צ'כוב משוק הכרמל

(האדירכל אילן פיבקו התראיין ל"דה מארקר" בנושא הווילה מעוררת התמיהה של האלוף גלנט: "יש בה משהו שלא מתחבר עם דמות הרמטכ"ל ועם הישראליות". איזה מבנה מתחבר עם דמות הרמטכ"ל בעיני פיבקו? יש להניח שהוא יצביע על הזין שהוא זקף בסוף רמת-גן).

=

ביום שבת נזכרתי תוך כדי נהיגה בפסק דין שלמדתי בשנה א' בבית הספר למשפטים. כשקראתי את פסק הדין בזמנו הוא סיפק לי קורת רוח רבה, ואין שום סיבה שציבור קוראי הבלוג לא ייטול חלק בחגיגה, מה גם שאין לי שום דבר משל עצמי לכתוב עליו בימים אלה.

מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון (ע"פ 147/77) שניתן מפי השופט שלמה אשר לפני כמעט 35 שנים. השפה העברית, וכך גם שפת פסקי הדין, השתנתה בתקופה הזו.

פסק הדין ניתן בערעור של שלוש אחיות, המכונות "המערערות", שהורשעו בגרימת חבלה חמורה למי שמכונה בפסק הדין "המתלונן".

זה הרקע לאירועים נשוא פסק הדין:

"מקורם של האירועים שאירעו ביום 30.9.1976 בסכסוך שהיה קיים בין משפחת המערערות לבין המתלונן. למתלונן חנות למכירת שיפודי בשר צלוי ומשקאות בסימטת הכרמל מס' 31 בתל-אביב, וחנותו זו קיימת כאחת-עשרה שנה. לפני כשנה וחצי פתחו הורי המערערות בחנות השכנה עסק דומה, ואת העסק הזה ניהלה המערערת מס' 1.

למערערת מס' 2 היה דוכן למכירת פירות בקרבת מקום. קרבת שני העסקים ואופיים מצביעים על הִתחרות מסחרית ביניהם ולהתחרות זו הצטרפה עילת סכסוך נוספת - עדותו של המתלונן במשפט פלילי נגד בעלה של המערערת מס' 2. כבר בעבר גרם המתח הקיים להתנגשות בין המערערות ובין המתלונן שכתוצאה ממנה הורשעו שלוש המערערות בגרימת נזק בזדון למסעדתו של המתלונן, וההתנגשות הנוכחית באה כשנה אחרי ההתנגשות הראשונה".

וזה תיאור המאורעות נשוא פסק הדין כפי שתוארו על ידי שופט בית המשפט המחוזי (ולפיכך המערערות הן עדיין רק "נאשמות"):ב

"בערב המקרה קשר המתלונן את תלת-האופניים שלו לעמוד חשמל שליד הכניסה למקלט ציבורי שממול לחנותו. דבר זה לא נשא חן בעיני הנאשמת מס' 2, אשר לה מחסן ליד אותו מקום, והיא פנתה למתלונן ודרשה במפגיע שיסלק את תלת-האופניים משם. המתלונן הסכים, אך בשל היותו עסוק אותה שעה עם לקוחותיו, לא ביצע הדבר מיד. הוא אמר לנאשמת מס' 2 כי יסלק את תלת-האופניים לכשיתפנה. מכאן התפתח דין ודברים תוך קללות הדדיות, והנאשמת מס' 2 התנפלה על המתלונן במכות, החלה להפוך את שיפודי הצלי שעל ה'גריל' ולזרוק אותם עליו. כן הפכה את ה'גריל' שעליו עמדו השיפודים להיצלות. הנאשמת מס' 3 הצטרפה אל הנאשמת מס' 2, ושתיהן תקפו את המתלונן בידיהן, זרקו עליו שיפודים וגם שברו כוסות שעמדו על השולחן. עוד הוא מנסה להדוף את התקיפה המשותפת של הנאשמות מס' 2 ו-3, והנה הצטרפה אליהן הנאשמת מס' 1, לקחה סכין גדולה של המתלונן וניגשה אל מאחורי גבו. אותו רגע לא יכל המתלונן לראותה, אך הוא הרגיש דקירה בגבו ונפל. מיד ברחה הנאשמת מס' 1 עם הסכין בידה ובעת ששכב פצוע עוד המשיכו הנאשמות מס' 2 ו-3 להנחית עליו מכות ובעיטות, עד שבא אביהן וסילק אותן משם. המתלונן הצליח לקום והתקדם לעבר מרכז השוק, לשם נסוג שותפו ... עם תחילת הקטטה, והלה עזר לו להיכנס למונית שהביאה אותו לבית החולים".

למי שמתעניין, ואני מודה שזה פחות חשוב, השאלה המשפטית בפסק הדין היא שאלת אחריותן של האחיות המשפדות לחבלה החמורה שהסבה האחות הסכינאית. ככל שהיה נקבע שהשימוש בסכין הוא שונה מהותית (וחמור יותר) מהשימוש בשיפודים – היו מזוכות האחיות המשפדות מעבירת גרימת החבלה החמורה. ואולם בית המשפט קבע ששלוש האחיות עשו מעשים דומים, גם אם אחת מהן נקטה באמצעים יותר יעילים, ושלושתן הורשעו.

בית המשפט גם דחה את ערעור האחיות על העונש שהושת עליהן:

"בית-המשפט לקח בחשבון את גילן הצעיר של המערערות ואת העובדה שהמערערת מס' 2 הינה אם לששה ילדים ושבעלה חבוש בבית-הסוהר לתקופה ארוכה".

ומהו מוסר ההשכל? אם כבר אוכלים בשר, אז סטייקים עדיפים על שיפודים.