שלום לך, חבר בולגקוב

חורף 1991-1992 היה גשום במיוחד. סערה אחת רדפה אחרת. במהלך אותו חורף הוכרז על בחירות חדשות שנערכו בסופו של דבר ביוני 1992, אז אירע המהפך השני ויצחק רבין חזר לכהן כראש הממשלה.

גד

במסגרת מערכת הבחירות התכנס מרכז הליכוד לישיבה נינוחה, במהלכה נאם בדרן הבית ספי ריבלין. ריבלין הפליג בשבחי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ובשבחי ממשלת הליכוד כולה, תוך שהוא מציין בגאווה שרק ממשלת הליכוד מסוגלת להביא למדינה כל כך הרבה גשמי ברכה.
גד
בדיחתו של ריבלין התקבלה בצחוק גדול של הקהל. מצלמת הטלוויזיה שסיקרה את האירוע התמקדה ביצחק שמיר, ראש הממשלה, שישב על שולחן הנשיאות בבמה. מחיוכו היה ניתן ללמוד שהוא מבין שסופרה בדיחה. אולם גם היה ניתן ללמוד שהוא עצמו לא הבין אותה, ולפיכך אריאל שרון, שישב לצדו, התקרב לאוזנו וניסה להסביר. אבל, כידוע, יצחק שמיר, היה ראש ממשלה עיקש, והוא התקשה להבין.
גד
=
גד
מנהיגים עם חוש הומור הם משאב מוגבל במיוחד. נסו לחשוב על בנימין נתניהו מספר בדיחה. כלומר, בדיחה מצחיקה. די מייאש, לא?
גד
מצד שני, ניסיון החיים מגלה שכאשר למנהיג יש הומור, בסבירות גבוהה מתברר שההומור הזה הוא על חשבון האזרחים.
גד

=
גד
לתרגום הספר האמן ומרגריטה (אליו התייחסתי גם כאן) צורפה אחרית דבר מאת המתרגם פטר קריקסונוב. באחרית דבר זו קריקסונוב מספר על בולגקוב ועל גלגוליו השונים של הספר, שנכתב בתקופה שהחלה ב-1929 והסתיימה עם מותו בשנת 1940. הספר פורסם לראשונה (בנוסח מצונזר) בשנים 1966-1967. הגרסה המלאה פורסמה בשנת 1973.
גד
=
גד
קריקסונוב מתאר יחס מורכב בין בולגקוב לבין השליט הגדול יוסף סטלין ובמקביל בין היוצר לבין עמיתיו ומבקריו. בשנת 1930 בולגקוב מוחרם ומחזותיו אסורים להעלאה על הבימות. בולגקוב שולח מכתב לסטלין ובו הוא מבקש סיוע במציאת פרנסה, ולחילופין הוא מבקש היתר לצאת מחוץ לברית המועצות.
גד
פניותיו של בולגקוב זכו להתייחסות, ויום אחד התקבלה שיחת טלפון בביתו של בולגקוב:

"[...] – 'עכשיו ידבר איתך החבר סטלין'.
- 'מה? סטלין סטלין?'
ומיד שמע קול עם מבטא גרוזיני מובהק:
- 'כן, סטלין מדבר איתך. שלום לך, חבר בולגקוב [...] קיבלנו את המכתב שלך. קראנו אותו יחד עם החברים. תינתן לך עליו תשובה חיובית... ואולי אתה באמת מבקש לצאת לחוץ לארץ? מה, נמאסנו עליך כבר יותר מדי?'"

סטלין מבקש למצוא פתרון שישאיר את בולגקוב במולדת:

"-' ... איפה אתה רוצה לעבוד? בתיאטרון האמנותי?'
- 'כן, הייתי רוצה, אבל דיברתי איתם על זה, והם סירבו'.
- 'רק תגיש לשם בקשה בכתב. נדמה לי שהם יסכימו ...'".

חתול רוסי

ישנם חתולים בעולם שפשוט מוציאים שם רע לכל השאר.

כג =

גד
האמן ומרגריטה מאת מיכאיל בולגקוב הוא ספר שאני יכול לומר בביטחון שלא הבנתי בו דבר, ובכל זאת ההנאה מקריאתו הייתה רבה. אין לי כל היכרות עם עולמו התרבותי של בולגקוב, ורובם המכריע של השמות הרוסיים המצויינים בספר לא אמר לי דבר וחצי דבר. בנוסף, אני גם לא מכיר טוב את סיפור ימיו האחרונים של ישו, כך שלא היה בידי לדעת באילו מן הפרטים בולגקוב מדייק כשהוא משחזר בהרחבה את סיפור זה, ובאילו מן הפרטים הוא חורג מן המקובל במסורת הנוצרית. בטח לא היה בידי לדעת מה הייתה כוונתו של בולגקוב בכך.

גד
מבחינתי זה ספר על חתול גדול וגרגרן בשם "בהמות", עוזרו של השטן, שמסתובב לו ברחבי העיר עם חברו לעבודה העונה לשם הנהדר "עזאזלו", ומתעלל בכל איש שנקרה בדרכו. מעין גארפילד רצחני. הוא עושה מעשים איומים ונוראים במהלך העלילה, אבל איכשהו הם כמעט נסלחים, בגלל החן החתולי הרב שלו ובעיקר בגלל שמחת החיים שלו. החתול הזה יודע ליהנות מהחיים, גם אם זה אומר שכל השאר מתים, והכל עד לארוחה הבאה.

גד
=

גד
מאיר שלו כנראה אוהב את בולגקוב ואת "האמן ומרגריטה". בספרו יונה ונער, הגיבור יאיר מכנה את האוטו שלו בשם "בהמות", שמו של החתול.

כג
בנוסף, מאיר שלו כנראה אוהב חתולים. יותר מפעם אחת הוא סיפר בטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות" על החתול שלו, ועל כך שלא הוא אימץ את החתול אלא החתול אימץ אותו. למיטב זכרוני, הסיפור הוא שיום אחד שלו טיגן סטייק במטבח והוא הניח אותו על צלחת. איכשהו החתול הצליח להתגנב מבחוץ ונטל את הסטייק שכן היה בטוח שהוא חיכה רק לו. הסטייק היה כנראה טעים כי החתול החליט להישאר בבית לצמיתות.

=

גד
ברומן רוסי, ספרו היפה של מאיר שלו, מסופר סיפורו המוזר של החתול בולגקוב, שאימצה ריבה מרגוליס, אחת מנשות הכפר שבעמק. מאיפה בא שמו של החתול? ריבה קראה לו בולגקוב "על שם בחור רוסי אוהב חתולים, שהכירה במועדון הסופרים שבקייב".

"בולגקוב היה חתול פרסי מכסיף, ארך שיער ומרהיב עין, שקפץ יום אחד מתוך האוטובוס שנכנס אל הכפר אחת ליום. הוא הישיר פעמיו אל משק מרגוליס כאילו נולד וחי בו כל ימיו. החתול הנהדר נכנס לבית, התחכך בשוקיה של ריבה, ושניהם עצמו את עיניהם מרוב עונג".

מדובר בחתול מפונק. "החתול היחיד בעמק שלא הסכים לשתות חלב עם קרום". ריבה ענדה לצווארו של בולגקוב סרטי ארגמן. הזהירו את ריבה ש"החתול הזה לא שייך לכאן. או שהוא יסבול או שאנחנו נסבול". ריבה לא נשמעה והוא הפך לבן בית עם זכויות יתר.

"כך חי שלוש שנים עד שלילה אחד, כשטייל בשדות וארשת אדנות משועממת שפוכה על פניו, נקלע אל בין סבכי המעיין ופגש שם את חתולי הבר, האוחים והנמיות. איש אינו יודע מה אירע שם, אבל מאז השתנו אורחוׁורבעוֹ. בתחילה סיגל לו יללת פוחחים צרודה ורמה, אחר-כך איבד את נימוסיו, הפך קצר רוח, אלים ונמהר".

בולגקוב שינה מחלפותיו:

"הוא קיצר את פרוותו המופלאה לתספורת סומרת ומרושעת, גידל זיפי ציצות שחורים על אוזניו, בנוסח הקָרָקָלים הפרועים, ובסופו של דבר ברח מהבית והלך לגור בשדות, משאיר מאחור מרגוליס משתאה וריבה מזועזעת".

בולגקוב התחיל במסע קטל תרנגולות. פינס, מורה הכפר, אמר כי בולגקוב הוא "החיה היחידה שהורגת לתענוגה ולא לרעבונה", אולם הוא הוסיף כי "זוהי השפעתם הרעה של בני האדם".

"מתוך תאוות רצח לשמה הותיר בולגקוב בלולי הכפר מאות גוויות פסוקות צוואר ומנומרות בדם. ככל החוזרים בתשובה, דבק דבקות חסרת פשרות במצוות החדשות של חייו. כה מפחיד היה עד שהתרנגולות, שדרכן להרעיש כמטורפות כל אימת שסכנה נשקפת להן, היו נאלמות דום כשהציץ פרצופו היפהפה דרך רשתות הלול".

בולגקוב היה חכם והוא ידע להימנע מהמלכודות שהציב לו האדם, ואולם סופו היה רע. מרגוליס פנה לאפרים, בן הכפר, וזה הביא מהאנגלים רובה עם כדור אחד, וזה הצליח להערים על החתול, לירות בו, לרוצץ את גולגלתו, ולפוצץ את מוחו "לנתחים זעירים שרחשו על האדמה ועל הקירות מרוב רשע ואָוֶן שהיו אצורים בהם".