תקופת החביון

אין זה סוד כי בשנתו השנייה של הבלוג, אשר הסתיימה היום, מספר הפוסטים שפורסמו ירד בצורה דרמטית.

יש לתהות מדוע קרה הדבר. יש להניח כי אחת הסיבות לכך היא פעילותו של העורך האכזר, אשר החל לנקוט במדיניות עריכה נוקשה מזו שהנהיג בשנתו הראשונה של הבלוג. כך קרה שעל כל פוסט שפורסם נכתבו שניים נוספים שנותרו במגירה הוירטואלית. אכן, הפכתי לשלמה ארצי של הבלוגספירה הישראלית.

סיבה אחרת, חשובה יותר, הגם שאינה מונעת משלמה ארצי להמשיך להוציא אלבומים, היא התחושה שבמידה רבה כבר אמרתי את רוב מה שיש לי להגיד. כבר אמרתי שאני אוהב קפה (ומתעב את ארומה), סיפרתי שאני אוהב את א.ב. יהושע, יהושע קנז, אהוד בנאי וחוה אלברשטיין, דיווחתי על המצוקה שרועי מסב לי, התוודיתי על האובססיה שלי לנאצים, והבעתי את געגועיי לעוזי וייל. וכך התברר שאני בחור עם מספר שטיקים מוגבל, ועם הזמן קשה יותר ויותר להתפאר בהם.

ובכל זאת, גם אם הכל נגמר, הרי שזה לא כל כך נורא: שנתיים הן לא מעט זמן, ובארכיון נותר מהן משהו. הנה אך השבוע רועי הפנה לפוסט שכתבתי לפני למעלה משנה והספקתי לשכוח. קראתי את דבריי בהנאה, הסכמתי עם כל מילה, ואפילו צחקתי במקומות הנכונים. היה שווה.

=

הבוקר נשקף מחלון מקום עבודתי המראה הזה:

העליתי לחשבון הטוויטר שלי את תמונת האוטובוס הוורוד והפרוותי תוך שצייצתי: "ובינתיים ברמת החייל, עוד סיבה לשנוא הומואים".

אחד, פלוני, לא אהב את ציוצי, ובחר להגיב במכה מתחת לחגורה.

פלוני: רק הומואים לטנטיים יכולים לשנוא הומואים
יפתח: אוי, ומה זה אומר עלי?
פלוני: איך אתה מסיק שזה בכלל קשור אליך?
יפתח: אה, זה לא קשור אלי, אלא פשוט רצית להציג את התזה שלך. סבבה. אגב, הומואים לטנטיים הם בהכרח פסיביים?
פלוני: לא יודע, תגיד לי אתה
יפתח: אין לי מושג. נניח שכן.
פלוני: אתה שונא הומואים?
יפתח: לא דיברתי על שנאה. דיברתי על סיבות לשנאה.
פלוני: הבנתי. התחמקות מתוחכמת. אז יש לך סיבות לשנוא, אבל אנחנו עדיין לא יודעים אם אתה שונא או לא. אתה שונא הומואים?

עלי להודות כי השיחה התישה אותי וסיימתי אותה בהפנייה לבלוג זה, מתוך שאיפה שהוא ילמד על השקפותיי בנושא.

=

מספר שעות לאחר מכן פנתה אלי, גם כן בטוויטר, פלונית אשר כנראה הייתה עדה לתכתובת לעיל, ומצאה לנכון לעיין בבלוג בעצמה.

פלונית: מצחיק הבלוג שלך. אם כי לא ירדתי לעומקו של העיסוק שלך בהומואים

יפתח: תודה רבה. מה שחשוב שזה מצחיק. ואת העיסוק בהומואים נותיר למיטה.

פלוני: ככה איוותר בסקרנותי?

יפתח: מה את רוצה לדעת?

פלונית: למה אתה מתעסק בזה כל-כך? אתה הומו חבוי?

וכך, מצאתי לעצמי אתגר לכתיבה בשנתו השלישית של הבלוג.

האם אני הומו? האם אני הומו חבוי? האם אני מסוגל לגלות אם אני הומו ככל שאני חבוי? האם אמשיך להיות חבוי גם אם אגלה שאני הומו? האם אני שונא הומואים? האם אני שונא את עצמי? האם אני ראוי לשנאה הזאת? האם לא הרבה יותר גרוע להיות עורך דין?

אם תרצה השם נזכה ונמצא תשובות לשאלות אלה ולשאלות נוספות במהלך השנה הקרובה. נתראה.

ובינתים באידלסון 10

ניתן להעלות על הדעת סיבות רבות כנגד ביצוע אאוטינג כלפי הומואים שמסתגרים בארונם, ובדרך כלל בארון הבגדים של אמם. רובן, באופן מעניין, לא ממש משכנעות ברוב מכריע של המקרים.

אחת הסיבות הנטענות להגנת פרטיותו של מי שמצוי בארון, היא חששותיו של האדם מהתייחסות חד מימדית כלפיו. רובנו מבקשים לתפקד בחברה כסובייקטים שלמים ולא כדמויות חד מימדיות. רובנו אנשים בעלי תחומי עניין מגוונים שמנהלים פעילויות שונות ובתור שכאלה אין אנו מעוניינים להיות מקוטלגים לתחום מסויים ממנו לא ניתן לצאת. על רקע הדברים הללו, ועל מנת לא ליפול למשבצת ה"הומו", שכל מעשה שיעשה יישפט על רקע נטייתו, יהיה מי שיבקש מלכתחילה להצניע אותה.

לכאורה מדובר בסיבה טובה: אדם הזוכה להתייחסות חד-מימדית כלפיו חווה חווייה קשה, מעליבה, ויתכן שאף משפילה.

יפתח: איזה מסר מבקש להעביר לי בחור שבא לדייט עם סיגריה מפלסטיק בפה?

רועי: שהוא הומו.

למעשה זו לא סיבה כל כך טובה. הרי אנחנו מתייחסים אל אנשים באופן חד-מימדי כדבר שבשגרה. ישנם אנשים רבים שהם לא יותר מ"המרוקאי", "הגמד", "השמן", "הערבי", "הדוס", "הרוסי", "הבלונדינית" ו"התימני". שמעתי שיש אפילו תכניות טלוויזיה שבנויות על זה. ואם זהו המצב, אז מה מיוחד דווקא בהומואים? נראה שצריך לחפש סיבות טובות יותר כדי להתנגד לאאוטינג.

חיפשתי סיבות שכאלה לפני שנים מספר, במסגרת מחוייבויותיי האקדמיות. החיבור שכתבתי לא ממש מעניין. ההקדמה שרועי נתן לחיבור דווקא כן:

גיל אחז בי עת נתבקשתי להקדיש מספר מילות הקדמה לחיבורו משובב נפש זה של החתול שבפנים. מה לי כי נמצאתי ראוי למטלת-כבירים זו – לא אדע. אך נפלה בחלקי מטלה זו, זכות גדולה זו, ולא אירתע ממנה. ארכין ראשי בתודה, ואפנה אל המלאכה.

חשיבותו של חיבור זה, אין להמעיט בערכה. הסוגיה בה נוגע המחבר, בכולנו היא נוגעת. כל אחד ואחד מאיתנו, יתכן ויוצא מארונו. כל אחד ואחד מאיתנו, יתכן וייתקל באותה תופעה הומוסקסואליסטית, העומדת במרכזו של החיבור. כל אחד ואחד מאיתנו, יתכן והאשים חבר שהחמיץ בעיטת עונשין במשחק כדורגל שכונתי בהומוסקסואליות, ובכך יתכן שחטא כלפיו ב'אאוטינג'.

אודה ולא אבוש – אינני הומוסקסואל. לכאורה, אם כן, אין חיבור זה נוגע אלי. מצוי אנוכי מחוץ לתחומו, והוא מחוץ לתחומי. אך לא לעולם חוסן. יתכן ומי מבני משפחתי, מחברי הקרובים, מידידי הולכי-על-ארבע, ידבק במנהג זה. וברצותי לדעת כיצד אנהג במקרה כזה, האם עלי להחריש או שמא להקים קול צעקה גדולה, חזקה עלי כי אבחן את הדברים לאורו של נדבך חשוב מאין כמותו זה במשפט הקווירים של מדינתנו.

חיבור זה, שהינו בבחינת אירוויזיון לכל נושכי המשפט, בטוחני כי עוד רבות ידובר בו. כה לחי למחבר.

=

לפני ימים מספר, בעודי קורא ספר לתומי (תמיד זה לתומי), קיבלתי דיווח טקסטואלי מרועי שנטל חלק במפגש חברתי. "מ' טוענת שהרבה זמן לא ראתה אותך. היא שואלת אם אתה עדיין הומו".

מדיווחו של רועי הבנתי ש-מ' סבורה שהמפגשים העתיים שלי עמה הם אלה שהופכים אותי להומו. אבל על נרקיסיזם נדבר בפעם אחרת.

השעשוע מהעניין התחלף עם הזמן בדכדוך. מספר ימים לאחר מכן העליתי את הנושא בפני רועי.

יפתח: ישבתם לכם חבורה של אנשים, דמותי עלתה לדיון, וכל מה שהיה להגיד עלי זה שאני הומו?

רועי: גם אמרו שאתה עורך-דין.

קר לי וכואב הגרון

לקחתי את הרכב לטיפול אצל הרופא במלאת לו 15,000 ק"מ נוספים על הכביש. שעה לאחר שהשארתי את הרכב לבד התקשר עלי אחד הרופאים וטען שמצב הצמיגים האחוריים של הרכב אינו בטיחותי ושהוא מציע להחליפם. נעתרתי להצעת הרופא, ופתחתי בהתייעצות עם א' הפסיכולוג כדי לברר כמה פראייר יצאתי.
-
=
-
א' הפסיכולוג: בני כמה הצמיגים?
-
יפתח: אני לא ידע. אני מנחש שהם על הכביש לא מעט זמן
-
א' הפסיכולוג: הם בכלל אמורים להחליף צמיגים במוסך? זה לא אמור להיות פאנצ'ר מאכער או משהו?
-
יפתח: מסתבר שכן
-
א' הפסיכולוג: טוב, מוסכניקים הם סוג של אלוהים, לא נראה לי שיש לך יותר מדי ברירות. אתה בודק אוויר בגלגלים מדי פעם?
-
יפתח: ברור שלא
-
א' הפסיכולוג: לדעתי אגב החלפת גלגלים לא אמור להיות מאוד יקר
-
יפתח: 1000 שקל לשני גלגלים
-
א' הפסיכולוג: זה נשמע לי יקר מדי. אני הייתי אומר לו תודה על העדכון והולך לקנות באוטו דיפו או משהו. אבל זה רק כי אני ישראלי ולא רוצה לצאת פראייר
-
יפתח: לאחרונה הייתי באוטו דיפו, אז אני יודע ששם לא יהיה זול יותר. וגם הבאתי קופון. תודה שאתה מעולם לא הבאת קופון למוסך
-
א' הפסיכולוג: תכננתי ללכת בשבוע הבא עם קופון. כמה שאנחנו הומואים. אגב הומואים, לבדוק אוויר בגלגלים זה לא כמו להחליף פאנצ'ר - לא צריך לעצור נהג מונית ערבי בשביל שיעשה את זה בשבילך עבור 200 שקל בדרך חזרה מפסטיבל הקולנוע בירושלים
-
יפתח: אין לי בעיה להחליף פאנצ'ר
-
א' הפסיכולוג: יופי, אז אדע לקרוא לך בפעם הבאה
-
יפתח: אחרי שנהג המונית הערבי מחליף לך את הפאנ'צר - והוא צריך להתרחץ כי הוא נורא התלכלך - הנימוס מחייב לרחוץ יחד איתו?
-
א' הפסיכולוג: הדבר היחיד שאתה צריך לרחוץ מעצמך זה את הבושה
-
יפתח: זה נשמע לי יותר מדי קונקרטי מכדי שתמציא את זה. מי הגאון?
-
א' הפסיכולוג: ר' ואני, לפני כ-9 שנים. עבר כנראה מספיק זמן כדי שאוכל לצחוק על זה. אני מתנחם בכך שתרמנו לצמצום הפערים החברתיים בישראל
-
יפתח: מה היית עושה עכשיו אם זה היה קורה לך עם א' הפיזיותרפיסטית?
-
א' הפסיכולוג: הייתי קורא לך כמובן
-
יפתח: ומה להערכתך ר' היה עושה אם זה היה קורה לו עכשיו עם בחיר לבו?
-
א' הפסיכולוג: אולי הוא שמר את מספר הטלפון של נהג המונית.

כשיש היצע נמוך של פוסטים בבלוג, כל פוסט שווה הרבה יותר כסף

יפתח: היי

רועי: היי-היי ואין היי

יפתח: אפרופו היי היי ואין היי - לא ידעתי שזו ביטוי תנכ"י. זה נודע לי כשלפני כחודש וחצי פנה אלי אחד באטרף, ובהודעתו הראשונה הוא כתב "שלום, אני דוס"

רועי: אז אמרת לו "דוס-דוס, ואין דוס" והוא שאל מאיפה אתה מכיר את הפסוק הזה בשיר השירים?

יפתח: איכשהו אני אמרתי בתגובה "שלום שלום ואין שלום". הוא טען בביטחון שזה ישעיהו שאמר את זה. הוא הסביר שמקור בטחונו הוא בהיותו דוס. מחקר תקשורתי קצר גילה שאכן מדובר בביטוי תנכ"י, אבל של ירמיהו. כשהערתי לו בעניין הוא אמר בתגובה שמאוד קל להשיג סטוצים במתחם ירמיהו

רועי: אוקיי

יפתח: האמת היא שזה סיפור ממש טוב, ואני לא יודע למה לא ביקשת עד עכשיו שאספר אותו

רועי: חיכיתי שזה יבוא ממך, ממש כמו היציאה שלך מהארון

יפתח: סבלנות של בדואי יש לך. וגם סובלנות של בדואי

רועי: כן. ביום שתתחיל לצאת עם מישהו, אני אצטרך להרוג את שניכם.

מיניותה המתפרצת של המורה לתנ"ך

תכננתי לכתוב פוסט ארוך ומייגע על פרשת פסק הדין בעמנואל, אבל פשוט לא היו לי הכוחות לכתוב אותו. לכן אסתפק בציון עניין אחר שמאוד שימח אותי בסוף השבוע. במוסף הארץ התפרסמה כתבה על חינוך מיני בישראל – על תכנית הלימודים המצוייה, התכנית הרצוייה, ועל התכנית שמיושמת, אם מיושמת, בבתי ספר כאלה ואחרים.

הפסיכולוגית טלי טרגר מציינת כי על מנת שהתלמיד יבטח במורה שלו שמדברת איתו על ענייני מין, עליו להשתכנע שגם המורה היא ייצור מיני. ועכשיו כולכם (תהא זהותכם אשר תהא, ותהא העדפתכם אשר תהא) נקראים לחשוב על המורה שלכם לתנ"ך בכיתה ט' ולהשתדל לא לשלוח יד לאזור החלציים.

הכתב דורון חלוץ התלווה לשיעור בחינוך מיני בבית ספר בראשון לציון. במסגרת השיעור חולקו לתלמידים היגדים שונים בנושא, כאשר היה על התלמידים לציין אם ההיגדים הללו הם נכונים אם לאו, וכאשר אותם היגדים שימשו בסיס לשיחה בכיתה. מטבע הדברים התכנים באותו שיעור הם תכנים הטרוסקסואליים.

רצה הגורל ואת ההיגד התשיעי בדף העבודה של השביעיסטים הראשל"צים נדרש להקריא נער מחומצן, שנוקט לשון זכר לכל אורך הדרך: "זכותךָ לסרב לקיים יחסי מין עם בן זוג ואם כן, זכותךָ לדרוש מין בטוח". אורנה ממהרת לקלקל את החגיגה הלא-צפויה: "אנחנו נעשה את זה בלשון נקבה, 'זכותֵךְ'", היא אומרת, "גם אם זה נכון גם לבנים". בהפסקה, בחדרה, היא טורחת להסביר: 'חשוב לנו, המבוגרים, לחזק דווקא את הבנות בגיל הזה שאומרות 'לא מתאים לי'. ההחלטה לקיים יחסי מין זה רק כי הן חשות קירבה, ולא כי הבחור רוצה".

ש: מה יחשוב התלמיד הגיי כשכל הזמן מדברים בכיתה על בן ובת?

"ביום האיידס מדברים על הומואים ולסביות".

תזכורת

לפני שנים מספר רועי התחיל לעבוד במשרד עורכי דין אשר שכן במגדל משה אביב ברמת- גן.
-
אתם יודעים, מדובר בבניין שחברי פ' מגדיר בתור המגדל עם מסיבת הגייז בקומת הגג.
-

-
ככל שרועי ימצא לנכון לספר אי פעם על המשרד הזה, הרווח יהיה כולו שלנו. ובינתים נעסוק בנגזרת קטנה שעניינה אותי, הנגזרת הקפאינית, שכידוע טורדת אותי.

יפתח: מה אתה עושה עם ארוחת צהריים?
-
רועי: או מביא מהבית או רוכש בחוץ. היום, למשל, רכשתי בחוץ מנת נודלס גדולה דיה שתספיק לי גם למחר בצהריים

יפתח: מה עם קפה?
-
רועי: יש במשרד טייסטרז צ'ויס, נסטלה ושני סוגי קפה שחור. אם אני רוצה אספרסו, אני תמיד יכול לרדת לארומה, בקומת הכניסה של הבניין
-
יפתח: באיזו קומה אתה עובד?
-
רועי: 42. אבל עוד כמה חודשים אנו אמורים לעבור ל-51
-
יפתח: ואתה רוצה להגיד לי שהארומה של ארומה לא מתנשאת לקומה ה-42?
-
רועי: השבח לאל, לא. אם כי מהחלון שלי רואים את השמשיות של המרפסת שלהם
-
יפתח: אם תרצה להתאבד אי פעם
-
רועי: אני אחכה שנעבור לקומה 51. אני רוצה לוודא שאני גורם נזק אמיתי לשמשיות שלהם.

-
תודה לרועי על שפינה את סדר יומו העמוס כבלוגר נבחר וכצייצן צמרת וניאות לכתת רגליו עד לתחת של הבורסה ברמת-גן כדי לצלם את מסיבת הגייז.

לדבר ללמפארד

טוד חזק-לואי, התקנא, כך נראה, ברועי ובי, והוא שילב בספרו "שבויים", אותו הזכרתי כאן, את השיח הבא, בין דניאל, יהודי אמריקאי שמבקר בישראל, לבין נדב, ישראלי שמלווה את דניאל במסעו בארץ הקודש:

נדב: אתה אוהב אייס קפה?
-
דניאל: אייס קפה?
-
נדב: כששמים את בבלנדר עם סוכר?
-
דניאל: יש לכם דברים כאלה כאן?
-
נדב: ברור
-
דניאל: בטח. למה לא
-
נדב: אז נשב לנו על החוף ונסתכל על הבחורות ונעמיד פנים שאנחנו סקסיים.
-
דניאל: אתה מאוד סקסי
-
נדב: כן, כן, אתה ממש מצחיק. אם הייתי הומו, החיים שלי היו הרבה יותר קלים.
-
דניאל: למה?
-
נדב: ככה זה. אני לא יודע איך לדבר עם בחורות, האמת. רק עם בנים.
-
דניאל: ניסית?
-
נדב: מה? להזדיין עם גבר?
-
דניאל: כן
-
נדב: אני לא רוצה. אני רק רוצה לרצות.
-
דניאל: הבנתי
-
נדב: יופי. אז בוא נשתה אייס קפה ונצטער שאנחנו לא הומואים.

קיווי עסיסי

יפתח: אני מעוניין לדון בעניינם של נחום וסי היימן
-
רועי: אני לא חושב שהם זוג
-
יפתח. אני מניח שנחום קרא לבתו "סי" משום שכמלחין זה שם התו האהוב עליו
-
רועי: אוקיי
-
יפתח: כלומר, זה נראה לי יותר הגיוני מהאפשרות שהוא קרא לבת שלו "סי" משום שזה שם הוויטמין האהוב עליו
-
רועי: אוקיי
-
יפתח: טוב, פשוט רציתי להגיד שיש לבת מזל שהתו האהוב על אביה הוא לא "פה". "פה" זה שם של נותנת
-
רועי: גם יש לה מזל שהוא לא אוהב את "סול דיאז"
-
יפתח: "סול דיאז" זה שם של נותנת ממוצא לטיני
-
רועי: ו"רה במול"?
-
יפתח: אחת שבולעת
-
רועי: הנה לך כינוי נחמד לטוקבקים.
-
=
-

ובעניין אחר, אם כי מוזיקלי לא פחות, ניסיתי את כוחי באבסטרקט.

בתמונה: זוג הומואים מנסים להחליף פנצ'ר בעזרת מפתח סול

-
=
-
רועי: יצירות אבסטרקט הולכות לאיבוד עלי
-
יפתח: כלומר?
-
רועי: כלומר לא הבנתי את יצירת האבסטרקט. הבנתי הומואים, ורוד ומפתח סול. לא הבנתי למה מרובע ולמה פנצ'ר
-
יפתח: ובמה רצית שהם יחליפו גלגל? עם מפתח שבדי? את השבדי הם שומרים לאחר כך
-
רועי: טוב, עכשיו אתה לא רציני. ואת אותה הבדיחה אפשר לספר גם על מפתח צינורות
-
יפתח: כן, אבל זה יהיה הומופובי.

ארומה. אנשים מתים מזה

יום שישי זה יום קצר. הצטיידתי בטלפון הנייד עם המצלמה המצ'וקמקת (וסליחה מראש על איכות הצילום. זה לא אני – זו המצלמה) ויצאתי לעשות סידורים.
++
=
++
נפגשתי עם רועי. לשם שינוי לא ישבנו בבית קפה באבן-גבירול אלא בדיזינגוף.
++
ביושבנו בבית הקפה באבן גבירול אנחנו נוהגים בין היתר להשקיף אל הרחוב ולצפות באנשים המוזרים שעוברים ושבים. אנחנו קוראים לזה "לקבל את האחר".
++
=
++
לפני מספר חודשים בלט לטובה גבר בן 40 שחלף בסערה ברחוב. דיווחתי על המקרה של אותו אובייקט לחברי א' הפסיכולוג.

יפתח: היום ראיתי גבר שמכל המקומות בעולם הוא החליט לעשות ג'וגינג דווקא באבן-גבירול
++
א': זה מוזר
++++
יפתח: הוא לבש ספידו
++
א': הוא לבש עוד משהו?
++
יפתח: אם זה נחשב, אז הוא נעל נעלי ספורט
++
א': אני חושב שאני מכיר אותו
++
יפתח: יופי
++
א': ואם זה מי שאני מכיר – אז הוא הומו
++
יפתח: ואם זה לא מי שאתה מכיר?

=
++
ביושבנו בבית הקפה בדיזינגוף למדנו תוך זמן קצר ששיעור האנשים המוזרים שעוברים ברחוב הזה עולה משמעותית על שיעור האנשים המוזרים שהולכים באבן-גבירול. אם ברחוב אבן-גבירול אנחנו מקבלים את האחר, הרי שברחוב דיזינגוף האחר מקבל אותנו.
++
=
++
הזמנו אספרסו לקינוח ארוחת הבוקר.
++
לפני:

אחרי:

קוראים מיומנים בקפה יידעו לראות בקרקעית הספל את העתיד, אשר טומן בחובו עוד כמה ספלי קפה באותו היום.
++
=
++
רועי ואני מלאים הערכה לג'ימי, הכלב של הוריו. ג'ימי הוא כלב תרבותי להפליא, וההבדל בינו לבין בני ציפר נעוץ בכך שג'ימי לא ממהר לנבוח שהוא כזה. מדובר בכלב שנוהג להעביר את שעות הפנאי שלו בקריאת כל כתבי תומאס מאן בשפת המקור. אכן, ג'ימי הרוויח ביושר את הערכתנו כלפיו.
++
נזכרתי בג'ימי משום שבחנות הספרים המשומשים בפרישמן פגשתי כלב אחר שהספרות תופסת – כך נראה – נדבך משמעותי בחייו.
+

=
++
ואם בְּכַלְבֵּי-סֶפֶר עסקינן, בימים אלה יוצא מחדש גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע. הספר עוקב אחר ביקורו של יהודה קמינקא בישראל, ביקור שתכליתו גירושים פורמליים מאשתו. כל פרק בספר מתאר יום מימי הביקור מפיה של דמות אחרת במשפחת קמינקא. הפרק האחרון בספר מתואר מפיו של הורציוס, הכלב של המשפחה. ללא ספק מדובר בדמות האינטליגנטית במשפחת קמינקא.

"יום גשמים כבדים ואפורים, ומתוך הערפל אֵלַי יוצאים שני כלבים חצי-אינטלקטואלים, כבדים ואפורים, ממשקי הסביבה, לתוך המלונה קופצים ומכשכשים בזנב, אותי מזמינים לתת הרצאה בחוג האזורי של כלבי הגליל המערבי. 'כבר כמה שנים אתה כאן ולא תרמת כלום לאזור חוץ מכמה נביחות קורעות לב בלילות. השעה הגיעה למשהו חיובי יותר'.
...
על מה אני אדבר?
++
על בעיית כלבים עוזבי-קיבוצים, או על שינויים בריח של מדינת ישראל, או אפילו חידוש על בלק של עגנון.
++
לא, בשום פנים. הנושאים הקרתניים האלה נמאסו. את עצמי אם אני מטריח, אז רק בשביל הצהרה כללית. מניפסט על מצב הספרות. נקרא לזה, בין נביחה לנשיכה".

=
++
אמנם, כאמור, שתיתי את הקפה בדיזינגוף, אבל היה עלי להגיע לאבן-גבירול, לקנות לחם במאפייה של הבראסרי. תמיד המראה של אנשים שעומדים שם בתור, רעבים ללחם, קורע את לבי.
++
=
++
מספר ימים קודם לכן עמדתי שם בתור למעלה מעשר דקות. כשהגיע תורי הבחור מאחוריי התלונן עלי בפני זה שמאחוריו: "רבע שעה הוא כאן והוא לא פותח את הפה שלו". מסתבר שהוא רצה שאנעים את זמנו בדיבורים. מה שהוא לא ידע הוא שאם הייתי פוצה את פי, הרי שהדבר הראשון שהייתי מעלה לדיון היה העובדה שהוא לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם כפכפי אצבע בהתחשב ברמת השׂיעור בכף רגלו.
++
=
++
בדרך לבראסרי חלפתי על פני הסניף הסמוך של ארומה. ראיתי אשה נכנסת למקום עם כלבה הקטן. מיד שלפתי את הנייד וביקשתי לצלם את האשה והכלב, כדי שאוכל לְגַבּוֹת בתמונות את התלונה שלי לצער בעלי חיים על ההתעללות החמורה בכלב חסר הישע.
+

מה רבה הייתה שמחתי כאשר תוך זמן קצר הכלב הראה, כמו הורציוס, שהוא יודע טוב יותר מבעליו מה טוב ומה לא, והוא ברח מהמקום המשוקץ אליו הובל.
+

=
++
הערה לסדר: מאחר שבארומה לא באמת מוכרים קפה, לא באמת צריכים להיות קוראים בקפה כדי לראות את המוות שמסתתר בכוֹס.
+

=
++
ולסיום, כלל אצבע לחיים: ברגע שאתם מביטים בעציצים המונחים בפתחן של חנויות פרחים, ומה שאתם רואים זה ישבן – כנראה יש לכם בעיה.
+

עשה לך רב

(ושוב חוק גודווין עמנו. ותודה לרועי על הכותרת)
גד
=
גד
ישנם לא מעט אנשים שלבם מתמלא בשמחה לאיד עקב פרשת הרב מרדכי אלון. ואכן, כידוע, אין שמחה כמו שמחה לאיד. השמחה הזו, כך נראה, לעולם מופיעה כאשר צביעותם של אנשים נחשפת ברבים. כמובן, יש לסייג את הדברים ולומר שאין בכוונתי לטעון שהרב אלון הוא הומו, והרי הוא טרם הורשע בכך כדין על ידי הערכאות המוסמכות.
גד
=
גד
כבר כתבתי על הקישור שנעשה בין נאציזם ובין הומוסקסואליות בקולנוע. אבל יש גם סרטים שסבורים אחרת. בסרט עקומים, כך נדמה, ההומוסקסואליות, שמתאפיינת כהדוניזם טהור, כסמל לדקדנס של רפובליקת ויימאר, ולמעשה, באופן עקיף, כגורם לעליית הנאצים. אפשר לתהות איזו גישה אמורה להרגיז יותר. חלף עשור שנים מאז צפיתי בסרט הזה, אבל מיק ג'אגר, במראה של המורה שלי לביולוגיה, ועם השיר היפה Streets of Berlin, לא נשכח ממני.

=
דש
לפני כשנה וחצי תורגם לעברית הספר נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל (תרגום: ניר רצ'קובסקי), ספר שעורר עניין משום שהוא הספר הבידיוני הראשון שבו נכתב בגוף ראשון וידוי של מי שהיה קצין SS וזכה ללוות את מלחמת העולם השנייה ואת השמדת היהודים ברוב האתרים המשמעותיים בהם אירעו. ספק בעיני אם הספר העבה הזה (941 עמודים, לא כולל טבלה משעשעת של שמות הדרגות ב-SS ובוורמאכט) לימד אותי משהו חדש על החיים, אבל ללא ספק זה ספר מרהיב ומעניין.
דש
=
דש
שמו של קצין ה-SS בספר הוא מקס אואה, דוקטור למשפט חוקתי, ובאופן מעניין, בנוסף לכל הצרות, הסופר החליט לעצב את דמותו של אואה כהומו. הרושם שלי הוא שהנטיות המיניות של אואה לא נועדו שוב להציג את הנאציזם כפרברסיה מינית, אלא הן נועדו להפוך את המספר ל"אחר", ובתור שכזה יש ביכולתו גם ליטול חלק באירועים וגם להסתכל עליהם מן הצד ולדווח עליהם לקוראים. מאותה הסיבה, כנראה, מצויין שאואה הוא לא גרמני טהור אלא חצי צרפתי.
דש
=
דש
אואה מספר בשעשוע על האובססיה הנאצית ביחס להומואים. ממש ממש בתחילת הספר (עמ' 75) אואה מדווח:

"הון (המורה של אואה) ביקש ממני – בתום לב גמור – לכתוב רצנציה על ספר של עו"ד רודולף קלארֶה, 'הומוסקסואליות והחוק הפלילי'. האיש הזה, שהיה בעל ידע עשיר באופן ראוי לציון, ערך מיפוי מפורט להפתיע של הפרקטיקות הנהוגות, ולפיו דירוג של העבירות, החל ב'משגל מדומיין או הרהור' (דרגה 1), עבור ב'השענת הפין החשוף על אחד מאיברי הפרטנר' (דרגה 5) ו'שפשוף קצבי בין הברכיים או הרגליים או בבית השחי' (דרגה 6), וכלה ב'נגיעה בפין באמצעות הלשון', 'פין בתוך הפה' ו'פין בתוך פי הטבעת' (דרגות 7, 8 ו-9 בהתאמה). לכל דרגה של עבירה הותאם עונש ברמת חומרה עולה. ברור היה שקלארֶה התחנך בפנימייה".

דיכוטומיה א'

רועי ואני שוחחנו בסמוך לפרסום הפוסט הקודם.
גד
=
גד
רועי: הפוסט הזה מצריך שאני אגיב אליו, וניסוח התגובה הוא עבודה קשה
גד
יפתח: תגיב לפוסט הזה בטוקבק או בפוסט בבלוג שלך?
גד
רועי: בטוקבק
גד
יפתח: טוב, אז תגיד לי כשאתה מטקבק, ואז אקרא. אני מקווה שמדובר בטוקבק חיובי
גד
רועי: לא, זה לוקח לי המון זמן כי אני מקליד "פחח" עם מספר תלת ספרתי של "ח"
גד
יפתח: זה לא נשמע לי יפה
גד
רועי: טוב, אז זה לוקח לי המון זמן כי אני מקליד "מקסים" עם מספר תלת ספרתי של "ם"
גד
יפתח: זה לא נשמע לי סטרייטי
גד
רועי: וכאלה הם החיים, מחולקים דיכוטומית בין "יפה" לבין "סטרייטי"

קפה עם מצפון

סוף סוף יום חופש.
גד
05:55 המערכת נדלקת על גלי צה"ל. משודרת הפינה של אבשלום קור. הולך לעשות פיפי וחוזר לישון.
גד
06:50 מתעורר ומתלבש. בוחר בחולצה המשובצת המגניבה-מדי-עבור-העבודה-אבל-החנונית-מדי-עבור-ימים-שאינם-ימי-עבודה.
גד
07:15 עולה על האוטובוס. נרדם לצלילי טל ואביעד.
גד
07:45 מתעורר. התכנית של טל ואביעד יצאה להפסקת פרסומות. מעביר לתכנית של שי ודרור. הם משוחחים עם אמיר בן-סירה שמספר על שני הומואים עם קיש שהסכימו לעזור לו להתניע את הרכב שהמצבר שלו שבק חיים. להפתעתו הם לא הציעו לו לחבר את התנינים של הכבלים לפטמות.
גד
08:00 מתייצב ב"אילן'ס". באופן מפתיע פוגש שם את רועי. המפגש הזה מונע ממנו לקרוא את הספר שהוא תיכנן, והוא דוחה עבורי את מועד הוצאת הספר שלי מהתיק. מזמין אספרסו כפול וכוס מים בלי קרח. רועי תוהה מדוע זה אני טורח להדגיש שאני רוצה את המים בלי קרח, והרי אקבל את המים עם קרח, כמו תמיד. התוצאה המיידית היא שאיני מקבל כוס מים בכלל. אחרי זמן מה המלצרית נזכרת להביא לי כוס, ובאופן מפתיע המים בלי קרח. השיחה עוסקת בזוטות מהעבודה. מי שלא עורך דין לא יבין את זה.
גד
08:45 רועי הולך לעבודה. עובר לדלפק שמשקיף על הרחוב ושולף מהתיק את הספר. קורא. מביט לעבר האיש שיושב ליד וקורא את עמודי החדשות של "הארץ". שם לב לכותרת מעניינת על ברנאר אנרי לוי. האיש הולך ובטרם יש בידי ליטול העיתון כדי לקרוא הידיעה מגיע איש רע אחר שחומס את העיתון.
גד
10:20 משלם והולך לכיוון דרום.
גד
10:40 מגיע לסניף היחסית-חדש של "רביבה וסיליה" ברחוב הארבעה. מתיישב. מופתע מהעובדה שאין בנמצא את עיתון "הארץ" כדי לקרוא הכתבה על ברנאר אנרי לוי. מסביב לשני השולחנות הסמוכים יושבות נשים, חלקן הרות וחלקן עם תינוקות. עולה מהר מהשיחה באחד השולחנות שמדובר בעורכות דין. שונא עורכי דין. מזמין ארוחת בוקר ובינתים קורא. מקבל את ארוחת הבוקר שכוללת חלבה. לא אכלתי חלבה מאז הצבא. מחליט לטעום. לחלבה יש טעם כמו בצבא. הלחם טעים. כך גם עוגת השמרים עם הריקוטה והצימוקים. שותה קפוצ'ינו כפול. מגיע בחור בלונדיני עם רמז להתחלת התקרחות ועם רמז לנטייה להשמנה. מסתבר שהוא עובד המקום והוא תופס מקומו ליד מכונת הקפה. קורא ובוהה בבחור החמוד שליד מכונת הקפה. מדי פעם מביט החוצה ונדהם מהעובדה שהבחור השחרחר שיושב שם (שלא יודע להחזיק סיגריה ומדבר בעניין רב עם חבר שלו) מעז להראות את עצמו ברבים אחרי שעולל לגבותיו את אשר עולל.
גד
13:00 משלם, לוקח גם לחם לארוחת ערב והולך לכיוון דרום מערב. חושב שהפסל "אביב" בשדרות רוטשילד הוא מכוער.
גד
13:15 מגיע ל"גינזבורג". אין שם נפש חיה. מחליט להרגיע עם הקפה, מה גם שב"גינזבורג" אין קפה, אז מזמין תה. מנגו ופסיפלורה. קורא. מגיע איש חמוד חבוש כיפה שחורה עם ילדתו בת הארבע. הילדה מאוד חמודה והיא אוחזת בפיה מוצץ עצום מימדים. היא סוחטת בקלות תשומת לב ואף חיוך, אבל אז עוברות מחשבות לפיהן חיוך לעבר ילדה קטנה עשוי להעיד על המחייך כפדופיל (וזה מעיד, כמובן, על היעדר הפרופורציות שאחז במדינה. הרי ידוע שילדות קטנות – וילדים קטנים - אמורות להיות מודאגות מחיוך של גבר זר משמעותית פחות משהן אמורות להיות מודאגות מחיוך של אביהן או דודן). חוזר לקרוא. מגיע המשורר והסופר מירון ח. איזקסון (כיף. תמיד פוגשים סלברטיז ב"גינזבורג"). מוצא את עמודי החדשות של "הארץ" וסוף סוף קורא את הכתבה על ברנאר אנרי לוי. קצת מתאכזב.
גד
15:15 משלם והולך לכיוון צפון מזרח.
גד
15:30 מבקר ב"מוזיקה נטו". מברר אם הגיע הדיסק שהוזמן. לא הגיע. מופתע ושמח מיציאת דיסק הופעה חדש של עמיר לב עם גבע אלון וברי סחרוף. קונה. מחליף חיוכים וכמה מלים עם הבחור שליד הקופה. הוא מאחל לי "תיהנה עם עמיר לב החמוד". תוהה אם זו המילה המתאימה כדי לתאר את עמיר לב.
גד
15:40 עולה על האוטובוס. מתלבט אם להעיר את האשה הישנה כדי שתפנה לי את המושב שלידה מהתיק והמעיל שלה, או להתיישב במושב אחר ופחות נוח. מעיר את האשה. היא כבר לא מסוגלת לחזור לישון. ישן.
גד
16:15 מגיע ל"אספרסו בר" בפרובינציה. קורא עד שאלעד יגיע. הוא מגיע ואנחנו מתיישבים בחוץ. מזמין קפוצ'ינו כפול. תוהים איזו פעילות התנדבותית ניתן לבצע כדי שנרגיש טוב עצמנו, ואם אפשר אז שזה יהיה בלי לזוז מהמחשב.
גד
18:30 מגיע הביתה. בודק מיילים. רואה שרועי, באדיבותו, החליט לשלוח לי קישור לכתבה על ברנאר אנרי לוי. מבצע מטלות שדורש הבית.
גד
19:30 מכין ארוחת ערב ואוכל אותה כמו ילד טוב. מחמיא לעצמי על הקישואים שבישלתי. הם הולכים מצויין עם גבינת פטה ועם הלחם של רביבה וסיליה.
גד
20:00 קורא.
גד
20:45 נכנע לחולשות וצופה ב"פרקליטים". שונא עורכי דין.
גד
21:30 מקלחת, במהלכה חושב על ענייני העבודה שמחכים למחרת. שונא עורכי דין.
גד
22:00 כותב יומן זה.

כאן בגרמניה זה משחק אחר

(ושוב פוסט ארוך מן המומלץ, שתחילתו ביסודות בדיני עונשין, המשכו בתהייה על הפער בין שימוש בביטויים לבין משמעותם המקורית, וסופו בסקס ברלינאי עם אלמנטים סאדו-מזוכיסטיים. אכן, מחלקת הכתיבה בבלוג אינה בוחלת בעיסוק בנושאים פרובוקטיביים, ומחלקת הפרומו לא נותרת מאחור).
כג
=

"היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם
עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין"
(אני שוכב לי על הגב מלים: יענקלה רוטבליט; לחן: גדעון אלרן)

=
כג
רוב העבירות בספר החוקים (ועל כך שאין דבר כזה באמת "ספר החוקים", כפי שכבר הבטחתי כאן, אכתוב בהזדמנות) הן עבירות הדורשות מה שקרוי "יסוד נפשי", ובשפת העם "כוונה פלילית" (לא ארד לדקויות המשפטיות, אולם אציין שכוונה היא רק סוג מסויים של יסוד נפשי). משמעות הדבר היא שמי שמבצע מעשה אסור ("היסוד העובדתי") מבלי שהתקיים בו היסוד הנפשי – לא עבר את העבירה.
כג
המקרים הקשים בהקשר זה מתנקזים לעבירת האונס, אז יש להיכנס לתוך נבכי נפשו של הנאשם ולבחון (בין היתר) האמנם הוא היה מודע לכך שהגברת לא נתנה הסכמתה לקבל את מתת האל שהוא מחזיק בין הרגלים. הבעיה במקרים האלה היא כפולה: ראשית, במישור הראייתי, ישנו הקושי הטבעי בהוכחת המתרחש אצל אדם פנימה. שנית, במישור המהותי, ישנם גברים שלתומם אכן לא מעלים על דעתם שהגברת לא מעוניינת, ואז לכאורה הם לא מתאפיינים בכוונה פלילית, וכפועל יוצא הם אינם אנסים. בפועל, על מנת להתמודד עם הבעיה השנייה, ולמורת רוחו של המרצה שלי לדיני עונשין, בתי המשפט מעט התרחקו ממה שבאמת קורה בראשו של הנאשם והם החלו לבדוק מה היה קורה בראשו של האדם הסביר באותן נסיבות (פסק הדין המשמעותי בעניין זה הוא ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח' הידוע כפרשת האונס בשמרת).
כג
=
כג
"עקרון המזיגה" קובע כי על מנת להרשיע נאשם בדין לא די בהוכחת היסוד העובדתי והיסוד הנפשי, אלא יש להוכיח ששני יסודות אלה התקיימו בד בבד. ככל שהיסודות הללו לא התקיימו במקביל – לא בוצעה עבירה. למשל, אם נורא רציתי להרוג חבר לעבודה, כי הוא ממש עיצבן אותי ביום מסויים, ואחרי חודש, לגמרי במקרה, דרסתי אותו למוות אף על פי שלא התכוונתי – היסוד העובדתי והיסוד הנפשי התקיימו, אך לא בד בבד, ולכן לא ניתן להרשיע אותי בהריגה.
כג
ישנם רבים שעוסקים במשפט הפלילי ואוהבים לתפוס אותו כתחום אנאליטי בעל היגיון פנימי מוחלט. כאשר בתי המשפט סוטים מן הניתוח האנאליטי, בדרך כלל כי שיקולים אחרים (כמו הבטן שלהם) מנחים אותם לעשות כן, האנאליטיקאים מתמלאים קצף רב. עקרון המזיגה הוא דוגמא לְעיקרון שבתי המשפט אינם מקפידים עליו, או לכל הפחות הם נותנים לו פרשנות רחבה, באופן שמכעיס את אותם אנאליטיקאים, דוגמת אותו מרצה (מצויין) לדיני עונשין, שניתן להגדירו כאנליטיקאי אנאלי למדי.
כג
בפסק הדין בע"פ 334/74 אחמד עיד אסעד ג'מאמעה נ' מדינת ישראל סופר על נאשם, שהתפתח דין ודברים בינו לבין ארוסתו, שהייתה במקרה גם בת-דודתו (ועל כך ש"הכי טוב בת-דודה" ראו את דבריו של רומפלשטילצכן כאן). כדי לשים קץ לויכוח הנאשם היכה בארוסתו עם מקל והביא לאובדן הכרתה. הנאשם סבר שארוסתו מתה ולכן השליך לבאר את מה שחשב לגווייתה. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי הארוסה הושלכה לבאר בעודה בחיים, והיא מתה מטביעה במי הבאר.
כג
בא כוחו של הנאשם טען שאין להרשיע את מרשו ברצח שכן לא התקיים בעניינו עקרון המזיגה: המעשה שהביא למות הארוסה לא היה, מסתבר, ההכאה במקל אלא ההשלכה לבאר. ואולם הנאשם, עת השליך את ארוסתו לבאר, כלל לא רצה להביא למותה. הוא בסך הכל רצה להיפטר מגופתה.
כג
השופט משה לנדוי קבע כי "הטענה חריפה, אך אין לקבלה", והוא נימק זאת באחד המשפטים היפים שיש בנמצא בפסקי דין שנתן בית המשפט העליון, אף על פי שמבחינות מסויימות המשפט הזה לא אומר אלא "תעזוב אותי, באמאש'ך":

"מה לי כוונה להרוג את המנוחה במכה ובחניקה, מה לי כוונה להרגה בטביעה - כוונה להרוג הייתה שם מכל מקום, וסידרת הפעולות של המערער, שהייתה רצופה מבחינת הכוונה, השיגה את מטרתה".

=
כג
לעתים מזומנות אנו עושים שימוש בביטויים בהקשרים שאינם רלבנטיים למקורות של אותם ביטויים. אנו עושים כן ללא מחשבה יתירה וכנראה כך צריך לעשות. העיקר, כנראה, שבן שיחנו יבין את כוונתנו. אבל מה לעשות שיש אנשים טרחנים בעולם?
כג
מעשה בבחור שמטעמים שלא יפורטו ייקרא להלן "הפסיכופת", אשר מצא לנכון, משום מה, לספר לי על העדפתו במיטה. הוא אמר, "בעיקרון אני פאסיבי".
כג
יש להניח שכאשר הפסיכופת השתמש בביטוי "בעיקרון" הוא התכוון לומר "על פי רוב". בווריאציה על עקרון המזיגה יש להזכיר שהעובדה שאנו נוהגים לעשות מעשה כזה או אחר, אין משמעה שאנו עושים כן הודות לעיקרון קדוש שגיבשנו לעצמנו. פעולותינו אינן משקפות אך ורק עקרונות, אלא גם (ובעיקר) העדפות, קיבעונות או סתם הרגלים.
כג
בכל אופן המחשבה על כך שאדם בעל העדפה ברורה במיטה יגדיר את עצמו כ"איש עקרונות" שיעשעה אותי. שיתפתי במחשבה זו את הפסיכופת, אולם משום מה הוא סירב להשתעשע.
כג
=
גד
קשה לקטלג את ישראלים, ברלין ספרה היפה של פניה עוז-זלצברגר, פרי שהייה של שנת שבתון בעיר שהיא –

"עיר רוצחי היהודים (ש)אירחה כאן פעם את ראשוני היהודים החילונים. את ראשוני הסופרים העבריים של הזמן החדש. שהיא המציאה כאן את המודל להתעוררות הלאומית היהודית. שהיא הייתה התבנית של כל התועים והמיטלטלים בין יהדות למודרנה. שהיא העמידה עריסה לציונות העירונית, המטרופוליטנית. שהיא, ברלין, הייתה עיר-שיח של ירושלים ועיר-אם של תל-אביב".

זה ספר מסע, כהגדרתה, של עוז-זלצברגר, בו היא מספרת על מפגשיה עם ישראלים בברלין, על מפגשיה עם גרמנים בברלין, ועל טיוליה באתרי העיר הגדולה, הרצופים אסוציאציות ספרותיות והיסטוריות.
כג
עם כל הצניעות המתחייבת, אומר שבמהלך ריפרוף בספר לקראת כתיבת הפוסט הבנתי שהוא היווה עבורי השראה לא-מודעת לסגנון הכתיבה בבלוג הזה, או לפחות ליומרות שלו. וגם בברלין, ואצל עוז-זלצברגר, תאמינו או לא, יש הומואים. ויש לא סתם הומואים: ישנם אנשי עקרונות.

"הארוטיקה הישראלית-גרמנית הנצה עם בואם של ראשוני המתנדבים הגרמנים לקיבוצים שהסכימו לקבל אותם, בשנות הששים והשבעים. היו בין הצעירים המצפוניים ואוהבי השמש ההם דמויות סטריאוטיפיות עד להביך, עד להכאיב, עד להקסים. בהירי שיער, קלי שיזוף, דהרו אותם הלמוטים וסאבינות על הטרקטורים שהפקידו בידיהם מרכזי ענפים שמוטי לסתות. והם עצמם, היו שהתאהבו אהבת בוסר גדולה בקיבוץ או במי מאנשיו, ממש באותו להט עצמו בו התאהבו בני דורם במהפכני ניקרגואה ובאנשי גרילה כורדים, בלוחמי הפ.ק.ק.
גד
אבל עכשיו התהפכה הקערה על פיה, וישראלים הם הבאים למינכן ולברלין גם כדי להתאהב, גם כתיירי מין. במודע ובמכוון. זה חלק מסיפורִי.
גד
למחרת ליל הסילבסטר של שנת אלפיים, בבית הקפה בָּריו, לא רחוק מ'המשולש הורוד' של הרחובות מוץ ומרטין לותר, בוהים בליינים עייפים לתוך כוסותיהם. באווירו של המילניום החדש מיתמר ריחה הישן של מריחואנה מגולגלת בנייר שקצהו הוצת. בחוץ עוד מתגלגלים שרידי הזיקוקים הפיראטיים שהאירו את ליל אמש המעורפל והנלהב, מכאן ועד מתחם הרייכסטאג ובואכה אנדרטת הניצחון. אורחינו לשבוע הם בני הזוג הירושלמים מ' ו-ח', מאוהבים וליברלים מתוך הסכמה. כך שבמהלך הלילות הקודמים הם גילו בהנאה גדול, כל אחד לחוד, את נפלאות הסאונה אפולו ואת בר המועדון שוינֶה ואת חדר החושך האגדי של טומ'ס בר. אנחנו שותים בירה ברלינאית חיוורת, ברלינר וייסֶה, ואנחנו נכנסים קצת לפרטים. 'מה אתה אוהב לעשות שם בחושך', אני שואלת את מ', שאף צד מצדדיה של אהבת גברים לא זר לו. 'כאן בגרמניה?' עונה מ' לי ואיזה זיק מרצד בעינו. 'כאן בגרמניה זה משחק אחר. כאן אני רק טופ. ולא רק שאני רק טופ, אני גם כל כך נהנה להכות בהם ולהשפיל אותם ולזיין אותם. כל כך נהנה, את הבנים הבלונדינים האלה'.
גד
'אתה מספר להם שאתה ישראלי?'
גד
'לא תמיד מדברים, הוא אומר לי בחיוך. אבל לאחד או שניים כן. סיפרתי שאני ישראלי. לפעמים זה מדליק גם אותם'".

ביקשת חדק - קיבלת כל הפיל

מעשה שהיה כך היה (ויתכן שלא היה): ל-א' היה שותף חדש לדירה, שותף שהוא לא הכיר קודם לכן. חלף זמן מה ו-א' התחיל לחשוד שהשותף שלו הומו. לא שהדבר הפריע ל-א', ולא שהוא חש איום על גבריותו, אבל א' היה סקרן לדעת.
גד
א' זימן לביתו את זוג חבריו מנשה ואלברט על מנת שאלה יערכו סיור קצר בחדרו של השותף, ירחרחו ויפעילו את יתר החושים והמכשירים העומדים לרשותם ולרשות אנשים שכמותם, וידווחו לו האמנם חשדו מבוסס. מנשה ואלברט נכנסו לחדרו של השותף ויצאו לאחר עשר שניות בהכרזה משותפת: "הוא הומו".

כג
"איך אתם יודעים?", שאל א', תמה על יעילות ומהירות התחקיר.

גד
"לפי דגל הגאווה על הקיר", הם הסבירו.
גד
=
גד
ביקרתי לראשונה בדירתו של א' (א' חדש, לא זה מהסיפור הקודם) לאחר מספר חודשים של היכרות. חשדתי בנטיותיו הלא-טבעיות של א' כבר בפעם הראשונה בה ראיתיו, אולם הנושא לא עלה – לא מצדי ולא מצדו, לא ביחס אלי ולא ביחס אליו.
גד
ניתן לומר כי בעת שהותנו בסלון דירתו נכח יחד איתנו פיל ענק בצבע ורוד. השאלה הייתה אם מי מאיתנו יתייחס לנוכחותו של אותו פיל.
גד
א' הלך רגע למטבח ואני נשארתי בסלון לסקור את הדיסקייה שלו. עד ש-א' חזר לסלון כבר אספתי די מידע שתמך בהערכותיי הראשוניות. החלטתי לפתוח בחקירה נגדית.

יפתח: "יש לך דיסק של ריטה!"

גד
א': "כן, ריטה היא זמרת מצויינת"

דש
יפתח: "ויש לך דיסק של סלין דיון!"

דש
הטון בו נאמרו הדברים היה חד משמעי והוא נשא עמו אישום חמור. בשלב הזה, לפי ציפיותיי, היה על א' להישבר ולהתוודות, "כן! אני הומו! עלית עלי!"

גד
במקום זה א' השיב, "כן, אבל תשים לב שזה דיסק של השירים שלה בצרפתית".
גד
אפשר לומר ש-א' אכן הודה באותו רגע באישומים שכוונו כלפיו, אולם לפיל הענק בצבע הורוד הוא לא התייחס.

גד
את שארית הערב בילינו בצפייה במשחק כדורגל.
גד

גד

בתמונות: פיל ורוד על רקע גן החשמל

=
גד
א' (א' חדש, לא זה מהסיפור הקודם, וגם לא מזה שקדם לו) הלך להופעתה החדשה של ירדנה ארזי (או "ירדנה", כפי שהוא קורא לה), וחזר נרגש. הוא הודיע מיד שהוא שוקל לשוב ולצפות במופע.
גד
שאלתי אותו אם בזמן אמת הוא העדיף את ארזי על פני עפרה חזה (או "עפרה", כפי שהוא קורא לה), והוא השיב שברור שלא, ושחזה הייתה הרבה יותר מוכשרת.
גד
וכך שיחתנו גלשה מזמרת אחת לאחרת.
גד
אני דיברתי בשבחה של סזריה אבורה, ואף הפניתי אותו לשיר יפה כדוגמא.
גד
א' הכיר את אבורה ואמר בתגובה, "סזריה חביבה, אבל לא מרגשת כמו מרסדס הגדולה". הוא התכוון, כמובן, למרסדס סוסה.
גד
"אני מקנא בך", אמרתי לו, "על כך שאתה מכיר את כולן באופן כה עמוק ואישי, שאתה מרשה לעצמך להתייחס אליהן בשמן הפרטי".
גד
ועכשיו אצא בפנייה לקהל: אשמח לקבל בתגובות הסבר על שום מה ולמה הומואים מתייחסים לכל זמרת אהובה עליהם בשמה הפרטי בלבד. בין בעלי ההסברים הטובים ביותר יוגרל שם משפחתה של ריטה.
גד
=
כג
לפני זמן מה א' (א' חדש, לא זה מהסיפור הקודם, וגם לא מאלה שקדמו לו) הודיע, "אל תשאל אותי למה, אבל אתמול הטלוויזיה בחדר השינה הייתה פתוחה על VH1. מצאנו את עצמנו בוהים בזה, ומיד רציתי לדווח לך:


דש

א' גם הפנה אותי לתגובה של אחד הגולשים ביוטיוב שבאדיבותו נתן אנליזה לחברי הווילג' פיפל:

Cowboy – Queer
Indian – Queer
Armed Forces Guy (Sailor) - Queer
Biker - Surprisingly Not Gay
Police Man - Again Surprisingly Not Gay
Construction Guy - Not Gay

אודה שלא שרדתי יותר מדקה וחצי של הקליפ הזה. כל אחד מן הקוראים מוזמן לדווח כמה זמן הוא שרד, והוא גם מוזמן לערוך אנליזה משלו לחברי הלהקה.
גד
אגב, הסיפור של א' נראה לי קצת לא אמין. לדעתי הוא לא צפה בקליפ הזה בערוץ VH1, אלא דווקא בערוץ HIV.

כג

גד

=

תודה לאבשי (לא א' מכל אחד מארבעת הסיפורים הקודמים) על מלאכת הצילום והרעיון לכותרת, ותודה לפינק פלויד על שירותי הדוגמנות.

כג

היקיצה הייתה גסה

שוב פעם פוסט של רועי הצית את מחשבותיי המלוכלכות, כשכוונתי היא לביטוי "ניחוחות הומו-אנטישמיים", אותו הוא הגה וקשר לערך הויקיפדי על אודות ארנסט רֶהם, שותפו לדרך של אדולף היטלר עד לסמוך לעליית הנאצים לשלטון, וראש ה-SA, שהיה גם נאצי והומו, שילוב שכנראה נתן השראה לקונספט הישראלי של קצין ודוקטור.
גד
עברו מספר ימים מאז רועי פרסם את הפוסט, ועוד בטרם מחשבותיי התגבשו לכדי אמירה (ספויילר: אין אמירה), רועי סיפר לי על אביו שהעביר את זמנו הפנוי במהלך מלחמת יום הכיפורים בקריאה להנאתו (כך במקור) של שני כרכי "עלייתו ונפילתו הרייך השלישי" מאת העיתונאי האמריקאי וויליאם שיירר.
דש
=
דש
ב"ליל הסכינים הארוכות", שנערך ביום בליל ה-30 ביוני 1934 עצרו וחיסלו אנשי SS את אנשי הנהגת ה-SA ובראשם ארנסט רהם. בחיסולה של צמרת ה-SA למעשה הושם קץ למספר מאבקי כוח בהנהגה הגרמנית של אותה תקופה: הושתקו הקולות הרדיקליים שדיברו בזכות "מהפכה שנייה" שנועדה לצאת כנגד הגורמים השמרניים של הצבא ובעלי ההון; הושם קץ למאבק בין הצבא השמרני לבין ה-SA העממי שמנה אז כ-2.5 מיליון חברים; וכן הוכרע המאבק הפנים-מפלגתי בין ה-SA בעל המחלצות החומות לבין ה-SS בעל המחלצות השחורות.
דש
=
דש
לפני כמה שנים ראיתי את הסצינה הארוכה והמרשימה מהסרט "הארורים" של לוקינו ויסקונטי המתארת את הטבח שנעשה בהנהגת ה-SA ואת האירועים שקדמו לו במלון פסטורלי על שפת האגם. אם אתאר את הסצינה הזו כמתאפיינת באלמנטים הומו-אירוטיים תהיה זו לשון המעטה. בטרם מותם זכו בחורי ה-SA לרחוץ בנהר בעירום, לשתות, לאכול, לשתות, לשיר שירי הלל לפיהרר, לשתות, לרקוד (יש להודות שבריקודים מופיעות גם מספר נשים) ולקרוס מעייפות ערומים כביום היוולדם. הכל מאוד נעים ושמח, עד אשר אחד הבחורים שנותר ער, חשוף חזה, לבוש חצאית וביריות, שמע כלי רכב מתקרבים.
דש
תהיתי ביני וביני, ועודני תוהה, מדוע בחר הבמאי ויסקונטי, הומו בעצמו, לשים דגש על עניין ההומוסקסואליות (מעבר לרצון לשזוף את עיניו בעשרות גברברים עירומים על הסט). הרי ה-SA, כאמור, היה ארגון עממי ועצום מימדים, וברור שגם אם העומד בראשו היה הומו, וגם אם הוא דאג לסידור עבודה עבור כמה מחבריו הטובים, עדיין לא מדובר במאפיין משמעותי, ובטח לא חשוב בפרספקטיבה היסטורית. מה גם שאני בטוח שלוּ הייתה השפעה משמעותית להומואים על הארגון, הוא היה מתאפיין במדים הרבה יותר מוצלחים מאלה החומים והמכוערים.
דש
=
דש
שלמה זנד, בספרו מאיר העיניים הקולנוע כהיסטוריה, טוען כי "הארורים" (שהופק ב-1969), שביקש לספק ניתוח מרקסיסטי להיסטוריה של אותן שנים, שילב גם ניתוח המתייחס למתחים מיניים ופרברסיה מינית כעומדים בבסיס התופעה הנאצית, כאשר הומוסקסואליות היא חלק ממנה.

"ההפיכה הכוחנית (במשפחה בסרט, המהווה מיקרוקוסמוס גרמני) המתחוללת מתנהלת באמצעות אלימות, מניפולציה מתוחכמת ובעיקר משיכה מינית. חלק מהדיונים על השליטה מתנהלים בחדר המיטות תוך כדי קריאה ב'מיין קאמפף'".

=
דש
קריאה בפרק הרלבנטי ב"עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" מגלה שגם שיירר משום מה מאוד הוטרד מן הסוגייה ההומוסקסואלית ב-SA.
דש
כאשר שיירר מבקש לתאר את הסלידה שחשו אנשי הגווארדיה הותיקה בצבא מאנשי ה-SA והעומד בראשם הוא אומר:

"הגנרלים היו מזועזעים מן המעשיות, שעתה החלו לזכות לתפוצה רב, בדבר השחיתות ומעשי הניאוף של החבורה ההומוסכסואלית שסביב ראש ה-SA. כפי שעתיד היה לימים להעיד גנרל פון בראוכיץ', 'החימוש היה עניין יותר מדי רציני וקשה מלשתף בו ספסרים, שיכורים והומוסכסואלים'".

חיסול צמרת ה-SA נעשה לאחר שגרינג והימלר, יריביו של רֶהם, הציפו את היטלר במידע לפיו רהם מתכנן הפיכה נגדו. וכך יצא המבצע לדרך:

"ב-2 לפנות בוקר ב-30 ביוני, כאשר היטלר ולצדו גבלס המריאו משדה התעופה האנגלר שליד בון, היו סרן רֶהם וסגניו ב-SA נמים בנחת במיטותיהם במלון 'האנזלבאואר' בוויסה שעל חופי טרגנזי. אדמונד היינס, אובגרופנפיהרר ה-SA של שלזיה, רוצח שהורשע, הומוסקסואל נודע לשמצה, בעל פרצוף של נערה וגוף אדיר של סבל-פסנתרים, היה במיטה עם בחור צעיר. כה רחוקים היו ראשי ה-SA ממחשבה על מרד, שרהם השאיר את שומרי ראשו במינכן. דומה שמנהיגי ה-SA היו שטופים בהוללות אך לא בקשירת קשר.
גד
...
גד
זמן קצר אחרי עלות השחר חשו היטלר וכנופייתו אל מחוץ למינכן לעבר ויסה בטור ארוך של מכוניות. הם מצאו את רהם וידידיו שקועים עדיין בשינה עמוקה במלון 'האנזלבאואר'. היקיצה הייתה גסה. היינס וידידו הצעיר נגררו מן המיטה, הוצאו אל מחוץ למלון ונורו בו במקום לפי פקודת היטלר. הפיהרר ... נכנס לבדו לחדרו של רהם, גער בו גערה חריפה וציווה להחזירו למינכן ולהשכינו בכלא שטאדלהיים, מקום שם ישב ראש ה-SA לאחר שהשתתף יחד עם היטלר בפוטש של מרתף הבירה ב-1923. לאחר ארבע עשרה שנים סוערות נפרדו דרכיהם של שני הידידים. ...
גד
היטלר, תוך פעולה אחרונה שנראתה בעיניו כמעשה חסד, ציווה להניח אקדוֹח על שולחן ידידו הוותיק. רהם סירב להשתמש בו. 'אם צריך להרוג אותי - יעשה זאת אדולף בעצמו', מספרים כי אמר. אז נכנסו שני קציני SA (כנראה צ"ל קציני SS) לתא, לפי מה שסיפר עד ראיה, קצין משטרה, במשפט במאי 1957 ... וירו באקדוחיהם ברֶהם ממרחק קצר. 'רהם רצה לומר משהו', אמר העד, 'אך קצין ה-SS נתן לו אות לסתום פה. אז עמד רהם עמידת דום – הוא היה חשוף עד למותניו – פניו מלאי בוז'. וכך מת, מוות אלים כחייו, מלא בוז לידיד אשר עזר לו להמריא לגבהים אשר שום גרמני אחד הגיע עדיהם".*

*הספר, בתרגומו של חיים גליקשטיין, נדפס בשנת 1969. נדמה שמאז אירעו תמורות בכללי הכתיב והתעתיק של מלים לועזיות. בנוסף, למרבה הצער, הספר מתאפיין בעבודת הגהה רשלנית מאין כמוה. לשם הקלת הקריאה, שיניתי את הכתיב בציטוטים מן הספר, למעט המילה "הומוסכסואליות" בה הותרתי את הכתיב המעצבן, למען יראו וייראו. ניתן ללמוד כי לפי המגיהים של 1969 המחלה היא הומוסכסואליות, אבל החולה הוא הומוסקסואל. לא מצאתי כל לגיטימציה לשונית לשימוש במילה "אקדוח" אם כי מאיר שלו מספר בספרו האחרון שכך היה נהוג לומר בעמק. בתוכן הדברים, כמובן, לא נגעתי.

טאוטולוגיה א'

רועי, למי שפיספס, מבלה את ימיו במחשבות על החינוך הראוי לו יזכו יורשיו עוד במהלך שהותם ברחם אמם.

גד

=

גד

יפתח: איך יודעים אם בן-אדם הומו?

רועי: הוא נועל נעלים ורודות. אתה צריך לכתוב פוסט על נעלים ורודות

יפתח: יש לי תחושה שאתה צריך לכתוב פוסט על נעלים ורודות

רועי: לא, אתה צריך. כדי שהחיפוש בגוגל "נעלים ורודות" יביא אנשים אליך, ולא אלי

יפתח: ומה אני אכתוב בפוסט הזה?

רועי: שאתה הומו עם נעלים ורודות. אתה יכול להוסיף שאתה אוהד ארסנל

יפתח: אוהדי ארסנל נועלים נעלים ורודות?

רועי: הם הומואים, אז אני מניח שכן.

יפתח: כל ההומואים נועלים נעלים ורודות?

רועי: בוודאי. אחרת איך ידעו לזהות אותם? אם אתה רואה הומו שאינו נועל נעלים ורודות, סימן ש(א) ההומו עיוור צבעים; או ש(ב) אתה עיוור צבעים.

מוסר השכל

כמעט את כל שירותי הצבאי ביליתי בחברת א'. ימינו הראשונים האחד בחברת השני היו לא קלים עבורי. כיצד נאמר? לא נראה שהוא קורץ מהחומר ממנו מקורצים חבריי. את רוב זמנו הפנוי הוא העביר בדיבורים על איזו שווארמייה בנתניה.
כג
נראה שעבור א' הייתי כספר פתוח החל מן היום הראשון. אחרי מספר ימים ששהינו אחד בחברת השני בעל כורחנו הוא שאל אותי, "נכון שאתה לא מאמין שיש לי תעודת בגרות?"
כג
לא הייתה ברירה והודיתי שאולי לא חשבתי על הנושא, אולם משהוא עלה על סדר היום, אכן זה לא נראה מובן מאליו. הנאתו מן התשובה הייתה רבה.
כג
למען האמת לא לקח עוד הרבה זמן להבין שמדובר בבחור חכם במיוחד. רק שאת חוכמתו הוא השקיע בדיבורים על שווארמה, טנקים וציצים.
כג
מאז ועד סוף השירות הצבאי הוא היה פונה אלי, ב"יפתח" מלעילי ומזעזע, ואומר לי שלא יעזור לי אם אני חושב שאני חכם או מוכשר או שווה משהו, כי בסופו של דבר הצבא דפק אותי באותו מקום ובאותו תפקיד יחד איתו.
כג
=
כג
יום אחד הייתה קבועה לנו משמרת ערב, והבוקר שלפניה היה חופשי. אני התעוררתי בחדרנו לקראת 12:00, והתחלתי להתארגן לארוחת הצהרים. א' היה כבר ער שעות רבות. הוא שכב במיטתו עם מדים ועם קסדה על הראש, וקרא מגזינים על טנקים.
כג
כשגמרתי להתארגן התחלנו ללכת מחדרנו לחדר האוכל הבסיסי, ומתחת לשמש הקופחת דיברנו על העתיד.
כג
"כשאני אהיה גדול", הוא אמר, "אני אגור באמסטרדם ואני אהיה מפיק של סרטים כחולים. תהיה לי חברה גדולה והיא תפיק סרטים כחולים מכל הסוגים. לכל ז'אנר של סרטים תהיה מחלקה משלו. תהיה מחלקה של סרטים כחולים רגילים. ותהיה מחלקה של סרטים עם אורגיות. ותהיה מחלקה של סרטים כחולים עם חיות. אבל לא תהיה מחלקה של סרטים של הומואים, כי זה מגעיל".

קל וחומר

צלמיו המיומנים של החתול שבפנים איתרו את המזוזה הבאה על משקוף דלתה של דירה צנועה בעיר האורות מודיעין:

דש

ככל שהיהדות יכולה לגלות סובלנות כלפי מופעים שכאלה, נראה כי יש ביכולתה גם להתיר נישואין חד-מיניים.

רגע של עברית

רבים מתקשים להבחין בין המושג "קהילה" לבין המושג "קהיליה".

י
ובכן, כשירות לציבור, זוהי קהילה:

עי
וזוהי קהיליה:


כג
ואולם, ניסיון החיים מגלה שבאופן מעניין קיימת חפיפה מקסימלית בין שני המושגים:

לוגיקה א'

יש לי הרגל, רע להפליא, לקרוא בימי שישי את דברי ההבל של מנחם בן שמפורסמים, אין לי מושג מדוע, במוסף התרבות של "מעריב". לרשימותיו התוודעתי לפני שנים מספר, עוד לפני שהוא הגיע לבית "האח הגדול" והפך לכוכב על, כהגדרתו.

גד
מדוע אני עושה כן? אני משער שבקריאת הגיגיו, ובזעזוע הרב שמתלווה אליה, אני מכונן את עצמי מדי שבוע מחדש כסובייקט חכם יותר, מוסרי יותר וטוב יותר.

גד
מאז הפסקתי לעבוד במקום בו נתתי שירות לציבור הרחב עד מאוד ("סופר פארם"; וכמו שהבוסית שלי דאז אמרה: "אנחנו לא עושים סלקציה בכניסה"), רוב האנשים עמם אני בא במגע הם אנשים טובים, נחמדים ומנומסים. אפילו התגובות בבלוג הזה, בניגוד למקומות אחרים, הן חביבות למדי. הדבר הכי קשה שאמרו עלי עד כה בתגובות הוא שאני עורך-דין. אם כך, בנוסף לאמור לעיל, קריאת רשימותיו של בן מאפשרת לי להתוודע אל "האחר".

גד
=

דש
אף על פי שאני לא בטוח שיהיה זה חכם להתייחס לדבריו של בן מהיום, אעשה זאת ואקווה שלהבא אצליח להתאפק. וכמו שעושים עורכי דין, כשהם רוצים לנפח את כתבי טענותיהם באופן שיצדיק את שכר הטרחה שהם גובים מלקוחותיהם, אטען כי מפאת חשיבות הדברים יש להביאם כלשונם:

"קשת וערוץ 3 לא מפסיקים לדחוף לנו את ההומוסקסואליות לפרצוף באלף דרכים, אבל ממש לא מאפשרים דיון פתוח אמיתי בהתנגדות לתופעה, וכל זה הולך ומחמיר. וכולנו מכירים את הדוגמאות. לכן צריך לחזור ולומר: לדחוף לנו את ההומוסקסואליות לפנים (לא את ההומואים, שחלקם מקסימים, כמובן, כולל אוחובסקי ופוקס) פירושו לנסות להשחית דור שלם במצע נפשי ומיני שקרי, הגורס שכל אדם צריך למצוא כביכול את הזהות המינית שלו, וכאילו ההומוסקסואליות היא אופציה. היא לא אופציה. היא עיוות ממדרגה ראשונה, הגורר אינספור סוגי מסכנות ואומללות (ובין השאר, עצם ההימנעות מעוררת הרחמים מתענוגות הנשים. למה, למען השם, להעדיף חורים גבריים עגמומיים על חורי האישה שנבראו למעננו). שמחתי, על כל פנים, שאיתן פוקס אמר בריאיון איתו ב'7 לילות' לאיתי. סגל - גם הוא הומו על פי הצהרתו, איזה קסם - שאם הוא יבגוד בגל, זה יהיה עם אישה (שירי ארצי, מתברר, מצאה חן בעיניו). איתן, אתה בדרך הנכונה. הרי זה מה שאני אומר תמיד: כל מה שההומואים צריכים הוא אישה שתדליק אותם. אילו יכולתי, הייתי מקצה לכל הומו מטפלת מינית סקסית חינם".

ובכן, בן מֵלִין שדוחפים לו את ההומוסקסואליות לפרצוף. ולאן הוא מעוניין שידחפו לו אותה? לתחת?
ד

=

ד
נפלאות הן דרכי האטימולוגיה. אם בכל "הומופוב" מסתתר "הומו" קטן ומבוהל, הרי שב"מִיזוֹגֵן" לא מסתתרת אשה, אלא, לכל היותר, ניתן לזהות בו שבריר של וגינה.

דש
=

גד
ההומופוביה של בן נדונה מספיק במקומות אחרים, ואין לי עניין להתייחס אליה (מה גם שיתכן שאת העונש שלו הוא כבר קיבל בסברו שגל אוחובסקי ואיתן פוקס הם מקסימים). אבל המיזוגניה שלו, שבאה לידי ביטוי בטקסט הזה (וכמובן, לא רק בו) היא איומה ונוראה, ודורשת התייחסות. מאיפה באה לבן ההשקפה שהאשה מתאפיינת בְחוֹרִים שנבראו למען הגברים? בן העלה על דעתו שחורי האשה נבראו דווקא למען האשה עצמה? ומי אמר לו שחוריה של האשה אינם עגמומיים? כעובד סופר פארם לשעבר אני יכול לדווח לו שהתכשירים שרבות מהנשים קונות אומרים אחרת.

גד
=

גד
יש בכתיבה של בן שילוב מעניין של אגוצנטריות ויכולת לוקה בחסר בביצוע היקשים לוגיים: הוא מתבונן בעצמו, ואז מניח שתוצאות התצפית נכונות לגבי כל המין האנושי. הוא (לא) אוהב נשים, ונמשך לגופן, ומסיק מכך שכל הגברים בעולם (לא) אוהבים נשים ונמשכים לגופן, בדיוק בדרכו שלו. הנשים, כמובן, אינן נכללות בחשיבה האינדוקטיבית הזו. הן רק מושא תשוקה ובמקרה הטוב גם מכשיר לגאולת תינוקות הומואים שנשבו.