רגע של עברית (2)

היום פורסם כי חברי הכנסת הנמרצים זאב אלקין ויריב לוין, יחד עם חברי כנסת אחרים, הניחו על שולחן הכנסת את הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (באופן מעניין, כאשר הורדתי את הקובץ מאתר הכנסת, המחשב הזהיר אותי שיתכן ומדובר בקובץ לא בטוח).

מדובר במעין פרק מבוא לחוקה עתידית שאמור להגדיר את ערכיה של מדינת ישראל ואת סמליה. מדובר בהצעת חוק שדנה בעניינים רבים, כל אחד מהם חשוב או מעניין כשלעצמו.

אין לי עניין לפרט את דעתי על היבט והיבט בהצעת החוק, ואסתפק בהפנייה לכלל האצבע שאימצתי לפיו יש להתנגד לכל הצעת חוק של חברי הכנסת הללו.

=

הצעת החוק הזו נועדה לעגן בחוק יסוד את זכותו של כל יהודי לעלות ארצה. עד כה זכות זו עוגנה בחוק "רגיל" הידוע כ"חוק השבות". כך גם כותרת הסעיף הרלבנטי בהצעת החוק היא "שבות".

כידוע, התפיסה שעמדה בבסיס הרעיון הציוני ובבסיס הקמת מדינת ישראל הייתה שבארץ ישראל קם העם היהודי, כאשר עתה, אחרי שנים אלפיים, הוא זכאי לשוב אליה.

לכאורה זכות זו הייתה צריכה להיקרא "זכות השיבה", כמו זו שטוענים לה הפלסטינים החיים בגלות. ואולם הן החוק והן הצעת החוק מדברים על ""שבות".

ההבדל בין שיבה לשבות הוא מהותי. כאמור, שיבה (השורש: ש.ו.ב.) היא חזרה הביתה. שבות, לעומת זאת, נגזרת משורש אחר שמשמעותו "שבי".

וכך מדינת ישראל, בשל עירוב בין שורשים לשוניים שונים, הפכה מהמקום שהיהודים שבים אליו למקום שהיהודים שבויים בו.

איך שיר מחורבן יכול לגזול זמן שנועד לצפייה ב"רוק 30"

לאחר שעברו להם הפקקים של חנוכה, הפקקים של הסערה, והפקקים של הימים שאחרי חנוכה והסערה, נתקלתי בדרכי הביתה במפגע חדש מסוג שיתוף הפעולה בין עידן רייכל לבין אביב גפן. בשירם החדש הם מכריזים כי "לכל אחד יש זכות לחלום".

=

כל פרח משפטים יידע לומר לכם שבישראל זכות האדם המוגנת ביותר היא הזכות לחופש הביטוי. בית המשפט העליון בעשרים וחמש השנים האחרונות, במיוחד בפסיקתו של השופט ברק, הפך את הזכות לחופש הביטוי לזכות הנשגבת ביותר, כאשר יקשה לחשוב על מצבים בהם היא תיפגע.

אין ספק שמדובר בזכות חשובה, הן למהלך חייו של כל אדם והן למהלך חייה של חברה. אבל האמנם היא כל כך חשובה? למה בית המשפט העליון הישראלי כל כך מגן עליה? האמנם באמת חשוב לנו כחברה לתת דרור ללשונם של גזענים שונים ומשונים מפה ומשם?

סיבה אפשרית היא שעלויות השמירה על הזכות לחופש הביטוי הן מאוד נמוכות. בניגוד לטענות חסרות שחר, מערכת בתי המשפט, ובית המשפט העליון בראשה, מאוד נזהרת – במידה רבה של צדק - מפסיקות שמטילות נטל כלכלי משמעותי על המדינה. אשר על כן כאשר מדובר בזכויות אדם כמו הזכות לבריאות או הזכות לחינוך, שהקפדה עליהן עשוייה לעלות כסף רב, בית המשפט נזהר – במוצהר – מלהגן עליהן. לעומת זאת, למה שלא ניתן לאנשים לקרוא להרג בעלי דירות שישכירו נכסיהם לערבים? הרי גם נצא ליברלים וגם לא יעלה לנו כסף.

=

אז כאמור רייכל את גפן לא מעניקים לנו את הזכות לחופש הביטוי. הם מעניקים לנו את הזכות לחלום. הו, הנדיבות!

=

אייל נווה, מתאר יפה בספרו האתוס הליברלי בחברה האמריקנית את הצמיחה הכלכלית הפרועה של סוף המאה התשע-עשרה בארצות הברית, התקופה בה הופיע הכוח החדש של ה"ביג ביזנס". לא עוד אנשים יחידים שפועלים בשוק תחרותי, אלא תאגידים ששואפים לקנות מונופולין. נווה, כהיסטוריון ששם דגש על הרעיונות המלווים את האירועים, מספר:

"התעצמות הכוח מצאה לעצמה צידוק על בסיס אתוס חדש. אנשי העסקים הגדולים החליפו את האתוס השיוויוני-הומניסטי באתוס המצדיק אי-שיוויון, שונות, והיררכיה על בסיס מדעי. זהו 'הדרוויניזם החברתי', שעשה שימוש בתיאוריות הביולוגיות של דרווין כדי להצדיק את הריבוד החברתי הלא-שיוויוני. את עקרון הברירה הטבעית – 'הישארותם של המתאימים' – תרגמה קהיליית העסקים ל'נצחונם של העשירים'. בשם חוק הטבע הזה היא תבעה שלא להתערב פוליטית או חוקתית בכוחות השוק, שכן על התערבות שכזו תשנה את הסדר הטבעי, תפגע בו ותביא לתוצאות הרסניות".

תורת הדרוויניזם החברתי עשוייה להיות נעימה לאוזנו של מי שהצליח בחייו. אבל מה בנוגע להמונים שלא שפר עליהם גורלם, לפחות לא באופן יחסי? לאנשים כאלה לא נעים לשמוע שחוקי הטבע לא מעניקים להם כל סיכוי. ובעצם זה אולי גם מסוכן להשמיע באוזניהם דברים שכאלה, משום שהם עוד עשויים להפר את סדרי המשטר. אז מה עושים? בשביל זה יש את החלום האמריקני.

"כדי לשכנע את הציבור הרחב השתמשו אילי ההון באידיאולוגיית ההצלחה הקלאסית. בשורת ההצלחה התגבשה כבר במאות ה-17 וה-18 וצמחה משורשים דתיים-פרוטסטנטיים, שקשרו הצלחה ארצית עם גאולה. במאה ה-19 השתמשו בה פוליטיקאים רבים ... בבואם להראות עד כמה דמוקרטית ופתוחה היא החברה האמריקנית, המאפשרת לכל אזרחיה לרדוף אחרי האושר. ועתה, בסוף המאה ה-19, השקיעו דוברי העסקים גדולים משאבים ניכרים בהפצתם של סיפורי הצלחה אישיים, שהוכיחו כי כל מיליונר החל את דרכו כנער עני – וחרוץ".

=

גם רייגן, שהנהיג מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית שביקשה להסיר את הפיקוח שהוקם במשך שנים בעמל רב, הבטיח לבוחריו את הזכות לחלום, וליתר דיוק הוא דיבר על חלומות הרואיים. הוא הוסיף וטען כי אלה הטוענים שבימינו אין גיבורים פשוט אינם יודעים היכן לחפש אותם.

=

והמסקנה, ילדים, היא שלא משנה אם מדובר בפוליטיקאי אמריקני או בזמר ישראלי – אם כל מה שהוא מציע לכם זה את הזכות לחלום אז למעשה הוא לא מציע לכם דבר.

פאשיזם כפי שהסברתי לחתולתי

תנועת "אם תרצו", שלא אשתף אתכם בדעתי עליה משום שהיא מאיימת בתביעות דיבה על מי שמי שעושה כן, ביקשה שנציגיה יישאו דברים ב"מצעד זכויות האדם" שנערך ביום שישי בתל-אביב בארגונה של האגודה לזכויות האזרח. תנועת "אם תרצו" ביקשה להעביר את המסר לפיו "גם ליהודי יש זכויות". מנכ"ל התנועה הסביר ל"הארץ":

"החלטנו לשים קץ לניצול הציני של שיח זכויות אדם על מנת לנגח את ישראל ואת הציונות
...
ביום שישי נבהיר כי גם למילואימניקים, לתושבי שדרות, לחקלאי הנגב והגליל, לחיילי צה"ל, למתיישבים, לחרדים ולתושבי דרום תל אביב, אשדוד ושכונת התקווה יש זכויות אדם
...
זה לא בסדר ששיח זכויות האדם מופקע לצרכים של תעמולה אנטי ישראלית. לא תמיד מאבק למען זכויות האדם הוא נגד המדינה, לפעמים צריך להתייצב לצד המדינה".

=
-
האמת היא שביני וביני אני תוהה מהו ערכו של שיח זכויות האדם, כאשר ממילא זכויות האדם הן אינן מוחלטות, ותמיד יש לאזן בינן לבין זכויות אדם אחרות ובין כל אלה לבין אינטרסים חברתיים, וכאשר אותן זכויות קורסות ללא יותר מאינטרסים שלעתים מכבדים ולעתים לא. שלא לדבר על זה שבפועל שיח זכויות האדם בארץ משרת דווקא את השכבות המבוססות בחברה (ואני יודע את זה כי מכך פרנסתי). לא ארחיב על התהיות הללו הן מחמת השעמום והן משום שיש אנשים שיידעו לעשות זאת טוב ממני.
-
=
-
ובכל זאת בא לי להעיר שמנכ"ל "אם תרצו" גילה בדבריו אי-הבנה עמוקה ביותר של מושג זכויות האדם. זו לא ביקורת על ערכיו של מר ארז תדמור, זו ביקורת על תבונתו: "זכות אדם" (במובנה ה"שלילי") במהותה היא ההיתר שיש לאדם לעשות מעשה שהמדינה או החברה הייתה מעדיפה שלא ייעשה. כך, למשל, חשיבותה של הזכות לחופש הביטוי באה לידי ביטוי כאשר גדעון לוי מפרסם את כתבותיו המעצבנות. והרי, בשביל לדבר בשבחי המדינה אף אדם לא צריך זכויות אדם. כפי שטען המרצה (הלא-נחמד) שלי לתורת המשפט, לא צריך חופש ביטוי בסוריה כדי להפגין ברחובות דמשק בעד הנשיא אסד.
-
=
-
לזכויות (כפי שהחנונים המשפטיים שביניכם אמורים לדעת) יש להתייחס ברצינות. ועל רקע זה אני נרתע מדיבור על זכויות כאשר הדבר לא מחוייב או כאשר הוא מופיע ללא מחשבה יסודית. בהקשר הזה הביטוי "זכויות בעלי חיים" הוא מאוד מוקשה בעיני. איני יודע אם לבעלי חיים יש זכויות. אני נוטה לחשוב שלא. ואני בטוח שאלו שמדברים על "זכויות בעלי חיים" לא חשבו על כך עד הסוף. ומה זה אומר בעצם אם לבעלי חיים יש זכויות? זה אומר שאסור לאכול אותן? זה אומר שישנה על כל אדם חובה מוסרית להאכיל חתולי רחוב? זה אומר שחייבים להאכיל את חתולי הרחוב רק באוכל צמחוני? זה אומר שצריך להגן על ציפורי השיר מפני חתולי הרחוב שמאיימים עליהן? וכיצד נוכל להקל על חייהם של הג'וקים?
-
=
-
בכל אופן, הגעתי, בעוונותיי, למצב בחיים בו אני משתמש בארוחותיי במלח אטלנטי גבישי שאני גורס במטחנה ידנית. מספר שעות לפני המצעד רכשתי מלח שכזה. גם רכשתי לחמניות לשבת, ספרים לכל המשפחה, ותרופות להוריי המתפוררים. כל אלה, יחד עם בקבוק מים, מטריה ובגדים חמים שנועדו להתמודד עם הסערה שהתעכבה, מילאו את תיקי להתפקע. בגבורה רבה צעדתי עם תיקי הכבד מנשוא ברחובות תל-אביב, תחת השמש הקופחת, ובליווי ריח לא נעים מצד גורמים כאלה ואחרים במצעד שכנראה נשללה מהם הזכות החוקתית למקלחת.
-
=
-
בטרם המצעד יצא לדרך שוחחתי עם חבר, כאשר לפתע הופיעה מכרה שלו, שכמאמר וינסנט וגה ב"ספרות זולה", She was the one with all the shit in her face. השניים שוחחו על רמת הנוכחות נציגי תנועת "אנונימוס" בהפגנה. החלטתי להתערב בשיחה. למה? כי אני פוץ.

יפתח: מה הקשר לבעלי חיים? זה מצעד של זכויות אדם
-
בחורה: זה מצעד של זכויות אדם וזכויות בעלי חיים
-
יפתח: לא, קוראים לזה "מצעד זכויות האדם"
-
בחורה: ובגלל זה המצעד הזה גרוע. זאת הבעיה עם המדינה הזאת: הפאשיזם.

זנבו המורם של החתול הוא דגלנו

היובש היצירתי שניחת עלי הוא הזדמנות טובה להביא דברים בשם אומרם ולחזור לדבר על היומנים של ויקטור קלמפרר, שכתב בזמן אמת על השלטון הנאצי ועל חייו בצילם. קלמפרר, יהודי מתבולל, הצליח לשרוד את השואה כשהוא מתגורר בגרמניה. חייו ניצלו אולם בדרך היה עליו להתמודד עם אימי המשטר, וזאת כאשר "שיקולי הגסטפו נעשים יותר ויותר חידתיים" וכאשר "המוות מאיים על ראשו של כל אחד בכל רגע".
-
=

15 במאי 1942, יום שישי, לפנות ערב
"[...] גברת אידה קריידל, שפגשתי בדרך לקניות, סיפרה לי על הצו החדש, ואחר כך הראתה לנו אותו בביטאון הקהילה היהודית: מעכשיו נאסר על יהודים שעונדים טלאים ועל כל מי שגר איתם להחזיק חיית מחמד (כלבים, חתולים, ציפורים), כמו כן, אסור למסור את חיית המחמד לידיים אחרות. זהו גזר דין מוות למוּשֶל, שנמצא איתנו יותר מ-11 שנים, ואווה (אשתו של קלמפרר) קשורה אליו מאוד. אנחנו מתכוונים לקחת אותו מחר לווטרינר כדי לחסוך ממנו את הפחד שבאיסוף ובהמתה המשותפת. איזו אכזריות שפלה ומרושעת נגד מעט היהודים. אני מריר מאוד בגלל אווה. פעמים רבות כל כך אמרנו זה לזה: זנבו המורם של החתול הוא דגלנו, לא נלטף אותו, נשמור על ראש זקוף, נעביר את החתול בשלום את התקופה הזאת ובחגיגות הניצחון יקבל מושל "שניצל מִקאם" (הקצב המשובח ביותר שיש כאן). הורדת הדגל עכשיו כמעט גורמת לי להאמין באמונות טפלות. בזמן האחרון היה החתול, בן יותר מ-11 שנים, נמרץ וצעיר במיוחד. לאווה הוא היה תמיד מקור למשענת ולנחמה. יכולת העמידה שלה תיחלש עכשיו".

לפני מותו, זכה מושל מבעליו לסעודה אחרונה בת 450 גרם בשר בקר, וזאת כאשר ההקצבה השבועית לזוג באותה תקופה עמדה על 600 גרם בשר.

Party Pooping

(מצטער, שוב יצא ארוך. מצד שני, פסק הדין שאני עומד לדבר עליו הרבה יותר ארוך).

גד

=

גד

טרם הספקתי לקרוא את 147 העמודים של פסק הדין שנתן אתמול בית המשפט העליון, בו הוכרז כי החוק שאיפשר הקמת בית סוהר פרטי בישראל הוא בלתי-חוקתי ולפיכך בטל, אלא אך ריפרפתי עליו. ואולם, ההתרגשות היא רבה, ובאופן עקרוני עורכי דין לא נרתעים מלעסוק בעניינים שהם אינם מבינים בהם, ולפיכך אבקש לומר מלים על פסק הדין.
עכ
כאמור, ההתרגשות היא רבה, ולמיטב זכרוני לא היה לה בקרבי אח ורע מאז התחלתי (לא) לקרוא פסקי דין. הרעיון המתועב של הקמת בית סוהר פרטי טרד אותי עד מאוד במהלך השנים האחרונות. האמת היא שניסיתי להימנע מלחשוב על הנושא משום שעצם המחשבה עליו חוללה שמות בבטני.
גד
פיקפקתי באפשרות שהרעיון הזה יסולק בדרך של חקיקה (יש לציין כאן לטובה את ח"כ שלי יחימוביץ, ח"כ דב חנין וח"כ דוד אזולאי שדווקא ניסו; ויש לגנות את השר גלעד ארדן ששם מקלות בגלגלים, ואולי יזכה לטיפול מיוחד בפוסט נפרד). וגם פיקפקתי בסיכויי העתירה שהגישה חטיבת זכויות האדם של המכללה למשפטים ברמת-גן להתקבל. והנה טעיתי.
גד
=
גד
קשה להפריז בחשיבות הכרעת בית המשפט העליון מאתמול. בעיני זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון מבטל חוק של הכנסת תוך שהוא אומר "הכרעתך הערכית לא ראויה: היא פוגעת בזכויות אדם ודינה לעבור מן העולם". עד כה העליון פסל רק זוטות של חוקים, תוך שהוא לא התריס באופן בוטה נגד הערכים בשמם פעל הרוב שהעביר את החוק, אלא הוא רק אמר שנשכח עניין קטן כזה או אחר שראוי להתייחסות. הפעם מדובר בביטול של חוק שלם, שהיה פרי של עבודת חקיקה רצינית למדי, וביטא עמדה ערכית (איומה ונוראה) ברורה. בנוסף מדובר בעניין בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת. ואכן כבר ניתן לשמוע, שלב לבייב, היזם של בית הסוהר הפרטי, שוקד על תביעת הפיצויים שלו*.
כג

* זו שאלה מרתקת, אילו פיצויים זכאי לקבל צד לחוזה עם המדינה שנערך על פי חוק שהוכרז מאוחר יותר כלא חוקתי. כלומר, זו שאלה מרתקת למשפטנים חנונים. בני אדם לא אמורים להתעניין בזה. בכל אופן, ככל שהמדינה זקוקה לעזרה, החתול שבפנים כבר גיבש קונסטרוקציה משפטית שתעיף את התביעה הזו לכל הרוחות ותותיר את לב לבייב במכולת.
גד
זו שעתו היפה של בית המשפט העליון, בה הוא מגן על המיעוט (אסירים) שהרוב הדמוקרטי לא ממש טרח להתחשב בזכויותיו. (למען האמת הדבר תמוה – הרי נראה שסטטיסטית הסיכויים שמי מחברי הכנסת ימצא עצמו בכלא הם גבוהים יותר מהסיכויים שמי מקוראי הבלוג הזה יישלח לצינוק). גם צריך לציין שבמידה מסויימת פסק הדין הזה ניצב מול הגל הציבורי האחרון שמגלה התלהבות יתירה מהחמרת הענישה והיחס לאסירים. בתוך כך ניתן להזכיר את שביעות הרצון הרחבה והדוחה מהתאבדותם של עצירים בבית המעצר וכן את הצעת החוק שחבורת חברי כנסת אופורטוניסטים ולא-חכמים הציעה, להטלת עונש מוות לרוצחים-שמעשיהם-הגיעו-לכותרת-הראשית-בעיתון.
גד
=
גד
ודווקא בשעה יפה זו אני רוצה לקלקל. כזה אני. פסק הדין הזה חשוב מאוד בגלל הנושא הקונקרטי שהוא עסק בו. ואולם אני לא בטוח שנסתם סופית הגולל על האפשרות של הקמת בית סוהר פרטי בישראל. בנוסף, לא צריך להפליג במשמעויות הרחבות של פסק הדין: אני מתקשה לראות את הממשלה מרסנת את מגמת ההפרטה הלא נגמרת שלה, ואני מתקשה לראות את בית המשפט העליון מתערב בענייני הפרטה כאלה ואחרים, מה גם שאני מניח שרוב שופטיו הם דווקא אוהדי ההשקפה הכלכלית והחברתית העומדת בבסיסה.
גד
=
גד
סטודנטים למשפטים גדלים על האתוס שיש בתפקידו ובכוחו של בית המשפט העליון להציל את האומה מעצמה, כאשר מתעצמים בה יסודות בלתי-דמוקרטיים. הם הוגים בינם לבינם בכללים ובדוקטרינות המשפטיות שיאפשרו לבית המשפט לעמוד על רגליו ברגע האמת, ולמנוע את המפולת, אותה מפולת שכזכור רפובליקת ויימאר קרסה כתוצאה ממנה.
גד
האתוס הזה הוא לא נחלת פרחי משפטים בלבד, אלא הוא אפילו מאפיין שופטים עליונים בולטים. ניתן לציין בהקשר זה את השופט יואל זוסמן (בפסק הדין שפסל את הרשימה הערבית "אלארד" בשנות הששים), את השופט אדמונד לוי (בחוות הדעת התמוהה שנתן בפסק הדין בנושא ההתנתקות) ואת השופט מישאל חשין (בחוות הדעת התמוהה לא פחות שנתן בפסק הדין מ-2006 בנושא גיוס בחורי הישיבות). אפילו השופט אהרן ברק, שאין מיומן ממנו בעמידה על מגבלות הכוח, היגג בנושא אי שם בסוף שנות השמונים.
גד
מתוך מודעות מלאה לחוק גודווין, לא נותר לי אלא לחזור לספרו של סבטיאן הפנר סיפור של גרמני 1914-1933 (תרגום: שולמית וולקוב).
גד
=
גד
סבסטיאן הפנר, גרמני (לא יהודי, חלילה), מתאר בספרו (משנת 1939) את עליית הנאצים בגרמניה. הפנר לא חיבב את הנאצים והוא היגר מגרמניה בשנת 1938. הוא מציין: "מה שהציל אותי היה האף שלי". הוא ידע להריח את האסון שמביאים עמם הנאצים.
גד
=
גד
הפנר הצטיין בלימודי המשפטים והוא התמחה בבית המשפט העליון בגרמניה בדיוק כאשר הנאצים עלו לשלטון. הוא מספר על המתחולל בבית המשפט:

"מוזר היה לחזור ולשבת בבית המשפט, באותו אולם כמו תמיד, על אותם ספסלים, ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. אותם שומרים ניצבו בדלתות ושמרו על כבוד בית המשפט כמו תמיד. אפילו השופטים היו ברוב המקרים אותם שופטים. אמנם השופט היהודי בהרכב בית המשפט העליון שלנו לא הופיע יותר, כמובן, אך הוא לא פוטר, שכן היה כבר זקן למדי ושימש כשופט עוד בתקופת הקיסרות. תקעו אותו במשרד הטאבו או במחלקת החשבונות של אחד מבית משפט השלום האזוריים. במקומו ישב בהרכב שלנו, חריג באורח מוזר בין השופטים הוותיקים של בית המשפט העליון, שופט צעיר מבית המשפט השלום, בלונדיני, גבוה ואדום-לחיים. אם שופט בית המשפט העליון הוא מעין אלוף, הרי ששופט שלום הוא בערך סגן. הכל התלחשו, שמחוץ לעבודה הוא היה קצין ס"ס. הוא הקפיד לברך את כולם במועל-יד נמרץ ובקריאת 'הייל היטלר' קולנית, ונשיא ההרכב ושאר השופטים הזקנים השיבו איכשהו בניפנוף-יד ומילמלו משהו לא ברור. בחדר ההתייעצויות, בשעת ארוחת הבוקר, נהגו השופטים בדרך כלל לפטפט ביניהם קצת, בשקט ובניחותא, כמקובל בין זקנים משכילים, על ענייני דיומא או על אנשים אחרים במערכת המשפט. כל זה נפסק כעת לגמרי. בהפסקות בין הדיונים הם ישבו ואכלו את הסנדוויצ'ים שלהם בדממה מוחלטת.

דש
לעתים קרובות התנהלו גם הדיונים עצמם באורח מוזר. השופט החדש הסביר משהו בענייני חוק בקול צלול ובביטחון עצמי, ובעוד הוא נואם היינו אנו המתמחים, אמונים על חומר הבחינות הטרי שלנו, מחליפים בינינו מבטים. 'וכי לא פסחת במקרה, עמית נכבד, על סעיף 816 בחוק האזרחי?' אמר לבסוף נשיא ההרכב במלוא האדיבות, ואילו השופט העליון החדש, קצת בדומה לתלמיד שמצא עצמו לכוד בבחינה, דפדף במבוכה בספר החוקים שלו, ולבסוף הצליח לענות בקול ערני ועליז: 'אה, כן, נכון. אז בעצם זה הכל בדיוק להיפך'. היו אלה ניצחונותיה הקטנים של שיטת המשפט הישנה.

כג
היו גם מקרים אחרים, מקרים בהם סירב השופט החדש להודות בטעותו, ובהסבירו לעמיתיו המלומדים שהמשמעות קובעת ולא אותיות החוק היבש, טען ברהיטות ובקול רם מדי שלסעיפים הישנים אין עוד תוקף כלל. הוא ציטט את היטלר, ובמחוות של שחקן תיאטרון צעיר התעקש על איזו פסיקה מופרכת בעליל. היה זה מעורר רחמים להתבונן בפניהם של השופטים הוותיקים. קשה לתאר את המצוקה ששידרו שעה שהשפילו את מבטם את התיקים שלפניהם, נאחזים באצבעות מעוותות בקלסרים המשרדיים ובפיסות הנייר-סופג שעל שולחנם. על נאומים כאלה שנאלצו כעת לשמוע כמופת של חוכמה הם נהגו להכשיל ללא היסוס מועמדים לשירות המדינה. אבל מאחורי הנאומים האלה ניצבה כעת המדינה במלוא כוחה והסתתר איום בפיטורין בגלל 'חוסר אחריות פוליטית-לאומית', וכן קשיי פרנסה, מחנה-ריכוז... השופטים כיחכחו בגרונם: 'כמובן, דעתנו ממש כדעתך, עמית נכבד, אך הרשה נא לנו להסביר...' לא נותר להם אלא להתחנן למעט הבנה בכל הקשור לספר החוקים האזרחי של גרמניה ולהציל את מה שעוד ניתן להציל.

גד
כך פעל בית המשפט העליון בברלין, שנת 1933. היה זה אותו בית משפט עליון שלפני מאה וחמישים שנה היה פרידריך הגדול משליך את שופטיו לכלא אם העזו לפסוק בניגוד לדעתם המקצועית ועל-פי הוראות הממשלה. כל תלמיד בית ספר בפרוסיה מכיר עד היום את האגדה מאותו זמן, סיפור אמיתי פחות או יותר, שקיבע את שמו הטוב של בית המשפט הזה: כשפרידריך בנה את ארמון סַנְסוֹסִי, הוא ביקש להרוס את טחנת הרוח שעומדת שם עד היום. המלך הציע לטוחן לקנות ממנו את הטחנה, אך הטוחן סירב. הוא רצה להמשיך ולהפעיל אותה. המלך איים עליו שיחרים את רכושו, ועל כך ענה הטוחן: 'אכן יכולת, הוד מלכותו, אלמלא היה קיים בית המשפט העליון בברלין!'".

==============

הערה (23/11/2009): פנו אלי מלשכת הנשיאה ביניש (נניח) והזכירו לי שלפני כשלוש שנים בית המשפט העליון פסל סעיף ב"חוק האנתיפאדה" שנועד להגביל את אפשרותם של פלסטינים תושבי השטחים להגיש תביעות בנזיקין נגד המדינה. זו בהחלט הוראת חוק משמעותית שבוטלה והיא אינה בגדר "זוטי דברים". ואכן מדובר בפסק דין חשוב גם כן. עם זאת יוזכר כי בית המשפט נעתר לעתירה חלקית בלבד (ביטל סעיף אחד, הותיר אחרים), והוא יצר מעין פשרה בין עמדת העותרים לזו של המדינה. בפרשה של בית הסוהר הפרטי מדובר בקבלה מלאה של העתירה ובביטול של חוק שלם. תודה לקרן.