לאחר שעברו להם הפקקים של חנוכה, הפקקים של הסערה, והפקקים של הימים שאחרי חנוכה והסערה, נתקלתי בדרכי הביתה במפגע חדש מסוג שיתוף הפעולה בין עידן רייכל לבין אביב גפן. בשירם החדש הם מכריזים כי "לכל אחד יש זכות לחלום".
=
כל פרח משפטים יידע לומר לכם שבישראל זכות האדם המוגנת ביותר היא הזכות לחופש הביטוי. בית המשפט העליון בעשרים וחמש השנים האחרונות, במיוחד בפסיקתו של השופט ברק, הפך את הזכות לחופש הביטוי לזכות הנשגבת ביותר, כאשר יקשה לחשוב על מצבים בהם היא תיפגע.
אין ספק שמדובר בזכות חשובה, הן למהלך חייו של כל אדם והן למהלך חייה של חברה. אבל האמנם היא כל כך חשובה? למה בית המשפט העליון הישראלי כל כך מגן עליה? האמנם באמת חשוב לנו כחברה לתת דרור ללשונם של גזענים שונים ומשונים מפה ומשם?
סיבה אפשרית היא שעלויות השמירה על הזכות לחופש הביטוי הן מאוד נמוכות. בניגוד לטענות חסרות שחר, מערכת בתי המשפט, ובית המשפט העליון בראשה, מאוד נזהרת – במידה רבה של צדק - מפסיקות שמטילות נטל כלכלי משמעותי על המדינה. אשר על כן כאשר מדובר בזכויות אדם כמו הזכות לבריאות או הזכות לחינוך, שהקפדה עליהן עשוייה לעלות כסף רב, בית המשפט נזהר – במוצהר – מלהגן עליהן. לעומת זאת, למה שלא ניתן לאנשים לקרוא להרג בעלי דירות שישכירו נכסיהם לערבים? הרי גם נצא ליברלים וגם לא יעלה לנו כסף.
=
אז כאמור רייכל את גפן לא מעניקים לנו את הזכות לחופש הביטוי. הם מעניקים לנו את הזכות לחלום. הו, הנדיבות!
=
אייל נווה, מתאר יפה בספרו האתוס הליברלי בחברה האמריקנית את הצמיחה הכלכלית הפרועה של סוף המאה התשע-עשרה בארצות הברית, התקופה בה הופיע הכוח החדש של ה"ביג ביזנס". לא עוד אנשים יחידים שפועלים בשוק תחרותי, אלא תאגידים ששואפים לקנות מונופולין. נווה, כהיסטוריון ששם דגש על הרעיונות המלווים את האירועים, מספר:
"התעצמות הכוח מצאה לעצמה צידוק על בסיס אתוס חדש. אנשי העסקים הגדולים החליפו את האתוס השיוויוני-הומניסטי באתוס המצדיק אי-שיוויון, שונות, והיררכיה על בסיס מדעי. זהו 'הדרוויניזם החברתי', שעשה שימוש בתיאוריות הביולוגיות של דרווין כדי להצדיק את הריבוד החברתי הלא-שיוויוני. את עקרון הברירה הטבעית – 'הישארותם של המתאימים' – תרגמה קהיליית העסקים ל'נצחונם של העשירים'. בשם חוק הטבע הזה היא תבעה שלא להתערב פוליטית או חוקתית בכוחות השוק, שכן על התערבות שכזו תשנה את הסדר הטבעי, תפגע בו ותביא לתוצאות הרסניות".
תורת הדרוויניזם החברתי עשוייה להיות נעימה לאוזנו של מי שהצליח בחייו. אבל מה בנוגע להמונים שלא שפר עליהם גורלם, לפחות לא באופן יחסי? לאנשים כאלה לא נעים לשמוע שחוקי הטבע לא מעניקים להם כל סיכוי. ובעצם זה אולי גם מסוכן להשמיע באוזניהם דברים שכאלה, משום שהם עוד עשויים להפר את סדרי המשטר. אז מה עושים? בשביל זה יש את החלום האמריקני.
"כדי לשכנע את הציבור הרחב השתמשו אילי ההון באידיאולוגיית ההצלחה הקלאסית. בשורת ההצלחה התגבשה כבר במאות ה-17 וה-18 וצמחה משורשים דתיים-פרוטסטנטיים, שקשרו הצלחה ארצית עם גאולה. במאה ה-19 השתמשו בה פוליטיקאים רבים ... בבואם להראות עד כמה דמוקרטית ופתוחה היא החברה האמריקנית, המאפשרת לכל אזרחיה לרדוף אחרי האושר. ועתה, בסוף המאה ה-19, השקיעו דוברי העסקים גדולים משאבים ניכרים בהפצתם של סיפורי הצלחה אישיים, שהוכיחו כי כל מיליונר החל את דרכו כנער עני – וחרוץ".
=
גם רייגן, שהנהיג מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית שביקשה להסיר את הפיקוח שהוקם במשך שנים בעמל רב, הבטיח לבוחריו את הזכות לחלום, וליתר דיוק הוא דיבר על חלומות הרואיים. הוא הוסיף וטען כי אלה הטוענים שבימינו אין גיבורים פשוט אינם יודעים היכן לחפש אותם.
=
והמסקנה, ילדים, היא שלא משנה אם מדובר בפוליטיקאי אמריקני או בזמר ישראלי – אם כל מה שהוא מציע לכם זה את הזכות לחלום אז למעשה הוא לא מציע לכם דבר.
רשומות
תיזהר עם הציטוטים האלה של אייל נווה. לימור לבנת עוד תסגור לך את הבלוג.
השבמחקאני רוצה לחדד:
השבמחקהזכות לחלום אינה דורשת הגנה, כיוון שהיא בדל״ת אמותיו של מוחו של אדם. עקירתה משם לחלוטין לא נתנת, לעומת זכויות אחרות, שהמדינה יכולה למנוע באופן מוחלט.
הזכות הראויה להגנה היא הזכות לקבל אפשרות לממש את החלומות הללו (או לפחות, אלו שניתן בכפוף לחוקי הפיזיקה והקיום האנושי), לפי יכולתו של אדם, באמצעות מתן הזדמנויות שוות. שהן כמובן מגולמות בזכות לחינוך, זכות לבריאות, והזכות לקיום בכבוד.
לא שמרייכל וגפן ציפיתי לדרישה לקיים את הזכויות האלו (ככל שזה נוגע לגפן, זה הוזכר כבר ב־2004: http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=122950)
זכות הוא מה ששלך באופן טבעי, ושיכול תוך שימוש בכח להשלל ממך - חייך, מחשבותיך, פרי עמלך וכיו"ב. משטר צודק מגן על זכויות אלו (ולטעמי מסתפק בכך). חינוך, בריאות וצרכים אחרים אינם זכות, הם צורך - והויכוח האם על המדינה, כמחזיקה במונופול על אמצעי הכפיה, לממש חלק מהצורך הזה, תוך שלילת זכויות של חלק מהאוכלוסיה, הוא ויכוח אחר לגמרי
השבמחקרוגל - לא איכנס איתך לוויכוח, מה גם שאין לי הכלים האינטלקטואלים לשם כך. רק אומר שאין בעיני שום דבר טבעי בקביעה מה טבעי ומה לא, מהי "זכות" ומהו "צורך" ומדוע ה"צורך" כשלעצמו אינו מקים "זכות".
השבמחקאני מכבד את רצונך שלא להתווכח על כך. אולם אני חושב שלמען ההגינות ניתן להסביר את גישתו של בית המשפט העליון בהבחנה בין צורך לבין זכות
השבמחקרוגל - יתכן שאתה צודק ברמת המניעים לפסיקתו של בית המשפט העליון, אבל אציין - בהגינות הנדרשת ממני, שייתכן ואין בה דבר מלבד בורות - שאני לא מכיר את ההבחנה שאתה מדבר עליה בהנמקותיו של בית המשפט העליון.
השבמחק