חורף 1986

מרפסת בדירה בעיירה דרומית רחוקה. מסתור הכביסה שנועד באותה העת להגן על פרטיות הדיירים עשוי מאסבסט שיתכן שיפגע בבריאותם בעתיד. ברקע עצים עירומים שמעידים כי החורף בשיאו. על כך תעיד גם חולצת הדרדסים הארוכה של הילד. ולמרות החורף, השמש שופעת ומאירה את החתולה ואת פני הילד. יש להניח כי אותה השמש היא זו שהובילה את החתולה להתיישב בישיבת הרולס-רויס שלה על מעקה הברזל.

מדובר במעשה יום-יומי של החתולה, ואולם הצלם מצא לנכון בכל זאת לטרוח, לשלוף את המצלמה מהארון ולתפוס את הרגע. החתולה נראית מחייכת, ואולם אין בפניה את השרירים הצריכים לשם כך. היא גם נראית כמישירת מבט למצלמה, אבל בו בעת היא עוצמת עיניה כמעט לגמרי, בין אם מחמת אותה השמש שהביאה אותה למרפסת, ובין אם בשל רצונה לנוח מעמל יומה.

הילד עוקב אחרי הצלם. יתכן שהוא זה שהסב את תשומת לב הצלם לרגע שראוי לצילום. הוא יודע שהצלם נטל מצלמתו והתייצב במרפסת עבור החתולה. ובכל זאת הוא מנסה להיכנס לתמונה, לרכב על תהילה לא לו. הניסיון צולח חלקית. חיוך שיני החלב מצליח להידחק לתמונה, וכך גם האף שבמהלך השנים נשרט בצילום. ואולם לחיו ועינו השמאליות נותרו בחוץ. זה עונשו של מי שנדחף למקומות לא לו. הוא גם לא יזכה לציון שמו בגב התמונה.

גם העצים התחילו לחרבן על העיר

והפעם פוסט שרובו ככולו תפיסת טרמפ על מי ששר את זה קודם, ועוד שר את זה טוב יותר משהייתי יכול לבקש. כבר הזכרתי (כאן) את אדם וסופי, ספרו היפה של יניב איצקוביץ'. הקוראים בספר מלווים את גיבוריו אשר חווים את תל אביב דרך הרגלים ומנהלים הליכות ארוכות ברחובותיה.
-
הרחובות מציבים איומים ומלכודות. מנחם הזקן חש בתור השליט של שדרות בן-גוריון ("שיטת הממשל שלו: דיקטטורה"). "בסך הכל הוא תופס את עצמו כריבון ראוי, אם כי לעתים נדמה לו שהוא נוקט עם נתיניו יד רכה מדי". עם זאת, קיימות בשדרה תופעות קשות המאתגרות את שלטונו של מנחם בשדרה.

"אבל הכל מתגמד לנוכח בעלי החיים, צבאות האוייב האכזר, המתרבה, השורץ בכל פינה. הכלבים מרימים רגליים על כל עצי עירו ועמודיה, להספיגם בקילוחי שתן, מחרבנים על כל מדרכה שטרם חוּללה, חופרים בערוגות הפרחים, בוטשים בשיחים, שותים מהברזיות, משאירים טביעות בוץ, משתוללים נובחים ומייללים. אבל הללו, בגלל טיפשותם ותמימותם, עוד נסבלים לעומת חתולי העיר חסרי העכבות. כמו גיס חמישי מסתובבים לו אלה בין הרגליים, שורטים את הגזעים הופכים את פחי האשפה, גוררים עיתונים מטונפים אל הספסלים, מעירים את הישֵנים בזעקות מרות, פרים-ורבים בנהמות מצמררות, מתכרבלים על מכסי המנוע, צופים מגדרות אבן, ממתינים ליום פקודה שבו ישתלטו כליל על העיר".

בתמונה: שמשת מכונית נטושה שחתולים (ויונים) נתנו בה סימנים

=
-
נושא הפיקוסים בתל-אביב, שנותנים בנדיבותם צל לעוברים ולשבים, אבל במחיר של זיהום המדרכה והרכבים החונים, עלה לאחרונה פעמיים בשיחות ארוחת הצהרים של מקום עבודתי. הפיקוסים הם איום נוסף המתואר ב"אדם וסופי". סופי, כמו כל הדמויות, משוטטת ברחובות.

"היא צועדת בשדרה, במעלה הנהר הסגול של פירות הפיקוסים, סוליות נעליה נדבקות ללפתן השזיפים שרוקח החום המתמתח של מאי. היא שומעת שאנשים מקללים את העצים, ומחייכת לעצמה".

סופי, צלמת במקצועה, מחייכת לעצמה משום שהיא נזכרת בתמונה הראשונה שהיא מכרה, של אנשים בשדרה אשר "נראו כמרחפים בחלל ארגמני, שטים בנהר סגול של ממטרי הפיקוס".

"כל השבילים היו מכוסים בפירות הסגולים של הפיקוסים, והיא נזכרה באביה שמתלונן על העצים, שפעם היו משירים רק פירות ירוקים ויבשים שלא הייתה לו שום בעיה לנקות אותם. אלה היו מין בונקלעך, שהילדים היו זורקים אחד על השני. אבל עכשיו, התלונן, זה כאילו שגם העצים התחילו לחרבן על העיר.
-
היא מכרה את התמונה למדור טיולים של עיתון מרכזי שהמליץ על שיטוט יומי בשדרות של העיר תל-אביב. נכתב שם שהופעת הפירות הסגולים היא פלא ביולוגי, שלא לומר דתי, ממש יש מאין, שהרי בעבר היו פירות הפיקוסים בצורת כדוריות קטנות וירוקות, שכלל לא נמעכו תחת סוליות הנעלים. כעבור ימים אחדים פירסם המדור מכתב ששלח בוטנאי בעל שם. הוא טען שהפיקוסים החלו להצמיח את הפירות הסגולים עקב הפרייה של צרעה מזן נדיר, שגודלה לא יותר ממילימטר והיא נפוצה רק באוסטרליה. במשך אותו חודש התפרסמו עוד תגובות של זואולוגים, בוטנאים וקלימטולוגים, אשר ניסו להסביר כיצד הגיעו הצרעות מן היבשת הרחוקה לישראל.
-
כולם הסכימו שהצרעות לא מסוגלות למסע הארוך מאוסטרליה בכוחות עצמן. לפי גרסה אחת נקלעו הצרעות לתא-מטען של אונייה. גרסה אחרת טענה שזואולוג רשלן הביא אותן, לצרכי מחקר, בצנצנת זכוכית שוודאי נפתחה בטעות. אבל הגדיל לעשות הכתב שהכתיר את הגעתן בכותרת: 'הצרעות הציוניות עושות עלייה'".

-
(ולמי שרוצה להרחיב ידיעותיו, הנה הכתבה מ"הארץ" שיש להניח כי נתנה השראה לדברים).

והחתול בעקבותיי

מיכאל שלי, ספרו היפה של עמוס עוז, מספר על זוגיותם המוזרה של חנה ומיכאל גונן בירושלים של שנות החמישים, החל מהיכרותם, המשך בחתונתם וכלה ברגע שחנה מרגישה כי היא אינה יכולה עוד. לא נראה שמדובר בספויילר יוצא דופן, שכן פסקת הפתיחה היפה של הספר כבר מלמדת על כך:

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".

חנה גונן, כך נראה, הגיעה לגיל 30 והיא אינה מרוצה מחייה. היא חוזרת בזמן עשור שנים לבניין טרה-סאנטה באוניברסיטה העברית בירושלים כדי לספר את סיפור היכרותה עם מיכאל.

"מיכאל גונן שמו.
גד
הוא תלמיד השנה השלישית בחוג לגיאולוגיה. הוא נולד ומתגורר בחולון. 'קר בירושלים שֶלָך'.
גד
'ירושלים שלי? מנין נודע לך שאני ירושלמית?'
גד
הו, הוא מבקש סליחה אם טעה הפעם, אבל אין הוא סבור שטעה. הוא למד להבחין בירושלמים ובירושלמיות במבט ראשון. אמר, והביט בפעם הראשונה אל תוך עינַי. עיניו היו אפורות. אני ראיתי בהן גץ של צחוק, אך לא גץ עליז. אמרתי לו כי אכן הצליח הפעם בניחושו. באמת ירושלמית אני.
גד
'ניחוש? הו, לא'.
גד
הוא מעמיד פני נעלב וקצות שפתיו מצטחקות: לא, לא היה זה ניחוש. הוא ראה בי שאני ירושלמית. ראה? האם זאת מלמדים בחוג לגיאולוגיה? לא, כמובן שלא. זאת למד דווקא מן החתולים. מן החתולים?! כן. הוא אוהב להסתכל בחתולים. לעולם לא יתיידד חתול עם מי שאיננו מסוגל לאהוב אותו. החתולים אינם טועים בבני אדם".

(c) Domenico Salvagnin

=
= גד
על "הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי, כבר חזרתי ונידנדתי כאן כאן וכאן, ואף אחד לא אמר שזו הפעם האחרונה.
גד
חבלים, ספרו היפה של חיים באר, הוא ספר שצירו סב במידה רבה סביב יחסיו של הסופר עם אמו, וזאת בדומה לספרו של רומן גארי. באר מספר כי בשלהי ההפוגה האחרונה במחלתה של אמו, היא קראה את "הבטחה עם שחר" שמצאה בספרייתו*.

*על הספריה המרשימה של חיים באר הוא כתב בספרו היפה לפני המקום אותו הזכרתי כאן. בנוסף אפשר למצוא כאן ראיון שנערך עם באר ב"הארץ" על ספרו זה, כאשר משולבות בראיון תמונותיו של באר עם נעלי ניו-באלאנס על רקע הספריה.

"עכשיו נופפה בספרו של רומן גארי כבמניפה והכריזה כי הספרים היקרים ביותר ללבה הם אלה שמתוארות בהם הדמויות מתוך יושר, אבל לא פחות מכך מתוך אהבה. האיזון הראוי בין הדרישות הסותרות הללו, סבוך מאוד אף שלכאורה הדבר נראה פשוט למדי, ולמי שרוצה לפענח את סוד הקשרים המורכבים בין בני-האדם ולהבין לעומקם את הכוחות הדוחפים אנשים זה לזרועותיו של זה ואחר-כך מפרידים ביניהם, חייב ללמד את עצמו להתבונן בהם מתוך אומץ-לב וללא פניות, ובעיקר צריך הוא להיזהר שלא להגזים ביושר ולא להיסחף באהבה".

אמו של באר סברה שגארי לא בהכרח הצטיין במשימתו:

"אם תקרא את רומן גארי בלי להיכנע לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה שלו, תבין עד כמה האהבה היא עניין משתק ומסרס, ועד כמה האם והבן נעשים כאן, ברומאן החביב והדביק, אולי אפילו בעל כורחם, כלי שרת זה בידי זה".

כפי שניתן להבין, החתול שבפנים נכנע בעונג רב לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה של רומן גארי.
גד
=
גד
גארי הילד ואמו התגוררו בווילנה והתפרנסו בקושי רב ממכירת כובעים שהאם טענה שהם כובעי מעצבים מצרפת. בין אמו לבין שכניה היו עימותים רבים ולאחר אחד מהם גארי שאל את נפשו למות. הוא הצטנף במחבואו הקבוע – מחסן עצים בחצר בניין מגוריהם. מחסן העצים היה מסוכן עד מאוד – חומת העצים נטתה לנפול ודי היה בתזוזה של בול עץ אחד כדי להביא למפולת גדולה ומאיימת. גארי, שחש מצוקה בעקבות העימות, החל לתור אחר בול העץ המתאים שישים קץ להשפלותיו.

"ואז נזכרתי שהייתה עוגת פרג בכיסי, שגנבתי אותו בוקר מהחנות, בזמן שהאופה היה עסוק עם לקוחותיו. אכלתי את העוגה. ושוב העמדתי את עצמי במצב הכן, נאנחתי והתכוונתי לדחיפה.
גד
חתול הצילני.
גד
פתאום ראיתיו לפני, בין בולי העץ, הבטנו זה בזה בתמיהה במשך רגע קט. זה היה חתול מרוט, בגון תפוז, אוזניו נפולות, ולפרצופו המשופם ביטוי של חוכמה; רק חתול עשיר בניסיון חיים מסוגל להבעה כזאת.
גד
הוא הביט בי בעניין, ואחר כך, ללא היסוס, פתח וליקק את פניי.
גד
לא היו לי כל אשליות לגבי כוונותיו. עוד היו פירורים רבים של עוגה על לחיי, ועל סנטרי, שנדבקו על ידי דמעותיי. כל ליטופיו היו מכוונים. אך לא היה אכפת לי. תחושת לשונו המחוספסת על פני גרמה לי לחיוך של עונג – גם הפעם, כתמיד, לא חיפשתי את הסיבה לאהבה שזכיתי בה מן ההפקר. העיקר שהיו שם פנים ידידותיות ולשון חמה ששוטטה על פניי והביעה עדינות וחמלה.
גד
כשגמר החתול ללטפני הוטבה הרגשתי. משמע, יש עוד בעולם אפשרויות ויחסי רעות שאין לזלזל בהם. החתול השתפשף על פניי ונהם. ניסיתי לחכות את ניהומו ובילינו זמן מה בניהומים הדדיים. חיפשתי עוד כמה פירורים בכיסי והגשתי לו אותם. הוא גילה עניין בהם, וניצב מול אפי, כשזנבו ישר. ולאחר מכן נשך את אוזני. הקיצור, החיים שוב היו ראויים. כעבור חמש דקות יצאתי ממחבואי והלכתי לדירה, ידי בכיסי, מנגינה על שפתי, והחתול בעקבותיי.
גד
מאז הנני חושב שתמיד כדאי להחזיק כמה פירורי עוגה בכיס, אם רוצים באהבה שאינה תלוייה בדבר".

חתול רוסי

ישנם חתולים בעולם שפשוט מוציאים שם רע לכל השאר.

כג =

גד
האמן ומרגריטה מאת מיכאיל בולגקוב הוא ספר שאני יכול לומר בביטחון שלא הבנתי בו דבר, ובכל זאת ההנאה מקריאתו הייתה רבה. אין לי כל היכרות עם עולמו התרבותי של בולגקוב, ורובם המכריע של השמות הרוסיים המצויינים בספר לא אמר לי דבר וחצי דבר. בנוסף, אני גם לא מכיר טוב את סיפור ימיו האחרונים של ישו, כך שלא היה בידי לדעת באילו מן הפרטים בולגקוב מדייק כשהוא משחזר בהרחבה את סיפור זה, ובאילו מן הפרטים הוא חורג מן המקובל במסורת הנוצרית. בטח לא היה בידי לדעת מה הייתה כוונתו של בולגקוב בכך.

גד
מבחינתי זה ספר על חתול גדול וגרגרן בשם "בהמות", עוזרו של השטן, שמסתובב לו ברחבי העיר עם חברו לעבודה העונה לשם הנהדר "עזאזלו", ומתעלל בכל איש שנקרה בדרכו. מעין גארפילד רצחני. הוא עושה מעשים איומים ונוראים במהלך העלילה, אבל איכשהו הם כמעט נסלחים, בגלל החן החתולי הרב שלו ובעיקר בגלל שמחת החיים שלו. החתול הזה יודע ליהנות מהחיים, גם אם זה אומר שכל השאר מתים, והכל עד לארוחה הבאה.

גד
=

גד
מאיר שלו כנראה אוהב את בולגקוב ואת "האמן ומרגריטה". בספרו יונה ונער, הגיבור יאיר מכנה את האוטו שלו בשם "בהמות", שמו של החתול.

כג
בנוסף, מאיר שלו כנראה אוהב חתולים. יותר מפעם אחת הוא סיפר בטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות" על החתול שלו, ועל כך שלא הוא אימץ את החתול אלא החתול אימץ אותו. למיטב זכרוני, הסיפור הוא שיום אחד שלו טיגן סטייק במטבח והוא הניח אותו על צלחת. איכשהו החתול הצליח להתגנב מבחוץ ונטל את הסטייק שכן היה בטוח שהוא חיכה רק לו. הסטייק היה כנראה טעים כי החתול החליט להישאר בבית לצמיתות.

=

גד
ברומן רוסי, ספרו היפה של מאיר שלו, מסופר סיפורו המוזר של החתול בולגקוב, שאימצה ריבה מרגוליס, אחת מנשות הכפר שבעמק. מאיפה בא שמו של החתול? ריבה קראה לו בולגקוב "על שם בחור רוסי אוהב חתולים, שהכירה במועדון הסופרים שבקייב".

"בולגקוב היה חתול פרסי מכסיף, ארך שיער ומרהיב עין, שקפץ יום אחד מתוך האוטובוס שנכנס אל הכפר אחת ליום. הוא הישיר פעמיו אל משק מרגוליס כאילו נולד וחי בו כל ימיו. החתול הנהדר נכנס לבית, התחכך בשוקיה של ריבה, ושניהם עצמו את עיניהם מרוב עונג".

מדובר בחתול מפונק. "החתול היחיד בעמק שלא הסכים לשתות חלב עם קרום". ריבה ענדה לצווארו של בולגקוב סרטי ארגמן. הזהירו את ריבה ש"החתול הזה לא שייך לכאן. או שהוא יסבול או שאנחנו נסבול". ריבה לא נשמעה והוא הפך לבן בית עם זכויות יתר.

"כך חי שלוש שנים עד שלילה אחד, כשטייל בשדות וארשת אדנות משועממת שפוכה על פניו, נקלע אל בין סבכי המעיין ופגש שם את חתולי הבר, האוחים והנמיות. איש אינו יודע מה אירע שם, אבל מאז השתנו אורחוׁורבעוֹ. בתחילה סיגל לו יללת פוחחים צרודה ורמה, אחר-כך איבד את נימוסיו, הפך קצר רוח, אלים ונמהר".

בולגקוב שינה מחלפותיו:

"הוא קיצר את פרוותו המופלאה לתספורת סומרת ומרושעת, גידל זיפי ציצות שחורים על אוזניו, בנוסח הקָרָקָלים הפרועים, ובסופו של דבר ברח מהבית והלך לגור בשדות, משאיר מאחור מרגוליס משתאה וריבה מזועזעת".

בולגקוב התחיל במסע קטל תרנגולות. פינס, מורה הכפר, אמר כי בולגקוב הוא "החיה היחידה שהורגת לתענוגה ולא לרעבונה", אולם הוא הוסיף כי "זוהי השפעתם הרעה של בני האדם".

"מתוך תאוות רצח לשמה הותיר בולגקוב בלולי הכפר מאות גוויות פסוקות צוואר ומנומרות בדם. ככל החוזרים בתשובה, דבק דבקות חסרת פשרות במצוות החדשות של חייו. כה מפחיד היה עד שהתרנגולות, שדרכן להרעיש כמטורפות כל אימת שסכנה נשקפת להן, היו נאלמות דום כשהציץ פרצופו היפהפה דרך רשתות הלול".

בולגקוב היה חכם והוא ידע להימנע מהמלכודות שהציב לו האדם, ואולם סופו היה רע. מרגוליס פנה לאפרים, בן הכפר, וזה הביא מהאנגלים רובה עם כדור אחד, וזה הצליח להערים על החתול, לירות בו, לרוצץ את גולגלתו, ולפוצץ את מוחו "לנתחים זעירים שרחשו על האדמה ועל הקירות מרוב רשע ואָוֶן שהיו אצורים בהם".

חווייה קפקאית

ישנה נטייה לבלבל בין חוויות קפקאיות לחוויות גרוטסקיות. וחבל: אין שום דבר משעשע בחווייה קפקאית.

"Pam: Sex with you is really a Kafka-esque experience.

Alvy Singer: Oh. Thank you.

Pam: I mean that as a compliment"

(מתוך הרומן שלי עם אנני מאת וודי אלן)

=

למרות צוואתו, כתביו של פרנץ קפקא לא נשרפו. אין הדבר אומר שהם זכו לטיפול מוצלח במיוחד.

לפני כשנה חשף עיתון "הארץ" כי חלק מכתבי היד של קפקא מצויים בדירה קטנה בסמוך לשדרות בן-גוריון בתל-אביב. מקס ברוד, ידידו של קפקא, הוא האיש אשר החזיק בכתבי היד המקוריים. ברוד, שהיגר לישראל בשנת 1939, מסר עם השנים לגורמים המתאימים חלק מכתבי היד, אולם הוא הותיר בידיו כתבים רבים נוספים. הוא הוריש את נכסיו, ובהם כתבי היד, למזכירתו אילזה אסתר הופה. הופה ניהלה את העיזבון בהתאם לשיקול דעתה, שהיה כנראה לא מוצלח במיוחד. מעבר לכך שנמנעה מהציבור הרחב גישה לאותו אוצר חבוי, היא כנראה לא הקפידה על שימורו.

"הארץ" מדווח כי בשנת 2006 שכניה של גב' הופה התלוננו בעירייה על ריח קשה העולה מן הדירה. פקחי העירייה מצאו שהדירה מאכלסת עשרות חתולים ומספר כלבים. אולי הם עברו אימונים על מנת לעזור לשומר הסף שעומד לפני החוק.

גב' הופה מתה לפני כשנתיים בגיל 101, ומאז בנותיה מחזיקות בכתבים ומטפלות בהם כפי שלמדו מאמא. הפרסום ב"הארץ", כפי שהוא מיהר לדווח, עורר הדים בארץ ובעולם, אולם נראה כי בינתיים דבר לא קרה.

© Rodrigo Basaure

סיפורה של משפחת הופה מצא עצמו בספרו היפה, והמאוד תל-אביבי, של יניב איצקוביץ' "אדם וסופי". באחת מנגזרות הספר, מדובר בסכסוך שכנים שבמרכזו עומדת גב' חיה בן-טובים שמוטרדת עד מאוד מן החתולים שמגדלת שכנתה, גב' חסקל, שגם נתנה לחתולים שמות מוזרים. כך, למשל, ישנו חתול ג'ינג'י בשם פרנץ וישנה חתולה אפורה-מפוספסת בשם פליצה. וישנם גם החתולים הרמן, יוליה, מקס, מילנה ועוד ועוד חתולים.

יום אחד מבקרות את גב' בן-טובים שתי נשים מהאוניברסיטה שמנסות לברר מידע על אודות השכנה גב' חסקל, שמחזיקה – כך לפי השמועה – כתבי יד חשובים של קפקא.

"ביקורן של שתי החוקרות הנכבדות, שבטח יש להן שם עולמי, הותיר את חיה בן-טובים נרגשת ונסערת. היא מיהרה לפתוח את אנציקלופדיה 'אביב', ושם קראה שקפקא תיאר ביצירותיו את האדם כמי שנע בעולם מוזר ובלתי מציאותי, ומבקש את האמת המוחשית, אך נקלע שוב ושוב למבוך של סיוט וחוסר היגיון, שיצרו הביורוקרטיה (שלטון הפקידים) הממשלתית ומוסדות החברה שהוקמו בידי אדם. חיה בן טובים חשה הזדהות מלאה עם מה שכתבו באנציקלופדיה, כי גם היא נקלעה למבוך של סיוט, שחתולי הגולה מכרסמים בו את הבריאות הנפשית והפיזית שלה, וכל מוסדות החברה, זאת אומרת העירייה, משרד הבריאות, צער-בעלי-חיים, הבתי-משפט ואפילו הכנסת, עומדים בחוסר היגיון לצדו של הרשע".

גב' בן-טובים עושה מעשה, והיא מכנסת מסיבת עיתונאים בה היא מרחיבה בידיעותיה על קפקא ויצירתו וכן היא עומדת על גודל השערוריה של הפקרת כתבי היד בידי חמישים חתולים מרושעים. היא אומרת:

"חוקרי ספרות מכל העולם כבר ביקרו בבניין הזה בניסיון להציל משהו מכתבי היד האלה, ואם ככה אנחנו מתנהגים לתרבות שלנו, אז אני שואלת אותכם, מה מבדיל אותנו כאן, במזרח התיכון, מהערבים?"

היא מוסיפה ואומרת:

"בלי התרבות מה נשאר לנו? כשאר העמים נהיה! עם-הספר אנחנו? הפכנו להיות עם החתולים!"

*תוספת: בצירוף מקרים מעניין אך לא קפקאי, "הארץ" מדווח היום על הליך משפטי שיזמה המדינה נגד הופה הבת. יתכן שהעמותה למען החתול צריכה לבקש להצטרף להליך כידיד בית המשפט.

החתול שבחוץ

c(c) Luis Miguel Bugallo Sánchez