אותיות פורחות באויר

בלוג הוא בעצם יומן. לפיכך נראה אך הגיוני להתחיל את הבלוג הזה בפוסט על יומנים שנשרפים ואותיות שפורחות באוויר.

התהליכים שעברו על אביתר בנאי מאז הוציא את הדיסק הראשון ויוצא הדופן שלו הם גלויים למדי. בקרב אוהביו, עוד מאותו הדיסק, ישנו תסכול מסירובו של בנאי לשיר חלק משיריו הראשונים שנראים לו בוטים, לא הולמים, או סתם לא רלבנטיים עבורו.

בלי קשר לחזרה בתשובה, נראה שהתנכרות של אמן לחלק מיצירתו בעבר אמורה להיתפס כטבעית והגיונית. אנשים משתנים, וכך גם יוצרים. כך, למשל, נראה שרוב מכריע של אוהביה היו מעדיפים שחווה אלברשטיין לא תשיר על הצל של החברה הישראלית בשנות ה-2000, אלא תמשיך לשיר את שירי ארץ אהבתה. במקביל, גם אם היוצר לא משתנה, הרי שקהלו משתנה, ועל כך יעיד דודו טופז. אנשים משתנים, וזה כואב. קשה לעמוד מול חבר ותיק ולהבין שלא נותר ביניכם דבר.

ובכל זאת, בנאי לא רק משתנה. בנאי מתנכר ליצירתו ממש ושואף להשמידה. באמצע הלילה, ללא הכנה מוקדמת, הוא מתעורר והלב מלא. הוא חושב אם צריך להיגמר כדי מחר להתחיל במקום אחר. הלבטים לא נמשכים זמן רב, שכן בשורה הבאה כבר מגיעה השעה ומושלך גפרור בכוונה. התוצאה המיידית היא יומנים נשרפים, ואותיות שפורחות באוויר.

שריפת טקסטים היא מעשה שמהפך קרביים אצל רבים מאיתנו. הוא מזכיר לנו את היינריך היינה, שהזהיר במחזה "אלמנסור" כי "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". הרקע למחזה, כפי שמסביר עמוס איילון בספרו "רקוויאם גרמני", היה אירוע בשנת 1817 בו שרפו סטודנטים גרמנים כל מיני "ספרים חתרניים" על פי הדוגמה של לותר וזאת לציון חגיגות יום השנה לניצחון על נפוליאון בקרב לייפציג.

מהיינריך היינה אנחנו ממהרים לחשוב על יוזף גבלס שחשב ב-10 במאי 1933 שיהיה זה בילוי לילי נחמד לשרוף ספרים אסורים, כאשר האירוע המרכזי נערך בכיכר האופרה בברלין.

אבל שריפת ספרים התחילה לפני היינה והיא ממשיכה גם אחרי גבלס. כך, בארצות הברית נוהגים לשרוף ספרים שעוסקים באבולוציה, ספרים ש"מזיקים לאלוהים" כפי שהוגדר ב"פמילי גאיי". וגם אור-יהודה סבורה שמקומה בעולם מכובד לא פחות מזה של ברלין.

כאמור, יש בשריפת ספרים כדי להפך את הקרביים. כולם מבינים – השורפים, האוהדים והמזועזעים – שיש במעשה הזה יותר מפעולת חמצון מוגברת של נייר, דיו ודבק.

יהיה זה מוגזם לנסות לפענח כאן את היסודות העמוקים של המעשה. אפשר, עם זאת, להניח שכל המעורבים מבינים שתרבותם של בני אדם, אשר ספרים מהווים נדבך משמעותי בה, היא חלק בלתי נפרד מזהותם של המחזיקים בה. בני אדם ללא הספרים היקרים להם הם לא אותם בני אדם. לפיכך, כאשר אדם שורף ספרים, הוא מצהיר כי הוא מעוניין למחוק את זהות האנשים שאותם ספרים יקרים ללבם, אם לא חמור מכך.

בספרו היפה של חיים באר "לפני המקום", הגיבור – בן-דמותו של הסופר אשר אף נושא את שמו – מספר על הרומאן החדש שהוא מתכנן לכתוב, רומאן שגיבוריו יהיו ספרים:

"אני כותב על הספר כעל יישות שברירית ופגיעה עד כאב המתגלמת בניירות מודפסים וכרוכים יחדיו, ישות שאותיותיה עלולות לפרוח בכל רגע כלהקת ציפורים נודדות".

אולם, הגיבור חיים באר מוסיף ואומר:

"דווקא בשעה שהרוח מצמצמת עצמה בין הדפים ונכבלת מרצונה אל השיטין היא נחלצת מאחיזתם של בני האדם, ואין מי שיוכל לשלוט בה, לא אויבי ושנואי נפשו של הכותב, גם לא אוהביו ודורשי טובתו ואפילו לא הוא עצמו, אם יבקש לחזור בו מדבריו".

וזה מחזיר לאביתר בנאי, שלפחות חלק מיומניו כבר יצאו משליטתו, וטוב שכך. אבל עדיין השיר מבטא אמירה מתריסה של בנאי מודל 2009 כלפי מוקירי בנאי מודל 1997. הוא כאילו אומר: התרגשתם סתם משירים שלא ראויים לכך.

ואולי יש מקום לאופטימיות. הגיבור חיים באר אומר כי גם לאחר הכלייה –

"וכשם שבשעת המיתה פורחת הנשמה מן הבשר העולה למרומים לשוב ולהידבק באל אלוהי הרוחות, האל שישוב וישכנה במועד שיבחר בגוף אחר, כך נוטשות המלים והאותיות את הלוחות הנשברים ואת הגווילים והניירות הנשרפים, פורחות באוויר וחוזרות אל מקורן, אל חיקו של האלוהים, שעוד קודם שנברא העולם שעשעו שם אותו בבדידותו, והוא ישלח וישיב אותן במועד שיבחר אל עטיהם ואל מחשביהם של סופרים וחכמים".

.