בעיות אישיות

(בסניפי "ארקפה" השונים יש אטרקציה חדשה: נוסף לתפריט סלט קפרזה. האטרקציה אינה בסלט עצמו (לא טעמתי אותו, אולי הוא ראוי כשלעצמו). האטרקציה היא בהאזנה ללקוחות השונים שמנסים לשווא להגות את שם הסלט).

=

השבוע הבוס ערך סבב ראיונות לקראת קבלת עורכי דין חדשים למשרד. הוא שיתף אותי ברשמיו בסיום רצף הריאיונות. בפרט הוא דיבר על מועמד שהוא ישמח להעסיק. הוא לא ישמח להעסיק אותו בשל קורות חייו המרשימים (אין לו כאלה), והוא לא ישמח להעסיק אותו בשל כישוריו האישיותיים יוצאי הדופן כפי שבאו לידי ביטוי בריאיון (אין לו כאלה). "לבי יצא אליו", כך הסביר הבוס את העדיפות שהוא נתן למועמד זה, "הוא מקריית מלאכי".

=

יתומים מאב, ועם שליטה מוגבלת בעברית, נשלחו אבי בן ה-13 ואחותו הבכירה על ידי אמם – שלא הייתה מסוגלת לכלכלם – לכפר הנוער בן-שמן. בכפר הנוער למד אבי לשלוט בשפה העברית בעיקר באמצעות קריאת עיתוני ספורט. יש להניח שהיום זה לא היה יכול לקרות.

תוך זמן קצר התחבר אבי עם ישראל, שהפך לחברו הטוב ביותר. דרך ישראל, שהיה ותיק ממנו בכפר הנוער בזמן קצר, הוא זכה להכיר את שמואל, היחיד שהחזיק בפטיפון, שהקדיש את מיטב זמנו הפנוי להאזנה לתקליטים של אלביס פרסלי. הוא גם זכה להכיר את משה. ובשבילכם: משה קצב.

יותר משישראל היה חבר של משה, הוא היה מעריץ שלו. הוא סבר שמשה הוא יפה וחכם ומוכשר ושהוא נועד לגדולות. הערצתו של ישראל למשה נמשכה גם בשנות בגרותם. ישראל הצטרף ל"ליכוד" בעקבות משה, ובשיאו הוא מונה להיות חבר מרכז הליכוד הנמנה על מחנה קצב.

ישראל הקים במהלך השנים עמותה של יוצאי כפר הנוער והוא עורך כנסים לבוגרי בן שמן מדי שנה או שנתיים. המקום הזה העמיד בוגרים שזכו לעשות דבר או שניים בחייהם, דוגמת שמעון פרס או שולמית אלוני. אבל מבחינתו של ישראל אורח הכבוד של אותם כנסים – שהראשון שבהם נערך בכפר הנוער עצמו והעוקבים אחריו בחצר ביתו הצנועה בשוהם – היה משה קצב.

במהלך השנים הוריי נפגשו מעת לעת עם ישראל ובת-זוגו הכנועה ובמפגשים אלה הוא היה נוהג להתפאר בקשריו עם חבר הכנסת ולימים השר. כאשר נחוגה מסיבת בר המצווה שלי השניים הוזמנו, והמתנה שקיבלתי הייתה ספרו של מנחם מיכלסון "משה קצב: ממעברת קסטינה - לקריית הממשלה".

המתנה המפוקפקת, שאודה ואתוודה שמעולם לא עיינתי בה, שכבה בין הספרים בבית במשך שנים ארוכות, בעיקר בשל השקפה אידיוטית שחונכתי עליה לפיה ספרים יש לכבד. לקח לי זמן רב להבין שלא כל ספר יש לכבד. איני זוכר, באופן מוזר, כיצד הספר מצא את דרכו מחוץ לספרייתי. יתכן שהוא הושלך לזבל, ויתכן שהוא הושב לישראל, שממילא החתים את העותק שקיבלתי בחותמת הנושאת את שמו.

לאחר שהשקיעו את מרצם בגידולי ובטיפוחי, הוריי בחרו להתגרש. ישראל ובת-זוגו ניתקו את הקשר עמם לאחר שהודיעו להם על דבר הגירושין. בחירתם של הוריי מאוד הכעיסה את בני הזוג, שכן גירושין, כך מסתבר, הם דבר שלא ייעשה במקומותינו.

בתחילת שנות השבעים, בימים מוצלחים יותר בחיי הזוגיות שלהם, הוריי התגורו לזמן קצר בקריית מלאכי. הוריי גרו במהלך חייהם במקומות רבים, שונים ומשונים, ובהם צפת וערד, אולם ללא ספק קריית מלאכי מוגדרת על ידם כמקום הנורא ביותר בו הם דרכו. בזמן שהותם במקום הם הוזמנו למסיבה בה השתתפו כל המי-ומי של קריית מלאכי, ובהם משה, שאבי הכיר מן הלימודים. אבי הלך להטיל את מימיו בשירותים, וכשאמי נותרה לבדה, עם כוס משקה ביד, ניגש אליה משה והציע לה לרקוד עמו. אמי אמרה "לא", וכך איבדה את סיכוייה לחיים טובים יותר.

אנהדוניה א'

(נבחרת הטריקולד פתחה את הטורניר כמצופה, והיא הצליחה לא להבקיע שער מול נבחרת מחורבנת. יש למה לצפות בהמשך).
-
=
-
היה בחור שנפגשתי איתו כמה פעמים, כאשר בדיעבד נראה שיקשה על שנינו להסביר מדוע זה נמשך יותר מפעם אחת. אחד הדברים שהוציאו אותי מדעתי לגביו היה העובדה שהוא לא קורא ספרים. כמובן, יש דברים גרועים מאי-קריאת ספרים. למשל, קריאת ספרים רעים או דבקות בספרים המתאימים לגיל חד ספרתי. אולי גם רצח עם. מה שהפך את סיפורו של הבחור לחמור במיוחד היה העובדה שהיו לו יומרות של כתיבה. בזמנו העליתי את הנושא בפניו, בעדינות המתבקשת.

יפתח: אתה לא חש צורך, בתור כותב, לקרוא דברים שאחרים כותבים?
-
בחור: לא. אני משאיר את זה לך.

אני חש נוח לציין את הדברים הללו בין היתר מאחר שהוא גם לא טרח לקרוא את כתביי המקוונים.
-
=
-
נזכרתי בבחור משום שקראתי ריאיון עם מייקל שייבון לרגל צאת התרגום לספרו הראשון, מסתרי פיטסבורג. באותו ריאיון אמר שייבון את הדברים הבאים:

"אם אני תקוע בכתיבה, הפתרונות באים אלי מהקריאה. אם אני לא בטוח מה אני צריך לעשות, אני מתחיל לחשוב איך זה נעשה בספרים שאני אוהב. למשל, מה ארתור קונן דויל היה עושה בסיטואציה הזאת. הניסיון שלי כקורא הוא רב ערך בשבילי, יותר מאשר הניסיון שלי ככותב. גם אז כשכתבתי את ‘מסתרי פיטסברג' ולא ידעתי מה לעשות ואיך להמשיך, פשוט שאלתי את עצמי מה הסופרים שאני אוהב היו עושים".

=
-
לפני מספר שנים, בריאיון לרשת מקומוני ידיעות תקשורת, חיים באר הגדיר את מעשה הכתיבה כמעשה נרקיסיסטי: הסופר אומר לקהל קוראיו, "אני רוצה את תשומת לבכם, יש לי משהו להגיד".
-
לפעמים זה בטון מצטנע, כמו זה של נתן זך ב"רגע אחד":

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני
רוצה לומר דבר מה"

ולפעמים זה בצעקה, כמו אצל מאיר בנאי בגשם:

"אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי"

פרסום רומאן בן 200 עמודים, תוך ציפייה שציבור של אנשים יקדיש לקריאה בו 5-10 שעות, אינו יכול להיות דבר של מה בכך.
-
למעשה זה גם לא טריוויאלי לצפות מאנשים להקדיש 3 דקות לקריאת פוסט שכתבת.
-
ועם כל האהבה העצמית המעורבת בעניין, נראה שהכבוד לזולת מחייב לקרוא, ולחזור ולקרוא, כדי לדעת אם באמת יש לך משהו לומר, וגם אם כן, ראוי לבדוק אם מישהו שר את זה קודם.
-
=
-
הקריאה ב"מסתרי פיטסבורג" לא מתקדמת, בינתיים, כמצופה, ולפיכך התחלתי ללהטט בין מייקל שייבון לבין הרומאן החדש של סייד קשוע, גוף שני רבים. אחד מקווי העלילה בספר, להבנתי, מתרכז בעורך דין שיוצא למסע שתחילתו בחנות לספרים משומשים, שם הוא מוצא בין דפי עותק של סונטת קרויצר מאת טולסטוי, פתק עם דברי אהבהבים הכתובים בכתב שנחזה להיות כתב ידה של אשתו.
-
תיאור ספרו של קשוע משך אותי בין היתר בשל העובדה שגם בחלוף חמש שנים מאז הקריאה בו אני עדין נרגש מ"סונטת קרויצר".
-
=
-
אגב, היום הלכתי ברחוב אבן-גבירול מצפון לדרום, וכאשר חציתי את רחוב בלוך נזכרתי בתלונות שאני שומע מכל עבר על המחסור במריחואנה. המחשבה שבאה מיד לאחר מכן הייתה שכל המשתלות המאושרות דומות זו לזו, אך המשתלות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה. תוך כדי משחק על וריאציות נוספות לפתיח של אנה קרנינה חשבתי על זה שהשילוב בין טולסטוי לדוסטוייבסקי יוצר את השם "טולסטוייבסקי".
-
הייתי מרוצה מעצמי ותהיתי האמנם אני הראשון לחשוב על כך, או שמא מישהו שר את זה קודם. החיים בימינו פשוטים למדי, ובשובי הביתה בדקתי את השם המשולב בגוגל. נמצאו 75 תוצאות כאשר מאחת מהן למדתי שמנחם פרי מייחס את השילוב הזה לוולדמיר נאבוקוב. אני תוהה ביני לביני אם זה טוב להיות באותו ראש עם נאבוקוב.
-
=
-
אני לא נוהג לכתוב על ספרים שלא השלמתי את הקריאה בהם, וב"גוף שני רבים" הגעתי בסך הכל לעמוד 26, אז עשיתי פסק זמן בקריאה לצרכי כתיבת פוסט זה. אבל פשוט קשה להתאפק.
-
ובכן, הקריאה עד כה הייתה לא פחות ממענגת. כשקראתי את השורה הראשונה בספר חשבתי שהיא נכתבה עלי:

"ברגע שפקח עורך הדין את עיניו הוא ידע שיישאר עייף לאורך כל היום".

הרושם הזה לא קהה בסיומה של הפיסקה הפותחת לספר, שכולה הבטחה לקראת הבאות.
-
בהמשך קשוע מספר על עולמם של עורכי דין ערבים בירושלים, שנראה מגוחך לא פחות מעולמם של אחיהם היהודים בתל-אביב.

"עורך הדין היה מעדיף לוותר על המרצדס ולהסתפק במכונית חסכונית והרבה יותר זולה. הוא חשב על מאזדה מדגם מפואר, אבל ידע היטב שהוא אינו יכול להרשות זאת לעצמו. גם בימים הקשים שלאחר רכישת הדירה, הוא ידע שאם לא יחליף את מכוניתו במכונית טובה יותר מזו שקנה מתחרהו, הדבר יכול לסמן נסיגה מבחינתו. הוא חייב לעשות הכל על מנת להישאר בתודעה כפליליסט הערבי מספר אחד בעיר. ומרצדס שחורה מפוארת היא חלק מהדרך להצלחה. אם מתחרהו קנה ב-מ-וו חדשה עם מנוע 5 ליטר, הוא יהיה חייב לרכוש מרצדס עם מנוע 7 ליטר. אם למתחרהו יש חיישני רוורס, הוא יהיה חייב להוסיף גם ערכת די-וי-די מוכנית במשענת הראש של המושבים הקדמיים. עורך הדין לא מתקשה לעמוד בהחזרים החודשיים של ההלוואה שלקח כדי לממן את רכישת המכונית, אבל הוא בהחלט היה יכול להרגיש מעט פחות לחוץ, ולהיות קצת יותר בררן בתיקים שהוא לוקח על עצמו, אילו היה מוותר על המרצדס. אבל הוא לא יכול".

=
-
צרימה ראשונה התחלתי לחוש בעמוד 21, בו מסופר על טארק, עורך הדין השכיר של גיבורנו, שנשלח על ידי הבוס "לעתירה ראשונה בבית הדין הגבוה לצדק" ו"חזר משם עם תחושת ניצחון וצו מניעה זמני". יקשה להסביר לאנשים מחוץ למקצוע את אי הנוחות שמעורר התיאור הזה.
-
לא אשפוט את קשוע לחומרה על הטעות במינוח, המתייחסת ל"בית הדין הגבוה לצדק" במקום ל"בית המשפט הגבוה לצדק". גם לא אשפוט אותו לחומרה על הטעות השנייה במינוח המתייחסת לסוג הצו שטארק קיבל: בעתירות לבג"צ ניתן לבקש "צו ביניים" ולא "צו מניעה זמני". ואני אפילו לא אתלונן יותר מדי על הרעיון התמוה שערבי יזכה לקבל בבית משפט ישראלי צו כמבוקש. למרות הכל מדובר בפרוזה ומותר קצת להמציא.
-
במשפט שבא לאחר מכן מסופר שעורך הדין השכיר עובד "תמורת משכורת חודשית ועשרה אחוזים משכר הטרחה שגבה המשרד על התיקים שבהם טיפל". גם תנאי ההשתכרות האלה נראים לי תמוהים, אבל ניחא.
-
בעמוד 26 מסופר שעורך הדין "שקד על כל פתקאותיו קרא פסקי דין, תקדימים, עיין בפרוטוקולים של דיוני בית המשפט ושקד על ניסוח כתב הגנה בעבור איש החזית העממית מהעיירה סלפית שהואשם בהשתייכות לחוליה שירתה לעבר כלי רכב ישראליים באחד הכבישים העוקפים בשטחים". ואולם, בהליך פלילי לא מוגש כתב הגנה. למעשה, גם אם היה מדובר בהליך אזרחי, אזי כתב הגנה מוגש בתחילת ההליך ולא לאחר דיונים רבים כפי שמתואר בהמשך הפסקה בספר.
-
אז גם אם כל טעות כשלעצמה היא זניחה, הצטברות אי הדיוקים האלה מרגיזה אותי. האם תלונותיי קנטרניות? כנראה שכן. ובכל זאת, היה אפשר לצפות שספר שבמרכזו עומד עורך-דין יועבר לעיונו של איש מן המקצוע בטרם יירד לדפוס.
-
ולא שכל כך קשה למצוא עורכי דין בימינו. הרי רק השבוע הוסמכו 2,168 עורכי דין חדשים, כאשר נראה שלא ירחק היום ולצדו של גדעון האוזנר באמת יעמדו ששה מיליון קטגורים.
-
בקיצור, מבאס, בעיקר משום שכאמור חוויית הקריאה בספר היא נעימה למדי. ועכשיו, ברשותכם, אחזור לקרוא.

אדם מן היישוב

(סליחה, יצא ארוך. אבל מבטיח שיהיה מעניין: יש ציטוטים של מישאל חשין ואפילו תמונה שלו)
דג

=
גד

מישהו פה מבת-ים? פשוט, אחת השאלות שמעסיקות אותי מאז גיל 12 היא השאלה מה עובר במוחו של ערס כאשר הוא שומע בדיחה על ערסים. האם הוא מבין שצוחקים עליו? האם הוא מבין שהוא ערס? האם הוא מבין ערס מהו וערס מיהו? האם הוא מסוגל ליהנות מהבדיחות שמסופרות על חשבונו?
גד

=

באותה מידה ניתן לשאול מיהו ומהו "הציבור הנאור" אליו נשא עיניו השופט אהרן ברק בפסיקותיו במהלך השנים.

גד

השופט ברק הבהיר כי שופט לא פוסק לפי עקרונות הצדק האישיים שלו אלא לפי "תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל", תחושות אותן השופט החכם יודע לזהות. האם השופט ברק סבר כי הוא עצמו בא בקהלו של הציבור הנאור? האם הוא סבר שערסים באים בקהל זה?*

*השופט ברק נתקל בביקורת חריפה על השימוש בביטוי הזה, "הציבור הנאור בישראל", שעצם השימוש בו מניח, כך נראה, את קיומו של ציבור שנתפס על ידי השופט כבלתי-נאור. לאור הביקורת הזו ברק נטש את מטבע הלשון הזו.
כג

=

ד
אם נשלוף אדם אחד מן "הציבור הנאור" יש להניח שנעניק לו את הכינוי "האדם הסביר". פעמים רבות נזקק בית המשפט לשאלה אם פלוני או אלמוני נהג כפי שהיה נוהג "האדם הסביר" באותן נסיבות. תשובה לשאלה הזו יכול שתקבע אם אותו אדם אחראי בנזיקין כלפי אדם אחר או אפילו אשם בפלילים.
ג

=

גד
בהחלטה בתיק דנ"פ 983/02 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, נזקק השופט מישאל חשין לסוגיית האדם הסביר. ראשית יהיה זה ראוי להביא את סיפור המעשה שנדון באותו מקרה, ונעשה זאת בלשונו של השופט חשין, שנסמך העובדות שהוכחו בפני הערכאות הקודמות:

"שמונה שנים הייתה גלינה יעקובוב נשואה לבעלה בוריס יעקובוב".

הקורא המיומן (הסביר?) כבר יודע מהמשפט הזה, הפותח את החלטתו של השופט חשין, מהי מידת הסימפטיה של השופט למבקש בוריס יעקובוב ומה תהיה התוצאה לאחר 13 עמודים. נמשיך:

שלוש בנות נולדו לבני-הזוג, ואלו נוספו על בנה של גלינה מנישואים קודמים. שנים רעות לגלינה היו אותן שנים. בוריס היה מכה אותה, מתעלל בה ומשפיל אותה דרך קבע. פעם אחת אף נזקקה גלינה לאשפוז בשל חבלה שחבל בוריס באוזניה, ונאמר לה כי נצרכת היא לניתוח. ואולם גלינה לא התלוננה על ההתעללות בה ועל ביזויה בשל יראתה מבוריס ומחשש שמא ידעו הכול שאישה מוכה היא. כך היה עד ליום 25 באוגוסט 1996.
גלינה הייתה מפרנסת המשפחה, ואותו בוקר היכה אותה בוריס בשל סירובה ליתן לו את משכורתה. זו הפעם אזרה גלינה כוחות-נפש והתלוננה לפני מנהלת לשכת הרווחה של מקום מגוריה אור עקיבא על מעשיו של בוריס. הייתה זו תלונתה הראשונה של גלינה על התנהגותו של בוריס. הייתה זו גם תלונתה האחרונה.
מנהלת לשכת הרווחה הזעיקה את המשטרה, ובבוא גלינה הביתה בלוויית שני שוטרים קיבל בוריס את פניהם בחרפות ובגידופים. גלינה סיפרה לשוטרים בנוכחותו של בוריס על המכות שהכה אותה ועל ההתעללויות הבלתי פוסקות שהיו מנת-חלקה, ומשסיימה את דבריה הורו השוטרים את בוריס כי יילווה אליהם לתחנת המשטרה. מששמע כך, החל בוריס מקלל את גלינה ודרש ממנה כי תבטל את התלונה. גלינה נכנעה גם זו הפעם וחזרה בה מתלונתה. ... אך יצאו השוטרים את הדירה התפרץ בוריס שוב באיימו כי עתה יפרק את הבית. ובצרפו מעשה לדיבור נטל סכין גדולה בידו והחל משחית את הווילונות ואת ריפוד הרהיטים בדירה; השליך את הרהיטים מבעד לחלון לחצר, וכל זאת תוך שהוא מאיים על גלינה, כדרכו.
בעת שבוריס השתולל והשחית את חפצי הבית הסתגרה גלינה בחדר הילדים עם בנה, מכונסת בתוך עצמה ... לפתע עלתה גלינה על אדן-החלון והטילה עצמה מן הקומה הרביעית אל החלל. כך מצאה גלינה את מותה, והיא בת שלושים ואחת".

=

דש
גלינה יעקובוב שמה קץ לחייה, ובית המשפט, שייחס את התאבדות האשה להתעללות מצד בן-זוגה, הן זו שליוותה את שנות נישואיהם והן שליוותה את רגעיה האחרונים, הרשיע את הגבר בגרימת מוות ברשלנות. החלטתו של השופט חשין דנה בבקשה של הגבר לדון מחדש בהרשעתו בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון, באשר נקבעה "נורמה חדשה לפיה לאדם (הסביר) יש יכולת לצפות התאבדות של בת זוגו עקב התנהגות אלימה".

דש
השופט חשין דחה את הבקשה לדיון נוסף בהרשעה (הטעמים הספציפיים פחות רלבנטיים לכאן), תוך שהוא מאשר כי לתפיסתו האדם הסביר היה צופה כי התעללות פיזית ארוכת שנים מצד הגבר עשויה להביא להתאבדות האישה המוכה. בוריס יעקובוב לא נהג כאדם הסביר – והרי לו היה צופה את התוצאה הקטלנית הוא היה נמנע ממעשיו – ולפיכך הרשעתו נותרה על כנה.
דג

=

מיהו האדם הסביר? האדם הסביר אינו האדם הממוצע. השופט חשין מסביר כי האדם הסביר הוא -

"ידידנו הווירטואלי המלווה אותנו משכבר הימים ... אותו אדם סביר אינו אלא בית-המשפט, הוא-עצמו, ומתוך שיש זהות בין אותו אדם מן היישוב לבין בית-המשפט, יקל עליו על בית-המשפט לדעת מה היה האדם הסביר יכול לצפות מראש".

האדם הסביר, יש להניח, לא נשאר אותו אדם. הוא משתנה מזמן לזמן וממקום למקום. כך, למשל, במקרה שתואר לעיל, יתכן שהתוצאה הייתה שונה לו היה נדון מספר שנים קודם ולא היו מונחים לפני בית המשפט מחקרים מודרניים יחסית על אודות "סינדרום האישה המוכה".

דש
השימוש במושג "האדם הסביר" גורר אחריו ביקורת רבה (ולא פעם מוצדקת). באופן מעניין מתגלה כי האדם הסביר הוא יהודי, הוא גבר, הוא כנראה חילוני, יש להניח שהוא אשכנזי וכן יש להניח שהוא סטרייט. הוא תו התקן של מערכת המשפט, כאשר כל שאר הציבור נדרש להידמות לו.

גד
=

דש
האדם הסביר ומושג הסבירות (וכך גם אחותה הצעירה והמכוערת, המידתיות) הם מושגים שמזמן יצאו מאולמות המשפט והשתלבו בשפה הרווחת בציבור, הן בהקשרים המוכרים והן בהקשרים חדשים. שלומי שבן, בשירו אינטואיציה, מספר על הבחורה שלא הייתה אינטליגנטית בכלל:

"וכשרצתה לחלץ מין סביר הייתה מכריזה: 'אנחנו מין מדהים'".

=

מין סביר

מין מדהים
כג

=

דש
בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ובהוראות הרלבנטיות שהוספו לא דובר על "האדם הסביר" אלא על הביטוי המקביל "אדם מן היישוב". מן הביטוי ניתן ללמוד שתכונותיו של אדם, או לפחות תכונותיו של אדם ממוצע או סביר, מבטאות את הנהוג ביישובו. ושאול טשרניחובסקי אף הרחיק לכת וקבע כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
ש

=

דש
בתחילת השבוע הותר לפרסום דבר מעצרו של יעקב טייטל, החשוד ברצח שני פלסטינים, סמיר בלביסי ועיסא מחאמרה, ובחבלה חמורה בפרופ' זאב שטרנהל ובנער מאריאל (שני מקרים שהם למעשה ניסיון רצח). באופן כללי נראה כי מדובר באיש מקסים למדי, היודע להבחין בין טוב (הוא עצמו ושכמותו) לרע (ערבים; שמאלנים; הומואים, או כלשונו: "סדומאים"; אנשים בעלי אמונה דתית אחרת משלו).

גדדש
יעקב טייטל בא מן היישוב שבות רחל, שהוא מאחז בלתי חוקי בשטחים בו מתגוררות כ-120 משפחות. מתוך חשש שהמעשים המיוחסים לטייטל ייוחסו ליישוב כולו, פורסמה תגובה בה הובהר כי "מזכירות היישוב ותושביו מופתעים מאוד מהחשדות", והרי "משפחת טייטל הינה חלק מהקהילה ביישוב, והתא המשפחתי מהווה מרכז בחייהם של בני הזוג". מובהר כי "הישוב מביע סלידה ממעשי אלימות" וכי כל עוד טייטל לא הורשע בדין כולם ביישוב מאמינים בחפותו.
גד

כפי שרועי מזכיר, מאותו יישוב ממש בא אשר וייזגן, שרצח ארבעה פועלים פלסטינים ערב יישום תוכנית ההתנתקות.
גד

וביום שלישי נעצר (ושוחרר לאחר מכן), בחשד למעורבות בפרשת טייטל, עוד אדם מן היישוב.גד

גד

=

גד
מעניין מה עבר במוחו של תושב סדום כאשר הוא שמע, בזמנו של אברהם אבינו, בדיחה על סדומאים. האם הוא מבין שצוחקים עליו? האם הוא הבין שהוא סדומאי? האם הוא הבין סדומאי מהו וסדומאי מיהו? האם הוא היה מסוגל ליהנות מהבדיחות שסופרו על חשבונו?