יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

ממאכלי אברהם חלפי

סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול.

כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות המתק
של עוגת התפוחים.



יום שני, 28 בספטמבר 2009

גם אתה אינך יודע - והולך

בימים אלה, כשאני הולך ברחוב וסובל מהחום, אני נזכר בקביעתו של מיכה שטרית, שמושרת על ידי ברי סחרוף בקצב הַכְתָּבָה:

"בתל-אביב אין סתיו".

האמת היא שהקביעה הזו לא מדוייקת לחלוטין. יתכן שמבחינה אקלימית זה נכון, אבל ישנה עונה, שמתחילה עם חגי תשרי, שאולי לא ראויה להיקרא "סתיו", אבל היא גם לא לחלוטין קיץ. אולי היא צריכה להיקרא "עכשיו צריך להיות סתיו". בעונה הזו* אני נזכר בשיר "עיר של קיץ".

*משפטנים חנונים היו מכנים את העונה הזו "סתיו קונסטרוקטיבי", אבל אנחנו לא כאלה.

כג
=

כג
ברי סחרוף לא סובל מחוסר טסטוסטרון. יש להניח שזה אחד מקסמיו. ואכן, בהתאם לכך, לפחות ב"עיר של קיץ", מערכת היחסים המתוארת היא נטולת ניואנסים. כולה רצופה ימים של קיץ או חורף, בלי אביב ובלי סתיו. וגם דיבורים זה עסק מיותר למדי. מה רע לחזור לימי האדם הקדמון?

"ועכשיו לאכול לשתות מהיין
ואחר כך נרקוד ונעלה אליי הבית
ועכשיו לצעוק ואחר כך ליפול
ליפול בשקט ליפול בין זרועותייך".

=

גד
הביטוי "ונעלה אלי הַבַּיִת" הוא חשוב בעניין הזה.

גד
(הן הצורה "הַבַּיִת" והן הצורה "הביתה" הן תקינות בעברית. בעיני ב"הביתה" יש כפל מיותר – די בשימוש בה' הידיעה בתחילת המילה או ב-ה' המגמה בסופה. אין צורך בשימוש הכפול. אבל התנ"ך מכיר גם ב"הביתה", גם ב"הבית" וגם ב"בָּיְתָה", ולכן לא אלין).

גד
הצורה "הַבַּיִת", כך אני חש, מזוהה עם ערסים, וערסים כידוע לא מזוהים עם מודעות פמיניסטית עמוקה. הצורה הזו קשוחה וגברית מאוד, להבדיל מהמילה "הביתה" שמתאפיינת ברכות, ואולי אפילו בנשיות. דני רובס לא היה יכול לבוא הַבַּיִת מהלילה לחבק את אהובתו אליו קרוב. וגם נראה שכשירדנה ארזי (עם מילותיו של אהוד מנור) ביקשה שֶיוּשם קץ למלחמת לבנון הראשונה, היא הייתה חייבת להשתמש במילה הממיסה והמכניעה "הביתה".

גד
וכך, הגברת אליה כותבים שטרית את סחרוף יודעת טוב מאוד שכאשר נעלה אלי הבית לא יהיו שם שיחות על "יחסינו לאן?".

גד
=

גד
בספרו החדש של נסים קלדרון "יום שני – על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך" הוא אומר:

"יש באקלים הישראלי הרבה מאוד פזמוני סתיו, אבל מעט מאוד סתיו של ממש".

=

גד

יעקב אורלנד, כך נראה, בא ממקום אחר. הוא חש בסתיו, אם לא באוויר אז בליבו (לחן: מרדכי זעירא).



יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

על דעת הקהל

מסופר על פרנק זאפה שנקבעה לו הופעה בגרמניה. הוא עלה על הבמה, הניף את ידו, והחל לקרוא "זיג הייל" לעבר הקהל. הקהל הגיב בהלם. זאפה המשיך בקריאות שלוּווּ בתנועות ידו, כאשר אט אט הקהל התחיל להתמסר ולהשתלהב, ולהגיב בקריאות ובתנועות דומות. לאחר שחלף פרק זמן שבו הקהל קרא "זיג הייל" זאפה אמר, "ידעתי שהם לא השתנו", ירד מן הבמה וביטל את ההופעה.
כג
בסיפור הזה נזכרתי כאשר שהיתי באצטדיון רמת-גן בהופעה של לאונרד כהן וראיתי קהל של 50,000 איש מניף ידיים (וסטיקלייטים) באוויר וקורא:
"First we take Manhattan, then we take Berlin".
=
גד
ברגע אחד במהלך ההופעה, הסתכלתי על המראה היפה של האצטדיון המלא באנשים ואמרתי לחברי, "תראה, יש כאן שני מנדטים". הוא אמר, "לא סתם, אלה שני מנדטים חשובים". הוא התכוון לומר, אני מניח, שמדובר בשני מנדטים של מצביעי מרצ פוטנציאליים. אני לעומתו מניח שמדובר בשני מנדטים של מצביעי מרצ פוטנציאליים שהצביעו כמו אידיוטיים לקדימה.
כג
=
חי
מספר ימים קודם לכן נדחסתי עם רבים בדיזינגוף סנטר בהמתנה להיפתח הדלתות של אולם 1 בקולנוע "לב" בו מוקרן בימים אלה הסרט החדש (והמצויין) של קוונטין טרנטינו. אני מניח שאותם האנשים שצפו ויצפו בסרט החדש של טרנטינו – לפחות בקולנוע "לב" – הם האנשים שגם היו בהופעה של לאונרד כהן, רק שלהופעה הם באו עם ההורים שלהם.
כג
=
דש
נוהגים לבקר את השמאלנים על כך שהם נוהגים לשבת בבתי קפה (וכנראה ללכת לקולנוע או להופעות יקרות מדי). ישיבה בבתי קפה מסמלת, יש להניח, אדישות, התנכרות או סתם חוסר מעש. במידה רבה זה נכון. אבל בעצם, כשחושבים על זה, מי כן מגלה אקטיביות אזרחית יוצאת דופן חוץ מחרדים ומתנחלים שפועלים מכוח ציווי אלוהי (או מכוח ציווי שמתחזה לכזה) או מעטים אחרים שנראה שתקוע להם משהו בתחת והם אפילו לא נהנים מזה?

אילוסורציה של שמככככככני בביתאילוסטרציה של שמאלני בבית-קפה

=
גד
כריסטופר אישרווד, סופר אנגלי שנולד בראשית המאה העשרים וזכה לגור בברלין במשך ארבע שנים בסוף תקופת רפובליקת ויימאר, כתב בספרו היפה פרידה מברלין את זכרונותיו מאותה תקופה (תרגום: שאול לוין). אישרוורד ישב כנראה לא מעט בבתי קפה, והוא מביא מחוויותיו. ניכר מהן כי בגרמניה של אז ישיבה בבתי קפה לא הייתה נחלתו של השמאל הליברלי בלבד, אלא של כל צבעי הקשת הפוליטית:

"נשמע במקרה בבית קפה: צעיר נאצי יושב עם חברתו: הם דנים בעתיד המפלגה. הנאצי שיכור.

'בסדר, אני יודע שננצח', הוא קורא בקוצר רוח, 'אבל זה לא מספיק!' הוא הולם באגרופו בשולחן: 'צריך להישפך דם!'

הבחורה מלטפת את זרועו בתנועה מפייסת. היא מנסה לשכנע אותו ללכת הביתה. 'ברור, חמוד, ברור שיישפך', היא הומה בקולה המרגיע, 'המנהיג הבטיח את זה במצע שלנו'".

אם כך, בתי קפה לא נועדו אך לאנשים שמתנזרים מפוליטיקה, אלא דווקא גם לאנשים שעוסקים בפוליטיקה. וכולם זוכרים שבגרמניה היטלר ניסה לבצע הפיכה במרתף בירה.
גד
=
גד
בארץ, להבנתי, מצביעי השמאל מתאפיינים בהשתייכות לשכבה סוציו-אקונומית גבוהה יותר. כלומר, הסיבה ששמאלנים נוהגים לשבת בבתי קפה היא אותם הסיבה שכלבים נוהגים לעשות את אשר נוהגים לעשות: כי הם יכולים.

יום שישי, 25 בספטמבר 2009

עכשיו קטיפה שחורה נפרשת על העיר

לארס פון-טרייר שידך ביני לבין לאונרד כהן. רגעי החסד היחידים בסרט "לשבור את הגלים", ככל הזכור לי בחלוף 12 שנים, מצויים בשירי הסבנטיז ששובצו בקטעי המעבר בסרט, שכללו את הנוף עוצר הנשימה של צפון סקוטלנד. אחד השירים היה "סוזאן" (שהוא בכלל מ-1968).

כג

יומיים לפני גיוסי לצבא העליתי ל-BBS, בו נטלתי חלק עד אז, כתבה שעסקה במערכת ביחסים בין לני לביני. סקרתי את הקריירה שלו, כפי שהייתה ידועה לי אז, וניסיתי לפענח, ללא הצלחה, את מקור תחושת הקירבה העמוקה שאני חש כלפי אדם שנולד 45 שנים בטרם נולדתי. בסוף הכתבה ציינתי שהיא בעצם לא על לאונרד כהן אלא עליי, ועל חששותיי מהשירות הצבאי ומה שיעולל לי.

כג

באותה כתבה, שלא נשתמרה בידי, סיפרתי בין היתר על הטיול שערכנו חבריי (אבשי ואלעד, ששמם שמור במערכת) ואני באותם מוצאי שבת בחודש יולי 1997, לקניון "שופ אין" באזור התעשייה החדש בראשון, כדי לצפות בסרט "לשבור את הגלים". אני זוכר עד היום את החיוך הנבוך שהתנוסס על פנינו ביציאה מהאולם בו הוקרן הסרט המוזר, ואת הלקח היחיד שאני למדתי ממנו, והוא שעלי להתוודע לאותו זמר.


=


השיר "סוזאן" ליווה אותי בין היתר בטירונות המפרכת. לצליליו נרדמתי באוהל מדי ערב וערב. אחריו בקסטה היו One בביצוע בונו, Linger בביצוע דולרוס או'ריורדן וסיימון לה-בון המסורס, ו-Ordinary World בביצוע אותו לה-בון עם פברוטי, שקולו מדגיש עד כמה שותפו מסורס. שלושת אלה מתוך אלבום המופע שאירגן פברוטי למען ילדי בוסניה. אל השירים האלה בדרך כלל לא הגעתי כי הייתי נרדם כבר לצלילי סוזאן.


בטקס ההשבעה בטירונות, כאשר נדרשתי להישבע אמונים למדינת ישראל לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, במקום לחזור על הנוסח שקראה לנו המ"פ, חזרתי על מילות השיר ונשבעתי אמונים לסוזאן שאותי לוקחת אל ביתה ליד הנחל, ומחולות ניצנים רציתי איתה לנסוע כעיוור בעקבותיה (לפי תרגומה של נעמי שמר).

גד
=


באותם ימים חשתי שלאונרד כהן הוא רק שלי. שהוא בעיה שלי. חשתי שאנשים לא מעוניינים בו, טוענים שהוא דכאוני. ואני אף פעם לא חשתי שהוא דכאוני. פשוט, כנראה היה נעים לי להיות עצובה ושותקת (על חלוקי הורוד הצמרירי והרך – אולי בפעם אחרת).

גד
וכנראה יש עוד אנשים בעולם שחשים שכהן שייך רק להם. ליאת אלקיים פרסמה השבוע ב"הארץ" ביקורת על ספרו של כהן "המשחק האהוב" שזכה לתרגום חדש. היא מספרת בביקורת על היחסים בינה לבין בן-זוגה ובין שניהם לכהן:


"הקאובוי טורק את הדלת ויוצא מהבית. זו לא דרכו של הקאובוי, לרוב הוא נוהג להסביר את עמדתו בצורה סדורה ושלווה, בקול בס נמוך ובטון שקול, ואז ללכת ולשבור איזה משהו קטן כדי להירגע - את קיר הגבס שמחבר בין המטבח לסלון, למשל. אבל היום עברתי כל גבול. כל מה שנשאר לו זה לצעוק לי מאחורי הדלת הסגורה 'את בכלל לא מבינה את לאונרד כהן'. אם היה לו פה סוס שחונה בחוץ, הוא היה בוודאי רוכב עליו אל עבר השקיעה, שורק את 'הללויה'. יש אנשים שרבים על מי ירחוץ את הכלים ועל מה לעזאזל חשבת כשבהית במחשוף של הג'ינג'ית, אנחנו רבים על הספר של לאונרד כהן.
...למעשה המשחק האהוב ביותר בבית הוא, בחר באקראיות שיר של לאונרד כהן. כל שיר של לאונרד כהן, וראה כיצד תמיד הוא קולע ישירות למצב הרוח שאתה מצוי בו, לכאב שאתה שרוי בו, הפתרון גלוי בין המלים שלו ובקולו".


וכנראה יש עוד 50,000 איש כאלה.

גד
=

לפני ההופעה ובמהלכה לא יכולתי שלא לחשוב על כך שזו הפעם הראשונה אבל בעצם גם האחרונה שאני רואה את כהן, ושאולי זו ההופעה האחרונה בחייו.

כג
ב"שיר סיום", השיר היפה שנעמי שמר כתבה למנגינה היוונית של חדג'ידקיס (כאן חוה אלברשטיין בהופעה, אבל צריך לשמוע את המקור החד פעמי שהיא שרה בעיבודו של אלכס וייס), מסופר על מי שהנמלה הודיעה לו, בקול עצוב מאוד, שאולי הגיע זמנו להפסיק לשיר. והוא מצדו אומר:


"לי לא אכפת, לי דווקא די נעים
לשיר באוזניכם את השירים הכי פרועים
ולהתייצב בפני האלוהים
עם שתי גומות של חן
ועם שישה מיתרים קרועים".

לא יכולתי שלא להיזכר בשיר הזה כאשר כהן שר את הבית המקביל ב"הללויה":

"And even though
It all went wrong
I'll stand before the Lord of Song
With nothing on my tongue but Hallelujah".


=

ועכשיו, כשהגרון חנוק, כהמלצתה של שמר, נסיים בשיר.




יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור

בכיתה י"א, באחת ההפסקות בין השיעורים, מצאתי עצמי נוטל חלק בשיחה שדנה בשאלה אם ניתן למצוא סממנים חיצוניים בגבר המעידים על גודל איברו המוצנע. סיפרתי בידענות על תזה הטוענת כי אורך האיבר (בשעת עוררות) שווה למרחק בין קצה האגודל לקצה האצבע המורה כאשר מותחים את היד באופן המרחיק את קצות האצבעות זה מזה. על מנת להמחיש תזה זו הדגמתי זאת באמצעות ידי. חבר שנטל חלק בשיחה ביקש לוודא כי הוא מבין את הבדיקה והוא חיקה בידו את התנועה שעשיתי בידי. תוך שניות ספורות, עוד בטרם חברי השלים את תנועת אצבעותיו, הבנתי כי אני עומד ליפול לבור שכריתי במו ידיי, ומיהרתי לחפש את כבודי במקום אחר.
גד
=
דש
בשירו "סיגל נחמיאס" מספר אריאל הורוביץ על חוויותיו במילואים. בין היתר הורוביץ מספר:
"במקלחות אני תמה
עד איזה גיל נשווה
ונרחם על אשתו של ברנע
קצוץ הקנה".
=

על הכלה המשחררת, ספרו היפה של א. ב. יהושע, כבר כתבתי כאן. וגם כתבתי על הראש שעובד שעות נוספות במהלך הקריאה מתוך ניסיון להבין את המשמעות הפוליטית של הדברים. וגם דיברתי על הרגלי השינה המוזרים של ריבלין, הגיבור הלץ. יתכן שריבלין גם סובל משלפוחית רגיזה, משום שהספר מפרט גם מספר ביקורים שהוא עורך בשירותים.
דש
במהלך הספר ריבלין מוצא את עצמו בערב ספרותי תמוה ברמאללה. בהפסקה ריבלין ממהר לשירותים, שם הוא פוגש את פואד, עובד בית המלון הירושלמי המנוהל על ידי משפחת כלתו של ריבלין. פואד מודה לריבלין על שבהשראת האחרון הוא בא לאירוע.
גד
"ריבלין לא עונה, אלא נכנס לשירותים. בפנים יש שתי משתנות ותא יחיד. הוא היה מעדיף להיכנס לתא כדי לא לחשוף את עצמו בפני פואד, אבל התא נעול, ומעל לידית עדיין בורקת לשונית אדומה. הוא נאבק מעט עם רוכסן מכנסיו, ובעוד הוא שולה בעדינות את איברו, רוכס הגבר שלידו את מכנסיו, ופואד מחליק חרש במקומו. וכנגד רצונו מהבהב מבטו של היהודי אל איברו של הערבי, שבמהירות מפתיעה מזרים את מימיו.
ולפתע הוא נלפת בכעס עמוק, שמשתק את יכולתו למצוא את נקודת הרגיעה שממנה יוכל לפרוק את לחץ ההשתנה.
'אתה, פואד', הוא מוצא עצמו מדבר בייאוש מוזר אל משטח החרסינה הפרחונית שלפניו, 'לא בגלל היהודים דילדלת את הערבית שלך, אלא בגלל שאיבדת את החופש... ונעשית עבד של הפנסיון...'
הקילוח שלידו משתתק. אבל המזרחן לא מפנה מבט, אלא רק נסחף בדיבורו".
ריבלין מתחנן בפני פואד, או כאמור: בפני החרסינה, שיגלה לו את סוד גירושי בנו, תוך שהוא מטיח בפואד עלבונות על כך שאינו חושב על אחר מלבד עצמו.

"מאחורי הדלת הסגורה של התא כבר סואנים המים, אבל הדלת עדיין לא נפתחת. הבא בתור מאבד סבלנות ונכנס ונעמד בין הערבי ליהודי כדי לראות מי יְפַנה ראשון. פואד חיוור, המום, רוכס בלי מילה את מכנסי הג'ינס, שוטף ידיים במהירות, וחומק החוצה. ועכשיו עוצם ריבלין את עיניו בדבקות עמוקה ומטפטף באיטיות, בכאב, מחכה בסבלנות שהקילוח יתעצם מעט".

=
גד
התזה בה דובר לעיל, כמובן, מופרכת מיסודה.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

עזרתך נדרשת

ישנם אנשים רבים שמכירים משירותם הצבאי את הביטוי "מחקר תקשורתי קצר", אולם מעטים יודעים מהי משמעותו. ולשם כך אנו כאן: מחקר תקשורתי קצר הוא בדיקה ב"גוגל" בה מריצים בשורת החיפוש את שמו של אדם בצירוף המילה "הומו", נניח "בנימין נתניהו הומו", וזאת מתוך מטרה ללמוד אם אותו אדם מתאפיין בנטיות מיניות לא שגרתיות. [אגב, התוצאה הראשונה בחיפוש אחר תמונות עם המחרוזת האמורה היא זו].
כג
=
כג
ניתן לערוך מחקר תקשורתי מעט יותר יסודי בשיטוט בפייסבוק. גם אם האדם לא מצהיר על נטיותיו במפורש וגם אם הפרופיל של אותו אדם חסום, ניתן ללמוד על נטיות בעל הפרופיל וזאת באמצעות סקירת חבריו של אותו אדם. בעיקרון הכללים פשוטים: אם יש לך עד שלושה חברים הומואים אתה גיי פרנדלי. אם יש לך מעבר לשלושה חברים הומואים אתה פרנדלי גיי.
גד
אבל איך נזהה את החברים ההומואים של אותו אדם שאנחנו בודקים? כאן נדרש ידע מוקדם, ולחילופין יש לערוך סקירה של תמונות החברים. אם לאדם יש כמה חברים שבחרו (בהנחה שזו בחירה ולא תכונה מולדת) להופיע בתמונת הפרופיל ללא חולצה – מדובר במידע מרשיע.
גד
בנוסף ישנן אושיות מסויימות שיש להן לא פחות ממאות או אלפי חברי פייסבוק, כאשר עצם החברות איתן מעידה על נטיותיך שלך. נדמה שבכך סוף סוף נוצק תוכן ל"הצהרה" שבביטוי "הומו מוצהר".
כג
=
גד
לפני כחודש ימים קיבלתי מייל מחבר שכותרתו הייתה "עזרתך נדרשת". בראשית המייל החבר הביא קישור לפרופיל של בחור, והסביר כי הוא "מתקשה להחליט לגבי נטייתו המינית של הבחור דנן". לבטיו היו:

"מצד אחד, הוא נגן בלהקה שהזמר שלה הוא דראג קווין.
מצד שני, אין לנו חברים במשותף וכמות החברים שלו שמופיעים בתמונת פרופיל ללא חולצה זעומה.
מצד שלישי, הרבה מאלה שהייתה להם תמונת פרופיל בלי חולצה החליפו לדגל הגאווה (בגלל הרצח ברחוב נחמני).
בקיצור, נדרשת חוות דעתך מקצועית בעניין".


זו הייתה משימה לא פשוטה. בסיומה הבחור הוכרז, לא בלב קל, כסטרייט.
דש
=
דש
את כל זה אני מספר כי רועי (שכבר סיפר על המחקר התקשורתי הקצר שנעשה בעניינו) הסב את תשומת לבי לידיעה על שני סטודנטים מאוניברסיטת MIT (שם למד כידוע בנימין נתניהו), שיצרו תוכנה שסוקרת את פייסבוק ועל סמך המידע שהיא אוספת היא מחווה דעתה על מיניותם של בעלי פרופיל כאלה ואחרים. אין מה לומר, קשים הם חייו של ההומו האנאלוגי בעולם הדיגיטלי.
כג
=
כג
יאיר רוה הצביע לא מזמן על כך ש"שהקולנוע הבינלאומי בשנים האחרונות בוחל באימפריאליזם הלשוני של הוליווד ומחזיר לכל עם את שפתו המקורית. ואולי זה לא עניין של כבוד תרבותי כמו של אמינות קולנועית: הקהל כבר לא מוכן לקבל שחקנים אנגליים שעושים לעצמם מבטא פולני ולהאמין שהם בעצם מסמלים דיבור בפולנית".
גד
הסרט "להיות או להיות", בגרסתו של מל ברוקס משנת 1983, נפתח בשפה הפולנית, והרי הסרט מתרחש בתיאטרון בוורשה תחת הכיבוש הנאצי. ואולם, תוך מספר דקות יוצאת בת קול מן השמיים שמכריזה: "גבירותיי ורבותיי, למען הבהירות ולמען השפיות, יתר הסרט לא יהיה בפולנית". המשך הסרט מדובר באנגלית.
גד
קוונטין טרנטינו, בסרטו "ממזרים חסרי כבוד" (ספוילר קטנטן. מי שלא רוצה שיעבור לפסקה הבאה), נטל את הבדיחה ושכפל אותה, אבל עם טוויסט. במקום בת קול מן השמיים, אחת מן הדמויות מציעה לעבור לשפה האנגלית. ומאחר שזה טרנטינו, אז הבדיחה במהירה תישכח והסרט ימשיך בעירוב מענג של אנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית, תוך שהצופה תוהה האמנם הדמויות מבינות אחת את השנייה (הן לא).
כג
=
כג
"להיות או להיות" נחשב כאחד הסרטים הראשונים שהביאו למודעות של הקהל הרחב את הרדיפה של הנאצים אחר הומואים. ואולם מאחר שמדובר בסרט של מל ברוקס, אז הדברים נעשים בדרך של ברוקס.
גד
הסרט עוקב אחרי קבוצת שחקנים בתיאטרון ובראשם פרדריק ברונסקי (מל ברוקס) ואשתו אנה. לאנה יש מלביש נאמן, הומו שאין מוחצן ממנו, העונה לשם סשה. יום אחד מגיע סשה לתיאטרון כשלחולצתו מוצמד טלאי משולש בצבע ורוד. אנה שואלת את סשה למה הטלאי הזה. סשה מסביר שהנאצים הורו לכל ההומואים ללבוש על בגדיהם את טלאי זה כדי שיוכלו לזהות אותם. "אוי, זה איום ונורא", הגיבה אנה. "נכון", הסכים איתה סשה, "זה ממש לא מתאים לי לבגדים".

יום ראשון, 20 בספטמבר 2009

תחל שנה וחילוקיה

חבר, לצורך העניין נקרא לו אלעד, ביקש שאכתוב פוסט על השנה החדשה, שנת (ה)תש"ע. התרגשותו נבעה מן העובדה שהשנה החדשה נקראת על שם מספר כה אהוב, כמו המספר תשע.
כג
אהבות, כך נדמה, אין צורך וגם אין טעם של ממש להסביר. ואולם, כשמדובר באהבה למספרים, ישנה תחושה כי דווקא צריך להסביר משום שאחרת יחשבו שאתה לא נורמלי. במחשבה שנייה, נדמה כי המאבק הוא מעט אבוד ובסופו של דבר אכן אנשים יחשבו שאתה לא נורמלי.
כג
=
כג
3 ו-9 הם מספרים שקל לשחק איתם, למשל עם לוחיות רישוי של מכוניות. תלמיד תיכון הולך לו 9, 18 או 27 דקות מהבית לבית הספר, ואחת הדרכים הבטוחות להפוך את הדרך המשעמת לחווייה נעימה היא סקירת מספרי הרישוי של המכוניות החונות ובדיקת התחלקותם בשלוש. כידוע, המספרים המתחלקים בשלוש מתאפיינים בכך שסכום ספרותיהם הוא 3 או לפחות מתחלק ב-3. באותה המידה סכום הספרות של מספר המתחלק בתשע יתחלק אף הוא בתשע.
כג


נדמה לי שהשעשוע הזה הוא אשר תפס אותי ואת חבריי מהתיכון (או חלקם), חברים שלשמחתי השנים – או כל מיני מספרים מרושעים (כמו 7) - לא הצליחו להפריד בינינו. עם הזמן המספרים 3 ו-9 התחילו לקבל חשיבות גם מחוץ לעולם הרכב. למשל, יום הולדת "מתחלק" הוא יום הולדת מוצלח יותר. יומולדת 27 (שלוש בשלישית) היה נהדר, וכשהגענו לגיל 28 התחלנו לחכות בשקיקה עד לגיל 81.
כג
=
כג
במהלך השירות הצבאי אני זוכר שבערב אחד, הלכתי עם חבר אחר, לצורך העניין נקרא לו רועי, מחדר האוכל של הבסיס לעבר המבנה בו מילאנו את תפקידנו הייעודי. באותה הליכה הוא התוודה, בהיסוס מה, על מנהגו לבחון אם מספרי רישוי של מכוניות מתחלקים בשלוש. מה רבה הייתה ההתרגשות כשאמרתי בתגובה שגם אני נוהג לעשות כן.
כג
=
כג
בשירו היפה "אני בא הביתה מהלילה" מספר דני רובס שבדרכו הוא "מגלגל בין השפתיים עוד מספר יפה של מכונית חונה".

לפני כחודשיים עידוק דיבר על חיבה של אנשים לחיפוש אחר פלינדרומים במספרי רישוי. ראו הפוסט והתגובות. הם מציגים את חובבי המספר שלוש (וגם המספר תשע, שלכבודו התכנסו) כיחסית נורמליים.
כג
=
גד
ידידה מהשירות הצבאי העניקה לי כמתנת שחרור, וכנראה לא במקרה, את ספרו של פול הופמן האיש שאהב רק מספרים (תרגום: דרורה בלישה), המספר את סיפור חייו של המתמטיקאי ואיש תורת המספרים פאול אֵרְדֶש (Erdős להונגרים שביניכם).
כג
מה נאמר, מדובר באיש מוזר. הוא לבש רק בגדי משי והיה נטול בית. כל רכושו התקבץ במזוודה אחת אותה הוא נשא ממקום למקום, ומחבר לחבר עימם היא שיחק בתורת המספרים שלו. ארדש גם אהב מאוד לדבר עם ילדים קטנים (אותם כינה 'אפסילונים') על בעיות מתמטיות, והם אכן סייעו לו לפתרון מספר לא קטן מהן. הדבר נבע מכך שלטענתו תורת המספרים היא דיסציפלינה שהעיסוק בה אינו מצריך ידע מוקדם או מתקדם, ובמקביל ילדים מתאפיינים בחשיבה רעננה.
כג
אנדרו ווז'וני, חוקר וחבר, מספר על פגישתו הראשונה עם ארדש בבודפשט ב-1930. וווז'וני שהה בחנות הנעלים של אביו. ארדש בן ה-17 בא ונכנס לחנות לא לפני שדפק על הדלת.

"'תן לי מספר בן ארבע ספרות', דרש.

'2,532', השיב ווז'וני.

'המספר הזה בריבוע הוא 6,411,024', אמר ארדש, 'אני מצטער אבל אני מזדקן ולא אוכל לומר לך מהו המספר בחזקת שלוש'".

כג
=
כג
יחד עם סיפורו של ארדש, הספר מתאר מספר בעיות מרכזיות בתורת המספרים, וכן הוא גם מספר מעט על העולם הצבעוני למדי של המתמטיקאים העוסקים בו. המחבר טוען כי דורות של מתמטיקאים נמשכו מאז ומעולם אל המספרים הראשונים במשיכה כמעט מיסטית. הוא מצטט את המתמטיקאי רון גראהם:

"שמעתי על מתמטיקאי ששכב עם אשתו רק בימים שמספרם ראשוני. זה היה לא רע בראשית החודש – 2, 3, 5, 7 בחודש – אבל המצב הלך והורע לקראת הסוף, כשהמספרים הראשוניים דלילים יותר, 19, 23 ואז פער גדול עד 29. אבל הבחור הזה היה באמת משוגע. הוא משרת עכשיו מאסר של 20 שנה בכלא באורגון על חטיפה וניסיון לרצח".

=
כג
בספר מתוארים בקצרה היחסים בין אלברט איינשטיין ללוגיקן קורט גֶדֶל.
כג


"איינשטיין ניסה להרחיק את גדל מצרות. שיגעון הרדיפה של גדל גרם לו לראות סתירות לא רק ביסודות המתמטיקה אלא גם בנושאים מקודשים אחרים. כשקרא את החוקה האמריקאית במסגרת הכנתו לבחינה לקבלת אזרחות, גדל היה משוכנע שגילה חוסר עקביות המאפשר לרודן להשתלט על המדינה. גדל רתח מזעם – הרי הוא בא לאמריקה כדי להתרחק מרודנים כמו מוסוליני והיטלר. כשנבחן גדל בעל פה לקבל אזרחות, נאלץ איינשטיין לרסן אותו (הוא הפריע ונכנס לתוך דבריו) כדי שלא ישתף את הבוחן בתגליתו המחרידה".



בתמונה: אלברט איינשטיין וקורט גדלבתמונה: אלברט איינשטיין וקורט גדל

=
כג
לקראת סוף הספר מובאת תלונה שהציג אלברט איינשטיין בפני חברו לפיה בשל תהילתו המדעית כל הזמן אנשים ניגשים אליו ומבקשים לשוחח עמו. החבר השיב לו: "אתה יכול להפסיק את זה בקלות, אם תסתפר".

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

אברם, תביא לי את הכדורים ללחץ דם

שרי אריסון היא אשת השנה של מגזין "ליידי גלובס". לרגל קבלת התואר הנכבד אריסון התראיינה לעיתון.
גד
הריאיון ניתן מספר שבועות לאחר השקת ספרה "לידה" (יש כאן קישור למי שיודע לתקשר) בו התוודתה בעניין "המסרים מלמעלה" שהיא מקבלת. עם שוך הסערה שנוצרה, ריאיון זה הוא הזדמנות עבור אריסון לחזור ולדון בעניינים באופן מבוקר יותר.
דש
המינוח בו בוחרת אריסון לדבר על הפומבי שנתנה לפנימיותה הוא מאוד מעניין:

"אנשים אומרים לי, 'למה יצאת בספר עם הסיפור של התיקשורים, איך את חיה עם הביקורת'. יצאתי, כי זה גדול ממני. ה-being שלי דחף אותי".

אריסון לא רואה את החשיפה שלה כעניין אישי בלבד. היא רואה באותה חשיפה שירות שהיא נותנת להמונים שהם בדיוק כמוה.

"אם זה עושה משהו בשביל מישהו - טוב. ואם מישהו חושב שזה שטויות - אז אני מכבדת את זה".

וגם:

"אני רואה את האדם הפשוט ברחוב שאומר לי 'את לא יודעת מה עשית לי'. הרבה אנשים באים אליי ואומרים לי ששיניתי להם את החיים, שאני נותנת להם כוח".

=
גד
בקובץ הסיפורים היפה "גלגול בפארק אווניו", מספר נתן אנגלנדר, בסיפור שהקובץ נושא את שמו (תרגום: יערית טאובר בן-יעקב), את סיפורו של צ'רלס נורטון לוגר:
גד

"היום היהודי מתחיל בשלוות הערב, כך שבואו לא יזעזע את המערכת. ובשעה זו ממש, עת נראו שלושה כוכבים בשמי מנהטן ויום חדש ירד, הבין צ'רלס נורטון לוגר שהוא נושא בקרבו נשמה יהודית".

גד
צ'רלס ממהר לצאת עם הגילוי בפני נהג המונית שהסיע אותו באותה שעה:
גד

"'עד כמה שזה מוזר, מסתבר שאני יהודי. יהודי אצלך במונית'.
'מצדי אין בעיה. המונה מתקתק אותו דבר לכל הדתות', הנהג הצביע על הצג הדיגיטלי. צ'רלס חשב על זה. חוויה חיובית, או – לפחות – לא מזיקה. כן, לא מזיקה. אחרי הכל, למה ציפה?"

דש
למחרת היום צ'רלס ממהר להתייעץ עם רב שהוא מוצא במדריך הטלפונים. השניים נפגשים וצ'רלס מספר לו על אודות דבר הגילוי. הרב מייעץ לו:
גד

"אתה חייב לספר לאשתך מיד. הכשרות יכולה לחכות. התפילין יכולות לחכות. אבל יש דבר אחד שהנשמה היהודית הענוגה אינה סובלת – את הקרבת הגאווה היהודית".

גד
צ'רלס חוזר לביתו ומכין ארוחת ערב. בת זוגו, סו, חוזרת הביתה מטיפול שורש אצל רופא שיניים, ובידה מיכל גלידה בידה שקנתה. היא רואה את בקבוק היין שפתח וממהרת להסיק שמדובר ב"ניסיון עלוב להעלות נושא לשיחה":
כג

"'כולי אוזן', היא אמרה.
'אני יהודי'. קלי-קלות. אחרי הכל, זו לא הייתה הפעם הראשונה.
'יש שורת מחץ?' היא שאלה, 'או שהיא צריכה לבוא ממני?'
הוא שתק.
'אוקיי, בוא ננסה את זה שוב. אני אשתף פעולה. בוא, תן לי את השורה שלך'.
'אתמול במונית. פתאום ידעתי. הבנתי, הרגשתי על באמת. ו-' הוא הביט בפניה המעוותים, המשותקים מסם ההרדמה. הבעיה סוריאליסטית בתמורה לבשורה סוריאליסטית. 'וזה לא ציער אותי בכלל. חוץ מהפחד לספר לך. מכל שאר הבחינות אני בעצם מרגיש די טוב בקשר לזה. שונה. אבל כאילו שהדברים, הדברים הגדולים, סוף סוף הסתדרו'.
'דבר ראשון, בוא נבהיר משהו', היא עשתה פרצוף איום. צ'רלס חשב שאולי היא מנסה לנשוך את שפתה - או להזעיף פנים. 'אוקיי?'
'חופשי'.
'מה שאתה באמת מנסה לומר לי הוא: מותק, יש לי התמוטטות עצבים וזאת הדרך הכי טובה לספר לך. נכון?' היא טבלה כפית בגלידה ושלתה אותה מלאה וגדושה. 'אם זאת לא התמוטטות עצבים אני רוצה לדעת אם אתה מרגיש בלתי שפוי מבחינה קלינית'.
'לא ציפיתי שזה יילך חלק', אמר צ'רלס.
'אתה מעמיד פנים שידעת שאני אגיב רע', סו דיברה מהר והזילה ריר. צ'רלס השתדל להתעלם. 'אבל בעצם, באופטימיות הבלתי נלאית שלך, חשבת שאני אחייך ואגיד לך שתהיה יהודי. זה מה שחשבת, צ'רלס'".

=
דש





שנה טובה.

היביסקוס פסיפלורה



יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

פרידה מהרפתקת התכלת

מותו של אסף רמון גרם לכמה וכמה רכבות לרדת מן הפסים, כפי שרועי מיטיב להדגים. רועי מלין, אם הבנתי נכון, שמותו של רמון עורר תגובה קיצונית ושונה בתכלית מהתגובה הציבורית השכיחה למותם, המצער תמיד, של חיילי צה"ל, וזאת אף על פי שדמו של רמון אינו סמוק מדמם של אחרים.

בעוד שאני שותף לביקורת על איבוד הפרופורציות, אני סבור שרועי הבין לא נכון את אופי פסטיבל האבל שנערך השבוע (אני רוצה לציין שהביטוי הזה לא נועד לבטא ציניות. קשה לי למצוא ביטוי אחר שיהלום את האירוע). איני סבור שהמשתתפים בו תופסים את מותו של אסף רמון כמשמעותי יותר ממותם של אחרים. אבל הסיפור המיוחד שלו הפך אותו – בעל כורחו ובעל כורחה של משפחתו – לסמל, וכולנו זקוקים לסמל. אני, למשל, זוכר במיוחד את
עומר שליט, שנפל באסון המסוקים, כנראה בשל הדמיון המסויים שמצאתי בין חלומותיו לחלומותיי. איננו יכולים לזכור סטטיסטיקות, איננו יכולים לאהוב מספרים, ובמקביל איננו יכולים לזכור את כולם.

מאחר שבסמלים עסקינן, אסף רמון האדם, שאיננו עוד, כלל לא מהווה גורם משמעותי בפולחן האבל. בנוסף, הכאב בלהישיר מבט לעבר סיפור מותו של רמון הוא כבד מנשוא, ולכן כל שנותר הוא להתרחק ולדבר על "
טרגדיה ישראלית".
כ
=
ג
פסטיבל האבל הגדול ביותר שנערך בישראל היה כמובן רצח רבין. האבל המדינתי על המנהיג שנרצח נמשך פרק זמן ממושך. ערוץ 2, שהרצח סימן באופן סופי את הפיכתו לערוץ הטלוויזיה המוביל בישראל, נמנע במשך שבוע שלם משידור פרסומות [לעומת זאת, באירועי האבל שנערכו לאחר מכן שודרו גם שודרו פרסומות]. בחודש נובמבר 1995 נרשמה ירידה משמעותית ברמת הפשיעה וירידה דומה נרשמה בשיעור תאונות הדרכים. הלם ואבל.

גם אז האבל היה פחות על יצחק רבין האיש ויותר על המדינה שאיבדה את תומתה, שאולי איבדה את תקוותה לעתיד טוב יותר. שמעון שבס אז אמר שהוא חש כי "נגמרה לו המדינה".

=

במהלך השבעה על יצחק רבין נערכה תכנית מיוחדת של "לילה גוב" בה התארחו נכדיו של רבין. לאחר השיחה עם הנכדים בא לאולפן שלמה ארצי, אירוע נדיר כשלעצמו, והוא שר לראשונה את השיר היפה "לנגב לך את הדמעות" מתוך האלבום "שניים" שיצא חודשים ספורים לאחר הרצח. בפזמון אומר ארצי את הנמענת:
"תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה
ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי -
לנגב לך את הדמעות".
ארצי ניסח בפשטות את תפיסת המוזיקה הישראלית, ואולי התפיסה הציבורית הכללית שאחרי רצח רבין, שעיקרה הוא הימנעות מעשייה קונסטרוקטיבית והתמקדות בחיבוק עצמי והתרפקות על מה שהיה ואבד. בתחום המוזיקה אכן באותו זמן נוסד סוף השבוע הרגוע בגלגל"צ. חמי רודנר מיהר לזהות מגמה מוזיקלית זו, והעיתונאי שי להב הלך בעקבותיו בהבחנה.
כ
=

אירוע האבל הגדול ביותר מאז רצח רבין סבב, למיטב זכרוני, סביב מותה של נעמי שמר בשנת 2004. התגובה הציבורית העזה למותה של נעמי שמר הייתה בלתי צפוייה, אולם בחוכמה שבדיעבד היא הייתה טבעית.

את נעמי שמר ניתן להגדיר כמעין אהרן ברק של הזמר העברי, מבלי לקבוע מי מהשניים אמור להיות יותר מוחמא מן ההשוואה. כוונתי לכך שחוכמתה, כשרונה, וההספק העצום שלה איפשרו לה להניח אבן דרך של ממש בישראליות. היה ביכולתה לכתוב שורה כמו "כשאמא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית", ולעורר הזדהות מצד המונים שסיפור חייהם וחיי הוריהם כלל לא דומה לאותה הפסטורליה שבשיר.

בסמוך למותה כתב דורון רוזנבלום ב"הארץ"
מאמר בשם "פרידה מהרפתקת התכלת"' בו ציין כי מותה של שמר הוא -

"פרידה נעמי-שמרית אופיינית - לא סתם מ'החיים', אלא מהחיים הספציפיים שלנו: גדושי ה'אפרסקים בשפע', תמוזים, חילופי עונות, אבטיחים 'על הסכין', גשר הירקון, ותשרי, חשוון כסלו וטבת ש'חלפו, חלפו ביעף' עד ריח הסתיו באלול; חיים אלה, הנרקיסיסטיים-משהו, המנסים להגביה את עצמם, הזקוקים תמיד למישהו שימציא אותם, שידבר עליהם בעברית צחה, שילחין אותם. ונעמי שמר - הישראלית-הילידית המושלמת - התייצבה בלב מיתוס הישראליות, שטיפח את עצמו בהיעדר אלטרנטיווה משובבת אחרת".

יש לציין את אהוד מנור ויוסי בנאי, שני ענקים אחרים, שדבר מותם עורר רגשות רבים, אולם את הכבוד הראוי להם אתן בהזדמנות אחרת. וכמובן יש לציין את מותו של אילן רמון שליווה את הציבוריות הישראלית פרק זמן לא מבוטל.

=

ניתן לטעון כי האבל על מותו של אסף רמון נותן ביטוי לתופעה ישראלית שגילה כגיל המדינה, המקדשת את המוות, בעיקר מות צעירים. בסרט "אלתרמניה", מורה לספרות בשם ישראל פרץ הגדיר את השיר "אליפלט", שנתן אלתרמן כתב למנגינתו היפה של סשה ארגוב, כביטוי ל"נקרופיליה פדופילית".

=

אני סבור כי יותר משגילויי האבל הגדולים הללו נותנים ביטוי לישראליות קיימת, הם מבכים את היעלמות הישראליות שאיננה עוד ויתכן שכלל לא הייתה.
כ
ברוך קימרלינג דיבר על קץ שלטון האחוס"לים. האחוס"לים הם האשכנזים-חילוניים-ותיקים-סוציאליסטיים-לאומיים אשר איבדו את אחיזתם כמעט בכל מוקדי הכוח בישראל.
ג
הם נותרו מאוד דומיננטיים בתקשורת הישראלית, המתזמרת את האבל הגדול, באופן שמקנה תחושה של אבל לאומי חוצה מגזרים.
ג
במידה רבה, גם אם הדבר שונה במעט כאשר מדובר במותו של חייל, מדובר באבל של קבוצה שאיבדה את ההגמוניה בחברה, וכל שנותר לה הוא לבכות ולהתרפק על עבר, יתכן מדומיין. משפחת רמון מהווה סמל עבור אותה קבוצה.



נקרופיליה חקיקתית

"זיכרון ומוות. מוות וזיכרון. שני דברים שקשורים זה בזה בצורה אינטראקטיבית. דוגמה? דוגמה: מכירים יום הזיכרון לחללי צה"ל? מכירים. עכשיו, אם לא היה זיכרון בעולם, מה היה נשאר מהיום הזה? 'יום לחללי צה"ל', זה מה שהיה נשאר ותודו שזה די דבילי. חללי צה"ל, מה משנה להם עוד יום פחות או יותר? יש להם את הנצח, הרי (גד שלונסקי, ויש מצד שני:)
מצד שני, אם לא היה מוות, או-אה. היה נשאר יום הזיכרון ל-". ואנשים היו עומדים דום בצפירה, וכל אחד היה זוכר משהו אחר, פרטי, שלא קשור במוות. ודבר כזה אסור שיהיה. אז דיברתי עם שרת החינוך, והסכמנו שלפחות את שני הדברים האלה – זיכרון ומוות – הליכוד לא יבטל (גד שלונסקי)"
(מתוך "
חייו ומותו של השער האחורי" מאת עוזי וייל)



עיון בספר החוקים (ועל כך שאין באמת דבר כזה "ספר החוקים" – בהזדמנות אחרת) מגלה שבעשור האחרון, או מעט מעבר לכך, הכנסת מרבה לזכור.


=


בשנת 1997 התקבל בכנסת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין. החוק קבע כי מדי שנה ביום י"ב מרחשון יצויין יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח. קביעת יום הזיכרון לרצח רבין לפי התאריך העברי אינה מובנת מאליה: אמנם רוב הימים הרשמיים הקבועים במדינת ישראל אכן מצויינים לפי תאריכם העברי (החריג הוא כ"ט בנובמבר), אולם נראה שעבור רוב האזרחים התאריך 4.11.1995 אומר הרבה יותר מ-י"ב במרחשון התשנ"ו. יצויין אגב כי התאריך העברי של אותו יום שבת נורא היה י"א במרחשון, אולם ראש הממשלה נרצח לאחר שקיעת החמה

.
בסמוך התקבל חוק המרכז להנצחת זכרו של יצחק רבין. סעיף 1 לחוק קובע כי "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח לדורות את פועלו ומורשתו של יצחק רבין". יתכן שזו הייתה הפעם הראשונה שנטבע הביטוי הסתום "מורשת רבין" שעד כה טרם נמצאה לו משמעות.


אפשר לתהות מה היה הצורך בחוק זה, לאור קיומו של חוק הנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה משנת 1986. אבל אפשר להבין: רבין ראש ממשלה מיוחד שמת בנסיבות מיוחדות. גם המצבה שנבנתה עבורו נבדלת מהמצבות של יתר גדולי האומה הקבורים בהר הרצל.


אבל אם כך, כיצד ניתן להסביר את חוק להנצחת זכרו של מנחם בגין שהתקבל שנה לאחר מכן? ומהי מטרתו של חוק זה? סעיף 1 לחוק מסביר זאת: "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח לדורות את פועלו ומורשתו של מנחם בגין".


בשנת 2005 התקבל חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי. ומה מטרתו? סעיף 1 לחוק בא לעזר: "מטרתו של חוק זה להנציח את זכרו של רחבעם זאבי ולהנחיל לדורות את פועלו ומורשתו". השוואה מדוקדקת מגלה כי עדיף להיות ראש ממשלה או לפחות לא גזען מוצהר: אם אתה גזען אז אמנם פועלך ומורשתך יונצחו לדורות, אבל לא יוקם לשם כך מרכז ממלכתי.


=

בשנת 2007 התקבל חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות לוב. בשביל מה צריך את החוק הזה לאחר שהתקבל בשנת 2002 חוק המועצה להנצחת מורשת יהדות ספרד והמזרח? יש תשובה בדברי ההסבר לחוק:

"קהילת יהדות לוב היא קהילה עם מורשת עתיקת יומין, אשר שמרה במשך אלפי שנים על צביונה, תפארתה ומסורותיה. הנצחת מורשתה של קהילת יהדות לוב היא צורך חינוכי, היסטורי ולאומי".


באותו היום התקבל גם חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות בוכרה. הטעמים שהביאו את הכנסת לחוקק את חוק זה שונים בתכלית:

"קהילת יהדות בוכרה היא קהילה עם מורשת עתיקת יומין, אשר שמרה במשך אלפי שנים על צביונה, תפארתה ומסורותיה. הנצחת מורשתה של קהילת יהדות בוכרה היא צורך חינוכי, היסטורי ולאומי".


עוד באותה שנה התקבל גם חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל.


שנה לאחר מכן, בשנת 2008, התקבל חוק להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון. סעיף 1 לחוק קובע כי "מטרתו של חוק זה להקים מרכז שינציח את מורשת ההתיישבות בגוש קטין וצפון השומרון, ובאמצעותו יונחלו ערכים לאומיים וחינוכיים".

=


עיון באתר הכנסת מגלה כי ישנן הצעות חוק רבות שהוגשו בעשור האחרון וטרם הבשילו: הצעת חוק המרכז להנצחת זכרו של משה שרת, הצעת חוק המרכז להנצחת זכרו של זלמן שזר, הצעת חוק להנצחת זכרו ומורשתו של הצדיק המקובל הרב ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי) זצוק"ל, הצעת חוק להנצחת זכרו של אלי כהן, הצעת חוק להנצחת זכרה של מניה שוחט, הצעת חוק להנצחת זכרה של רחל ינאית בן צבי, הצעת חוק המרכז להנצחת מורשת יהדות תוניס: רבניה ומשורריה, הצעת חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות גיאורגיה (גרוזיה), ועוד ועוד.


=


ועכשיו שאלה: אם אין חוק להנצחת זכרו של פלוני אלמוני, כיצד יידעו חברי הכנסת החרוצים להציע הצעת חוק לשם הנצחת האיש?

יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

סימפוניית התרדמה הגדולה

חבר לעבודה לשעבר, אב מסור לבנותיו, סיפר פעם בארוחת הצהרים על החשיבות הרבה שבתו בת ה-4 מייחסת לכל הפעולות הקודמות להליכתה לישון. הוא סיפר על הריטואל הקבוע הכולל את ארוחת הערב, את צחצוח השיניים, שני הסיפורים שהילדה זכאית שיקריאו לה, ונשיקת לילה טוב. חסרונה של חוליה אחת בשרשרת השינה הזו עשוי לשבש את שנתה של הילדה (וכמובן גם את שנתו של האב). הוא הביע פליאתו מאחיזתה החזקה של הילדה באותו ריטואל.


בעיני הדבר לא מפתיע כלל. אחת הדרכים שלנו להתמודד עם הפחד היא באמצעות יצירת ריטואלים שמעניקים לנו יציבות בתוך חוסר הוודאות שמסביב. ושינה היא אכן דבר מפחיד. הרי מי מבטיח לנו שנתעורר מחר בבוקר? ואכן, יהודים מאמינים כי נשמתו של אדם נעתקת מגופו עם הירדמו, ולפיכך בברכת "מודה אני" שנאמרת עם בוקר, מודה היהודי לקדוש ברוך הוא על שהחזיר בו נשמתו.


איני חושב ששכנעתי אותו בדבריי. והוא גם הוסיף מבט של תימהון כשציינתי כי גם ממרום גילי, איני חף מפחדים מן השינה ומריטואלים שנועדו להתמודד עמם (ועל כך בפעם אחרת).

=

א.ב. יהושע מעיד על עצמו שהפך, מבלי משים, למחזיק תיק השינה בספרות הישראלית. ואכן גיבוריו של יהושע אוהבים לישון, בדרך כלל לא במיטתם. למעשה קריאה בכל ספר של יהושע לעולם כרוכה במשחק בו הקורא תוהה מתי הגיבור יחליט, ללא כל הסבר מניח את הדעת, ללכת לישון במקום לא לו, משל נטל חלק בסיפור על אודות זהבה ושלושת הדובים.


נראה שצריך שקט נפשי לא מבוטל כדי להעז ללכת לישון במיטה של זרים. שינה מביאה אותנו לשיא פגיעותנו. הנכונות לישון אצל זרים מעידה על אמון רב שרוחשים להם.


השינה במיטה של אחר היא גם ניסיון לחקות אותו או להתחקות אחר עולמו. כלומר כניסה למיטה היא למעשה גם ניסיון להיכנס לראשו של האחר ולראות את הדברים מנקודת ראותו.


ובמקרים מסויימים, שינה במיטת האחר היא גם ניסיון לעבור גלגול שבסופו תהפוך לאחר. אולי במהלך השינה נספגים בגוף המראות, הקולות והריחות של החדר הזר ואנחנו נתעורר שונים משהיינו.

=

הכלה המשחררת, ספרו היפה של א. ב. יהושע, מלווה את ריבלין, פרופסור למזרחנות, במסע שהוא עורך כדי למצוא פתרון לחידה מהו הגורם שהביא לכישלון נישואי בנו. במקביל, במסגרת עיסוקו, הוא גם מתחבט בשאלה מהם הגורמים העמוקים שהביאו למלחמת האזרחים האיומה שהתפרצה במפתיע באלג'יריה במהלך שנות התשעים. אותם חיבוטים טוענים כמעט כל משפט בספר בכפל משמעות ומעוררים את המחשבה מהו הלקח שניתן לגזור מהסיפור ולהשליכו על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.


בחלקו הראשון של הספר ריבלין מנסה להתמודד עם סמאהר, סטודנטית ערבייה מכפר בגליל שנמנעת מהשלמת חובותיה האקדמיות. כצעד של רצון טוב, שנועד לאפשר לתלמידתו לקבל את תעודתה, ריבלין מטיל על סמאהר לתרגם טקסטים מערבית. יום אחד מגיע שליח מטעמה, שמתברר כי במקום להביא את הטקסטים הוא הגיע כדי להביא את ריבלין לכפר בו גרה סמאהר, וריבלין, משום מה, נענה להזמנה.


סמאהר מקריאה לריבלין סיפור שתרגמה והשניים דנים במשמעויות הפוליטיות שלו. במהלך הויכוח ביניהם ריבלין תוהה בינו לבינו כיצד זה הסכים להתגלגל לאותו כפר, וברגע של חולשה הוא נוטל לעצמו גלולה שמצא, שהוא משער שנועדה לטפל בדיכאונה של סמאהר שלדעתו איבחן בה. בינתיים, אף שסירב להצעתם, בני משפחתה של סמאהר מכינים חדר בו יכול לישון עד לארוחת שבירת צום הרמדאן.


ותוך זמן קצר, למרות סירובו קודם לכן, ריבלין אכן מוצא עצמו ישן במיטה שהוצעה עבורו, והוא חווה בה את מה שיהושע מכנה "סימפוניית התרדמה הגדולה", הבנוייה פרקים פרקים.


"וכך, בשלוש אחר-הצהרים, החל הפרק השלישי ... ובכל-זאת היה ריבלין נחוש לא לוותר ולא להתעורר. וכדי להעמיד לתרדמתו אתגר נוסף, הסיר גם את לבניו, שלא למנוע דבר מן המיטה הנדיבה".


התיאור ממשיך:

"ועירום ועריה, בין סדין לשמיכה קלה, הוא נזכר בסיפורו של פקיד משרד הפנים, שלאחר פטירת אשתו נשלח לבדוק חשבונות ומסמכים מפוקפקים בעיירת עולים נידחת בגליל, לא רחוק מפה, אבל במקום למלא את שליחותו נכנס לביתו של הגזבר, ובאמצע היום שקע בשינה עמוקה, מתעלמת מכולם, במיטתה של ילדה צעירה".


כאן יהושע משתעשע על חשבון עצמו שכן אותו פקיד משרד הפנים שריבלין נזכר בו הוא גיבור ספרו היפה מולכו. אבל יהושע, או ריבלין, ממהרים לאבחן בין שתי האפיזודות:


"אלא שאותו פקיד נרדם בקרב יהודים, ובא בשליחות ציבורית, ואילו הוא, גם אם אינו אלמן, הוא אדון לעצמו, ואם יש לו שליחות היא פרטית ורק על חשבונו.


אז למה לא לנסות למשוך עוד שינה במיטתו של גבר צעיר, בן גילו של בנו הבכור, ולפלות מבין מצעיו חלום ישן, שיטעים אותו משהו משורשי הערביות".


כשהשתתף בארוחת שבירת הצום, לאחר שהקיץ מתרדמתו בת ארבע השעות, ריבלין התנצל בפני אמה של סמאהר וייחס את שנתו הארוכה לכדור שנטל. האם הגיבה:


"שום כדור לא יכול להפיל אותך ככה, פרופסור. את כל העייפות הזאת הבאת ישר מהבית שלך".

דש
דש
דש
דש
===
עוד על "הכלה המשחררת" ראו כאן.

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

ודייק



"רעש לבן" הוא שיר מצויין באלבום מצויין.


ובכל זאת כל האזנה לו, עם כל העונג שהיא מסיבה, מכאיבה באוזן.


ניתן לספור במהלך השיר הזה לא פחות מחמש טעויות בעברית (חפשו לבד. מצד אחד זה מכאיב, מצד שני זה כיף).


כל האזנה לשיר גורמת לי לרצות לתפוס את סחרוף בצווארון חולצתו ולצעוק עליו: "איפה לעזאזל פגשת בחייך דגש חזק אחרי צֵירה? ומה עם כבודן של אותיות בומ"פ? הן זבל?! ומאיפה הרשעות הזו כלפי בגד כפ"ת?! גועל נפש!".


האזנה לשיר "הזיות" (אשר אף הוא אינו חף משגיאות), שבא אחריו באלבום "סימנים של חולשה", בדרך כלל מרגיעה אותי והודפת את אותם דחפים אלימים.


ובכל זאת יש מקום לתהות כיצד זה אלבום שניכרת בו השפעה של סמים, קלים או קשים, אינו יודע מה זה שווא מרחף.

=

בסוף שנות השמונים היועץ הלשוני גורש מאולפן ההקלטות. הזמרים-היוצרים שתפסו את הבמה באותה העת לא שמרו על העברית המושלמת של הזמרים המבצעים שבלטו עד אז. רוב הזמרים-היוצרים שומרים על סלקטיביות לא בהירה בשפתם. בשורה הראשונה ב"זמנך עבר", למשל, אהוד בנאי משלב בין הקפדה לא מובנת מאליה כשהוא שר "בַּחֲלומִי חזרתי", לבין שגיאה כשהוא שר "לְבֵּית הספר התיכון".

=

ניתן לומר שבחירתם של הזמרים-היוצרים היא טבעית. רוקנרול הוא עולם שלם שכולל מלים, לחנים, עיבודים וגם הגשה. ובאותה המידה שבאותו הזמן ויתרו על המלים הפיוטיות, יחסית, של המוזיקה הפופולארית שנהגה עד אז, כך הם גם ויתרו על ההקפדה בהגיית אותה עברית.


ואכן, במבט לאחור, כמעט בלתי נתפס לחשוב שלפני מעט יותר מעשרים שנה עמד בראש מצעד הפזמונים שיר עם מלים מורכבות כמו "אתה לי ארץ" (מלים: יורם טהר-לב). ואולי המלים הן לא באמת מורכבות, אבל נראה שהן היו מעורפלות די הצורך כדי שאף אחד ממעריציה של ירדנה ארזי לא ישים לב שמדובר בשיר על זיונים.



נראה כי את "כוכב נולד" (עד כמה שיצא לי לשמוע), תכנית שיחד עם המסיקות בישרה על שובם של הזמרים המבצעים, מלווה יועץ לשוני. אבל מאחר שהעברית של המתמודדים היא כל כך ירודה התוצאה נעה בין תמוהה למשעשעת.

=

אז יתכן שרוקנרול אינו סובל הקפדה על עברית טובה. אבל מאידך, חמי רודנר טוען שבכלל
אין רוקנרול בעברית. ואם ככה – למה שאני אסבול?

=


יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

קריאה נרגשת

קריאה נרגשת לכל אותם אנשים שמציינים את "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אקזופרי כאשר הם נשאלים – בראיונות, במשאלים, בשאלונים ובאתרי פנויים-פנויים – מהו הספר האהוב עליהם:


כבודו של "הנסיך הקטן" במקומו מונח. הוא ספר נחמד. זה כלל לא מה שמשנה.


מה שמשנה הוא המסר העומד מאחורי התשובה הזו. המסר הוא: לא קראתי ספר מאז גיל 12.


אדם שהלך לישון במיטות של זרים עם גיבוריו של א.ב. יהושע, אדם שנסע לנופש בכפר עם גיבוריה של נטליה גינצבורג, אדם שיצר דגיגי זהב עם גיבוריו של גבריאל גרסיה מארקס, אדם שצייר קומיקס עם גיבוריו של מייקל שייבון, או אדם שגדל אצל הורים פולנים עם גיבוריו הילדים של דויד גרוסמן – אדם כזה פשוט לא יכול להציב בחזית את "הנסיך הקטן", אפילו אם הנסיך בעצמו התכבד וצייר לו כבשה.


לא חייבים לקרוא ספרים. ישנם ספרים שלא צריך לקרוא. ישנם ספרים שפשוט אסור לקרוא. קריאה היא דרך של בילוי ושל ניסיון להתחקות אחר טבע האדם. חשוב לבלות, חשוב לחשוב, חשוב להתעניין בבני אדם. לא חייבים לעשות את זה בקריאה. ישנם אנשים חכמים, נחמדים ומשכילים להפליא שלא מרבים בקריאה.


ואם כבר חשים בכל זאת צורך לשקר – אז כדאי לעשות זאת בחוכמה.


=

ומאחר שבפנויים-פנויים עסקינן, לא ניתן להימנע מלחזור ולספר את סיפורו המופלא של משה קצב, שבסמוך להיבחרו למשרה הרמה של נשיא המדינה הוא זכה לריאיון מפרגן ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות". באותו ריאיון הוא נשאל איזה ספר הוא קורא באותה העת. הוא השיב כי הוא קורא את "קדמוניות היהודים" של יוסף בן-מתיתיהו. יתכן כי הנשיא קצב אכן קרא אז את אותו ספר. ובכל זאת היו קוראים ספקנים שטרחו לציין, בנסיבות כאלה ואחרות, שהם זוכרים ראיון אחר עם קצב, שנים רבות קודם לכן, אשר גם בו הוא דיווח כי הוא קורא את "קדמוניות היהודים". המסקנה מהסיפור הזה היא, כמובן, שיש בעולם אנשים רעים.


=

ובחזרה לנסיך הקטן (ולמשה קצב):



יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

פורקן עצבים

"ויאמר אלוהים: יהי אור – ויהי אור" (חפשו לבד את המקור)

היום נרשם פרק נוסף בסאגה המשפטית הלא נגמרת של שאלת גיוסם לצבא של בחורי הישיבות.
=

בימיה הראשונים של המדינה ביקש החזון איש שיינתן פטור משירות צבאי לכמה מאות בחורי ישיבות, וזאת על מנת לאפשר את שיקום עולם התורה שחרב שנים ספורות קודם לכן בשואה. דוד בן-גוריון נעתר לפנייה זו והעניק פטור על פי סמכות שהוענקה לו בחוק שירות ביטחון (ההסדר הפורמלי מורכב יותר, הוא מוגדר כ"דחיית שירות").

במהלך השנים, ובעיקר במהלך שנות השבעים, מספר מקבלי הפטור גדל כאשר למעשה ההימנעות משירות צבאי הפכה למאפיין של הקהילה החרדית כולה. מעבר לרצון לשמור על עולם התורה, נראה כי הרעיון של השירות הצבאי מרתיע ומאתגר את אותה קהילה ביחס ללא מעט נורמות יסודיות שנהוגות בה, למשל ביחס למעמד האשה בחברה, לתפקידיה, ולכללי הצניעות החלים על נשים וגברים כאחד.

אם הנושא אינו סבוך ממילא, הרי שהמצב המשפטי במהלך השנים קשר בין סוגיית הגיוס לסוגיית התעסוקה. ההסדר קבע שבחורים ש"תורתם אומנותם" הפטורים מגיוס אינם רשאים לעבוד לפרנסתם. וכך גם נוצר מצב בו חלק עצום מן הגברים בקהילה החרדית אינו עובד, באופן הגוזר עוני מחפיר על משפחותיהם (כמובן זה משתלב עם גידול פראי וחסר אחריות במספר הילדים שמצופה ממשפחה חרדית להביא). מי שנדפק (בין היתר) מכל הסיפור הזה, כמובן, כמו תמיד, הן הנשים, שנדרשות בנוסף לכל יתר מלאכותיהן גם לפרנס את משפחותיהן, מבלי שהן כלל תיטולנה חלק בהליך קבלות ההחלטות שהביא עליהן את מצבן.
=

איני יודע מתי שאלת בחורי הישיבות הפכה לסוגייה פוליטית, שלא לומר מדממת, אבל יש להניח שהדברים קרו בד בבד עם התפשטות התופעה ועם ביטול המכסות שהוגדרו בעבר.

לא כל כך מעניין לסקור את העתירות השונות לבית המשפט העליון שדנו בנושא ואת ההכרעות שניתנו בהן. אפשר לומר בקצרה שבמשך שנים רבות בית המשפט העליון התרחק מהסוגייה הזו כמו מאש. גם כשהתערב, בפסק דין שנתן ב-1998, בית המשפט לא נכנס לגוף הדברים ולא קבע אם מתן הפטור מגיוס הוא טוב או רע, אלא הוא קבע שמדובר בנושא מספיק חשוב כדי שיוסדר בחוק של הכנסת.

בשנת 2002 חוקק "חוק טל" וכל החשודים המיידיים, המוכרים לכולם, מיהרו לפנות לבית המשפט העליון בעתירה שתקבע כי החוק בלתי חוקתי.

בשנת 2006 בית המשפט העליון החליט כי עדיין אין בידו להכריע בעניין חוקתיות החוק משום שיהיה ניתן ללמוד על החוק, על התועלת והפגיעה שבו, אך ורק מיישומו בפועל.

לא יצאה שנה, וכבר אותם חשודים מיידיים סברו כי די בה כדי לשנות מציאות חברתית של יובל שנים, והם חזרו ועתרו לבית המשפט העליון לביטול החוק.

ההחלטה של בית המשפט מהיום היא החלטת ביניים באותה עתירה, והיא קובעת שיש להמתין (לפחות) עוד כ-15 חודשים כדי להתחיל ולבדוק אם כבר נצבר די ניסיון כדי לקבוע אם "חוק טל" הוא סיפור הצלחה או כישלון ערכי ומעשי.
=

בהחלטתו בית המשפט העליון נוזף במדינה שהיא גוררת רגליים. אבל גם בית המשפט העליון גורר רגליים. ושניהם גוררים רגליים משום שהם מסרבים להודות בפה מלא שמדובר בסוגייה חברתית קשה ומורכבת שלא תיפטר בדרך של הכרעה כוחנית – ולא משנה כרגע אם ההכרעה הזו תיקבע בחוק חד-צדדי או בפסיקה חד-משמעית – אלא היא תיפתר, אם בכלל, באמצעות דיאלוג ארוך וממושך.
=

מה שמרגיז בפרשה הזו הוא שגם העותרים יודעים ששום הכרעה כוחנית בבית המשפט לא תפתור את הסוגייה. הם יודעים שאין בכוחו של פסק דין לשנות את מצב הדברים ביחס לגיוס בחורי ישיבות כמעט באותה המידה שאין בכוחו של בית המשפט העליון להאיר בהבל פה את תבל כולה.

ולא רק שהעותרים יודעים שעתירתם לא תפתור את הסכסוך, הם כלל לא רוצים לפתור אותו. ההיפך: הם רוצים להעמיק אותו ולהיבנות ממנו. הם לא באמת רוצים שחרדים ישרתו בצבא, אלא הם רוצים לשנוא את החרדים על כך שאינם משרתים בצבא. בכך הם דומים לאביגדור ליברמן שלא באמת רוצה את "נאמנות" הערבים אזרחי ישראל, אלא הוא רוצה לשלול את אזרחותם בשל "אי-נאמנותם".

חווייה קפקאית

ישנה נטייה לבלבל בין חוויות קפקאיות לחוויות גרוטסקיות. וחבל: אין שום דבר משעשע בחווייה קפקאית.
"Pam: Sex with you is really a Kafka-esque experience.
Alvy Singer: Oh. Thank you.
Pam: I mean that as a compliment"
(מתוך הרומן שלי עם אנני מאת וודי אלן)

=

למרות צוואתו, כתביו של פרנץ קפקא לא נשרפו. אין הדבר אומר שהם זכו לטיפול מוצלח במיוחד.

לפני כשנה חשף עיתון "הארץ" כי חלק מכתבי היד של קפקא מצויים בדירה קטנה בסמוך לשדרות בן-גוריון בתל-אביב. מקס ברוד, ידידו של קפקא, הוא האיש אשר החזיק בכתבי היד המקוריים. ברוד, שהיגר לישראל בשנת 1939, מסר עם השנים לגורמים המתאימים חלק מכתבי היד, אולם הוא הותיר בידיו כתבים רבים נוספים. הוא הוריש את נכסיו, ובהם כתבי היד, למזכירתו אילזה אסתר הופה. הופה ניהלה את העיזבון בהתאם לשיקול דעתה, שהיה כנראה לא מוצלח במיוחד. מעבר לכך שנמנעה מהציבור הרחב גישה לאותו אוצר חבוי, היא כנראה לא הקפידה על שימורו.
"הארץ" מדווח כי בשנת 2006 שכניה של גב' הופה התלוננו בעירייה על ריח קשה העולה מן הדירה. פקחי העירייה מצאו שהדירה מאכלסת עשרות חתולים ומספר כלבים. אולי הם עברו אימונים על מנת לעזור לשומר הסף שעומד לפני החוק.
גב' הופה מתה לפני כשנתיים בגיל 101, ומאז בנותיה מחזיקות בכתבים ומטפלות בהם כפי שלמדו מאמא. הפרסום ב"הארץ", כפי שהוא מיהר לדווח, עורר הדים בארץ ובעולם, אולם נראה כי בינתיים דבר לא קרה.


© Rodrigo Basaure


סיפורה של משפחת הופה מצא עצמו בספרו היפה, והמאוד תל-אביבי, של יניב איצקוביץ' "אדם וסופי". באחת מנגזרות הספר, מדובר בסכסוך שכנים שבמרכזו עומדת גב' חיה בן-טובים שמוטרדת עד מאוד מן החתולים שמגדלת שכנתה, גב' חסקל, שגם נתנה לחתולים שמות מוזרים. כך, למשל, ישנו חתול ג'ינג'י בשם פרנץ וישנה חתולה אפורה-מפוספסת בשם פליצה. וישנם גם החתולים הרמן, יוליה, מקס, מילנה ועוד ועוד חתולים.

יום אחד מבקרות את גב' בן-טובים שתי נשים מהאוניברסיטה שמנסות לברר מידע על אודות השכנה גב' חסקל, שמחזיקה – כך לפי השמועה – כתבי יד חשובים של קפקא.

"ביקורן של שתי החוקרות הנכבדות, שבטח יש להן שם עולמי, הותיר את חיה בן-טובים נרגשת ונסערת. היא מיהרה לפתוח את אנציקלופדיה 'אביב', ושם קראה שקפקא תיאר ביצירותיו את האדם כמי שנע בעולם מוזר ובלתי מציאותי, ומבקש את האמת המוחשית, אך נקלע שוב ושוב למבוך של סיוט וחוסר היגיון, שיצרו הביורוקרטיה (שלטון הפקידים) הממשלתית ומוסדות החברה שהוקמו בידי אדם. חיה בן טובים חשה הזדהות מלאה עם מה שכתבו באנציקלופדיה, כי גם היא נקלעה למבוך של סיוט, שחתולי הגולה מכרסמים בו את הבריאות הנפשית והפיזית שלה, וכל מוסדות החברה, זאת אומרת העירייה, משרד הבריאות, צער-בעלי-חיים, הבתי-משפט ואפילו הכנסת, עומדים בחוסר היגיון לצדו של הרשע".


גב' בן-טובים עושה מעשה, והיא מכנסת מסיבת עיתונאים בה היא מרחיבה בידיעותיה על קפקא ויצירתו וכן היא עומדת על גודל השערוריה של הפקרת כתבי היד בידי חמישים חתולים מרושעים. היא אומרת:

"חוקרי ספרות מכל העולם כבר ביקרו בבניין הזה בניסיון להציל משהו מכתבי היד האלה, ואם ככה אנחנו מתנהגים לתרבות שלנו, אז אני שואלת אותכם, מה מבדיל אותנו כאן, במזרח התיכון, מהערבים?"

היא מוסיפה ואומרת:

"בלי התרבות מה נשאר לנו? כשאר העמים נהיה! עם-הספר אנחנו? הפכנו להיות עם החתולים!"

*תוספת: בצירוף מקרים מעניין אך לא קפקאי, "הארץ" מדווח היום על הליך משפטי שיזמה המדינה נגד הופה הבת. יתכן שהעמותה למען החתול צריכה לבקש להצטרף להליך כידיד בית המשפט.


יום שני, 7 בספטמבר 2009

מקס, יקירי

"מקס יקירי, הנה משאלתי האחרונה: כל מה שיימצא בעזבוני (בארון הספרים, בארון הבגדים, בשולחן הכתיבה בין בבית בין במשרד, או שנתגלגל למקום אחר ותמצא אותו) בצורת יומנים, כתבי יד, מכתבים – שלי ושל אחרים – ציורים וכן הלאה, יש לשרוף בלי לקרוא ובלי להותיר שריד; וכך גם כל דבר כתוב או מצוייר המצוי אולי בידך או בידי אחרים, אשר מהם תבקש בשמי להחזירם. מי שיסרב להחזיר לך מכתב, צריך לפחות להתחייב לשרוף אותו בעצמו.
שלך,
פרנץ קפקא"
(פתק של פרנץ קפקא למקס ברוד. מצוטט באחרית הדבר שכתב מקס ברוד לרומאן "המשפט" (בתרגום אברהם כרמל))

רעיון לתסריט: מקס ברוד מוצא את הפתק שכתב חברו הטוב בשולחן הכתיבה של פרנץ קפקא זמן קצר לאחר שזה מת משחפת. לאחר העיון בפתק הוא ממשיך לפשפש בערימת הניירות הלא מסודרת, ופתאום הוא נבהל למראה ג'וק שנחבא בין הכתבים. לאחר שברוד אוסף את החומרים מדירתו של קפקא וממשרדו, הוא מחליט להיערך למסע בעקבות מכריו של קפקא, שתכליתו היא איסוף כל אותם כתבים המיועדים לשריפה.

טוב, זה בעצם לא רעיון לתסריט: בעיקר משום שבכך מתמצה הרעיון. איני יודע מה אמור להיות בהמשך. איני יודע אילו אנשים ברוד אמור לפגוש. איני יודע אם פליצה באואר ומילנה יסנסקה, אהובותיו של קפקא, אמורות לשתף איתו פעולה. איני יודע אם מכריו של קפקא היו אנשים שמחים בחלקם או אנשים מרי נפש. איני יודע אם העולם בו ברוד היה אמור לשוטט בו – פראג ברלין ותל-אביב של שנת 1924 – הוא עולם קפקאי.

גם איני יודע מה אמורה להיות תוצאת המסע של ברוד. איני יודע אם בסוף המסע עליו להחליט לשרוף את כתבי היד או לפרסם. והרי מובן שהחלטתו של מקס ברוד האמיתי אינה אמורה לחייב את הדמות הקולנועית מקס ברוד. ויכול להיות שברוד כלל לא יגיע לשום תוצאה או מסקנה בעניין גורל הכתבים. הסקת מסקנות או לימוד מוסר השכל מסיפור הם חסדים שקפקא לא טרח להעניק לקוראיו. אז למה שאני אעניק?



יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

החתול שבחוץ

c(c) Luis Miguel Bugallo Sánchez

תלוש ושמור

מחר ייפתח הפסטיבל הבינלאומי השישי לסרטי נשים ברחובות.
להלן שמות חלק מן הסרטים שיוקרנו בפסטיבל:
  • מחכה לו
  • אמא בבקשה תתקשרי אלי
  • כלב ציד
  • השבויה
  • חלב הצער
  • איך לשרוד את עצמי?

=

תכניית הפסטיבל פורסמה במוסף "הארץ" בכפולת העמודים האמצעית, כך שיהיה אפשר בקלות לתלוש ולשמור אותה. וכמו שכתוב בתכניה, בלשון זכר: "תלוש ושמור".


יום שבת, 5 בספטמבר 2009

עוקב בדאגה

החתול שבפנים מתכבד להביע דאגתו לנוכח תסמיני ההיפר-אקטיביות הניכרים בתלמיד גדעון סער (דוגמאות אקראיות ניתן למצוא כאן כאן כאן וכאן), וכן להמליץ לילד להתחיל ליטול ריטלין.

אנה, קרנינה את המלח

"אהבת האם זו הבטחה עם שחר, שהחיים אינם מקיימים. לאחר מכן אתה אוכל כל חייך מזון קר. וכל אימת שאשה נוטלת אותך בזרועותיה ומאמצת אותך אל ליבה, אין אלה אלא תנחומים". כך טוען רומן גארי בספרו היפה "הבטחה עם שחר", שמתאר את הקשר בינו לבין אמו.

=

כתב "הארץ" יותם פלדמן פרסם השבוע בעיתון כתבה ארוכה
על חייה של אמו, שרה חינסקי, על מחלתה שהביאה למותה, ועל הקשר ביניהם (כאן נמצא חלקה הראשון של הכתבה וכאן חלקה השני).


בכתבה היפה הזו מצטיירת חינסקי כאשה חכמה, רגישה ומצחיקה. בכתבה משולבים פרקים מיומנה וממאמריה שמגלים כי היא ניחנה בעברית לא שגרתית, עשירה, מורכבת, אסוציאטיבית, כזו שתחבירה מעדיף את הפסיק המורכב על פני הנקודה התכליתית, וכזו שדומה גם לעברית של בן-זוגה לשעבר, אביגדור פלדמן, כאשר עולה התהייה כיצד נשמעו בבית הזה השיחות במהלך ארוחת הערב, ובאופן קונקרטי עולה השאלה איזה מטען אינטלקטואלי ותרבותי אדם נדרש לשאת עמו על מנת להבין משפט שאומר האחד לאחר כשהוא מבקש לקבל לידיו את המלח.



=

חינסקי מספרת לבנה על אירוע מיום הולדתו הרביעי:


"זה התחיל כשעשוע תמים, כשהיה לך יום הולדת ארבע. התחלת לשאול 'בן כמה אני אהיה בשנה הבאה', וכשענינו המשכת, 'ובשנה הבאה, ובזאת שאחריה', והמשכת והמשכת עד לגיל 20 בערך, ואז השעשוע קיבל תפנית בלתי צפויה. בבת אחת בלי שמישהו אמר משהו או שהמשחק השתנה פרצת בבכי נורא שאי אפשר היה לעצור אותו, ולא הייתי צריכה לשאול מה הסיבה. זה היה רגע איום של תובנה. אדם שחווה ברגע אחד את הסופיות של החיים שלו. אני זוכרת שאי אפשר היה לנחם אותך כי זו הייתה חוויה מטלטלת כל כך, ידיעת המוות פשוט כיסתה את כולך ומילאה אותך בצער עמוק ובייאוש".



=

ובעניין אחר לחלוטין, פלדמן שואל את אמו איזו סביבה פוליטית היא מצאה כנערה בתל-אביב, אליה היגרה, כהגדרתה, מפתח-תקווה. היא משיבה:


"האוונגרד הפוליטי המקומי, כשהייתי בצבא, היו כולם אנשים מאוד מבוגרים, מעין 'סלון קומוניסטי', ככה קראו להם. ביטוי מדהים. זה ביטוי שאומר שאתה בעצם מדבר הרבה ולא שום דבר אחר. מה שהיה מרכזי אצלם זה שהם ייצרו את ההביטוס השמאלני של שתיית הקפה. הבועה התל-אביבית היא הביטוס נורא עתיק. מפריע לי שאנשים עדיין מאמינים בהביטוס הזה.
ש: זה השתנה?
אנשים לא יכולים לשנות את הרפרטואר החברתי של השמאל שותה הקפה. אני אישית חושבת ששום דבר לא השתנה".



=


ולסיום, כאן תוכלו למצוא את השיר "כל מי שאת" שכתב אריאל הורוביץ לאמו, נעמי שמר, על ההתמודדות עם ימיה האחרונים.

יום שישי, 4 בספטמבר 2009

פינת הצרחנות

לא מסובך במיוחד להיכנס במנחם בן. ואולם החתול שבפנים אינו נרתע ממלאכות פשוטות. במאמר שפרסם היום הוא שם עצמו, כך נראה, הממונה על הגנת הצרכן. בביקורת קצרה על תכנית הטלוויזיה "מחוברות" הוא מתריע:
"הנה דוגמה להבל, שאף אחד לא מוחה עליו: ליאת בר-און (אחת המשתתפות בתכנית) אומרת לחבר שלה ש'בנים אוהבים אצל בנות תחת של בן, לא תחת של בת', והחבר מאשר. אבל מה פתאום? מדובר בהטעיית הציבור ובסוג של הדחה סמויה לטעם הומוסקסואלי. כי מי שאוהב נשים באמת אוהב מאוד תחת נשי, בתנאי שהנושאת שלו היא אישה, כמובן, ולא גבר חס וחלילה".
=
יש משהו מסקרן ברומאן החדש של רון לשם. נתקלתי באיש לראשונה בצבא כאשר הוא נתן הרצאה בנושא עליו היה אמון. הוא מרצה מחונן. ב"אם יש גן עדן" הוא הראה, לדעתי, כישורי תחקיר מרשימים, הן ביחס לחיי החיילים בלבנון בסוף שנות התשעים והן ביחס לעשרות הכינויים להומואים שלוקטו יחדיו (ניתן למצוא כאן). ואולי עכשיו הוא יראה כישורים ספרותיים. אולי.

היום ב"מעריב" מדווח (מפי כרמית ספיר-ויץ) על הספר החדש. לא אטריד אתכם בניסיון לסמן את המשפטים שמקורם ביחצ"ן. זו לא הסיבה להבאת הדברים:
"חגיגות רון לשם בעיצומן: לאחר השקת 'אם יש גן עדן' בברזיל ובקוריאה, חזר לשם לארץ לרגל צאת ספרו השני 'מגילת זכויות הירח' (זמורה ביתן). בשלב זה אפשר לשכוח ממסע הופעות: לשם לא יערוך ראיונות בכלי התקשורת ויפנה את הבמה לספר עצמו. עיקר פעילותו תתמקד במפגשי קוראים אישיים ובהרצאות על הספר בקרב מוכרי ספרים: כבר בשבוע הבא ירצה לשם בכנס של 80 מנהלי החנויות של רשת צומת ספרים ורשת סטימצקי. הוצאת זמורה ביתן תשיק לכבוד הספר החדש אתר אינטרנט. באתר תינתן לקוראים הזדמנות לנהל שיח בנושא הספר, יועלו בו טקסטים על תהליך יצירת הספר, חומרים בלעדיים שלשם יכתוב לאתר, קטעי וידאו רלוונטיים, תמונות ועוד".

יום רביעי, 2 בספטמבר 2009

אדם בלילה בעיר זרה

ונתחיל עם מתנה לחג:




רועי עצבני, אני בעיקר משועשע.

בהתחלה חשבתי שמה שאוחובסקי אומר הוא, שכדאי להיות הומואים, משום שאדם סטרייט בלילה בעיר זרה יכול להשיג רק סקס בתשלום, ואילו אדם הומו בעיר זרה יילך לגיי-באר מקומי, בו יפגוש אינספור הומואים שע'לילות* שישמחו לעשות את אותו הדבר אבל ללא תשלום.

אני לא בטוח מי אמור להיעלב יותר מטיעון כזה – הומואים או סטרייטים.

אבל אחר כך חשבתי והגעתי למסקנה שמה שאוחובסקי אומר הוא אחר. הוא לא חושב שסטרייטים באמת נוהגים לשלם עבור סקס כשהם שוהים לבד בחו"ל. ההיפך: הוא מדבר על הבדידות של הסטרייטים שכמובן לא יבקשו את השירות האדיב של היצאניות המקומיות. לעומת זאת, הוא אומר, בגלל האופי הקוסמופוליטי שיש לקהילה, ההומואים ימצאו חברה ביתר קלות במקומות הידועים.

כמובן, לא אגן על המופע המביך של אוחובסקי.

=

שלום חנוך התחיל את חייו המוזיקליים בגיל מאוד צעיר. בגיל 14 הוא כבר כתב את "לילה". הוא שירת בלהקת הנח"ל, לאחר מכן הלחין לאריק איינשטין אלבום שלם ("מזל הגדי") וגם את "פראג" המהפנט, הצטרף ל"שלושרים" ואז חזר לעבוד עם אריק איינשטיין ולהקליט את "שבלול" ו"פלסטלינה" המהפכניים.

בשנת 1971, בגיל 25, חנוך כנראה הרגיש שלא נותרה פסגה בארץ שהוא טרם כבש. הוא נסע ללונדון בניסיון לפתוח בקריירה בינלאומית. יש להניח שלא מדובר בתקופה מאושרת בחייו של חנוך. בריאיון רדיופוני שנתן לא מכבר סיפר על הקשיים שהיו לו לכתוב בשפה שאינה שפת אמו. הוא מצא את עצמו כותב שירים בחברת מילונים, כאשר התוצאה אינה בסטנדרט שהורגל לו.

גם יהונתן גפן, ששהה באותה העת בלימודים בלונדון, מעיד:

"מייקל בא ושם תקליט, ברק נדלק בחוץ,

ושלום מדבר אנגלית כמו שבקיבוץ...

והוא הראה לי את העיר ומאיה שגדלה,

האנשים בריאים אבל השמש כאן חולה"

(יונתן סע הביתה; לחן: נפתלי אלטר).

לאחר שנתיים חנוך חזר ארצה. החווייה הלונדונית של חנוך מתוארת בלא מעט משיריו. אחד היפים שבהם, שיצא באלבום "אדם בתוך עצמו" הוא "עיר זרה", בו נכתב בין היתר:


"אדם בלילה בעיר זרה -

איך הבתים נראים לו?

צללים פושטים ולובשים צורה -

את מה הם מציירים לו?

איך הרחובות עוברים לו?

את מה הם מזכירים לו?

אדם בלילה בעיר זרה -

גם בדידותו אחרת.

רגליו פוסעות בלי מטרה

זהיר, נוגעות בדרך,

עלים שטים בזרם

רכבת לא עוצרת."

=

לצערי לא מצאתי את "עיר זרה" זמין ברשת, אז נחזור לקול שקורא ליהונתן גפן לחזור הביתה.





*הבלוג מנסה לכתוב בתעתיק ערבי תקני. "שע'לילות" יש לקרוא כ"שרלילות". "שע'ל" (shurul) היא "עבודה", ואילו שע'לילה, כך נראה, היא "בחורה עובדת". אמנם השע'לילה מתירנית מינית אבל יש לי התחושה שבדרך כלל היא לא תבקש תמורה כספית.

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

חינוך רע

אחד בספטמבר.
התיק מוכן.
התלבושת נבחרה.
אפילו כבר היה מפגש להיכרות.
רק שיישאר קצת זמן לשחק.
שלום כיתה א'.

הפקת לקחים

הערה, מעט מאוחרת, על פרשת תא"ל עמאד פארס. פארס, כזכור נתפס משקר כשדיווח שהיה עם אשתו ברכב הצבאי כאשר היא נהגה ועשתה תאונה. בפועל פארס לא היה ברכב כדי להשגיח על אשתו.

במהלך השירות הצבאי שמעתי את מפקדיי השונים, בדרגותיהם השונות, מדברים על הטראומה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, ועל המסקנות שהוסקו בעקבותיה. נראה כי מעבר לשקר בו נתפס, פארס לא באמת הפנים את לקחי המלחמה.

"המאהב", ספרו היפה של א.ב. יהושע, מתרחש על רקע מלחמת יום הכיפורים. אדם, הגיבור ראשי, יוצא עם שוך הקרבות, למסע לאיתור המאהב שאבד למשפחה במלחמה. אדם הוא בעל מוסך, והוא מספר בראשית הספר על השפעת המלחמה הקשה על עבודתו:


"וגם אני הייתי עמוס עבודה, כבר בימים הראשונים למלחמה היה המוסך מתמלא מכוניות. כמה לקוחות בדרכם לחזית, כבר במדים, הביאו מכוניות לשם תיקונים יסודיים, מדמים בנפשם שמלחמה קצרה לפניהם, מסע הרפתקאות נמרץ, היעדרות קלה שכדאי לנצלה לשם ניקוי ראש או החלפת מיסבים, או צביעה חדשה, ובעוד כמה ימים הם שבים הביתה, נוטלים את הרכב וחוזרים לעסקים.


אלא שלא במהרה שבו. מגרש החנייה שלי התמלא והלך, ואחד מהם גם לא חזר בכלל. בעצמי הייתי צריך להחזיר את המכונית לבית הוריו, ללחוץ את ידי האבלים, למלמל דברי-נחמה, ולוותר, כמובן, על התשלום, שהגיע לכמה מאות. את המכוניות האחרות הוציאו הנשים, אלו שידעו לנהוג. מעולם לא היו לי מגעים מרובים עם נשים כמו באותם שבועות שלאחר המלחמה. הן השתלטו על המכוניות, ולאט-לאט היו הורסות אותן. נוסעות בלי מים, בלי שמן, אפילו במד הדלק היו שוכחות להסתכל. באמצע הלילה היה הטלפון מצלצל וקול אשה מזעיק אותי לעזקה. ואני מטלטל את עצמי באמצע הלילה בעיר מואפלת כדי למצוא בסימטה קטנה אשה צעירה, ילדונת ממש, אחוזת אימה, ליד מכונית גדולה ומהודרת שטיפת הדלק האחרונה נסחטה ממנה".