חורף 1986

מרפסת בדירה בעיירה דרומית רחוקה. מסתור הכביסה שנועד באותה העת להגן על פרטיות הדיירים עשוי מאסבסט שיתכן שיפגע בבריאותם בעתיד. ברקע עצים עירומים שמעידים כי החורף בשיאו. על כך תעיד גם חולצת הדרדסים הארוכה של הילד. ולמרות החורף, השמש שופעת ומאירה את החתולה ואת פני הילד. יש להניח כי אותה השמש היא זו שהובילה את החתולה להתיישב בישיבת הרולס-רויס שלה על מעקה הברזל.

מדובר במעשה יום-יומי של החתולה, ואולם הצלם מצא לנכון בכל זאת לטרוח, לשלוף את המצלמה מהארון ולתפוס את הרגע. החתולה נראית מחייכת, ואולם אין בפניה את השרירים הצריכים לשם כך. היא גם נראית כמישירת מבט למצלמה, אבל בו בעת היא עוצמת עיניה כמעט לגמרי, בין אם מחמת אותה השמש שהביאה אותה למרפסת, ובין אם בשל רצונה לנוח מעמל יומה.

הילד עוקב אחרי הצלם. יתכן שהוא זה שהסב את תשומת לב הצלם לרגע שראוי לצילום. הוא יודע שהצלם נטל מצלמתו והתייצב במרפסת עבור החתולה. ובכל זאת הוא מנסה להיכנס לתמונה, לרכב על תהילה לא לו. הניסיון צולח חלקית. חיוך שיני החלב מצליח להידחק לתמונה, וכך גם האף שבמהלך השנים נשרט בצילום. ואולם לחיו ועינו השמאליות נותרו בחוץ. זה עונשו של מי שנדחף למקומות לא לו. הוא גם לא יזכה לציון שמו בגב התמונה.

ובינתים באידלסון 10

ניתן להעלות על הדעת סיבות רבות כנגד ביצוע אאוטינג כלפי הומואים שמסתגרים בארונם, ובדרך כלל בארון הבגדים של אמם. רובן, באופן מעניין, לא ממש משכנעות ברוב מכריע של המקרים.

אחת הסיבות הנטענות להגנת פרטיותו של מי שמצוי בארון, היא חששותיו של האדם מהתייחסות חד מימדית כלפיו. רובנו מבקשים לתפקד בחברה כסובייקטים שלמים ולא כדמויות חד מימדיות. רובנו אנשים בעלי תחומי עניין מגוונים שמנהלים פעילויות שונות ובתור שכאלה אין אנו מעוניינים להיות מקוטלגים לתחום מסויים ממנו לא ניתן לצאת. על רקע הדברים הללו, ועל מנת לא ליפול למשבצת ה"הומו", שכל מעשה שיעשה יישפט על רקע נטייתו, יהיה מי שיבקש מלכתחילה להצניע אותה.

לכאורה מדובר בסיבה טובה: אדם הזוכה להתייחסות חד-מימדית כלפיו חווה חווייה קשה, מעליבה, ויתכן שאף משפילה.

יפתח: איזה מסר מבקש להעביר לי בחור שבא לדייט עם סיגריה מפלסטיק בפה?

רועי: שהוא הומו.

למעשה זו לא סיבה כל כך טובה. הרי אנחנו מתייחסים אל אנשים באופן חד-מימדי כדבר שבשגרה. ישנם אנשים רבים שהם לא יותר מ"המרוקאי", "הגמד", "השמן", "הערבי", "הדוס", "הרוסי", "הבלונדינית" ו"התימני". שמעתי שיש אפילו תכניות טלוויזיה שבנויות על זה. ואם זהו המצב, אז מה מיוחד דווקא בהומואים? נראה שצריך לחפש סיבות טובות יותר כדי להתנגד לאאוטינג.

חיפשתי סיבות שכאלה לפני שנים מספר, במסגרת מחוייבויותיי האקדמיות. החיבור שכתבתי לא ממש מעניין. ההקדמה שרועי נתן לחיבור דווקא כן:

גיל אחז בי עת נתבקשתי להקדיש מספר מילות הקדמה לחיבורו משובב נפש זה של החתול שבפנים. מה לי כי נמצאתי ראוי למטלת-כבירים זו – לא אדע. אך נפלה בחלקי מטלה זו, זכות גדולה זו, ולא אירתע ממנה. ארכין ראשי בתודה, ואפנה אל המלאכה.

חשיבותו של חיבור זה, אין להמעיט בערכה. הסוגיה בה נוגע המחבר, בכולנו היא נוגעת. כל אחד ואחד מאיתנו, יתכן ויוצא מארונו. כל אחד ואחד מאיתנו, יתכן וייתקל באותה תופעה הומוסקסואליסטית, העומדת במרכזו של החיבור. כל אחד ואחד מאיתנו, יתכן והאשים חבר שהחמיץ בעיטת עונשין במשחק כדורגל שכונתי בהומוסקסואליות, ובכך יתכן שחטא כלפיו ב'אאוטינג'.

אודה ולא אבוש – אינני הומוסקסואל. לכאורה, אם כן, אין חיבור זה נוגע אלי. מצוי אנוכי מחוץ לתחומו, והוא מחוץ לתחומי. אך לא לעולם חוסן. יתכן ומי מבני משפחתי, מחברי הקרובים, מידידי הולכי-על-ארבע, ידבק במנהג זה. וברצותי לדעת כיצד אנהג במקרה כזה, האם עלי להחריש או שמא להקים קול צעקה גדולה, חזקה עלי כי אבחן את הדברים לאורו של נדבך חשוב מאין כמותו זה במשפט הקווירים של מדינתנו.

חיבור זה, שהינו בבחינת אירוויזיון לכל נושכי המשפט, בטוחני כי עוד רבות ידובר בו. כה לחי למחבר.

=

לפני ימים מספר, בעודי קורא ספר לתומי (תמיד זה לתומי), קיבלתי דיווח טקסטואלי מרועי שנטל חלק במפגש חברתי. "מ' טוענת שהרבה זמן לא ראתה אותך. היא שואלת אם אתה עדיין הומו".

מדיווחו של רועי הבנתי ש-מ' סבורה שהמפגשים העתיים שלי עמה הם אלה שהופכים אותי להומו. אבל על נרקיסיזם נדבר בפעם אחרת.

השעשוע מהעניין התחלף עם הזמן בדכדוך. מספר ימים לאחר מכן העליתי את הנושא בפני רועי.

יפתח: ישבתם לכם חבורה של אנשים, דמותי עלתה לדיון, וכל מה שהיה להגיד עלי זה שאני הומו?

רועי: גם אמרו שאתה עורך-דין.

צ'כוב משוק הכרמל

(האדירכל אילן פיבקו התראיין ל"דה מארקר" בנושא הווילה מעוררת התמיהה של האלוף גלנט: "יש בה משהו שלא מתחבר עם דמות הרמטכ"ל ועם הישראליות". איזה מבנה מתחבר עם דמות הרמטכ"ל בעיני פיבקו? יש להניח שהוא יצביע על הזין שהוא זקף בסוף רמת-גן).

=

ביום שבת נזכרתי תוך כדי נהיגה בפסק דין שלמדתי בשנה א' בבית הספר למשפטים. כשקראתי את פסק הדין בזמנו הוא סיפק לי קורת רוח רבה, ואין שום סיבה שציבור קוראי הבלוג לא ייטול חלק בחגיגה, מה גם שאין לי שום דבר משל עצמי לכתוב עליו בימים אלה.

מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון (ע"פ 147/77) שניתן מפי השופט שלמה אשר לפני כמעט 35 שנים. השפה העברית, וכך גם שפת פסקי הדין, השתנתה בתקופה הזו.

פסק הדין ניתן בערעור של שלוש אחיות, המכונות "המערערות", שהורשעו בגרימת חבלה חמורה למי שמכונה בפסק הדין "המתלונן".

זה הרקע לאירועים נשוא פסק הדין:

"מקורם של האירועים שאירעו ביום 30.9.1976 בסכסוך שהיה קיים בין משפחת המערערות לבין המתלונן. למתלונן חנות למכירת שיפודי בשר צלוי ומשקאות בסימטת הכרמל מס' 31 בתל-אביב, וחנותו זו קיימת כאחת-עשרה שנה. לפני כשנה וחצי פתחו הורי המערערות בחנות השכנה עסק דומה, ואת העסק הזה ניהלה המערערת מס' 1.

למערערת מס' 2 היה דוכן למכירת פירות בקרבת מקום. קרבת שני העסקים ואופיים מצביעים על הִתחרות מסחרית ביניהם ולהתחרות זו הצטרפה עילת סכסוך נוספת - עדותו של המתלונן במשפט פלילי נגד בעלה של המערערת מס' 2. כבר בעבר גרם המתח הקיים להתנגשות בין המערערות ובין המתלונן שכתוצאה ממנה הורשעו שלוש המערערות בגרימת נזק בזדון למסעדתו של המתלונן, וההתנגשות הנוכחית באה כשנה אחרי ההתנגשות הראשונה".

וזה תיאור המאורעות נשוא פסק הדין כפי שתוארו על ידי שופט בית המשפט המחוזי (ולפיכך המערערות הן עדיין רק "נאשמות"):ב

"בערב המקרה קשר המתלונן את תלת-האופניים שלו לעמוד חשמל שליד הכניסה למקלט ציבורי שממול לחנותו. דבר זה לא נשא חן בעיני הנאשמת מס' 2, אשר לה מחסן ליד אותו מקום, והיא פנתה למתלונן ודרשה במפגיע שיסלק את תלת-האופניים משם. המתלונן הסכים, אך בשל היותו עסוק אותה שעה עם לקוחותיו, לא ביצע הדבר מיד. הוא אמר לנאשמת מס' 2 כי יסלק את תלת-האופניים לכשיתפנה. מכאן התפתח דין ודברים תוך קללות הדדיות, והנאשמת מס' 2 התנפלה על המתלונן במכות, החלה להפוך את שיפודי הצלי שעל ה'גריל' ולזרוק אותם עליו. כן הפכה את ה'גריל' שעליו עמדו השיפודים להיצלות. הנאשמת מס' 3 הצטרפה אל הנאשמת מס' 2, ושתיהן תקפו את המתלונן בידיהן, זרקו עליו שיפודים וגם שברו כוסות שעמדו על השולחן. עוד הוא מנסה להדוף את התקיפה המשותפת של הנאשמות מס' 2 ו-3, והנה הצטרפה אליהן הנאשמת מס' 1, לקחה סכין גדולה של המתלונן וניגשה אל מאחורי גבו. אותו רגע לא יכל המתלונן לראותה, אך הוא הרגיש דקירה בגבו ונפל. מיד ברחה הנאשמת מס' 1 עם הסכין בידה ובעת ששכב פצוע עוד המשיכו הנאשמות מס' 2 ו-3 להנחית עליו מכות ובעיטות, עד שבא אביהן וסילק אותן משם. המתלונן הצליח לקום והתקדם לעבר מרכז השוק, לשם נסוג שותפו ... עם תחילת הקטטה, והלה עזר לו להיכנס למונית שהביאה אותו לבית החולים".

למי שמתעניין, ואני מודה שזה פחות חשוב, השאלה המשפטית בפסק הדין היא שאלת אחריותן של האחיות המשפדות לחבלה החמורה שהסבה האחות הסכינאית. ככל שהיה נקבע שהשימוש בסכין הוא שונה מהותית (וחמור יותר) מהשימוש בשיפודים – היו מזוכות האחיות המשפדות מעבירת גרימת החבלה החמורה. ואולם בית המשפט קבע ששלוש האחיות עשו מעשים דומים, גם אם אחת מהן נקטה באמצעים יותר יעילים, ושלושתן הורשעו.

בית המשפט גם דחה את ערעור האחיות על העונש שהושת עליהן:

"בית-המשפט לקח בחשבון את גילן הצעיר של המערערות ואת העובדה שהמערערת מס' 2 הינה אם לששה ילדים ושבעלה חבוש בבית-הסוהר לתקופה ארוכה".

ומהו מוסר ההשכל? אם כבר אוכלים בשר, אז סטייקים עדיפים על שיפודים.

שתי זוטות של מוצאי שבת

לראשי השב"כ שלום רב,

גם הערב, במהלך השתתפותי בהפגנה שנערכה בתל-אביב, זכיתי להצטלם כמה וכמה פעמים על ידי מיטב אנשיכם.

לא שיש לי בעיה עם זה, והרי איני מסתיר דבר.

עם זאת, תמוה בעיני שאתם ממשיכים לצלם אותי, אף על פי שעדיין לא טרחתם לשלוח לי את תמונותיי מן ההפגנות הקודמות.

מעבר לכך, דעו לכם שלא ממש פשוט מבחינתי להכניס את הבטן פנימה בכל פעם שאני נתקל במצלמה.

תודה על תשומת הלב.

יפתח

=

לרגל ט"ו בשבט הבא עלינו לטובה זכיתי לבקר, לראשונה בחיי, בבית לוינשטיין.

כך גם התוודעתי לראשונה ללוגו היפה של בית החולים.

המסר של הלוגו, אם אני מבין נכון, הוא: אנחנו, כבית חולים שיקומי, נסייע לכם לקום מכיסא הגלגלים ולחזור ללכת. אבל בעניין הטחורים - נגד זה אין לנו מה לעשות.

מהמערות של הרי האטלס

(יש גבינת גאודה-עזים, שאני מאוד אוהב לאכול. איני יודע עליה הרבה פרטים משום שהיא נרכשת במעדניה ולא מגיעה באריזה חתומה. היום במעדניה שמתי לב שעל אריזת החריץ שנפרס מצויין שהגבינה מכילה 50% שומן. אני תוהה מה עלי לעשות עם פריט המידע המעניין הזה. בינתיים רכשתי 250 גרם).

=

באותה המידה שיום בו לא צחקתם ולו פעם אחת הוא יום מבוזבז, כך יום שבו לא פלטתי "אני שונא עורכי דין", הוא יום, ובכן, לא יודע. לא זכור לי יום כזה.

=

הבוס סיפר לי על שיחתו עם חבר, דוקטור לפסיכולוגיה שנוהג לטפל באנשים שיכולים להרשות לעצמם טיפול אצל פסיכולוג שהוא דוקטור לפסיכולוגיה. אותו חבר ניסה לתת סימנים במטופליו עורכי הדין. החבר טוען שעורכי דין הם זהירים על סף הפרנוייה. הוא גם טוען שבכל עניין יש להם נטייה לרדת לפרטים הקטנים, בעיקר אלה הלא-חשובים.

=

עם כל הרצון הרע שמעורב בעניין, חייבים להודות שיש גם טרגדיה בקיום העורכדיני: אנשים נורמליים בדרך כלל פוגשים עורך דין רק בנסיבות לא-טובות, דוגמת סכסוך כספי שהם נקלעו אליו. האירוע המשמח היחיד בחייו של אדם שמעורב בו עורך דין הוא רכישת דירה. וגם אז תפקידו של עורך הדין הוא לעסוק בתרחישים השליליים שעשויים לקרות לאחר חתימת החוזה. אנשים פונים לעורך הדין בדיוק בשביל זה, וכאשר החוזה מבוצע כמו שצריך הם לא מבינים למה בכלל הם פנו לרואה השחורות הזה ולמה צריך לשלם לו. המסקנה היא שמומלץ לגבות את שכר הטרחה מראש.

=

על גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע, כבר כתבתי כאן. הספר מתאר מספר ימים אשר עוברים על משפחת קמינקא, בעת ביקורו של אבי המשפחה בארץ ערב חג הפסח. כל פרק בספר מסופר מפי בן משפחה אחר. אחד מבני המשפחה הוא ישראל קדמי, שנשוי לבתו של אבי המשפחה. רוב בני המשפחה הזו הם אנשים לא נחמדים במיוחד, אבל קדמי בולט באופיו הדוחה, אפילו על רקע הנוף המשפחתי הספציפי. ובעוונותיו הוא עורך דין.

לא.ב. יהושע יש חיבה לעולם המשפט: בספרו הכלה המשחררת הגיבור ריבלין נשוי לשופטת שרודה בו; הגיבור פקיד משרד הפנים במולכו מנהל רומן קצר וכושל עם היועצת המשפטית במשרדו; בפרק הראשון של מר מאני הדוברת מספרת כיצד הצילה את השופט מאני מהתאבדות ובפרק השלישי של אותו הספר נערכת שיחה בין תובע בצבאה של הוד מלכותה לבין קצין בכיר, שאמנם לא רכש השכלה משפטית, אולם הוא משמש בראש הרכב שאמור לדון למוות את הנאשם מאני; וגם בפרק החמישי של "מר מאני" וכך ובמסע אל תום האלף הגיבור מבקש מרבו פסק הלכה, שהוא פסק דין, שיכשיר את מעשיו האסורים.

=

ב"גירושים מאוחרים" יהושע מגלה בקיאות יפה בעולמו של עורך הדין, למשל בקשיים העצומים הכרוכים במציאת מזכירה שתעשה את העבודה כמו שצריך. קדמי מספר על מזכירתו מבלי לחוש מחוייבות של ממש לתקינות הפוליטית שבישראל של תחילת שנות השמונים עדיין לא שמעו עליה:

"היא מרימה את עיניה, מסתכלת בי בקדרות במבט שכבר הבריח מפה לקוחות לא מעטים.

- 'בשביל ארבעים אלף לירות שאני נותן בחודש פלוס כל ההטבות הסוציאליות לא מגיע לי חיוך אחד בבוקר, או שבעד זה אני צריך לשלם בנפרד...'

עד שהיא תופסת את מה שאמרתי, ונותנת לך חיוך מעוות, אתה מתחרט על הבדיחה. על כל עשר בדיחות שאני אומר לה היא תופסת אחת, וגם זה בימים טובים. כשפתחתי את המשרד הפרטי שלי לפני שנתיים, אחרי שנמאס לי לממן את הקדילק של עורך-דין גורדון, יעצו לי בעלי ניסיון, 'קח לך רווקה מיואשת שגמרה עשר כיתות – זה הכי זול וכך אתה גם מבטיח לך משהו שיושב בנאמנות במשרד ולא רץ כל יומיים לקופת חולים עם תינוק חולה', אבל לא הזהירו אותי שכך אתה מבטיח לך מצב רוח קודר קבוע שדבוק לכיסא במרחק חצי מטר ממך ותוספת הגונה לחשבון החשמל.

- 'הגיע הדואר?'

- 'לא'.

הטון המקופח הזה. עדיין לא סולחים לנו שהוצאנו אותם מהמערות של הרי האטלס ונתנו להם קצת ציביליזציה".

=

קדמי גם מדבר על אותה "טרגדיה" של עורכי הדין שהזכרתי קודם ועל הקשר בינה לבין תשלום שכר הטרחה:

- 'טילפן גורן להגיד מתי נשלחה ההמחאה שלא שלח?'

- 'לא'

...

- 'טוב, אז טלפני מייד לגורן ותגידי לו שעדיין לא קיבלתי את הצ'ק שלו, ואם לא ידאג שהצ'ק יגיע לי עוד הבוקר, אני לא הולך מחר לבית הדין הרבני, והוא יישאר נשוי עוד כמה שנים'.

הסכם גירושין מפואר שגמרתי לפני חודשיים. אנשים מתרגזים בסוף שהם צריכים עורך-דין, כי הם תופסים שמה שהוא השיג בשבילם הם יכלו להשיג בעצמם לו היו יותר רגועים. אולי, אבל רק אינטיליגנטים באמת יכולים לדעת שהם צועדים לקראת קיר. הרוב מוכרח להטיח את ראשו ולשכור בסוף עורך דין שיודיע לו בשקט שאי אפשר להזיז את הקיר".

=

במסגרת טיפול בסכסוך של לקוח עם בן משפחתו, נאלצתי להתמודד עם תיק הוצאה לפועל שנפתח כנגדו. הלקוח הסכים לשלם את הכסף (כי הוא הבין שאין לו ברירה) אבל הוא היה לחוץ שהתיק ייסגר מיד. הבעיה הייתה שלא ידעתי כמה זמן יימשך ההליך באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, וסברתי שהדרך המהירה ביותר תהיה בתקשורת ישירה בין הלקוח לבין יריבו, שהוא במקרה גם דוֹדוֹ. שאלתי אותו בתמימות, "אתם בקשר כלשהו?"

הוא השיב לי, "מה פתאום, אם אני רואה אותו אני שובר לו את הראש עם גרזן".

בעיות אישיות

(בסניפי "ארקפה" השונים יש אטרקציה חדשה: נוסף לתפריט סלט קפרזה. האטרקציה אינה בסלט עצמו (לא טעמתי אותו, אולי הוא ראוי כשלעצמו). האטרקציה היא בהאזנה ללקוחות השונים שמנסים לשווא להגות את שם הסלט).

=

השבוע הבוס ערך סבב ראיונות לקראת קבלת עורכי דין חדשים למשרד. הוא שיתף אותי ברשמיו בסיום רצף הריאיונות. בפרט הוא דיבר על מועמד שהוא ישמח להעסיק. הוא לא ישמח להעסיק אותו בשל קורות חייו המרשימים (אין לו כאלה), והוא לא ישמח להעסיק אותו בשל כישוריו האישיותיים יוצאי הדופן כפי שבאו לידי ביטוי בריאיון (אין לו כאלה). "לבי יצא אליו", כך הסביר הבוס את העדיפות שהוא נתן למועמד זה, "הוא מקריית מלאכי".

=

יתומים מאב, ועם שליטה מוגבלת בעברית, נשלחו אבי בן ה-13 ואחותו הבכירה על ידי אמם – שלא הייתה מסוגלת לכלכלם – לכפר הנוער בן-שמן. בכפר הנוער למד אבי לשלוט בשפה העברית בעיקר באמצעות קריאת עיתוני ספורט. יש להניח שהיום זה לא היה יכול לקרות.

תוך זמן קצר התחבר אבי עם ישראל, שהפך לחברו הטוב ביותר. דרך ישראל, שהיה ותיק ממנו בכפר הנוער בזמן קצר, הוא זכה להכיר את שמואל, היחיד שהחזיק בפטיפון, שהקדיש את מיטב זמנו הפנוי להאזנה לתקליטים של אלביס פרסלי. הוא גם זכה להכיר את משה. ובשבילכם: משה קצב.

יותר משישראל היה חבר של משה, הוא היה מעריץ שלו. הוא סבר שמשה הוא יפה וחכם ומוכשר ושהוא נועד לגדולות. הערצתו של ישראל למשה נמשכה גם בשנות בגרותם. ישראל הצטרף ל"ליכוד" בעקבות משה, ובשיאו הוא מונה להיות חבר מרכז הליכוד הנמנה על מחנה קצב.

ישראל הקים במהלך השנים עמותה של יוצאי כפר הנוער והוא עורך כנסים לבוגרי בן שמן מדי שנה או שנתיים. המקום הזה העמיד בוגרים שזכו לעשות דבר או שניים בחייהם, דוגמת שמעון פרס או שולמית אלוני. אבל מבחינתו של ישראל אורח הכבוד של אותם כנסים – שהראשון שבהם נערך בכפר הנוער עצמו והעוקבים אחריו בחצר ביתו הצנועה בשוהם – היה משה קצב.

במהלך השנים הוריי נפגשו מעת לעת עם ישראל ובת-זוגו הכנועה ובמפגשים אלה הוא היה נוהג להתפאר בקשריו עם חבר הכנסת ולימים השר. כאשר נחוגה מסיבת בר המצווה שלי השניים הוזמנו, והמתנה שקיבלתי הייתה ספרו של מנחם מיכלסון "משה קצב: ממעברת קסטינה - לקריית הממשלה".

המתנה המפוקפקת, שאודה ואתוודה שמעולם לא עיינתי בה, שכבה בין הספרים בבית במשך שנים ארוכות, בעיקר בשל השקפה אידיוטית שחונכתי עליה לפיה ספרים יש לכבד. לקח לי זמן רב להבין שלא כל ספר יש לכבד. איני זוכר, באופן מוזר, כיצד הספר מצא את דרכו מחוץ לספרייתי. יתכן שהוא הושלך לזבל, ויתכן שהוא הושב לישראל, שממילא החתים את העותק שקיבלתי בחותמת הנושאת את שמו.

לאחר שהשקיעו את מרצם בגידולי ובטיפוחי, הוריי בחרו להתגרש. ישראל ובת-זוגו ניתקו את הקשר עמם לאחר שהודיעו להם על דבר הגירושין. בחירתם של הוריי מאוד הכעיסה את בני הזוג, שכן גירושין, כך מסתבר, הם דבר שלא ייעשה במקומותינו.

בתחילת שנות השבעים, בימים מוצלחים יותר בחיי הזוגיות שלהם, הוריי התגורו לזמן קצר בקריית מלאכי. הוריי גרו במהלך חייהם במקומות רבים, שונים ומשונים, ובהם צפת וערד, אולם ללא ספק קריית מלאכי מוגדרת על ידם כמקום הנורא ביותר בו הם דרכו. בזמן שהותם במקום הם הוזמנו למסיבה בה השתתפו כל המי-ומי של קריית מלאכי, ובהם משה, שאבי הכיר מן הלימודים. אבי הלך להטיל את מימיו בשירותים, וכשאמי נותרה לבדה, עם כוס משקה ביד, ניגש אליה משה והציע לה לרקוד עמו. אמי אמרה "לא", וכך איבדה את סיכוייה לחיים טובים יותר.

איך שיר מחורבן יכול לגזול זמן שנועד לצפייה ב"רוק 30"

לאחר שעברו להם הפקקים של חנוכה, הפקקים של הסערה, והפקקים של הימים שאחרי חנוכה והסערה, נתקלתי בדרכי הביתה במפגע חדש מסוג שיתוף הפעולה בין עידן רייכל לבין אביב גפן. בשירם החדש הם מכריזים כי "לכל אחד יש זכות לחלום".

=

כל פרח משפטים יידע לומר לכם שבישראל זכות האדם המוגנת ביותר היא הזכות לחופש הביטוי. בית המשפט העליון בעשרים וחמש השנים האחרונות, במיוחד בפסיקתו של השופט ברק, הפך את הזכות לחופש הביטוי לזכות הנשגבת ביותר, כאשר יקשה לחשוב על מצבים בהם היא תיפגע.

אין ספק שמדובר בזכות חשובה, הן למהלך חייו של כל אדם והן למהלך חייה של חברה. אבל האמנם היא כל כך חשובה? למה בית המשפט העליון הישראלי כל כך מגן עליה? האמנם באמת חשוב לנו כחברה לתת דרור ללשונם של גזענים שונים ומשונים מפה ומשם?

סיבה אפשרית היא שעלויות השמירה על הזכות לחופש הביטוי הן מאוד נמוכות. בניגוד לטענות חסרות שחר, מערכת בתי המשפט, ובית המשפט העליון בראשה, מאוד נזהרת – במידה רבה של צדק - מפסיקות שמטילות נטל כלכלי משמעותי על המדינה. אשר על כן כאשר מדובר בזכויות אדם כמו הזכות לבריאות או הזכות לחינוך, שהקפדה עליהן עשוייה לעלות כסף רב, בית המשפט נזהר – במוצהר – מלהגן עליהן. לעומת זאת, למה שלא ניתן לאנשים לקרוא להרג בעלי דירות שישכירו נכסיהם לערבים? הרי גם נצא ליברלים וגם לא יעלה לנו כסף.

=

אז כאמור רייכל את גפן לא מעניקים לנו את הזכות לחופש הביטוי. הם מעניקים לנו את הזכות לחלום. הו, הנדיבות!

=

אייל נווה, מתאר יפה בספרו האתוס הליברלי בחברה האמריקנית את הצמיחה הכלכלית הפרועה של סוף המאה התשע-עשרה בארצות הברית, התקופה בה הופיע הכוח החדש של ה"ביג ביזנס". לא עוד אנשים יחידים שפועלים בשוק תחרותי, אלא תאגידים ששואפים לקנות מונופולין. נווה, כהיסטוריון ששם דגש על הרעיונות המלווים את האירועים, מספר:

"התעצמות הכוח מצאה לעצמה צידוק על בסיס אתוס חדש. אנשי העסקים הגדולים החליפו את האתוס השיוויוני-הומניסטי באתוס המצדיק אי-שיוויון, שונות, והיררכיה על בסיס מדעי. זהו 'הדרוויניזם החברתי', שעשה שימוש בתיאוריות הביולוגיות של דרווין כדי להצדיק את הריבוד החברתי הלא-שיוויוני. את עקרון הברירה הטבעית – 'הישארותם של המתאימים' – תרגמה קהיליית העסקים ל'נצחונם של העשירים'. בשם חוק הטבע הזה היא תבעה שלא להתערב פוליטית או חוקתית בכוחות השוק, שכן על התערבות שכזו תשנה את הסדר הטבעי, תפגע בו ותביא לתוצאות הרסניות".

תורת הדרוויניזם החברתי עשוייה להיות נעימה לאוזנו של מי שהצליח בחייו. אבל מה בנוגע להמונים שלא שפר עליהם גורלם, לפחות לא באופן יחסי? לאנשים כאלה לא נעים לשמוע שחוקי הטבע לא מעניקים להם כל סיכוי. ובעצם זה אולי גם מסוכן להשמיע באוזניהם דברים שכאלה, משום שהם עוד עשויים להפר את סדרי המשטר. אז מה עושים? בשביל זה יש את החלום האמריקני.

"כדי לשכנע את הציבור הרחב השתמשו אילי ההון באידיאולוגיית ההצלחה הקלאסית. בשורת ההצלחה התגבשה כבר במאות ה-17 וה-18 וצמחה משורשים דתיים-פרוטסטנטיים, שקשרו הצלחה ארצית עם גאולה. במאה ה-19 השתמשו בה פוליטיקאים רבים ... בבואם להראות עד כמה דמוקרטית ופתוחה היא החברה האמריקנית, המאפשרת לכל אזרחיה לרדוף אחרי האושר. ועתה, בסוף המאה ה-19, השקיעו דוברי העסקים גדולים משאבים ניכרים בהפצתם של סיפורי הצלחה אישיים, שהוכיחו כי כל מיליונר החל את דרכו כנער עני – וחרוץ".

=

גם רייגן, שהנהיג מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית שביקשה להסיר את הפיקוח שהוקם במשך שנים בעמל רב, הבטיח לבוחריו את הזכות לחלום, וליתר דיוק הוא דיבר על חלומות הרואיים. הוא הוסיף וטען כי אלה הטוענים שבימינו אין גיבורים פשוט אינם יודעים היכן לחפש אותם.

=

והמסקנה, ילדים, היא שלא משנה אם מדובר בפוליטיקאי אמריקני או בזמר ישראלי – אם כל מה שהוא מציע לכם זה את הזכות לחלום אז למעשה הוא לא מציע לכם דבר.