צ'כוב משוק הכרמל

(האדירכל אילן פיבקו התראיין ל"דה מארקר" בנושא הווילה מעוררת התמיהה של האלוף גלנט: "יש בה משהו שלא מתחבר עם דמות הרמטכ"ל ועם הישראליות". איזה מבנה מתחבר עם דמות הרמטכ"ל בעיני פיבקו? יש להניח שהוא יצביע על הזין שהוא זקף בסוף רמת-גן).

=

ביום שבת נזכרתי תוך כדי נהיגה בפסק דין שלמדתי בשנה א' בבית הספר למשפטים. כשקראתי את פסק הדין בזמנו הוא סיפק לי קורת רוח רבה, ואין שום סיבה שציבור קוראי הבלוג לא ייטול חלק בחגיגה, מה גם שאין לי שום דבר משל עצמי לכתוב עליו בימים אלה.

מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון (ע"פ 147/77) שניתן מפי השופט שלמה אשר לפני כמעט 35 שנים. השפה העברית, וכך גם שפת פסקי הדין, השתנתה בתקופה הזו.

פסק הדין ניתן בערעור של שלוש אחיות, המכונות "המערערות", שהורשעו בגרימת חבלה חמורה למי שמכונה בפסק הדין "המתלונן".

זה הרקע לאירועים נשוא פסק הדין:

"מקורם של האירועים שאירעו ביום 30.9.1976 בסכסוך שהיה קיים בין משפחת המערערות לבין המתלונן. למתלונן חנות למכירת שיפודי בשר צלוי ומשקאות בסימטת הכרמל מס' 31 בתל-אביב, וחנותו זו קיימת כאחת-עשרה שנה. לפני כשנה וחצי פתחו הורי המערערות בחנות השכנה עסק דומה, ואת העסק הזה ניהלה המערערת מס' 1.

למערערת מס' 2 היה דוכן למכירת פירות בקרבת מקום. קרבת שני העסקים ואופיים מצביעים על הִתחרות מסחרית ביניהם ולהתחרות זו הצטרפה עילת סכסוך נוספת - עדותו של המתלונן במשפט פלילי נגד בעלה של המערערת מס' 2. כבר בעבר גרם המתח הקיים להתנגשות בין המערערות ובין המתלונן שכתוצאה ממנה הורשעו שלוש המערערות בגרימת נזק בזדון למסעדתו של המתלונן, וההתנגשות הנוכחית באה כשנה אחרי ההתנגשות הראשונה".

וזה תיאור המאורעות נשוא פסק הדין כפי שתוארו על ידי שופט בית המשפט המחוזי (ולפיכך המערערות הן עדיין רק "נאשמות"):ב

"בערב המקרה קשר המתלונן את תלת-האופניים שלו לעמוד חשמל שליד הכניסה למקלט ציבורי שממול לחנותו. דבר זה לא נשא חן בעיני הנאשמת מס' 2, אשר לה מחסן ליד אותו מקום, והיא פנתה למתלונן ודרשה במפגיע שיסלק את תלת-האופניים משם. המתלונן הסכים, אך בשל היותו עסוק אותה שעה עם לקוחותיו, לא ביצע הדבר מיד. הוא אמר לנאשמת מס' 2 כי יסלק את תלת-האופניים לכשיתפנה. מכאן התפתח דין ודברים תוך קללות הדדיות, והנאשמת מס' 2 התנפלה על המתלונן במכות, החלה להפוך את שיפודי הצלי שעל ה'גריל' ולזרוק אותם עליו. כן הפכה את ה'גריל' שעליו עמדו השיפודים להיצלות. הנאשמת מס' 3 הצטרפה אל הנאשמת מס' 2, ושתיהן תקפו את המתלונן בידיהן, זרקו עליו שיפודים וגם שברו כוסות שעמדו על השולחן. עוד הוא מנסה להדוף את התקיפה המשותפת של הנאשמות מס' 2 ו-3, והנה הצטרפה אליהן הנאשמת מס' 1, לקחה סכין גדולה של המתלונן וניגשה אל מאחורי גבו. אותו רגע לא יכל המתלונן לראותה, אך הוא הרגיש דקירה בגבו ונפל. מיד ברחה הנאשמת מס' 1 עם הסכין בידה ובעת ששכב פצוע עוד המשיכו הנאשמות מס' 2 ו-3 להנחית עליו מכות ובעיטות, עד שבא אביהן וסילק אותן משם. המתלונן הצליח לקום והתקדם לעבר מרכז השוק, לשם נסוג שותפו ... עם תחילת הקטטה, והלה עזר לו להיכנס למונית שהביאה אותו לבית החולים".

למי שמתעניין, ואני מודה שזה פחות חשוב, השאלה המשפטית בפסק הדין היא שאלת אחריותן של האחיות המשפדות לחבלה החמורה שהסבה האחות הסכינאית. ככל שהיה נקבע שהשימוש בסכין הוא שונה מהותית (וחמור יותר) מהשימוש בשיפודים – היו מזוכות האחיות המשפדות מעבירת גרימת החבלה החמורה. ואולם בית המשפט קבע ששלוש האחיות עשו מעשים דומים, גם אם אחת מהן נקטה באמצעים יותר יעילים, ושלושתן הורשעו.

בית המשפט גם דחה את ערעור האחיות על העונש שהושת עליהן:

"בית-המשפט לקח בחשבון את גילן הצעיר של המערערות ואת העובדה שהמערערת מס' 2 הינה אם לששה ילדים ושבעלה חבוש בבית-הסוהר לתקופה ארוכה".

ומהו מוסר ההשכל? אם כבר אוכלים בשר, אז סטייקים עדיפים על שיפודים.

פוסט יום העצמאות

הספר שבויים של טוד חזק-לואי (אותו כבר הזכרתי כאן) עוסק בדניאל, תסריטאי אמריקאי בעל זיקה מפוקפקת ליהדות, שנמצא במשבר כתיבה. חלק מההתמודדות עם אותו משבר הוא מחליט לבקר בישראל בתקופת פיגועי התופת במחצית הראשונה של העשור הקודם.
-
=
-
הספר, שמטבע הדברים לא יועד בראש ובראשונה לקהל הקוראים הישראלי, רצוף בהבחנות מעניינות על ישראל ועל הישראליות. בין היתר לואי (או דניאל) מתייחס לחיים בכביש הישראלי:

"ציות לרמזורים, לסימוני הנתיבים ואפילו לזכויות אדם בסיסיות של הולכי הרגל הוא לכל היותר בלתי עקבי ונעשה באי-חשק. נדמה שכל צומת מספק דוגמא מרעישה נוספת להתגרות מאולתרת במוות. יתר על כן, גודלן של המכוניות (...) מאפשר כל מיני ניסיונות הידחקות ועקיפה שלא היו עולות על הדעת אפילו ברחובותיה הסואנים והמסוכנים של לוס אנג'לס.

-
בין כל המכוניות הנדחקות והעוקפות, קטנועים ואופנועים מזגזגים באגרסיביות בין הרכבים הגדולים מהם, ובהם מספר גדול של מוניות לבנות ונקיות להפתיע, שנהגיהן המנוסים בעליל לא שמים זין על שום דבר ועל אף אחד, ואוטובוסים אדומים וכחולים, ענקיים ומאיימים, שמבחינת דניאל אינם אלא פצצות על גלגלים.

-
פס הקול של הסט העמוס הזה הוא מקהלת צופרים רמה ופשוט בלתי פוסקת, עיקשת ושרירותית עד כדי כך שאין להסבירה אלא כביטוי של היסטריה קולקטיבית לא מודעת. כל התנועה התזזיתית הזאת והרעש מחריש האוזניים מוצאים ביטוי מושלם בריבוי השערורייתי של מדבקות לרכב. על רוב המכוניות יש מדבקה או שתיים, ועל מיעוט מרשים בגודלו יש חצי תריסר או יותר. אף שדניאל אינו מסוגל לפענח את המסרים הצפונים במדבקות, הוא מקבל את הרושם שהשיח הבין-רכבי הזה אינו מתאפיין במסרים דקי משמעות".

-
=
-
כל זה נכון, כאמור, לתקופה המתוארת בספר. בינתיים תופעת הסטיקרים די נעלמה מהנוף הישראלי, ומבחינה מסויימת שירת הסטיקר של דויד גרוסמן והדג נחש הייתה גם שירת הברבור של המדיום הזה.
-
ניתן לחשוב על מספר סיבות לירידת קרנו של הסטיקר. פגושי המכוניות, שהיו מקומם הטבעי של רוב הסטיקרים, אינם שחורים עוד במכוניות החדשות, אלא הם צבועים בצבע הרכב כולו. כך גם חלק ניכר מן המכוניות על הכביש אינן בבעלות נוהגיהן, אלא הן בבעלות המעסיקים או חברות הליסינג, ולכן הנהגים חשים כנראה פחות חופשיים לבטא עמדותיהם באמצעות הרכב. בנוסף, נראה כי בשנים האחרונות השיח הפוליטי הפך למנומנם והעימות הבין-גושי שאִפְיין את תקופת שלטון רבין (בסיבוב השני) ונתניהו (בסיבוב הראשון) נעלם. בנוסף, כפי שמזכיר איתמר זהר, ניבולי הפה עברו לטוקבקים (ראו את יובל דרור כאן וכאן).
-
=
-
הסטיקר המצליח ביותר בכל הזמנים, לכל הפחות מבחינת תפוצתו בתקופה הרלבנטית, הוא הסטיקר "העם עם הגולן" (שמיוחס לאורי אורבך). הסטיקר היה פופולרי בתקופת שלטונו השנייה של רבין במחצית הראשונה של שנות התשעים. לפני זמן מה נתקבלתי בסטיקר הזה, שמור במצב רע.

-

בתמונה: ישראל מתייבשת

אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש

חברי פ' בילה את הימים האחרונים בקורס נגדים. הוא התייחס לזה כקורס שבו הוא לומד לשתות קפה "נשיא" ולעשן סיגריות "טיים", אבל הצבא סבור שהוא מקנה ל-פ', סוף סוף, ערכים וכן קצת מודעות למורשת ישראל. בטח הוא עבר דינמיקה קבוצתית בה היה עליו להגדיר אם הוא חש קודם כל ישראלי או קודם כל יהודי. תשובות עמוקות, יש להניח, לא התקבלו בברכה.
גד
=
גד
בגיליון השבוע שעבר של "7 לילות" נערך ראיון עם הסופר האמריקאי מייקל שייבון, לרגל צאת התרגום למתח גבוה, קובץ סיפורי אימה ומתח שערך.
גד
שייבון הוא יהודי שגר בברקלי עם אשתו הישראלית (והסופרת בזכות עצמה) איילת ולדמן. יהדותו של שייבון מורגשת עד מאוד בספריו, בייחוד בהרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי וכמובן באיגוד השוטרים היידים.

גד
בריאיון עמו שייבון נשאל על ישראל, ומדוע הוא ממעט מבקר בה. הוא השיב בין היתר:

"אין לי אפשרות להתווכח בעברית כדי להסתדר אצלכם. אני לא מצליח לייצר את כמות העלבונות והקללות שדרושה כדי לרכוש מסטיק בישראל".

=
גד
נתן אנגלנדר, סופר אמריקאי-יהודי גם כן, אולם מן החוף המזרחי. הוא בילה כמה שנים בישראל, וחלקים מקובץ הסיפורים היפה שכתב, "גלגול בפארק אווניו" (תרגום: יערית טאובר בן-יעקב), אותו הזכרתי כאן, נכתבו – כך נטען – במהלך שהותו בבית הקפה הירושלמי "תמול שלשום".

גד
הסיפור האחרון בקובץ, "בזאת חוכמתנו", מתרחש בירושלים בשעת פיגוע בבית קפה. הגיבור, בן דמותו של אנגלנדר העונה לשם נתן, נחרד כולו מן הפיגוע. הוא חש מיד במרחק הנפשי שבינו לבין הילידים:

"הירושלמים אינם נחרדים כדרכם של סוסים. אינם מתעופפים כעש אל תוך האש. הם למדו לשאת את האקלים שהם חיים בו. הטרור הוא להם חורף שני, חלק ממזג האוויר. דבר שבא והולך".

נתן יושב בביתו לאחר הפיגוע עם בת זוגו הישראלית, והשניים צופים בחדשות בטלוויזיה:

"ענבר מספרת לי דברים ישראליים, חולקת איתי אמרות על גורל ומזל. 'אסור לנו לחיות בפחד', היא אומרת. 'זה מפחיד, כמובן, אחרי הכל, זה טרור'. יש לה גם סטטיסטיקות חסרות שחר. 'הסיכוי שלך להידרס גדול פי חמישה. הסיכוי למות במכונית גדול פי עשרה. אבל אתה ממשיך לחצות את הכביש, נכון?'
היא מעסה את צווארי. מחליקה יד מתחת לחולצתי ומעסה את גבי.
'אולי אני צריך להפסיק', אני אומר. נשיקה על אוזני. החלפת תחנה. 'אולי הגיע הזמן להפסיק לחצות את הכביש'".

=
דש
טוד חזק-לואי, סופר אמריקאי-יהודי אף הוא, שונה על פי עדותו משייבון ומאנגלנדר (ומחבריו הברוקלינאים ג'ונתן ספרן-פויר וניקול קראוס, שהרזון, החיוורון והצמחונות שלהם לא היו יכולים, כנראה, לעמוד באקלים הישראלי). אם מקורות ההשפעה של האחרונים באים מן המורשת הספרותית האמריקאית רבת השנים, הרי שלטענת חזק-לואי דווקא הספרות העברית לימדה אותו לכתוב אנגלית.
דש
באחרית הדבר לקובץ הסיפורים המשעשע שלו משימתו של מתרגם זה (עברית: יצהר ורדי) חזק-לואי מספר שהוא קרא את וויליאם פוקנר רק לאחר שקרא את א.ב. יהושע ושקריאת "זכרון דברים" של יעקב שבתאי בעברית היא זו שהציתה בו את יצר הכתיבה.

"כשאני קורא סופרים עבריים – מברנר דרך גרוסמן ועד סייד קשוע – ברור לי שהם לוקחים חלק בכתיבת ספרות שאפתנית ורצינית אפילו כשהם כותבים סיפורים קצרים ורווי אירוניה. אין ספק שמצב זה נובע מהעובדה המכאיבה שמאז מנדליי ועד היום ספרות עברית נכתבה, בדרך כלל, מתוך משבר, או לפחות מתוך קושי. בארצות הברית המצב שונה לגמרי, כמובן: החיים קלים ובטוחים יותר. אלה חיים שהם כמעט א-היסטוריים".

=
דש
חזק-לואי בילה שנה מחייו בהשקייה בקיבוץ אורים, סמוך לבסיס בו ביליתי את שירותי הצבאי בהשקייה מטאפורית, והוא גם למד זמן קצר באוניברסיטת תל-אביב. נראה שבמהלך שהותו הוא למד גם כן דבר או שניים על הישראליות. אם מייקל שייבון נרתע מהגילויים החיצוניים של הישראליות, הרי חזק-לואי התקדם צעד אחד או שניים.
דש
לסיפור הראשון בקובץ הסיפורים שלו קוראים "בתחומי הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים". כך חזק-לואי מכנה את "יד ושם". חזק-לואי מספר שבקיפטריה של "יד ושם" נמכרים מאפים גם לאחר שהם כבר אינם ראויים למאכל אדם, וזאת ביוזמת מנהל הקפיטריה:

"המנהל קיבל את ההחלטה העקרונית האמורה מכיוון שלא האמין שלקוחות טיפוסיים בקיפטריה הספציפית הזאת – כלומר קפיטריית הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים – יטרחו להשמיע טענות בנוגע לטריותם של מוצרי המאפה לאחר שבילו כל אחר הצהרים בעיון בכל סוגי הרזון, הרעב וכיו"ב".

ואולם נראה שמנהל הקפיטריה לא צפה את ביקורו היהודי האמריקאי, המכונה "האמריקאי". הוא לא נרתע מלהתלונן בפני הקופאי הישראלי, שגם כן לא נמצא ראוי לשֵם ספציפי, והתלונה הזו הביאה לעימות מילולי ואף לתגרת ידיים, כשברקע קבוצת תיירים גרמנים מסיירים במקום, ובראשם מדריך ישראלי שלפי המסופר שואב "עונג סדיסטי" מהסבל שמסב להם הביקור.
דש
בתום התגרה, הישראלי והאמריקאי נמלאים תחושת אשמה ואי-נוחות ממאבקם המטופש. האמריקאי הולך לשירותים כדי להתאושש ואילו הישראלי חוזר לקופה, שכן -

"בתוך כמה דקות ייכנסו הגרמנים, ישתרכו בעקבות היהודי שלהם. הם יקנו פרטי מזון שונים ומשונים, כולל מאפים מקולקלים, ויאכלו אותם עד הפירור האחרון בלי להרגיש כלום".