מרפסת בדירה בעיירה דרומית רחוקה. מסתור הכביסה שנועד באותה העת להגן על פרטיות הדיירים עשוי מאסבסט שיתכן שיפגע בבריאותם בעתיד. ברקע עצים עירומים שמעידים כי החורף בשיאו. על כך תעיד גם חולצת הדרדסים הארוכה של הילד. ולמרות החורף, השמש שופעת ומאירה את החתולה ואת פני הילד. יש להניח כי אותה השמש היא זו שהובילה את החתולה להתיישב בישיבת הרולס-רויס שלה על מעקה הברזל.
מדובר במעשה יום-יומי של החתולה, ואולם הצלם מצא לנכון בכל זאת לטרוח, לשלוף את המצלמה מהארון ולתפוס את הרגע. החתולה נראית מחייכת, ואולם אין בפניה את השרירים הצריכים לשם כך. היא גם נראית כמישירת מבט למצלמה, אבל בו בעת היא עוצמת עיניה כמעט לגמרי, בין אם מחמת אותה השמש שהביאה אותה למרפסת, ובין אם בשל רצונה לנוח מעמל יומה.
הילד עוקב אחרי הצלם. יתכן שהוא זה שהסב את תשומת לב הצלם לרגע שראוי לצילום. הוא יודע שהצלם נטל מצלמתו והתייצב במרפסת עבור החתולה. ובכל זאת הוא מנסה להיכנס לתמונה, לרכב על תהילה לא לו. הניסיון צולח חלקית. חיוך שיני החלב מצליח להידחק לתמונה, וכך גם האף שבמהלך השנים נשרט בצילום. ואולם לחיו ועינו השמאליות נותרו בחוץ. זה עונשו של מי שנדחף למקומות לא לו. הוא גם לא יזכה לציון שמו בגב התמונה.
רשומות
מקסים. באמת.
השבמחקמזכיר לי את הפתיחה של ספר הצחוק והשיכחה לקונדרה. לפחות לא החליטו שאתה בוגד ומחקו אותך מהתמונה.
השבמחקמקונדרה קראתי רק את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". איפושהו בעמוד 70 הבנתי שאין בספר הרבה יותר מסתם חפירה. גמרתי לקרוא את הספר, אבל יצטרכו להבטיח לי הרים וגבעות כדי שאסכים לקרוא ספר אחר שלו.
השבמחקכמובן, לא טענתי לגבי הבלוג הזה שיש בו יותר מסתם חפירה.