יום שבת, 3 ביולי 2010

אבל גם הוא, כמו כולם, פשוט עבר ונעלם

(העובדה שנבחרת אורוגוואי העפילה לחצי גמר המונדיאל הופכת את ה-0:0 שנבחרת הטריקולד סחטה ממנה ביומו הראשון של הטורניר להישג שיש להתגאות בו, הלא כן?)

-

=

-

ישבתי אתמול בבוקר בבית קפה בשדרות רוטשילד, עם הפנים לכיוון השדרה, וסקרתי את עיתונות סוף השבוע. בעודי קורא את הטור של סיד קשוע על בנו המשתכנז, חלף לנגד עיני בחור חמוד עם חולצה של נבחרת הטריקולד ועם נעלים ורודות.

-

הבחור חלף פעם נוספת, חצי שעה לאחר מכן, כאשר השתוממתי למקרא הריאיון ב"7 לילות" עם שמוליק קראוס. לגבי יוצרים כמו שמוליק קראוס תמיד עולה הדילמה עד כמה צריך להכיר להם תודה או לאהוב אותם על היותם יוצרים גדולים, וזאת נוכח היותם אנשים קטנים במיוחד. קראוס די משכנע בריאיון שלא צריך לאהוב אותו.

-

ובכל זאת היה בכתבה רגע אחד של נחת. קראוס אמר מה דעתו על כמה וכמה מהיוצרים המשמעותיים בישראל. דעתו שלילית.

"חיים חפר לא (מוכשר). הוא כותב יפה מאוד, כתב לי ארבעה שירים נהדרים, אבל הוא אוהב את הוויסקי. לא היה מוכן לוותר על הוויסקי"

חיים חפר התבקש לתת תגובתו:

"דווקא שמוליק קראוס הוא אחד שהיה לו קשה להיפרד מהבקבוק. אני שותה כוס אחת או שתיים ליום, לפי המלצות הרופאים".

תגובתו של חפר הזכירה לי ריאיון שנערך עמו באותו מוסף לפני מספר חודשים. כך נפתח הריאיון:

"שאלה: זה וויסקי שאתה שותה על הבוקר?

חפר: את בטוחה שזה בוקר?"

=

-

עניינו של הבחור החמוד העסיק אותי קצת משום שנעלים ורודות כבר יש לי, ומשום שבדיוק השבוע שקלתי לרכוש חולצה של נבחרת הטריקולד. כמו שסיפרתי לכמה מחבריי הייתי בחנות של אדידס, והייתי -ככה- קרוב לרכישת החולצה. הסברתי שככל שהם מבקשים לדעת מה זה "-ככה- קרוב", אזי התשובה היא 199 ₪. ויתרתי.

-

חבר אחד תהה אם לאור ביצועיה המחרידים של נבחרת הטריקולד החולצה לא נמכרת במכירת חיסול. רועי מצדו תהה אם כבר אין מכירת חיסול של החולצה לאור ביצועיה המחרידים של הנבחרת שצפויים ביורו 2012.

-

=

-

לאחר שסיימתי את ענייני בבית הקפה התחלתי ללכת בשדרה לכיוון צפון. קצת אחרי הצומת עם רחוב שיינקין הלכתי וממולי הגיח בחור אחר, שדווקא לא לבש חולצה של נבחרת הטריקולד, אלא חולצה לבנה. אולי הוא הבקיע גול, הוריד את חולצת הנבחרת במסגרת החגיגות, ונשאר עם החולצה הלבנה שמתחת [אגב, מי האידיוט שקבע את האיסור על שחקנים להוריד חולצה לאחר שהבקיעו גול?].

-

בעוד הבחור הלך לכיוון הנגדי ביקשתי לעיין במידותיו הטובות. הוא מצדו, גם כן שלח מבט, בין אם כדי לעיין במידותיי הטובות-פחות, ובין אם כדי להבין למה אני קצת בוהה בו.

-

חלפנו זה על פני זה, ולאחר הליכה של שני מטרים סובבתי את ראשי, הפעם כדי להמשיך במלאכת העיון אבל מזווית אחרת. בעוד אני מביט לאחור על הבחור, התברר לי שהבחור עשה את אותו הדבר. סובבתי את ראשי לכיוון הליכתי, התקדמתי חמישה מטרים ושוב סובבתי את ראשי לעברו, ושוב התברר לי שהבחור עשה את אותו הדבר. נעצרנו. היינו במרחק של 15 מטרים לערך. הוא אמר דבר מה שלא הבנתי אבל פירשתי אותו כ"מה אתה רוצה?"

-

השתפנתי. אמרתי, "פשוט נראית לי מוכר מאיזשהו מקום" בטון שאמור להישמע כאילו התכוונתי לזה.

-

המשכנו כל אחד לדרכו.

-

תחושת ההחמצה מילאה אותי, ולא נותר לי אלא לשיר לעצמי את השיר "כל יום אני מאבדת (בחור יפה ברחוב)" שכתבה רימונה די-נור ושרה כל-כך יפה חוה אלברשטיין.

-

-

<

2 comments:

  1. יופי של שיר, לא היכרתיו

    השבמחק
  2. גם אני כל יום מאבדת...

    השבמחק