כל אלה ישמע ההלך העייף

בבית הקפה בו אני יושב עתה האינטרנט האלחוטי מושבת. שאלתי את המלצר – שלא מבין רמזים וחושב שאני סתם בחור נחמד – מה אפשר לעשות. הוא הציע להתחבר לרשת של המסעדה השכנה. טענתי שניסיתי אבל הקוד הדרוש אינו מצוי בידי. הוא נתן לי את הקוד ("12345") והסביר שזה בסדר ושיש סחר חליפין: "אנחנו נותנים להם קרח ולוקחים מהם אינטרנט".

הקשתי את הקוד ועכשיו אני באמת נהנה מאינטרנט אלחוטי. עם זאת, משום מה, במסעדה השכנה החליטו לחסום ממני את הגישה לאתרים כאלה ואחרים. המסר של החסימה הוא, אם אני מבין נכון, "פייסבוק? טוויטר? תשכח מזה! אבל באטרף? שם אתה מוזמן לגלוש כמה שבא לך". באופן מעניין מדובר במסעדה של בשר.

=

ישנם אנשים שמאוד נהנים לצאת לחופשה, או לנצל אחר צהרים חופשיים, ולבלות במקומות החביבים עליהם – בגן, בקניון או בבית קפה. עם זאת נראה שעיקר הנאתם נובע דווקא מן המבט הרחב שהם נותנים בעת שהותם בגן, בקניון או בבית הקפה, ומן הפליאה, שכל כולה תחושת גזל, "מה פתאום אנשים מתבטלים ככה באמצע היום? אין להם עבודה?!". כאלה הם אנשים – חסרי מודעות עצמית מינימלית.

אבל אני מתאפיין במודעות עצמית גבוהה. ולכן כל כך תמוה בעיני כיצד זה שאני מוצא את עצמי יושב בשני בתי קפה שונים, האחד בתל-אביב והשני בפרובינציה – יום אחר יום, כשלצדי מתיישב שם-טוב לוי. מאיפה הפרזיטיות הזו? אין לו עבודה?! אני ככה מלקום ולנזוף בו, "מה לך בחוץ ילדה? שובי לביתך!"

=

ועל כך שהשם "שם-טוב" הוא הבדיחה הפוסט-מודרנית האכזרית ביותר בהיסטוריה – בהזדמנות אחרת.

מוכרחים מתנה

רבות כבר נכתב במלאת שנה לעלייתו לאוויר של הבלוג. וכשאני אומר שרבות נכתב, כוונתי היא שאני כתבתי רבות. ואולם, העורך האכזר השליך לפח האשפה של הרשת חלק ניכר מן המלל שנשפך, ולאחר התערבותו הכירורגית לא נותר אלא הפוסט הקצר, התכליתי, הרזה והשרירי הזה. העורך האכזר הסביר כי מאוד חשוב שהפוסט יהיה בצלם כותבו.
-
מחשבות רבות ליוו את הבלוג בצעדיו הראשונים. עמלתי לא מעט מתוך ניסיון לגבש קול ושפה שיאפיינו אותו. כמובן שכשלתי כישלון חרוץ, ובדיעבד אחד ממקורות ההנאה שלי מהכתיבה כאן היה היעדרם של קול אחיד או שפה אחת.
-
אחד הכללים שקבעתי לעצמי בתחילת הדרך היה הימנעות מוחלטת משימוש במילה "אני" ומשימוש בכתיבה בגוף ראשון. ההנחה הייתה כי מאחר שממילא כתיבת בלוג היא פעולה נרקיסיסטית, זה יהיה מוגזם להעצים את האהבה העצמית עם דיבורים נוסח "אני אני אני". ובכן, עמדתי בכבוד בכלל הזה במשך שלושה פוסטים שלמים.
-
לאחרונה התחלתי לשים לב יותר ויותר שאחת התוצאות של הפרסומים בבלוג הזה היא הימנעות של חברים מלהציע מקומות להיפגש בהם, מתוך חשש שטעמם בקפה אינו עומד בסטנדרט הגבוה שהוצב, ומתוך חשש שהם יזכו לנחירות בוז אישיות או פומביות. ובכן, אין כל כך מה לדאוג. בדרך כלל אני סובל בשקט ושותה תה.
-

אם אני יכול להצביע על כישלון משמעותי של הבלוג בשנתו הראשונה, אזי מדובר בהצעות הנישואין ש(לא) קיבלתי בעקבותיו. הזמנתי כאן, בבוקסה למעלה מצד שמאל, כל דכפין להציע לי להיות איתו לנצח, ובמשך שנה שלמה קיבלתי הצעה אחת, אמנם מבחור חמוד להפליא, ואולם התברר שהמיועד היה מסובך בפלילים ובינתיים הוא אף איבד עצמו לדעת.-
-
=
-
תודה על תשומת הלב עד כה. לי היה כיף, מקווה שגם לכם. שואף להמשיך להיות כאן כל עוד יש מה להגיד.

תשבץ לשבת

קרלסברג וולקנו

מעת לעת אני מתלונן בפני רועי כמה קשה למצוא בחור שיידע להעריך קפה ויידע להעריך בירה טובה. רועי, מצדו, טען שהוא הוא יודע היכן מצוי שורש הרע. "זה בגלל שאתה יוצא עם בחורות. נראה לי שאתה צריך לחשוב על כל העניין הזה מחדש".

-

=

-

יפתח: שוחחתי בטלפון עם מישהו מאטרף. החלפנו כמה הודעות באתר והוא הציע לדבר בטלפון. בעיני זה היה מוקדם מדי, אבל איכשהו הסכמתי. מסתבר שהוא איש מכירות, ואכן הייתה תחושה שהוא מנסה למכור לי את עצמו. דיבר בשטף על המון דברים לא מעניינים. הוא ידע להעיד על עצמו שהוא איש מצחיק וציני

-

רועי: באמת? ויש אמת בפרסום? כי אם לא, אתה יכול להגיש תובענה ייצוגית

-

יפתח: מה ההסתברות, לדעתך, שאדם שמעיד על עצמו כאיש מצחיק וציני יתגלה כאיש מצחיק וציני?

-

רועי: נמוכה מ-10%, אני מניח

-

יפתח: הוא שאל מה אני עושה בשעות הפנאי. בין היתר אמרתי שאני קורא ספרים. הוא אמר שהוא קורא המון. כששאלתי איזה ספרים הוא אוהב הוא השיב שרק אתמול הוא היה במסיבת גייז בחוף הים

-

רועי: ומה הוא קרא במסיבה הזו?

-

יפתח: הוא שתה בירה ודיבר עם בחורים. שאלתי איזו בירה הוא אוהב. על זה הוא דווקא כן השיב

-

רועי: אוי ואבוי

-

יפתח: הוא טען שהוא אוהב "הכל. בעיקר ויינשטפן"

-

רועי: "הכל". נורא ואיום

-

יפתח: כשאמרתי שאני אוהב בירות כהות הוא אמר, "אני לא אוהב בירות כהות"

רועי: תקשיב, אני בדרך כלל לא מתערב, אבל נדמה לי שהוא לא בשבילנו.

תזכורת

לפני שנים מספר רועי התחיל לעבוד במשרד עורכי דין אשר שכן במגדל משה אביב ברמת- גן.
-
אתם יודעים, מדובר בבניין שחברי פ' מגדיר בתור המגדל עם מסיבת הגייז בקומת הגג.
-

-
ככל שרועי ימצא לנכון לספר אי פעם על המשרד הזה, הרווח יהיה כולו שלנו. ובינתים נעסוק בנגזרת קטנה שעניינה אותי, הנגזרת הקפאינית, שכידוע טורדת אותי.

יפתח: מה אתה עושה עם ארוחת צהריים?
-
רועי: או מביא מהבית או רוכש בחוץ. היום, למשל, רכשתי בחוץ מנת נודלס גדולה דיה שתספיק לי גם למחר בצהריים

יפתח: מה עם קפה?
-
רועי: יש במשרד טייסטרז צ'ויס, נסטלה ושני סוגי קפה שחור. אם אני רוצה אספרסו, אני תמיד יכול לרדת לארומה, בקומת הכניסה של הבניין
-
יפתח: באיזו קומה אתה עובד?
-
רועי: 42. אבל עוד כמה חודשים אנו אמורים לעבור ל-51
-
יפתח: ואתה רוצה להגיד לי שהארומה של ארומה לא מתנשאת לקומה ה-42?
-
רועי: השבח לאל, לא. אם כי מהחלון שלי רואים את השמשיות של המרפסת שלהם
-
יפתח: אם תרצה להתאבד אי פעם
-
רועי: אני אחכה שנעבור לקומה 51. אני רוצה לוודא שאני גורם נזק אמיתי לשמשיות שלהם.

-
תודה לרועי על שפינה את סדר יומו העמוס כבלוגר נבחר וכצייצן צמרת וניאות לכתת רגליו עד לתחת של הבורסה ברמת-גן כדי לצלם את מסיבת הגייז.

המצאת הבדידות

במהלך התיכון נסעתי תשע פעמים לבית השריון בתל-אביב כדי לעבור מיונים וראיונות לתפקידים שונים ומשונים בצבא ההגנה לישראל.

מראיינת: מה הכי מעצבן אותך?

יפתח: טיפשות

מראיינת: אני מזהירה אותך שבמסגרת הצבאית תיתקל פה ושם בתופעה הזו.

לרוב מכריע של התפקידים, מסתבר, לא נמצאתי מתאים, אולם על כך אולי בפעם אחרת.

=

באחת מנסיעותיי שמתי לב, בהגיעי לבית השריון, ששכחתי בבית את טפסי התחקיר הביטחוני שהיה עלי להגיש, ולכן לא היה מנוס מלחזור ולהתייצב שם במועד אחר. השכחה הזו למעשה פינתה לי בוקר בתל-אביב, דבר שלא התנסיתי בו לעתים קרובות מדי קודם לכן. יצאתי מבית השיריון והלכתי ברגל עד לרחבת מוזיאון תל-אביב, שם התיישבתי על ספסל וקראתי את מר ורטיגו של פול אוסטר. את הספר שאלתי מידידה, משום שמאוד חיבבתי את כריכתו היפה, ובה ציור של קית' הירינג. כריכה של ספר היא סיבה טובה מאוד לבחור ספר לקריאה, אבל גם על כך, אולי, בפעם אחרת.
-

הקריאה בספר לא נעמה לי. חשתי רגשנות יתר, ומאוד לא אהבתי את היסוד הפנטסטי בספר - גיבור הספר לומד לעוף. כמו אז, גם היום, אני מאוד לא אוהב ספרות עם רכיבים לא ריאליסטיים. חריגה לכך חיבתי לספרות לטינית ולספרים של מאיר שלו, שאכן מאוד מושפע מהכתיבה של גבריאל גרסיה מארקס. (יצויין ששלו הגזים עם הפנטזיה ביונה ונער והוא נקרא בזאת לסדר). אני מניח שמאחר שהחיים באמריקה הלטינית (או בעמק יזרעאל) הם כל כך הזויים* כשלעצמם, הרי שאין בתוספות הלא-ריאליסטיות כדי להפריע יותר מדי.
-
*הגיעה העת לומר יפה שלום למילה "הזוי" ולחזור אליה רק במקרים, הנדירים עד מאוד, בהם השימוש בה יהיה מוצדק. מספר הפעמים ביום שאני שומע את המילה "הזוי" מסב לי את התחושה שאנחנו חיים במוזיאון בו רנה מגריט הוא ראש הממשלה, ואסילי קנדינסקי הוא שר החוץ מטעם מפלגת ישראל ביתנו, וחואן מירו וסלבדור דאלי הם שרים בכירים מטעם מפלגת 'ש"ס - ספרדים שומרי מסורת'. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר כבר איבחנו בספרם המצויין ללא מלים שהמילה "הזוי" משמשת בראש ובראשונה כדי לתאר את המציאות הישראלית כפי שהיא.

בתמונה: שר החוץ ואסילי קנדינסקי מגדיר את הרעיון שאיראן תעשיר אורניום בצנטריפוגות כ"הזוי"

אם אחזור לנושא, ואם אדייק, הקריאה במר ורטיגו הסבה לי סבל של ממש. בעודי יושב על הספסל בכיכר המוזיאון הגעתי, בערך בעמוד 120, למותה של אחת הדמויות, וחשבתי שמדובר באירוע משמח דיו כדי להפסק בו את קריאת הספר. מאז לא חזרתי לאוסטר. בשנה האחרונה מחכה לי על המדף "המצאת הבדידות" שלו, ומתישהו אאזור אומץ לבדוק אותו.
-
עם הפסקת הקריאה בספר נכנסתי לבית המשפט הסמוך. לא המשפטים עניינו אותי, חלילה, אלא דווקא עבודת העיתונאים שרציתי להיות כמותם. הלכתי לקפיטריה האיומה וחיפשתי את העיתונאים בפעולה. והם אכן היו בפעולה. הם כולם התגודדו ברחבה הסמוכה לקפיטריה, הריצו צחוקים ועישנו את עצמם למוות. זה היה מעט מאכזב.
-
לאחר השהייה בבית המשפט הלכתי לאבן גבירול וישבתי בבית קפה. קראתי עיתון שהציע המקום. השעה הייתה שעת צהרים ובאחד השולחנות הסמוכים ישב גבר שנראה שיצא באמצע יום העבודה כדי לאכול ארוחת צהרים. תוך כדי אכילה הוא קרא במחזיר אהבות קודמות של יהושע קנז יקירי. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי בן-אדם יושב בבית קפה וקורא ספר.
-
=
-
מאחר שבשנים האחרונות ביתי לא סיפק לי די שקט, פיתחתי לעצמי הרגל של קריאת ספרים מחוצה לו, בעיקר בבתי קפה. אני מניח שמבחינת חלק מן המלצרים בבתי הקפה אותם אני פוקד, אני נחשב כאיש מעט תמהוני. ואולם אני חש עם עצמי די בסדר כשאני מבצע הסתגרות עם ספרי במרחב הציבורי.
-
=
-
מניסיוני, הן בתור צופה והן בתור נצפה, אני יודע שיש משהו מסקרן במראה של אנשים שקוראים ספרים בפרהסיה. צופים רבים ינסו להתעניין איזה ספר הנצפה קורא. לעתים מזומנות הם יעשו תנועות שונות ומשונות כדי להגיע לזווית שממנה ניתן איכשהו לראות את הכריכה שבדרך כלל מתחבאת קרוב לשולחן. ישנם גם כאלה שיפנו וישאלו באיזה ספר מדובר, מה הוא מספר, ואם כדאי לקרוא אותו. חלק ניכר מהשואלים הללו יהיו במובהק אנשים שלא נוהגים לקרוא ספרים.
-
קריאת ספרים נחשבת למכובדת, למעשה תרבותי גבוה, וזאת אף על פי שישנם ספרים שהקריאה בהם היא מעשה נחות להפליא. מי שנצפה קורא בפרהסיה נחשב, כנראה, לאיש שיחה נעים יותר, ולכן כאמור אנשים חשים חופשיים לפתוח עמו בשיחה. ההסתברות שיפנו אליכם בבית קפה וישאלו אתכם איזה ספר אתם קוראים באותה העת היא גבוהה משמעותית מההסתברות שיפנו וישאלו מה אתם עושים לכם עם המחשב הנייד (התשובה: עסוקים בלהתחמק מהתזה שלכם, דהיינו – גולשים בפייסבוק).
-
=
-
לפני מספר ימים קראתי לי בבית קפה, וכאמור הרגשתי עם זה בסדר גמור. ובמהלך הקריאה צדה עיני אשה, שישבה אף היא ליד שולחן, וקראה בספר משלה. המראה שלה מילא אותי עצבות ורחמים עבורה. היה זה יום שישי והשעה הייתה לפנות ערב. היא נראתה לי בודדה.
-

ניסיתי ביני לביני להבין מדוע אני מרגיש טוב בשביל עצמי ורע בשבילה. אני מניח שזה נבע ממצבור של נתונים שהמראה סיפק לי. היא נראתה בת 50, ממוצא רוסי (וכך גם האותיות הקיריליות בספרה נראו ממוצא רוסי), עבת בשר, לבושה בבגדים לא אופנתיים במיוחד, ומרכיבה משקפיים גדולים. אבל הנתונים גם הצטברו עם סטראוטיפים או עם אקסיומות תרבותיות שאני סובל מהן.
-
כנראה הנחתי שככל שהיו לאותה אשה בן-זוג וילדים, אז היא הייתה מבלה את אותו יום שישי אחר הצהרים בטיגון שניצלים עבורם. עוד הנחתי שאם היא מבלה באותו הזמן בבית קפה, אזי לא מחכים לה פיות רעבים בבית. באופן פרדוקסלי לבי יצא אליה על כך שהיא מבלה את שעת בין הערבים בקריאת ספר ולא במלאכת הבישול.
-
בשלב הזה, פחות או יותר, לבי התחיל לצאת אל עצמי, וניסיתי להבין עד מתי עוד אוכל להרשות לעצמי לשבת כך ולקרוא, ומתי אנשים יתחילו לרחם עלי, בצדק או שלא בצדק. גם ניסיתי להבין מה יש ביכולתי לעשות כדי לחדול להיות קורבן של דעות קדומות שמקומן אינם עמנו. אבד לי הריכוז, ולא חזרתי לקרוא עוד באותו היום.

מה שעובד בתרגום

(אזהרה: הפוסט הזה אינו עוסק בפסגת הקולינריה המוזיקלית)
גד
=
גד
כשהייתי בן 4 השיר אני חוזר הביתה של דורון מזר היה להיט ענק בארץ. גם אני מאוד אהבתי אותו. השיר זוהה אצלי עם שיבתו של אבי מתקופת מילואים ארוכה בלבנון שבערה אז. מעולם לא שאלתי את אבי מה הוא עשה בלבנון במלחמה. אני מחכה שהוא יעשה מזה סרט.
גד
בסמוך לחזרתו של אבי הביתה נסענו באוטובוס כל המשפחה לעיר הגדולה (הלא היא באר-שבע) ונהנינו מכל הטוב שהיה לה להציע לנו : "גלידה תל-חנן" וחטיף קוקוס בצבע ורוד זוהר בתחנה המרכזית, וגולת הכותרת בדמות סיור בשלוש הקומות(!) של "המשביר לצרכן", ובהן אגף צעצועים שלא היה גדול ממנו.
גד
כשסיירנו במשביר לצרכן נשמע ברקע שירו של דורון מזר, ומישהו אמר שהשיר הוא איטלקי במקורו. טענתי באזני אמי שאי אפשר לתרגם שיר (להבדיל מפרוזה) משפה אחת לשפה אחרת. היא שאלה מדוע, והסברתי, ממרום גילי, שהצליל של מילה בשפה אחת הוא שונה מהצליל של מקבילתה בשפה האחרת. והעובדה ששתי מלים מתחרזות בעברית, אין משמעה שאותן מלים בשפה האחרת תתחרזנה גם כן.
גד
בחוכמה שלאחר מעשה אני מצטער שלא ציטטתי בפניה את קביעתו המופלאה של רוברט פרוסט (ולא משנה אם היא נכונה אם לאו) "שירה היא מה שאובד בתרגום".
גד
אמי לא התווכחה עם דבריי, אבל איכשהו שתיקתה והמשך ההאזנה לשיר שברקע העמידו אותי מיד על טעותי , אם כי לא הודיתי בה בקול רם.
גד
=
גד
בדיקה מאוחרת מגלה כי "אני חוזר הביתה" (נוסח עברי: שמרית אור) אמנם מאמץ את הלחן של טוטו קוטוניו, אבל לא מדובר בתרגום אלא בטקסט מקורי של אור. בשפת המקור קוראים לשיר "האיטלקי" - L’italiano. זה שיר שמנסה, כך נראה, לתאר פרופיל של איטליה, מעין ספירת מלאי איטלקית ולא כל-כך מוצלחת.
גד



קוטוניו, כמו בראד פיט בתפקידו הנהדר ב"ממזרים חסרי כבוד", מאחל "Buongiorno" לאיטליה ולכל מי שנקרה בדרכו. אז מה מייצג את איטליה בעיני קוטוניו? ספגטי אל-דנטה, כמה מפתיע, פרטיזן בתור נשיא (סנדרו פרטיני, אם זה מעניין מישהו), משחת שיניים בטעם מנטה(!), וכמובן קפה ריסטרטו, שהוא אספרסו מקוצרר – 7 ג' קפה ו-20 מ"ל מים (להבדיל מהאספרסו הקצר שאמור להכיל 7 גר' קפה ו-30 מ"ל מים).
גד
בפזמון קוטוניו מבקש שכאיטלקי גאה יתנו לו לשיר עם הגיטרה. כמו שניתן לראות בהופעה של קוטוניו בפסטיבל סן-רמו, שמתאפיינת בפלייבק מזעזע, דווקא כשקוטוניו מגיע לשורות הללו הוא לא טורח לפרוט על הגיטרה.
גד
=
גד
שמות של צרפתים מתחלקים לשני סוגים – ישנם שמות צרפתיים שנשמעים כמו שמות של מוצרי קוסמטיקה, בדגש על בישום, וישנם שמות צרפתים שנשמעים כמו שמות של מאכלים ומשקאות.
גד
אני זוכר את המורה שלי לכימיה בתיכון, שהתאפיין במבטא צרפתי-מרוקאי רך, ודיבר על עקרון לה-שטלייה, על שם הכימאי אנרי לה-שטלייה. עד היום אני לא בטוח איזה יחס בין יין לבן לחמאה קובע העיקרון הזה.
גד
כשמדובר בשמות איטלקים - הם כולם, בלי יוצא מן הכלל, נשמעים כמו שמות של אוכל. קוטוניו הוגה את המילה "פרטיזן" כ"פרטיג'אנו". אני רוצה לראות את מי שיסרב לאכול פסטה עם פרטיג'אנו מלמעלה.
גד
=
גד
ומעניין איזו מדינה אירופית (או: פסאודו-אירופית) אחרת מזכירה איטליה בסרטון הוותיק והמשעשע הזה.

למה רק הבראסרי פתוחה 24 שעות ביממה?

מועדון ארוחת הבוקר

היביסקוס פסיפלורה