‏הצגת רשומות עם תוויות כלבים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כלבים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 13 בספטמבר 2010

גם העצים התחילו לחרבן על העיר

והפעם פוסט שרובו ככולו תפיסת טרמפ על מי ששר את זה קודם, ועוד שר את זה טוב יותר משהייתי יכול לבקש. כבר הזכרתי (כאן) את אדם וסופי, ספרו היפה של יניב איצקוביץ'. הקוראים בספר מלווים את גיבוריו אשר חווים את תל אביב דרך הרגלים ומנהלים הליכות ארוכות ברחובותיה.
-
הרחובות מציבים איומים ומלכודות. מנחם הזקן חש בתור השליט של שדרות בן-גוריון ("שיטת הממשל שלו: דיקטטורה"). "בסך הכל הוא תופס את עצמו כריבון ראוי, אם כי לעתים נדמה לו שהוא נוקט עם נתיניו יד רכה מדי". עם זאת, קיימות בשדרה תופעות קשות המאתגרות את שלטונו של מנחם בשדרה.

"אבל הכל מתגמד לנוכח בעלי החיים, צבאות האוייב האכזר, המתרבה, השורץ בכל פינה. הכלבים מרימים רגליים על כל עצי עירו ועמודיה, להספיגם בקילוחי שתן, מחרבנים על כל מדרכה שטרם חוּללה, חופרים בערוגות הפרחים, בוטשים בשיחים, שותים מהברזיות, משאירים טביעות בוץ, משתוללים נובחים ומייללים. אבל הללו, בגלל טיפשותם ותמימותם, עוד נסבלים לעומת חתולי העיר חסרי העכבות. כמו גיס חמישי מסתובבים לו אלה בין הרגליים, שורטים את הגזעים הופכים את פחי האשפה, גוררים עיתונים מטונפים אל הספסלים, מעירים את הישֵנים בזעקות מרות, פרים-ורבים בנהמות מצמררות, מתכרבלים על מכסי המנוע, צופים מגדרות אבן, ממתינים ליום פקודה שבו ישתלטו כליל על העיר".


בתמונה: שמשת מכונית נטושה שחתולים (ויונים) נתנו בה סימנים
=
-
נושא הפיקוסים בתל-אביב, שנותנים בנדיבותם צל לעוברים ולשבים, אבל במחיר של זיהום המדרכה והרכבים החונים, עלה לאחרונה פעמיים בשיחות ארוחת הצהרים של מקום עבודתי. הפיקוסים הם איום נוסף המתואר ב"אדם וסופי". סופי, כמו כל הדמויות, משוטטת ברחובות.

"היא צועדת בשדרה, במעלה הנהר הסגול של פירות הפיקוסים, סוליות נעליה נדבקות ללפתן השזיפים שרוקח החום המתמתח של מאי. היא שומעת שאנשים מקללים את העצים, ומחייכת לעצמה".

סופי, צלמת במקצועה, מחייכת לעצמה משום שהיא נזכרת בתמונה הראשונה שהיא מכרה, של אנשים בשדרה אשר "נראו כמרחפים בחלל ארגמני, שטים בנהר סגול של ממטרי הפיקוס".
"כל השבילים היו מכוסים בפירות הסגולים של הפיקוסים, והיא נזכרה באביה שמתלונן על העצים, שפעם היו משירים רק פירות ירוקים ויבשים שלא הייתה לו שום בעיה לנקות אותם. אלה היו מין בונקלעך, שהילדים היו זורקים אחד על השני. אבל עכשיו, התלונן, זה כאילו שגם העצים התחילו לחרבן על העיר.
-
היא מכרה את התמונה למדור טיולים של עיתון מרכזי שהמליץ על שיטוט יומי בשדרות של העיר תל-אביב. נכתב שם שהופעת הפירות הסגולים היא פלא ביולוגי, שלא לומר דתי, ממש יש מאין, שהרי בעבר היו פירות הפיקוסים בצורת כדוריות קטנות וירוקות, שכלל לא נמעכו תחת סוליות הנעלים. כעבור ימים אחדים פירסם המדור מכתב ששלח בוטנאי בעל שם. הוא טען שהפיקוסים החלו להצמיח את הפירות הסגולים עקב הפרייה של צרעה מזן נדיר, שגודלה לא יותר ממילימטר והיא נפוצה רק באוסטרליה. במשך אותו חודש התפרסמו עוד תגובות של זואולוגים, בוטנאים וקלימטולוגים, אשר ניסו להסביר כיצד הגיעו הצרעות מן היבשת הרחוקה לישראל.
-
כולם הסכימו שהצרעות לא מסוגלות למסע הארוך מאוסטרליה בכוחות עצמן. לפי גרסה אחת נקלעו הצרעות לתא-מטען של אונייה. גרסה אחרת טענה שזואולוג רשלן הביא אותן, לצרכי מחקר, בצנצנת זכוכית שוודאי נפתחה בטעות. אבל הגדיל לעשות הכתב שהכתיר את הגעתן בכותרת: 'הצרעות הציוניות עושות עלייה'".
-
(ולמי שרוצה להרחיב ידיעותיו,
הנה הכתבה מ"הארץ" שיש להניח כי נתנה השראה לדברים).

יום ראשון, 7 במרץ 2010

ארומה. אנשים מתים מזה

יום שישי זה יום קצר. הצטיידתי בטלפון הנייד עם המצלמה המצ'וקמקת (וסליחה מראש על איכות הצילום. זה לא אני – זו המצלמה) ויצאתי לעשות סידורים.
++
=
++
נפגשתי עם רועי. לשם שינוי לא ישבנו בבית קפה באבן-גבירול אלא בדיזינגוף.
++
ביושבנו בבית הקפה באבן גבירול אנחנו נוהגים בין היתר להשקיף אל הרחוב ולצפות באנשים המוזרים שעוברים ושבים. אנחנו קוראים לזה "לקבל את האחר".
++
=
++
לפני מספר חודשים בלט לטובה גבר בן 40 שחלף בסערה ברחוב. דיווחתי על המקרה של אותו אובייקט לחברי א' הפסיכולוג.

יפתח: היום ראיתי גבר שמכל המקומות בעולם הוא החליט לעשות ג'וגינג דווקא באבן-גבירול
++
א': זה מוזר
++++
יפתח: הוא לבש ספידו
++
א': הוא לבש עוד משהו?
++
יפתח: אם זה נחשב, אז הוא נעל נעלי ספורט
++
א': אני חושב שאני מכיר אותו
++
יפתח: יופי
++
א': ואם זה מי שאני מכיר – אז הוא הומו
++
יפתח: ואם זה לא מי שאתה מכיר?

=
++
ביושבנו בבית הקפה בדיזינגוף למדנו תוך זמן קצר ששיעור האנשים המוזרים שעוברים ברחוב הזה עולה משמעותית על שיעור האנשים המוזרים שהולכים באבן-גבירול. אם ברחוב אבן-גבירול אנחנו מקבלים את האחר, הרי שברחוב דיזינגוף האחר מקבל אותנו.
++
=
++
הזמנו אספרסו לקינוח ארוחת הבוקר.
++
לפני:


אחרי:


קוראים מיומנים בקפה יידעו לראות בקרקעית הספל את העתיד, אשר טומן בחובו עוד כמה ספלי קפה באותו היום.
++
=
++
רועי ואני מלאים הערכה לג'ימי, הכלב של הוריו. ג'ימי הוא כלב תרבותי להפליא, וההבדל בינו לבין בני ציפר נעוץ בכך שג'ימי לא ממהר לנבוח שהוא כזה. מדובר בכלב שנוהג להעביר את שעות הפנאי שלו בקריאת כל כתבי תומאס מאן בשפת המקור. אכן, ג'ימי הרוויח ביושר את הערכתנו כלפיו.
++
נזכרתי בג'ימי משום שבחנות הספרים המשומשים בפרישמן פגשתי כלב אחר שהספרות תופסת – כך נראה – נדבך משמעותי בחייו.
+

=
++
ואם בְּכַלְבֵּי-סֶפֶר עסקינן, בימים אלה יוצא מחדש גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע. הספר עוקב אחר ביקורו של יהודה קמינקא בישראל, ביקור שתכליתו גירושים פורמליים מאשתו. כל פרק בספר מתאר יום מימי הביקור מפיה של דמות אחרת במשפחת קמינקא. הפרק האחרון בספר מתואר מפיו של הורציוס, הכלב של המשפחה. ללא ספק מדובר בדמות האינטליגנטית במשפחת קמינקא.

"יום גשמים כבדים ואפורים, ומתוך הערפל אֵלַי יוצאים שני כלבים חצי-אינטלקטואלים, כבדים ואפורים, ממשקי הסביבה, לתוך המלונה קופצים ומכשכשים בזנב, אותי מזמינים לתת הרצאה בחוג האזורי של כלבי הגליל המערבי. 'כבר כמה שנים אתה כאן ולא תרמת כלום לאזור חוץ מכמה נביחות קורעות לב בלילות. השעה הגיעה למשהו חיובי יותר'.
...
על מה אני אדבר?
++
על בעיית כלבים עוזבי-קיבוצים, או על שינויים בריח של מדינת ישראל, או אפילו חידוש על בלק של עגנון.
++
לא, בשום פנים. הנושאים הקרתניים האלה נמאסו. את עצמי אם אני מטריח, אז רק בשביל הצהרה כללית. מניפסט על מצב הספרות. נקרא לזה, בין נביחה לנשיכה".

=
++
אמנם, כאמור, שתיתי את הקפה בדיזינגוף, אבל היה עלי להגיע לאבן-גבירול, לקנות לחם במאפייה של הבראסרי. תמיד המראה של אנשים שעומדים שם בתור, רעבים ללחם, קורע את לבי.
++
=
++
מספר ימים קודם לכן עמדתי שם בתור למעלה מעשר דקות. כשהגיע תורי הבחור מאחוריי התלונן עלי בפני זה שמאחוריו: "רבע שעה הוא כאן והוא לא פותח את הפה שלו". מסתבר שהוא רצה שאנעים את זמנו בדיבורים. מה שהוא לא ידע הוא שאם הייתי פוצה את פי, הרי שהדבר הראשון שהייתי מעלה לדיון היה העובדה שהוא לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם כפכפי אצבע בהתחשב ברמת השׂיעור בכף רגלו.
++
=
++
בדרך לבראסרי חלפתי על פני הסניף הסמוך של ארומה. ראיתי אשה נכנסת למקום עם כלבה הקטן. מיד שלפתי את הנייד וביקשתי לצלם את האשה והכלב, כדי שאוכל לְגַבּוֹת בתמונות את התלונה שלי לצער בעלי חיים על ההתעללות החמורה בכלב חסר הישע.
+


מה רבה הייתה שמחתי כאשר תוך זמן קצר הכלב הראה, כמו הורציוס, שהוא יודע טוב יותר מבעליו מה טוב ומה לא, והוא ברח מהמקום המשוקץ אליו הובל.
+




=
++
הערה לסדר: מאחר שבארומה לא באמת מוכרים קפה, לא באמת צריכים להיות קוראים בקפה כדי לראות את המוות שמסתתר בכוֹס.
+


=
++
ולסיום, כלל אצבע לחיים: ברגע שאתם מביטים בעציצים המונחים בפתחן של חנויות פרחים, ומה שאתם רואים זה ישבן – כנראה יש לכם בעיה.
+

יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

על דעת הקהל

מסופר על פרנק זאפה שנקבעה לו הופעה בגרמניה. הוא עלה על הבמה, הניף את ידו, והחל לקרוא "זיג הייל" לעבר הקהל. הקהל הגיב בהלם. זאפה המשיך בקריאות שלוּווּ בתנועות ידו, כאשר אט אט הקהל התחיל להתמסר ולהשתלהב, ולהגיב בקריאות ובתנועות דומות. לאחר שחלף פרק זמן שבו הקהל קרא "זיג הייל" זאפה אמר, "ידעתי שהם לא השתנו", ירד מן הבמה וביטל את ההופעה.
כג
בסיפור הזה נזכרתי כאשר שהיתי באצטדיון רמת-גן בהופעה של לאונרד כהן וראיתי קהל של 50,000 איש מניף ידיים (וסטיקלייטים) באוויר וקורא:
"First we take Manhattan, then we take Berlin".
=
גד
ברגע אחד במהלך ההופעה, הסתכלתי על המראה היפה של האצטדיון המלא באנשים ואמרתי לחברי, "תראה, יש כאן שני מנדטים". הוא אמר, "לא סתם, אלה שני מנדטים חשובים". הוא התכוון לומר, אני מניח, שמדובר בשני מנדטים של מצביעי מרצ פוטנציאליים. אני לעומתו מניח שמדובר בשני מנדטים של מצביעי מרצ פוטנציאליים שהצביעו כמו אידיוטיים לקדימה.
כג
=
חי
מספר ימים קודם לכן נדחסתי עם רבים בדיזינגוף סנטר בהמתנה להיפתח הדלתות של אולם 1 בקולנוע "לב" בו מוקרן בימים אלה הסרט החדש (והמצויין) של קוונטין טרנטינו. אני מניח שאותם האנשים שצפו ויצפו בסרט החדש של טרנטינו – לפחות בקולנוע "לב" – הם האנשים שגם היו בהופעה של לאונרד כהן, רק שלהופעה הם באו עם ההורים שלהם.
כג
=
דש
נוהגים לבקר את השמאלנים על כך שהם נוהגים לשבת בבתי קפה (וכנראה ללכת לקולנוע או להופעות יקרות מדי). ישיבה בבתי קפה מסמלת, יש להניח, אדישות, התנכרות או סתם חוסר מעש. במידה רבה זה נכון. אבל בעצם, כשחושבים על זה, מי כן מגלה אקטיביות אזרחית יוצאת דופן חוץ מחרדים ומתנחלים שפועלים מכוח ציווי אלוהי (או מכוח ציווי שמתחזה לכזה) או מעטים אחרים שנראה שתקוע להם משהו בתחת והם אפילו לא נהנים מזה?

אילוסורציה של שמככככככני בביתאילוסטרציה של שמאלני בבית-קפה

=
גד
כריסטופר אישרווד, סופר אנגלי שנולד בראשית המאה העשרים וזכה לגור בברלין במשך ארבע שנים בסוף תקופת רפובליקת ויימאר, כתב בספרו היפה פרידה מברלין את זכרונותיו מאותה תקופה (תרגום: שאול לוין). אישרוורד ישב כנראה לא מעט בבתי קפה, והוא מביא מחוויותיו. ניכר מהן כי בגרמניה של אז ישיבה בבתי קפה לא הייתה נחלתו של השמאל הליברלי בלבד, אלא של כל צבעי הקשת הפוליטית:

"נשמע במקרה בבית קפה: צעיר נאצי יושב עם חברתו: הם דנים בעתיד המפלגה. הנאצי שיכור.

'בסדר, אני יודע שננצח', הוא קורא בקוצר רוח, 'אבל זה לא מספיק!' הוא הולם באגרופו בשולחן: 'צריך להישפך דם!'

הבחורה מלטפת את זרועו בתנועה מפייסת. היא מנסה לשכנע אותו ללכת הביתה. 'ברור, חמוד, ברור שיישפך', היא הומה בקולה המרגיע, 'המנהיג הבטיח את זה במצע שלנו'".

אם כך, בתי קפה לא נועדו אך לאנשים שמתנזרים מפוליטיקה, אלא דווקא גם לאנשים שעוסקים בפוליטיקה. וכולם זוכרים שבגרמניה היטלר ניסה לבצע הפיכה במרתף בירה.
גד
=
גד
בארץ, להבנתי, מצביעי השמאל מתאפיינים בהשתייכות לשכבה סוציו-אקונומית גבוהה יותר. כלומר, הסיבה ששמאלנים נוהגים לשבת בבתי קפה היא אותם הסיבה שכלבים נוהגים לעשות את אשר נוהגים לעשות: כי הם יכולים.