פרידה מהרפתקת התכלת

מותו של אסף רמון גרם לכמה וכמה רכבות לרדת מן הפסים, כפי שרועי מיטיב להדגים. רועי מלין, אם הבנתי נכון, שמותו של רמון עורר תגובה קיצונית ושונה בתכלית מהתגובה הציבורית השכיחה למותם, המצער תמיד, של חיילי צה"ל, וזאת אף על פי שדמו של רמון אינו סמוק מדמם של אחרים.

בעוד שאני שותף לביקורת על איבוד הפרופורציות, אני סבור שרועי הבין לא נכון את אופי פסטיבל האבל שנערך השבוע (אני רוצה לציין שהביטוי הזה לא נועד לבטא ציניות. קשה לי למצוא ביטוי אחר שיהלום את האירוע). איני סבור שהמשתתפים בו תופסים את מותו של אסף רמון כמשמעותי יותר ממותם של אחרים. אבל הסיפור המיוחד שלו הפך אותו – בעל כורחו ובעל כורחה של משפחתו – לסמל, וכולנו זקוקים לסמל. אני, למשל, זוכר במיוחד את עומר שליט, שנפל באסון המסוקים, כנראה בשל הדמיון המסויים שמצאתי בין חלומותיו לחלומותיי. איננו יכולים לזכור סטטיסטיקות, איננו יכולים לאהוב מספרים, ובמקביל איננו יכולים לזכור את כולם.

מאחר שבסמלים עסקינן, אסף רמון האדם, שאיננו עוד, כלל לא מהווה גורם משמעותי בפולחן האבל. בנוסף, הכאב בלהישיר מבט לעבר סיפור מותו של רמון הוא כבד מנשוא, ולכן כל שנותר הוא להתרחק ולדבר על "טרגדיה ישראלית".

כ

=

ג

פסטיבל האבל הגדול ביותר שנערך בישראל היה כמובן רצח רבין. האבל המדינתי על המנהיג שנרצח נמשך פרק זמן ממושך. ערוץ 2, שהרצח סימן באופן סופי את הפיכתו לערוץ הטלוויזיה המוביל בישראל, נמנע במשך שבוע שלם משידור פרסומות [לעומת זאת, באירועי האבל שנערכו לאחר מכן שודרו גם שודרו פרסומות]. בחודש נובמבר 1995 נרשמה ירידה משמעותית ברמת הפשיעה וירידה דומה נרשמה בשיעור תאונות הדרכים. הלם ואבל.

גם אז האבל היה פחות על יצחק רבין האיש ויותר על המדינה שאיבדה את תומתה, שאולי איבדה את תקוותה לעתיד טוב יותר. שמעון שבס אז אמר שהוא חש כי "נגמרה לו המדינה".

=

במהלך השבעה על יצחק רבין נערכה תכנית מיוחדת של "לילה גוב" בה התארחו נכדיו של רבין. לאחר השיחה עם הנכדים בא לאולפן שלמה ארצי, אירוע נדיר כשלעצמו, והוא שר לראשונה את השיר היפה "לנגב לך את הדמעות" מתוך האלבום "שניים" שיצא חודשים ספורים לאחר הרצח. בפזמון אומר ארצי את הנמענת:

"תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה
ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי -
לנגב לך את הדמעות".

ארצי ניסח בפשטות את תפיסת המוזיקה הישראלית, ואולי התפיסה הציבורית הכללית שאחרי רצח רבין, שעיקרה הוא הימנעות מעשייה קונסטרוקטיבית והתמקדות בחיבוק עצמי והתרפקות על מה שהיה ואבד. בתחום המוזיקה אכן באותו זמן נוסד סוף השבוע הרגוע בגלגל"צ. חמי רודנר מיהר לזהות מגמה מוזיקלית זו, והעיתונאי שי להב הלך בעקבותיו בהבחנה.

כ
=

אירוע האבל הגדול ביותר מאז רצח רבין סבב, למיטב זכרוני, סביב מותה של נעמי שמר בשנת 2004. התגובה הציבורית העזה למותה של נעמי שמר הייתה בלתי צפוייה, אולם בחוכמה שבדיעבד היא הייתה טבעית.

את נעמי שמר ניתן להגדיר כמעין אהרן ברק של הזמר העברי, מבלי לקבוע מי מהשניים אמור להיות יותר מוחמא מן ההשוואה. כוונתי לכך שחוכמתה, כשרונה, וההספק העצום שלה איפשרו לה להניח אבן דרך של ממש בישראליות. היה ביכולתה לכתוב שורה כמו "כשאמא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית", ולעורר הזדהות מצד המונים שסיפור חייהם וחיי הוריהם כלל לא דומה לאותה הפסטורליה שבשיר.

בסמוך למותה כתב דורון רוזנבלום ב"הארץ" מאמר בשם "פרידה מהרפתקת התכלת"' בו ציין כי מותה של שמר הוא -

"פרידה נעמי-שמרית אופיינית - לא סתם מ'החיים', אלא מהחיים הספציפיים שלנו: גדושי ה'אפרסקים בשפע', תמוזים, חילופי עונות, אבטיחים 'על הסכין', גשר הירקון, ותשרי, חשוון כסלו וטבת ש'חלפו, חלפו ביעף' עד ריח הסתיו באלול; חיים אלה, הנרקיסיסטיים-משהו, המנסים להגביה את עצמם, הזקוקים תמיד למישהו שימציא אותם, שידבר עליהם בעברית צחה, שילחין אותם. ונעמי שמר - הישראלית-הילידית המושלמת - התייצבה בלב מיתוס הישראליות, שטיפח את עצמו בהיעדר אלטרנטיווה משובבת אחרת".

יש לציין את אהוד מנור ויוסי בנאי, שני ענקים אחרים, שדבר מותם עורר רגשות רבים, אולם את הכבוד הראוי להם אתן בהזדמנות אחרת. וכמובן יש לציין את מותו של אילן רמון שליווה את הציבוריות הישראלית פרק זמן לא מבוטל.

=

ניתן לטעון כי האבל על מותו של אסף רמון נותן ביטוי לתופעה ישראלית שגילה כגיל המדינה, המקדשת את המוות, בעיקר מות צעירים. בסרט "אלתרמניה", מורה לספרות בשם ישראל פרץ הגדיר את השיר "אליפלט", שנתן אלתרמן כתב למנגינתו היפה של סשה ארגוב, כביטוי ל"נקרופיליה פדופילית".

=

אני סבור כי יותר משגילויי האבל הגדולים הללו נותנים ביטוי לישראליות קיימת, הם מבכים את היעלמות הישראליות שאיננה עוד ויתכן שכלל לא הייתה.

כ

ברוך קימרלינג דיבר על קץ שלטון האחוס"לים. האחוס"לים הם האשכנזים-חילוניים-ותיקים-סוציאליסטיים-לאומיים אשר איבדו את אחיזתם כמעט בכל מוקדי הכוח בישראל.

ג

הם נותרו מאוד דומיננטיים בתקשורת הישראלית, המתזמרת את האבל הגדול, באופן שמקנה תחושה של אבל לאומי חוצה מגזרים.

ג

במידה רבה, גם אם הדבר שונה במעט כאשר מדובר במותו של חייל, מדובר באבל של קבוצה שאיבדה את ההגמוניה בחברה, וכל שנותר לה הוא לבכות ולהתרפק על עבר, יתכן מדומיין. משפחת רמון מהווה סמל עבור אותה קבוצה.