.jpg)
15 במאי 1942, יום שישי, לפנות ערבלפני מותו, זכה מושל מבעליו לסעודה אחרונה בת 450 גרם בשר בקר, וזאת כאשר ההקצבה השבועית לזוג באותה תקופה עמדה על 600 גרם בשר.
"[...] גברת אידה קריידל, שפגשתי בדרך לקניות, סיפרה לי על הצו החדש, ואחר כך הראתה לנו אותו בביטאון הקהילה היהודית: מעכשיו נאסר על יהודים שעונדים טלאים ועל כל מי שגר איתם להחזיק חיית מחמד (כלבים, חתולים, ציפורים), כמו כן, אסור למסור את חיית המחמד לידיים אחרות. זהו גזר דין מוות למוּשֶל, שנמצא איתנו יותר מ-11 שנים, ואווה (אשתו של קלמפרר) קשורה אליו מאוד. אנחנו מתכוונים לקחת אותו מחר לווטרינר כדי לחסוך ממנו את הפחד שבאיסוף ובהמתה המשותפת. איזו אכזריות שפלה ומרושעת נגד מעט היהודים. אני מריר מאוד בגלל אווה. פעמים רבות כל כך אמרנו זה לזה: זנבו המורם של החתול הוא דגלנו, לא נלטף אותו, נשמור על ראש זקוף, נעביר את החתול בשלום את התקופה הזאת ובחגיגות הניצחון יקבל מושל "שניצל מִקאם" (הקצב המשובח ביותר שיש כאן). הורדת הדגל עכשיו כמעט גורמת לי להאמין באמונות טפלות. בזמן האחרון היה החתול, בן יותר מ-11 שנים, נמרץ וצעיר במיוחד. לאווה הוא היה תמיד מקור למשענת ולנחמה. יכולת העמידה שלה תיחלש עכשיו".
"הון (המורה של אואה) ביקש ממני – בתום לב גמור – לכתוב רצנציה על ספר של עו"ד רודולף קלארֶה, 'הומוסקסואליות והחוק הפלילי'. האיש הזה, שהיה בעל ידע עשיר באופן ראוי לציון, ערך מיפוי מפורט להפתיע של הפרקטיקות הנהוגות, ולפיו דירוג של העבירות, החל ב'משגל מדומיין או הרהור' (דרגה 1), עבור ב'השענת הפין החשוף על אחד מאיברי הפרטנר' (דרגה 5) ו'שפשוף קצבי בין הברכיים או הרגליים או בבית השחי' (דרגה 6), וכלה ב'נגיעה בפין באמצעות הלשון', 'פין בתוך הפה' ו'פין בתוך פי הטבעת' (דרגות 7, 8 ו-9 בהתאמה). לכל דרגה של עבירה הותאם עונש ברמת חומרה עולה. ברור היה שקלארֶה התחנך בפנימייה".
"ההפיכה הכוחנית (במשפחה בסרט, המהווה מיקרוקוסמוס גרמני) המתחוללת מתנהלת באמצעות אלימות, מניפולציה מתוחכמת ובעיקר משיכה מינית. חלק מהדיונים על השליטה מתנהלים בחדר המיטות תוך כדי קריאה ב'מיין קאמפף'".
"הגנרלים היו מזועזעים מן המעשיות, שעתה החלו לזכות לתפוצה רב, בדבר השחיתות ומעשי הניאוף של החבורה ההומוסכסואלית שסביב ראש ה-SA. כפי שעתיד היה לימים להעיד גנרל פון בראוכיץ', 'החימוש היה עניין יותר מדי רציני וקשה מלשתף בו ספסרים, שיכורים והומוסכסואלים'".
"ב-2 לפנות בוקר ב-30 ביוני, כאשר היטלר ולצדו גבלס המריאו משדה התעופה האנגלר שליד בון, היו סרן רֶהם וסגניו ב-SA נמים בנחת במיטותיהם במלון 'האנזלבאואר' בוויסה שעל חופי טרגנזי. אדמונד היינס, אובגרופנפיהרר ה-SA של שלזיה, רוצח שהורשע, הומוסקסואל נודע לשמצה, בעל פרצוף של נערה וגוף אדיר של סבל-פסנתרים, היה במיטה עם בחור צעיר. כה רחוקים היו ראשי ה-SA ממחשבה על מרד, שרהם השאיר את שומרי ראשו במינכן. דומה שמנהיגי ה-SA היו שטופים בהוללות אך לא בקשירת קשר.
גד
...
גד
זמן קצר אחרי עלות השחר חשו היטלר וכנופייתו אל מחוץ למינכן לעבר ויסה בטור ארוך של מכוניות. הם מצאו את רהם וידידיו שקועים עדיין בשינה עמוקה במלון 'האנזלבאואר'. היקיצה הייתה גסה. היינס וידידו הצעיר נגררו מן המיטה, הוצאו אל מחוץ למלון ונורו בו במקום לפי פקודת היטלר. הפיהרר ... נכנס לבדו לחדרו של רהם, גער בו גערה חריפה וציווה להחזירו למינכן ולהשכינו בכלא שטאדלהיים, מקום שם ישב ראש ה-SA לאחר שהשתתף יחד עם היטלר בפוטש של מרתף הבירה ב-1923. לאחר ארבע עשרה שנים סוערות נפרדו דרכיהם של שני הידידים. ...
גד
היטלר, תוך פעולה אחרונה שנראתה בעיניו כמעשה חסד, ציווה להניח אקדוֹח על שולחן ידידו הוותיק. רהם סירב להשתמש בו. 'אם צריך להרוג אותי - יעשה זאת אדולף בעצמו', מספרים כי אמר. אז נכנסו שני קציני SA (כנראה צ"ל קציני SS) לתא, לפי מה שסיפר עד ראיה, קצין משטרה, במשפט במאי 1957 ... וירו באקדוחיהם ברֶהם ממרחק קצר. 'רהם רצה לומר משהו', אמר העד, 'אך קצין ה-SS נתן לו אות לסתום פה. אז עמד רהם עמידת דום – הוא היה חשוף עד למותניו – פניו מלאי בוז'. וכך מת, מוות אלים כחייו, מלא בוז לידיד אשר עזר לו להמריא לגבהים אשר שום גרמני אחד הגיע עדיהם".*
"מוזר היה לחזור ולשבת בבית המשפט, באותו אולם כמו תמיד, על אותם ספסלים, ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. אותם שומרים ניצבו בדלתות ושמרו על כבוד בית המשפט כמו תמיד. אפילו השופטים היו ברוב המקרים אותם שופטים. אמנם השופט היהודי בהרכב בית המשפט העליון שלנו לא הופיע יותר, כמובן, אך הוא לא פוטר, שכן היה כבר זקן למדי ושימש כשופט עוד בתקופת הקיסרות. תקעו אותו במשרד הטאבו או במחלקת החשבונות של אחד מבית משפט השלום האזוריים. במקומו ישב בהרכב שלנו, חריג באורח מוזר בין השופטים הוותיקים של בית המשפט העליון, שופט צעיר מבית המשפט השלום, בלונדיני, גבוה ואדום-לחיים. אם שופט בית המשפט העליון הוא מעין אלוף, הרי ששופט שלום הוא בערך סגן. הכל התלחשו, שמחוץ לעבודה הוא היה קצין ס"ס. הוא הקפיד לברך את כולם במועל-יד נמרץ ובקריאת 'הייל היטלר' קולנית, ונשיא ההרכב ושאר השופטים הזקנים השיבו איכשהו בניפנוף-יד ומילמלו משהו לא ברור. בחדר ההתייעצויות, בשעת ארוחת הבוקר, נהגו השופטים בדרך כלל לפטפט ביניהם קצת, בשקט ובניחותא, כמקובל בין זקנים משכילים, על ענייני דיומא או על אנשים אחרים במערכת המשפט. כל זה נפסק כעת לגמרי. בהפסקות בין הדיונים הם ישבו ואכלו את הסנדוויצ'ים שלהם בדממה מוחלטת.
דש
לעתים קרובות התנהלו גם הדיונים עצמם באורח מוזר. השופט החדש הסביר משהו בענייני חוק בקול צלול ובביטחון עצמי, ובעוד הוא נואם היינו אנו המתמחים, אמונים על חומר הבחינות הטרי שלנו, מחליפים בינינו מבטים. 'וכי לא פסחת במקרה, עמית נכבד, על סעיף 816 בחוק האזרחי?' אמר לבסוף נשיא ההרכב במלוא האדיבות, ואילו השופט העליון החדש, קצת בדומה לתלמיד שמצא עצמו לכוד בבחינה, דפדף במבוכה בספר החוקים שלו, ולבסוף הצליח לענות בקול ערני ועליז: 'אה, כן, נכון. אז בעצם זה הכל בדיוק להיפך'. היו אלה ניצחונותיה הקטנים של שיטת המשפט הישנה.כג
היו גם מקרים אחרים, מקרים בהם סירב השופט החדש להודות בטעותו, ובהסבירו לעמיתיו המלומדים שהמשמעות קובעת ולא אותיות החוק היבש, טען ברהיטות ובקול רם מדי שלסעיפים הישנים אין עוד תוקף כלל. הוא ציטט את היטלר, ובמחוות של שחקן תיאטרון צעיר התעקש על איזו פסיקה מופרכת בעליל. היה זה מעורר רחמים להתבונן בפניהם של השופטים הוותיקים. קשה לתאר את המצוקה ששידרו שעה שהשפילו את מבטם את התיקים שלפניהם, נאחזים באצבעות מעוותות בקלסרים המשרדיים ובפיסות הנייר-סופג שעל שולחנם. על נאומים כאלה שנאלצו כעת לשמוע כמופת של חוכמה הם נהגו להכשיל ללא היסוס מועמדים לשירות המדינה. אבל מאחורי הנאומים האלה ניצבה כעת המדינה במלוא כוחה והסתתר איום בפיטורין בגלל 'חוסר אחריות פוליטית-לאומית', וכן קשיי פרנסה, מחנה-ריכוז... השופטים כיחכחו בגרונם: 'כמובן, דעתנו ממש כדעתך, עמית נכבד, אך הרשה נא לנו להסביר...' לא נותר להם אלא להתחנן למעט הבנה בכל הקשור לספר החוקים האזרחי של גרמניה ולהציל את מה שעוד ניתן להציל.גד
כך פעל בית המשפט העליון בברלין, שנת 1933. היה זה אותו בית משפט עליון שלפני מאה וחמישים שנה היה פרידריך הגדול משליך את שופטיו לכלא אם העזו לפסוק בניגוד לדעתם המקצועית ועל-פי הוראות הממשלה. כל תלמיד בית ספר בפרוסיה מכיר עד היום את האגדה מאותו זמן, סיפור אמיתי פחות או יותר, שקיבע את שמו הטוב של בית המשפט הזה: כשפרידריך בנה את ארמון סַנְסוֹסִי, הוא ביקש להרוס את טחנת הרוח שעומדת שם עד היום. המלך הציע לטוחן לקנות ממנו את הטחנה, אך הטוחן סירב. הוא רצה להמשיך ולהפעיל אותה. המלך איים עליו שיחרים את רכושו, ועל כך ענה הטוחן: 'אכן יכולת, הוד מלכותו, אלמלא היה קיים בית המשפט העליון בברלין!'".
==============
הערה (23/11/2009): פנו אלי מלשכת הנשיאה ביניש (נניח) והזכירו לי שלפני כשלוש שנים בית המשפט העליון פסל סעיף ב"חוק האנתיפאדה" שנועד להגביל את אפשרותם של פלסטינים תושבי השטחים להגיש תביעות בנזיקין נגד המדינה. זו בהחלט הוראת חוק משמעותית שבוטלה והיא אינה בגדר "זוטי דברים". ואכן מדובר בפסק דין חשוב גם כן. עם זאת יוזכר כי בית המשפט נעתר לעתירה חלקית בלבד (ביטל סעיף אחד, הותיר אחרים), והוא יצר מעין פשרה בין עמדת העותרים לזו של המדינה. בפרשה של בית הסוהר הפרטי מדובר בקבלה מלאה של העתירה ובביטול של חוק שלם. תודה לקרן.
"אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית.
כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים.
תרצה או לא תרצה,
לגֵנים שלך עבר פוליטי,
לעור גוון פוליטי,
לעיניים היבט פוליטי".
"מיום ליום נעשים העיתונים דומים יותר ויותר לגיליונות של עיתוני בית ספר. אין בהם אלא כללים חדשים, עונשים חדשים ורשימות של אנשים ש'רותקו'. הבוקר המציא גֵרינג שלושה סוגים חדשים של בגידה במולדת.
ערב ערב אני יושב בבית הקפה הגדול והריק למחצה של האמנים ליד כנסיית הזיכרון, שהיהודים והאינטלקטואלים מן השמאל מרכינים בו יחד את ראשיהם מעל שולחנות השיש ומדברים בקול נמוך ומפוחד. רבים מהם יודעים בוודאות שייאסרו – אם לא היום, מחר או בשבוע הבא. לכן הם נוהגים במתינות ובנימוס זה בזה, מגביהים את כובעיהם ושואלים לשלום משפחות עמיתיהם. מריבות ספרותיות ידועות לשמצה שנמשכו שנים אחדות נשכחות ואינן.
כמעט מדי ערב נכנסים אנשי ס.א. לבית הקפה. לפעמים הם רק אוספים כסף; כולם חייבים לתת משהו. לפעמים הם באים לעצור מישהו. ערב אחד רץ סופר יהודי שהיה במקום לתא הטלפון להתקשר למשטרה. הנאצים גררו אותו החוצה ולקחו אותו איתם. איש לא נקף אצבע. עד שעזבו את המקום שררה בו דממת מוות.
...
קומוניסט צעיר שאני מכיר נעצר בידי אנשי ס.א., נלקח למטֶה נאצי והוכה קשות. כעבור שלושה או ארבעה ימים שוחרר וחזר לביתו. למחרת בבוקר נשמעה דפיקה בדלת. הקומוניסט צלע לעברה ופתח אותה, זרועו הפגועה נתונה במתלה – והנה עומד לו נאצי עם קופת התרמה. למראהו יצא הקומוניסט מכליו. 'לא מספיק שהרבצתם לי?' צעק. 'אתם עוד מעיזים לבוא ולבקש ממני כסף?'
אבל הנאצי רק חייך. 'תירגע, חבר. בלי מריבות פוליטיות! אנחנו חיים ברייך השלישי, זוכר? כולנו אחים! אתה מוכרח לנסות להיפטר מהשנאה הפוליטית המטופשת שמקננת בך!'
"First we take Manhattan, then we take Berlin".
"נשמע במקרה בבית קפה: צעיר נאצי יושב עם חברתו: הם דנים בעתיד המפלגה. הנאצי שיכור.
'בסדר, אני יודע שננצח', הוא קורא בקוצר רוח, 'אבל זה לא מספיק!' הוא הולם באגרופו בשולחן: 'צריך להישפך דם!'
הבחורה מלטפת את זרועו בתנועה מפייסת. היא מנסה לשכנע אותו ללכת הביתה. 'ברור, חמוד, ברור שיישפך', היא הומה בקולה המרגיע, 'המנהיג הבטיח את זה במצע שלנו'".
בלוג הוא בעצם יומן. לפיכך נראה אך הגיוני להתחיל את הבלוג הזה בפוסט על יומנים שנשרפים ואותיות שפורחות באוויר.
התהליכים שעברו על אביתר בנאי מאז הוציא את הדיסק הראשון ויוצא הדופן שלו הם גלויים למדי. בקרב אוהביו, עוד מאותו הדיסק, ישנו תסכול מסירובו של בנאי לשיר חלק משיריו הראשונים שנראים לו בוטים, לא הולמים, או סתם לא רלבנטיים עבורו.
בלי קשר לחזרה בתשובה, נראה שהתנכרות של אמן לחלק מיצירתו בעבר אמורה להיתפס כטבעית והגיונית. אנשים משתנים, וכך גם יוצרים. כך, למשל, נראה שרוב מכריע של אוהביה היו מעדיפים שחווה אלברשטיין לא תשיר על הצל של החברה הישראלית בשנות ה-2000, אלא תמשיך לשיר את שירי ארץ אהבתה. במקביל, גם אם היוצר לא משתנה, הרי שקהלו משתנה, ועל כך יעיד דודו טופז. אנשים משתנים, וזה כואב. קשה לעמוד מול חבר ותיק ולהבין שלא נותר ביניכם דבר.
ובכל זאת, בנאי לא רק משתנה. בנאי מתנכר ליצירתו ממש ושואף להשמידה. באמצע הלילה, ללא הכנה מוקדמת, הוא מתעורר והלב מלא. הוא חושב אם צריך להיגמר כדי מחר להתחיל במקום אחר. הלבטים לא נמשכים זמן רב, שכן בשורה הבאה כבר מגיעה השעה ומושלך גפרור בכוונה. התוצאה המיידית היא יומנים נשרפים, ואותיות שפורחות באוויר.
שריפת טקסטים היא מעשה שמהפך קרביים אצל רבים מאיתנו. הוא מזכיר לנו את היינריך היינה, שהזהיר במחזה "אלמנסור" כי "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". הרקע למחזה, כפי שמסביר עמוס איילון בספרו "רקוויאם גרמני", היה אירוע בשנת 1817 בו שרפו סטודנטים גרמנים כל מיני "ספרים חתרניים" על פי הדוגמה של לותר וזאת לציון חגיגות יום השנה לניצחון על נפוליאון בקרב לייפציג.
מהיינריך היינה אנחנו ממהרים לחשוב על יוזף גבלס שחשב ב-10 במאי 1933 שיהיה זה בילוי לילי נחמד לשרוף ספרים אסורים, כאשר האירוע המרכזי נערך בכיכר האופרה בברלין.
אבל שריפת ספרים התחילה לפני היינה והיא ממשיכה גם אחרי גבלס. כך, בארצות הברית נוהגים לשרוף ספרים שעוסקים באבולוציה, ספרים ש"מזיקים לאלוהים" כפי שהוגדר ב"פמילי גאיי". וגם אור-יהודה סבורה שמקומה בעולם מכובד לא פחות מזה של ברלין.
כאמור, יש בשריפת ספרים כדי להפך את הקרביים. כולם מבינים – השורפים, האוהדים והמזועזעים – שיש במעשה הזה יותר מפעולת חמצון מוגברת של נייר, דיו ודבק.
יהיה זה מוגזם לנסות לפענח כאן את היסודות העמוקים של המעשה. אפשר, עם זאת, להניח שכל המעורבים מבינים שתרבותם של בני אדם, אשר ספרים מהווים נדבך משמעותי בה, היא חלק בלתי נפרד מזהותם של המחזיקים בה. בני אדם ללא הספרים היקרים להם הם לא אותם בני אדם. לפיכך, כאשר אדם שורף ספרים, הוא מצהיר כי הוא מעוניין למחוק את זהות האנשים שאותם ספרים יקרים ללבם, אם לא חמור מכך.
בספרו היפה של חיים באר "לפני המקום", הגיבור – בן-דמותו של הסופר אשר אף נושא את שמו – מספר על הרומאן החדש שהוא מתכנן לכתוב, רומאן שגיבוריו יהיו ספרים:
"אני כותב על הספר כעל יישות שברירית ופגיעה עד כאב המתגלמת בניירות מודפסים וכרוכים יחדיו, ישות שאותיותיה עלולות לפרוח בכל רגע כלהקת ציפורים נודדות".
אולם, הגיבור חיים באר מוסיף ואומר:
"דווקא בשעה שהרוח מצמצמת עצמה בין הדפים ונכבלת מרצונה אל השיטין היא נחלצת מאחיזתם של בני האדם, ואין מי שיוכל לשלוט בה, לא אויבי ושנואי נפשו של הכותב, גם לא אוהביו ודורשי טובתו ואפילו לא הוא עצמו, אם יבקש לחזור בו מדבריו".
וזה מחזיר לאביתר בנאי, שלפחות חלק מיומניו כבר יצאו משליטתו, וטוב שכך. אבל עדיין השיר מבטא אמירה מתריסה של בנאי מודל 2009 כלפי מוקירי בנאי מודל 1997. הוא כאילו אומר: התרגשתם סתם משירים שלא ראויים לכך.
ואולי יש מקום לאופטימיות. הגיבור חיים באר אומר כי גם לאחר הכלייה –
"וכשם שבשעת המיתה פורחת הנשמה מן הבשר העולה למרומים לשוב ולהידבק באל אלוהי הרוחות, האל שישוב וישכנה במועד שיבחר בגוף אחר, כך נוטשות המלים והאותיות את הלוחות הנשברים ואת הגווילים והניירות הנשרפים, פורחות באוויר וחוזרות אל מקורן, אל חיקו של האלוהים, שעוד קודם שנברא העולם שעשעו שם אותו בבדידותו, והוא ישלח וישיב אותן במועד שיבחר אל עטיהם ואל מחשביהם של סופרים וחכמים".
.
רשומות
כל התגובות
