי עם פסק הדין הזה ועוד אדון בו.
השבמחקעניין ה-270 שקל ליום הוא מעניין. כלומר אסיר, עולה למדינה בחודש משהו כמו 8,000 שקל, שזה משכורת לא רעה, נניח, של סוהר בבית הכלא.
אין לי את העובדות מולי כרגע, אבל נשמעו טענות שההפרטה כלל לא תוזיל את העלויות. וגם אם היא תוזיל במעט, הרי שתהיה לה השפעה שלילית (בעיני) במישור החלוקתי, משום שאני מניח שסכום של 8,000 היה מחולק על ידי החברה הפרטית בין שני עובדים או יותר, ואת החיסכון בעל בית הכלא היה לוקח לעצמו.
אבל אפשר לחשוב בכיוון שונה לגמרי: ניתן לומר שרצוי שעלויות הכליאה תהיינה גבוהות - וזה כדי שהרשויות תירתענה מכליאת יתר של אזרחים. כלומר, אחת הדרכים לשמור על חירות האזרח היא בדרך של שמירה על יוקר הפגיעה באותה חירות.