אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש

חברי פ' בילה את הימים האחרונים בקורס נגדים. הוא התייחס לזה כקורס שבו הוא לומד לשתות קפה "נשיא" ולעשן סיגריות "טיים", אבל הצבא סבור שהוא מקנה ל-פ', סוף סוף, ערכים וכן קצת מודעות למורשת ישראל. בטח הוא עבר דינמיקה קבוצתית בה היה עליו להגדיר אם הוא חש קודם כל ישראלי או קודם כל יהודי. תשובות עמוקות, יש להניח, לא התקבלו בברכה.
גד
=
גד
בגיליון השבוע שעבר של "7 לילות" נערך ראיון עם הסופר האמריקאי מייקל שייבון, לרגל צאת התרגום למתח גבוה, קובץ סיפורי אימה ומתח שערך.
גד
שייבון הוא יהודי שגר בברקלי עם אשתו הישראלית (והסופרת בזכות עצמה) איילת ולדמן. יהדותו של שייבון מורגשת עד מאוד בספריו, בייחוד בהרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי וכמובן באיגוד השוטרים היידים.

גד
בריאיון עמו שייבון נשאל על ישראל, ומדוע הוא ממעט מבקר בה. הוא השיב בין היתר:

"אין לי אפשרות להתווכח בעברית כדי להסתדר אצלכם. אני לא מצליח לייצר את כמות העלבונות והקללות שדרושה כדי לרכוש מסטיק בישראל".

=
גד
נתן אנגלנדר, סופר אמריקאי-יהודי גם כן, אולם מן החוף המזרחי. הוא בילה כמה שנים בישראל, וחלקים מקובץ הסיפורים היפה שכתב, "גלגול בפארק אווניו" (תרגום: יערית טאובר בן-יעקב), אותו הזכרתי כאן, נכתבו – כך נטען – במהלך שהותו בבית הקפה הירושלמי "תמול שלשום".

גד
הסיפור האחרון בקובץ, "בזאת חוכמתנו", מתרחש בירושלים בשעת פיגוע בבית קפה. הגיבור, בן דמותו של אנגלנדר העונה לשם נתן, נחרד כולו מן הפיגוע. הוא חש מיד במרחק הנפשי שבינו לבין הילידים:

"הירושלמים אינם נחרדים כדרכם של סוסים. אינם מתעופפים כעש אל תוך האש. הם למדו לשאת את האקלים שהם חיים בו. הטרור הוא להם חורף שני, חלק ממזג האוויר. דבר שבא והולך".

נתן יושב בביתו לאחר הפיגוע עם בת זוגו הישראלית, והשניים צופים בחדשות בטלוויזיה:

"ענבר מספרת לי דברים ישראליים, חולקת איתי אמרות על גורל ומזל. 'אסור לנו לחיות בפחד', היא אומרת. 'זה מפחיד, כמובן, אחרי הכל, זה טרור'. יש לה גם סטטיסטיקות חסרות שחר. 'הסיכוי שלך להידרס גדול פי חמישה. הסיכוי למות במכונית גדול פי עשרה. אבל אתה ממשיך לחצות את הכביש, נכון?'
היא מעסה את צווארי. מחליקה יד מתחת לחולצתי ומעסה את גבי.
'אולי אני צריך להפסיק', אני אומר. נשיקה על אוזני. החלפת תחנה. 'אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש'".

=
דש
טוד חזק-לואי, סופר אמריקאי-יהודי אף הוא, שונה על פי עדותו משייבון ומאנגלנדר (ומחבריו הברוקלינאים ג'ונתן ספרן-פויר וניקול קראוס, שהרזון, החיוורון והצמחונות שלהם לא היו יכולים, כנראה, לעמוד באקלים הישראלי). אם מקורות ההשפעה של האחרונים באים מן המורשת הספרותית האמריקאית רבת השנים, הרי שלטענת חזק-לואי דווקא הספרות העברית לימדה אותו לכתוב אנגלית.
דש
באחרית הדבר לקובץ הסיפורים המשעשע שלו משימתו של מתרגם זה (עברית: יצהר ורדי) חזק-לואי מספר שהוא קרא את וויליאם פוקנר רק לאחר שקרא את א.ב. יהושע ושקריאת "זכרון דברים" של יעקב שבתאי בעברית היא זו שהציתה בו את יצר הכתיבה.

"כשאני קורא סופרים עבריים – מברנר דרך גרוסמן ועד סייד קשוע – ברור לי שהם לוקחים חלק בכתיבת ספרות שאפתנית ורצינית אפילו כשהם כותבים סיפורים קצרים ורווי אירוניה. אין ספק שמצב זה נובע מהעובדה המכאיבה שמאז מנדליי ועד היום ספרות עברית נכתבה, בדרך כלל, מתוך משבר, או לפחות מתוך קושי. בארצות הברית המצב שונה לגמרי, כמובן: החיים קלים ובטוחים יותר. אלה חיים שהם כמעט א-היסטוריים".

=
דש
חזק-לואי בילה שנה מחייו בהשקייה בקיבוץ אורים, סמוך לבסיס בו ביליתי את שירותי הצבאי בהשקייה מטאפורית, והוא גם למד זמן קצר באוניברסיטת תל-אביב. נראה שבמהלך שהותו הוא למד גם כן דבר או שניים על הישראליות. אם מייקל שייבון נרתע מהגילויים החיצוניים של הישראליות, הרי חזק-לואי התקדם צעד אחד או שניים.
דש
לסיפור הראשון בקובץ הסיפורים שלו קוראים "בתחומי הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים". כך חזק-לואי מכנה את "יד ושם". חזק-לואי מספר שבקיפטריה של "יד ושם" נמכרים מאפים גם לאחר שהם כבר אינם ראויים למאכל אדם, וזאת ביוזמת מנהל הקפיטריה:

"המנהל קיבל את ההחלטה העקרונית האמורה מכיוון שלא האמין שלקוחות טיפוסיים בקיפטריה הספציפית הזאת – כלומר קפיטריית הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים – יטרחו להשמיע טענות בנוגע לטריותם של מוצרי המאפה לאחר שבילו כל אחר הצהרים בעיון בכל סוגי הרזון, הרעב וכיו"ב".

ואולם נראה שמנהל הקפיטריה לא צפה את ביקורו היהודי האמריקאי, המכונה "האמריקאי". הוא לא נרתע מלהתלונן בפני הקופאי הישראלי, שגם כן לא נמצא ראוי לשֵם ספציפי, והתלונה הזו הביאה לעימות מילולי ואף לתגרת ידיים, כשברקע קבוצת תיירים גרמנים מסיירים במקום, ובראשם מדריך ישראלי שלפי המסופר שואב "עונג סדיסטי" מהסבל שמסב להם הביקור.
דש
בתום התגרה, הישראלי והאמריקאי נמלאים תחושת אשמה ואי-נוחות ממאבקם המטופש. האמריקאי הולך לשירותים כדי להתאושש ואילו הישראלי חוזר לקופה, שכן -

"בתוך כמה דקות ייכנסו הגרמנים, ישתרכו בעקבות היהודי שלהם. הם יקנו פרטי מזון שונים ומשונים, כולל מאפים מקולקלים, ויאכלו אותם עד הפירור האחרון בלי להרגיש כלום".