לבד בחושך

על כריכת רב המכר לבד בברלין מאת הנס פאלאדה מובא ציטוט מן הניו-יורק טיימס לפיו פרסומו של הספר בשפה האנגלית בשנת 2009, 62 שנים לאחר צאתו לאור בגרמניה, הוא "האירוע הספרותי של השנה".
-
"אירוע" הוא בדרך כלל מסיבה שמתרחשת בשעות הערב במקום מבודד באזור השרון או באזור רמלה. המסיבה דורשת היערכות רבת שעות לפני כן: ביום של "אירוע" אוכלים סלט בצהרים, כדי שיהיה מספיק מקום בבטן לאוכל ולאלכוהול שיוצעו בערב. השאיפה, כמובן, היא לצרוך אלכוהול שעלותו לא תפחת מעלות ה"אירוע" עבורך, כפי שבאה לידי ביטוי בצ'ק שאתה מפקיד בתחילת המסיבה.
-
על "לבד בברלין" לא שילמתי בצ'ק כי אם במזומן, כאשר יש להניח שעלות הספר עבורי הייתה נמוכה מעלות השנאפס שזרם כמים במהלך קריאתו. הבעיה היא שהשנאפס לא נערה לגרוני.
-
קשה לי להסביר מדוע קניתי ומדוע קראתי את "לבד בברלין", המתרכז בחייהם העלובים של מספר אנשים בברלין בתקופת המלחמה (כלומר, מעבר לחיבה לנאצים). קנייתו הייתה חפוזה מבלי שנערך תחקיר מקדים. לו היה נערך תחקיר כזה, ולו הייתי מתבשר בזמן אמת שאברי גלעד המליץ בחום על הספר בתכניתו בגלי צה"ל, יתכן שרשימה זו לא הייתה נכתבת.
-
הפיוז קפץ לי לראשונה בעמוד השני של הספר, כאשר פרסיקה, חבר המפלגה הנאצית, הזמין את הדוורית, שעברה על סף דלתו, לחוג עמו את הידיעה על כניעת צרפת: "כנסי, בחורה, תשתי איתי שנאפס!"
-
לא ישכנעו איתי שהשימוש בצורה "כנסי" הקלוקלת, במקום ב"היכנסי" התקנית או ב"תיכנסי" הטבעית, הוא שימוש מכוון שנועד להעביר שפת דיבור (מה גם שאני לא בטוח שנאצים בשנות הארבעים של המאה העשרים דיברו גרמנית שנשמעת כמו עברית של טוקבקיסטים בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת). מדובר בשגיאה בעברית של המתרגמת ושל עורכת התרגום (שבאופן בלתי שגרתי מצויין שמה. עורכים בדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים). יוער בדרך אגב שהקריאה "כנסו כנסו" יכולה להיות נכונה והגיונית רק באולם בית המשפט, כאשר השופטת מבקשת להחדיר מוטיבציה בכונסי הכנסים שמינתה בתיק זה אחר.
-
מובן שהסופר לא אשם בשגיאה (המינורית. מודה) שנפלה בתרגום העברי. אבל הסופר כן אשם בכך שהוא יצר ספר אילוסטרטיבי נטול כל נשמה, אמירה או סגנון. אני לא מזלזל ביכולת לכתוב (ב-24 ימים!) ספר זורם של 670(!) עמודים. אבל היכולת הזו לא (בהכרח) מניבה ספרות טובה. ספר שצריך לציין בפניי בכל פעם מחדש שחיוכו של חוקר גסטפו לעבר נחקריו הוא "חיוך מרושע" לא יכול להיות "האירוע הספרותי של השנה". ואם בכל זאת מדובר באירוע של השנה אזי מדובר באירוע מוחי.
-
בצדה האחורי של כריכת הספר מובא ציטוט של פרימו לוי שטוען כי זהו "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים". אניח שאין מדובר בביקורת של מחבר הטבלה המחזורית הנפלא, אלא בחוות דעתו של פרימו לוי מחולון לון לון.
-

לא הייתי טורח לכתוב את הדברים הללו אלמלא הספר היה רוכש מוניטין של ספר "איכותי" ו"חשוב" (אפילו אברי גלעד אמר). הוא לא. מי שרוצה לקרוא ספרים מצוינים של גרמנים על התקופה הרלבנטית, מוזמן לקרוא את היומנים של ויקטור קלמפרר (אותם הזכרתי כאן) ואת אישה בברלין, יומן של "אלמונית" מבברלין המובסת, שמתלוננת כי "פושעים והרפתקנים הנהיגו אותנו, ואנחנו הלכנו אחריהם כמו צאן לטבח".

זנבו המורם של החתול הוא דגלנו

היובש היצירתי שניחת עלי הוא הזדמנות טובה להביא דברים בשם אומרם ולחזור לדבר על היומנים של ויקטור קלמפרר, שכתב בזמן אמת על השלטון הנאצי ועל חייו בצילם. קלמפרר, יהודי מתבולל, הצליח לשרוד את השואה כשהוא מתגורר בגרמניה. חייו ניצלו אולם בדרך היה עליו להתמודד עם אימי המשטר, וזאת כאשר "שיקולי הגסטפו נעשים יותר ויותר חידתיים" וכאשר "המוות מאיים על ראשו של כל אחד בכל רגע".
-
=

15 במאי 1942, יום שישי, לפנות ערב
"[...] גברת אידה קריידל, שפגשתי בדרך לקניות, סיפרה לי על הצו החדש, ואחר כך הראתה לנו אותו בביטאון הקהילה היהודית: מעכשיו נאסר על יהודים שעונדים טלאים ועל כל מי שגר איתם להחזיק חיית מחמד (כלבים, חתולים, ציפורים), כמו כן, אסור למסור את חיית המחמד לידיים אחרות. זהו גזר דין מוות למוּשֶל, שנמצא איתנו יותר מ-11 שנים, ואווה (אשתו של קלמפרר) קשורה אליו מאוד. אנחנו מתכוונים לקחת אותו מחר לווטרינר כדי לחסוך ממנו את הפחד שבאיסוף ובהמתה המשותפת. איזו אכזריות שפלה ומרושעת נגד מעט היהודים. אני מריר מאוד בגלל אווה. פעמים רבות כל כך אמרנו זה לזה: זנבו המורם של החתול הוא דגלנו, לא נלטף אותו, נשמור על ראש זקוף, נעביר את החתול בשלום את התקופה הזאת ובחגיגות הניצחון יקבל מושל "שניצל מִקאם" (הקצב המשובח ביותר שיש כאן). הורדת הדגל עכשיו כמעט גורמת לי להאמין באמונות טפלות. בזמן האחרון היה החתול, בן יותר מ-11 שנים, נמרץ וצעיר במיוחד. לאווה הוא היה תמיד מקור למשענת ולנחמה. יכולת העמידה שלה תיחלש עכשיו".

לפני מותו, זכה מושל מבעליו לסעודה אחרונה בת 450 גרם בשר בקר, וזאת כאשר ההקצבה השבועית לזוג באותה תקופה עמדה על 600 גרם בשר.

אנסמבל האומה שהודברה

באחד השיעורים בקורס "מבוא לנאציזם" באוניברסיטת תל-אביב, אותו העביר ד"ר בעז נוימן שניחן בכריזמה נוירוטית מקסימה למדי, טען המרצה כי התשעה בנובמבר הוא תאריך מיתולוגי בהיסטוריה גרמנית, תאריך שרבים מהאירועים המשמעותיים בתולדותיה התרכזו בו.
גד
ואכן, עיון בלוח השנה מגלה כי ביום זה התמוטט הרייך השני וקמה רפובליקת ווימאר (1918), וביום זה התבצע ניסיון הפוטש של היטלר במרתף הבירה (1923). בימי הרייך השלישי הוגדר יום זה כ"יום אבל על חללי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". ויקטור קלמפרר, ביומניו שכנראה עוד נדון בהם בעתיד, מספר שביום זה נקראו האזרחים לתלות דגלים מחוץ לבתיהם. קלמפרר מדווח בסיפוק, בשנת 1934, שרוב הציבור בשכונתו לא נענה לקריאה ולא טרח לתלות דגלים.
גד
בשבעה בנובמבר 1938 התנקש הרשל גרינשפן בעובד שגרירות גרמניה בצרפת ארנסט פום ראט, שמת בתשעה בנובמבר. מותו של פום ראט היה התירוץ לליל הבדולח שאירע בלילה שבין התשעה לעשרה בחודש.
גד
ובתשעה בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, לאחר החלטת הפוליטבירו המזרח-גרמנית שאיפשרה מעבר של תושבי מזרח ברלין למערבה.
דג
ד"ר נוימן ניסה להשוות את התאריך הזה לתאריך הישראלי של 4 ביוני, ערב מלחמת ששת הימים ב-1967 והיום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה (שפרצה באופן מעניין בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב). אחד התלמידים בקהל ביקש להוסיף את הניצחון 5:0 של נבחרת ישראל על נבחרת אוסטריה. נוימן הודה שהאירוע המיתולוגי הזה דילג מעליו. המשחק, אגב, נערך דווקא ב-6 ביוני 1999.
גד
=
גד
מולכו, ספרו היפה של א. ב. יהושע, שמתאפיין בניחוח אייטיז נעים (וזה מבלי שיוזכרו בו בוי ג'ורג', כריות בכתפים, "על הברזלים" או "שושלת"), מתאר שנה בחייו של מולכו לאחר מות אשתו האהובה. מולכו, ספרדי ירושלמי, מבקר פעמיים במהלך אותה שנה בברלין, עיר מוצאה של האשה המנוחה, והעיר שסירבה לחזור אליה בחייה.
גד
דרור משעני מדבר על התפעמותו של מולכו מן האירופי, ובעיקר הגרמני, באשר הוא "תרבותי". כשהוא נוחת בברלין לראשונה הוא מגלה כי "הרחובות נראו תרבותיים ושקטים למדי בהתחשב בשעת הצהרים המאוחרת".
דג
את ביקורו הראשון בברלין עורך מולכו עם היועצת המשפטית ממשרדו, אלמנה אף היא, בניסיון מוקדם מדי ליצור זוגיות חדשה. ואולם התכניות מעט משתבשות. מולכו מרדים את היועצת עם כדור חזק מדי נגד כאב שנתקפה בו, והוא מבלה ברחובות העיר המערבית בגפו.

"הוא עבר ליד בניין שנראה לו עזוב, נעצר מול קיר בטון שחסם את הדרך בין שני בתים ועליו ציור דהוי, ואז הבחין בתַיִל חלוד מבצבץ מתוך ערימת שלג, וכמו זיכרון עמום ישן עלה בו, כאילו כבר היה במקום הזה, והוא ניסה להציץ אל מאחורי קיר הבטון אבל לא היה יכול לעבור, הוא פנה שמאלה וחיפש מעבר, אבל שם שוב ניצב קיר גבוה מקומת אדם ועליו כתובות גדולות בכתב מרושל, ורק עתה הוא הבין שהוא נוגע בחומת ברלין, לא שיער שהיא כל כך נמוכה ואפורה. הוא נרתע לאחור, אבל שב וניסה להציץ ולראות מה מאחוריה, נראו שם כמה בתים נטושים, ומעין אגם או בריכה קפואה, וזיכרון ירושלים המחולקת של ימי נעוריו הגיח בו בעוצמה ובעונג, והוא החל פוסע מעט לאורך החומה, קצת חושש שמישהו ישתלח פתאום ויחטוף אותו".

בביקורו השני בברלין, מולכו מתלווה לעולה מברית המועצות שלא נקלטה כראוי בישראל ולפיכך היא מבקשת לחזור למכורתה. הם טסים למערב ברלין ועוברים למזרחה. העולה פונה לנציגות הסובייטית בעיר כדי לבקש להסדיר את חזרתה, ומולכו, שנותר לבדו, מטייל ברחובות העיר המזרחית:

"שער ברנדנבורג המפורסם אינו רחוק כלל ובעצם הוא תכליתו של הבולובאר. ולא עברה שעה קלה וכבר היה לידו, מתבונן מקרוב גם בחומה וגם במגדלי השמירה שאותם ראה בחורף שעבר מן העבר המערבי, ומצאו אז חן בעיניו. גם עכשיו לא שינה מיחסו אליהם, ובניין הרייכסאג השחור המזדקר מהעבר האחר נראה לו מצטרף יפה לאנסמבל האומה שהודברה. החתך הזה, שבו נקרע העם הגרמני לשניים, נעם לו מאוד. צלקת מכוערת ונשמרת בקפדנות שתזכיר גם בעוד מאה שנה לתיירים כמוהו את אשר יבקשו לשכוח".

(c) Claire Louise

=
גד
מולכו הוא לא הראשון ולא האחרון שרואה את ברלין ונזכר בירושלים. במוסף "הארץ" האחרון, חוזר תום שגב עשרים שנים לאחור, לנפילת החומה שהיה עד לה:

"הייתי שם באותם הימים וזכור לי שחשתי כמו ביוני 67' בירושלים. המוני האנשים שעברו בין שני חלקי ברלין השתייכו לדור שהתבגר כמו בירושלים אל תוך הידיעה שמעבר לחומה יש עולם אחר, אסור, בלתי מושג ועל כן קסום ומיוחל. והנה הושג. רבים בכו מתחת לשער ברנדנבורג כפי שבכו בכותל המערבי, על מר גורלה של האומה ועל ימי הגאולה שהנה הם קרבים".

ומה עשו המזרח-גרמנים המאושרים עם נפילת החומה? שגב מספר:

"שומרי החומה עוד לא ידעו אל נכון מה עליהם לעשות, אך ההמון פרץ את המחסומים. בימים הבאים עברו כך מאות אלפי אנשים. רובם רק הסתובבו זמן מה ברחובות המערב, קנו טונות של בננות, בילו בחנויות הפורנו וחזרו הביתה, כמו אסירים החוזרים מחופשה לבית הכלא".