מה שעובד בתרגום

(אזהרה: הפוסט הזה אינו עוסק בפסגת הקולינריה המוזיקלית)
גד
=
גד
כשהייתי בן 4 השיר אני חוזר הביתה של דורון מזר היה להיט ענק בארץ. גם אני מאוד אהבתי אותו. השיר זוהה אצלי עם שיבתו של אבי מתקופת מילואים ארוכה בלבנון שבערה אז. מעולם לא שאלתי את אבי מה הוא עשה בלבנון במלחמה. אני מחכה שהוא יעשה מזה סרט.
גד
בסמוך לחזרתו של אבי הביתה נסענו באוטובוס כל המשפחה לעיר הגדולה (הלא היא באר-שבע) ונהנינו מכל הטוב שהיה לה להציע לנו : "גלידה תל-חנן" וחטיף קוקוס בצבע ורוד זוהר בתחנה המרכזית, וגולת הכותרת בדמות סיור בשלוש הקומות(!) של "המשביר לצרכן", ובהן אגף צעצועים שלא היה גדול ממנו.
גד
כשסיירנו במשביר לצרכן נשמע ברקע שירו של דורון מזר, ומישהו אמר שהשיר הוא איטלקי במקורו. טענתי באזני אמי שאי אפשר לתרגם שיר (להבדיל מפרוזה) משפה אחת לשפה אחרת. היא שאלה מדוע, והסברתי, ממרום גילי, שהצליל של מילה בשפה אחת הוא שונה מהצליל של מקבילתה בשפה האחרת. והעובדה ששתי מלים מתחרזות בעברית, אין משמעה שאותן מלים בשפה האחרת תתחרזנה גם כן.
גד
בחוכמה שלאחר מעשה אני מצטער שלא ציטטתי בפניה את קביעתו המופלאה של רוברט פרוסט (ולא משנה אם היא נכונה אם לאו) "שירה היא מה שאובד בתרגום".
גד
אמי לא התווכחה עם דבריי, אבל איכשהו שתיקתה והמשך ההאזנה לשיר שברקע העמידו אותי מיד על טעותי , אם כי לא הודיתי בה בקול רם.
גד
=
גד
בדיקה מאוחרת מגלה כי "אני חוזר הביתה" (נוסח עברי: שמרית אור) אמנם מאמץ את הלחן של טוטו קוטוניו, אבל לא מדובר בתרגום אלא בטקסט מקורי של אור. בשפת המקור קוראים לשיר "האיטלקי" - L’italiano. זה שיר שמנסה, כך נראה, לתאר פרופיל של איטליה, מעין ספירת מלאי איטלקית ולא כל-כך מוצלחת.
גד



קוטוניו, כמו בראד פיט בתפקידו הנהדר ב"ממזרים חסרי כבוד", מאחל "Buongiorno" לאיטליה ולכל מי שנקרה בדרכו. אז מה מייצג את איטליה בעיני קוטוניו? ספגטי אל-דנטה, כמה מפתיע, פרטיזן בתור נשיא (סנדרו פרטיני, אם זה מעניין מישהו), משחת שיניים בטעם מנטה(!), וכמובן קפה ריסטרטו, שהוא אספרסו מקוצרר – 7 ג' קפה ו-20 מ"ל מים (להבדיל מהאספרסו הקצר שאמור להכיל 7 גר' קפה ו-30 מ"ל מים).
גד
בפזמון קוטוניו מבקש שכאיטלקי גאה יתנו לו לשיר עם הגיטרה. כמו שניתן לראות בהופעה של קוטוניו בפסטיבל סן-רמו, שמתאפיינת בפלייבק מזעזע, דווקא כשקוטוניו מגיע לשורות הללו הוא לא טורח לפרוט על הגיטרה.
גד
=
גד
שמות של צרפתים מתחלקים לשני סוגים – ישנם שמות צרפתיים שנשמעים כמו שמות של מוצרי קוסמטיקה, בדגש על בישום, וישנם שמות צרפתים שנשמעים כמו שמות של מאכלים ומשקאות.
גד
אני זוכר את המורה שלי לכימיה בתיכון, שהתאפיין במבטא צרפתי-מרוקאי רך, ודיבר על עקרון לה-שטלייה, על שם הכימאי אנרי לה-שטלייה. עד היום אני לא בטוח איזה יחס בין יין לבן לחמאה קובע העיקרון הזה.
גד
כשמדובר בשמות איטלקים - הם כולם, בלי יוצא מן הכלל, נשמעים כמו שמות של אוכל. קוטוניו הוגה את המילה "פרטיזן" כ"פרטיג'אנו". אני רוצה לראות את מי שיסרב לאכול פסטה עם פרטיג'אנו מלמעלה.
גד
=
גד
ומעניין איזו מדינה אירופית (או: פסאודו-אירופית) אחרת מזכירה איטליה בסרטון הוותיק והמשעשע הזה.

מה, אשכנזים נהייתם? ככה עושים קפה?

החלטת רשת בתי הקפה אילן'ס להימנע ממכירת קפה תורכי, וזאת על רקע היחסים המתוחים בין ישראל לתורכיה*, הסעירה את רוחי ואין מנוס מלהמשיך ולדוש בה.

כג
*אני, כוחו של הרגל, רגיל לכתוב "תורכיה" (ראו הערות השוליים כאן וכאן). רבים אחרים כותבים "טורקיה". יש כאלה שמערבים את שתי צורות הכתיב כדי להשאיר את כל האופציות פתוחות לקראת המשחק הבא של "ארץ עיר חי צומח". במסגרת בלוג זה אני כותב "תורכי"/"תורכיה", אבל כשאני מביא דברים בשם אומרם אני שומר על הכתיב שנבחר במקור. אם יש למי מכם רעיונות אחרים כיצד להתמודד עם הסוגייה – טקבקו.
גד

=

גד
ובכן, מה זה קפה תורכי? קפה תורכי מבשלים בכלי הנקרא "איבריק" (אנחנו מכנים אותו בטעות פינג'אן). פולי הקפה המשמשים לקפה תורכי נטחנו בדרך כלל במכתש ועלי. אופן ההכנה של הקפה התורכי מעורר ויכוחים רבים ומרים. עומד עליהם מיכאל דק בספרו המלבב קפה הוא גם השקפת עולם, ספר שייסב עונג רב הן לחובבי הקפה, הן ללוגמי התה והן לבוחשים בשוקו.

כג
דק מספר שהוא התוודע לאותם ויכוחים במהלך שירות מילואים:

"במילואים, אגב, למדתי שלשכבת הקצף המוזהב החום שמעל לקפה הטורקי יש חלק של כבוד במשקה ושמו 'קאימאק'. באותם מילואים גם הייתי עד לפחות לאלף ויכוחים בין 'טורקו' לעמיתים יוצאי תימן, על השאלה החשובה כמה פעמים צריך לתת לפניו הרותחים של הקפה הטורקי לעלות (בלי לגלוש) לפני שייחשב מוכן להגשה (מרבית הגרסאות נעות בין פעמיים למקסימום שלוש). ועוד עולה שאלת המפתח: האם צריך או לא צריך לשפוך לתוכו אחר כך שלוש טיפות מים קרים כדי שהגרגרים ישקעו. אבל כולם הסכימו שיש לטחון את הקפה קודם".

=

כג
אנחנו מפסידים משהו כתוצאה מהחרם? לא בטוח. דק מדווח:

"מארק טוויין, שביקר במזרח התיכון בסוף המאה ה-19, כתב בלהט רב את רשמיו הלא ממש חיוביים מהקפה טורקי, שגרגיריו הטחונים יורדים בגרון 'ומייבשים את החך כמו נייר זכוכית'".

=

גד
דק מתייחס באופן ישיר לסוגייה העומדת על הפרק:

"מכיוון שהקפה הוא משקה שמאז ומעולם רחשו סביבו עניינים של תודעה פוליטית, אנחנו מבקשים לחזור ולהתריע בפני המזמין ברחבי עולם הקפה: תוארו (של הקפה התורכי) לא מוטל בספק, אם כי יש הטוענים ששיטת ההכנה שלו אלימה מדי (מבחינת הקפה). מכל מקום יש רק בעיה קטנה עם ה'טורקי'. התואר הזה לא מתקבל באותה אהדה בכל מקום: יש ערבים המתייחסים אליו כאל 'קפה ערבי' ולא יאהבו כינוי אחר. בין בעלי הגאווה המיוחדת, ובצדק, תמצאו גם את הבדואים, שלא יראו בכך משום כניסת אורחים נאותה אם תבקש קפה 'טורקי'.
...
היווני נתון בעמדה קצת פחות נוחה, כי אין לו הצדקה מלאה לכנות קפה בכינוי 'יווני' למרות שלוחמי ונציה הקימו מאחז בפמגוסטה שבקפריסין כדי להבטיח אספקת קפה לרפובליקה. זו (פמגוסטה, לא ונציה) נמצאת היום בחלק היווני של קפריסין, אבל זה בכל זאת נימוק מאולץ לקרוא לקפה 'יווני'. אבל עצם הניסיון לכנות משהו ביוון 'טורקי' עלול להתפרש כפגיעה בגאווה הלאומית, ולא מומלץ להסתכסך על כך. אולי אפשר לבקש קפה 'טוב', ובעל הבית יתגאה להגיש את הקפה הטוב (המצויין) שלו. תנו לו להגיד שזה קפה יווני, אלא אם כן אתם טורקים, אבל אז מה אתם עושים ביוון? והחוששים במיוחד פן יעשו את הדבר הלא נכון – שיזמינו תה".

=

כג
עוד לפני שאילן'ס יצאו עם פרסומם, ערן וולקובסקי ב"הארץ" ייחס לראש הממשלה אקט צרכני-תרבותי דומה:

ואכן, כשם שלטורקים יצאו מוניטין של מומחים לקפה, כך לאיטלקים יצאו מוניטין טובים לא פחות. האיטלקים טוענים שהמציאו את מכונת הקפה. ייאמר כי גם הצרפתים טוענים לכך, והחתול שבפנים, כידוע, נמנה על אלה האחרונים.

גד
אז למי הגיע הקפה קודם? למיכאל דק אין ספק: לתורכים. כיצד הגיע הקפה לאיטליה? דק מספר שלאט לאט הקפה התחיל לקנות לו אחיזה בבירות שונות באירופה.

"לאוזנו של אפיפיור אחד, קלמנט השמיני, גונבה השמועה כי המשקה החדש הוא משקה כופרים ומעשה ידיו של השטן עצמו. ראש הכנסייה הקתולית, ובתפקידו זה גם ממלא מקומו של ישו, ביקש להביא אליו מתמצית השטן הזו כדי להוציא פסק הלכת נוצרים. בעודו טועם מן המשקה השתכנע כי אין בידו של השטן להיות הרוקח וכי חבל להשאיר את ההנאה מן המשקה לכופרים בלבד. קלמנט השמיני הורה לבטל כל איסור דתי שהוצא כנגד שתייתו של הקפה והכריז שהקפה הוא משקה קתולי לכל דבר".