שמאלנים. הם בשום מקום

יוסי שריד התראיין לפני מספר ימים ל"הארץ" לרגל צאת ספרו החדש, והוא סיפר שבעוד כחודשיים ימלאו לו 70, שזה לטענתו גיל בלתי מתקבל על הדעת.

"התחלתי מאוד צעיר את הכל, בכל מקום הייתי הכי צעיר והייתי ילד הפלא [...] בהדרגה נכנסתי לחדרים והייתי מסתכל על סביבותיי ורואה שאני כבר לא בין הכי צעירים. אחר כך אתה כבר בכלל לא בין הצעירים, ובסוף אתה מגיע למצב שאתה נכנס לחדר ואם שמעון פרס לא נמצא, אז אתה הכי זקן".

=

אחד הקורסים המיותרים ביותר שלקחתי במסגרת הלימודים באוניברסיטה היה הקורס "זכויות אדם בישראל – השפעת הפוליטיקה על החקיקה והמשפט בהיעדר חוקה" של שולמית אלוני. הקורס, עם שמו הקליט והקולע, לא הצליח ממש לחדש או לעניין, וזאת למרות הזכויות הרבות הרשומות לטובת המרצה. למרבה הצער במהלך רוב השיעורים בהם נכחתי חישבתי את קצי לאחור וחיכיתי למשפט הסיום הקבוע של גב' אלוני, "טוב, ילדים, צאו לשחק בחצר".

החלקים היותר נחמדים בקורס היו אלה שהתייחסו לרכילות פוליטית בת 40 שנה, ובמלים אחרות: לכלוכים על שמעון פרס ועל גולדה מאיר. בין גולדה מאיר לשולמית אלוני היו יחסים לא טובים במיוחד, כאשר אלוני טוענת שברקע הדברים עמדה קנאתה של גולדה ברגליה היפות.

והנה באחד מן השיעורים אלוני דווקא מצאה לנכון להחמיא לגולדה. לצערי עברו מספר שנים מאז השיעור הרלבנטי, והזמנים והשמות נשכחו ממני, אבל רוח הדברים היא כדלקמן: נערכה ישיבת ממשלה אשר דנה באנס סדרתי שהטיל אימתו על נשות הארץ. אחד השרים, חובש כיפה אם זה משנה, הציע להטיל עוצר בשעות הערב על נשות ישראל למען לא ייארע להן כל רע. גולדה מיהרה להגיב ושאלה את השר: למה צריך להטיל עוצר על הנשים דווקא? הרי האנס הוא גבר; שיוטל עוצר על גברי ישראל. עוצר, בסופו של דבר, לא הוטל על אף אחד. אולי ביישובים ערבים.

=

בפסיקתו המיתולוגית בפרשת Brown v. Board of Education קבע בית המשפט העליון האמריקאי כי "Separate educational facilities are inherently unequal", ובכך הוא ביקש לשים קץ למדיניות ההפרדה בין לבנים ושחורים בארצות הברית, מדיניות שהונהגה לאחר מלחמת האזרחים ושאושרה בפסיקת אותו בית המשפט בסוף המאה ה-19.

הפסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי אכן הולידה אינסטינקט – בריא למדי – שגורם לרוב הציבור הליברלי לסבור שהפרדה היא בהכרח הפלייה. האינסטינקט טבוע גם בקהילה המשפטית ישראל, ובפסק הדין בפרשת עאדל קעדאן, שדן בשאלה אם זה חוקי להקים יישוב ליהודים בלבד (התשובה, נניח, היא: לא), התייחס השופט ברק לפסק הדין בפרשת Brown ולביקורת עליו.

ובאמת אני אישית סבור שבעוד שחשדנות היא תמיד דבר בריא, עדיין צריך לבדוק אם אותה הפרדה אכן יוצרת אפלייה. אחד ההיבטים המעניינים בשנים האחרונות בנושא הזה מתייחס לנושא "קווי המהדרין" של חברות האוטובוסים בהם ישנה הפרדה בין גברים ונשים. אלון הראל ואהרון שנרך פרסמו מאמר מאוד מעניין בנושא, מאמר שניתן להתווכח איתו אבל אי אפשר להתעלם מטיעוניו.

הם מזכירים שישנן פרקטיקות של הפרדה שלא נתפסות כמפלות, דוגמת ההפרדה בין גברים ונשים במקלחות ובשירותים ציבוריים. עוד הם מציינים שנשים חרדיות עשויות דווקא לרצות קיומה של הפרדה בינן לבין הגברים, שכן הדבר מאפשר להן לפתח את עצמאותן.

הראל ושנרך טוענים, בצדק רב, שבדומה לסוגייה "השואה – בעד ונגד", כך גם בסוגייה "הפרדה – בעד ונגד" צריך קודם לשאול "הפרדה – כיצד?". כלומר, יתכן שההפלייה שבקווי המהדרין לא נובעת מעצם ההפרדה, אולם ברור שהיא נובעת מפרקטיקת ההפרדה ששולחת את הגברים לקדמת האוטובוס ואת הנשים לאחוריו. הרי ניתן היה לקבוע ההיפך ובאופן מאוד מעניין הרעיון לא עלה.

=

בימים אלה יוצאת רכבת אווירית עמוסה במיוחד של חסידי ברסלב שמבקשים להשתטח על קברו של הצדיק נחמן באומן. בעיתונים מדווח על קומץ אברכים שנצפו בשדה התעופה עם כיסוי לעיניהם שנועד לחסוך מהם את מראותיהם הקשים של בנות ישראל הפחות-חסודות. תמונה של אותם אברכים תמצאו באתר "הארץ", שם יאיר אטינגר מדווח:

"התופעה כבר התגלתה בימים האחרונים למתפללים בבתי כנסת ברחבי בני ברק, בקמפיין צבעוני ל'שמירת העיניים' בדרך אל ציונו הקדוש של רבי נחמן. 'מחייכים כל הדרך לאומן', נכתב בעלון שהופץ בעיר ונועד לשכנע את המאמינים לעטות צעיפים שיחסכו מהם מראות אסורים, ויוליכו אותם בבטחה רוחנית מקסימלית. 'נוסה על ידי רבים ומצאוהו מועיל להפליא', נכתב בעלון, הזרוע תצלומים של חסידים מחויכים, מכוסי עיניים מרצון ומעליהם מטוס ממריא לשחקים".

אטינגר גם מצטט מן ההנחיות של היזמים:

"בכל חנות בדים מבקשים בד לייקרה דק ברוחב 70 ס"מ (בצבע כחול, חום, או שחור), מחירו כ-20 ש"ח. רוחב היריעה הוא מטר וחצי (...) וזה נחוץ כדי שיישב טוב ולא יתנדנד ברוח".

על יתרונות נוספים של בד הלייקרה ניתן ללמוד כאן.

=

אני תופס את הסיפור הזה כסיפור חיובי, ולא רק משום שהוא העלה בת שחוק על שפתותיי. יתכן שהוא מבטא הכרה עמוקה יותר של אנשים, לפיה אידיוטים צריכים קודם כל להעניש את עצמם.