החיה השחורה נעלמה, במקומה נכנס הכאב

לפני שנים מספר רועי תהה באוזניי על מקור הביטוי "חוטא בכתיבה". הוא תהה מדוע זה אנשים מתייחסים לכתיבה כאל חטא. העליתי בפניו תזה לפיה בחברה סוציאליסטית כמו זו הישראלית במחצית הראשונה של המאה ה-20 ובשנותיה הראשונות של המדינה, ערך עבודת הכפיים היה ערך עליון. מול העבודה היצרנית הזו מלאכת הכתיבה עשוייה להיתפס, כך ניחשתי, כחטא.

-

עמוס עוז מספר בהקדמה למהדורה ה-41 של ספרו היפה מיכאל שלי שהוא כתב את הספר כשהתגורר בקיבוץ חולדה, שם חילק את זמנו בין הוראה לבין עבודה בענף הפלחה.

"התחלתי לכתוב את הספר בשנת 1965, עוד לפני שהופיע הרומן הקודם שלי, 'מקום אחר'. והייתי כותב רק בימי חמישי (הקיבוץ הקציב לי באותה שנה יום עבודה אחד לצורך הניסיונות הספרותיים שלי). עד מהרה הכריחה אותי חנה (גיבורת הספר) לכתוב את סיפורה לא רק בימי חמישי כי אם בכל ימי השבוע. גרנו אז, נילי ואני ושתי בנותינו, בדירת חדר וחצי ליד מזכירות הקיבוץ, מול תחנת האוטובוס. הייתי חוזר מן העבודה אחרי הצהרים, מתקלח, ומקדיש את שעות לפנות ערב למשפחתי. רק בסוף הערב, כשהבנות הלכו לישון וגם נילי הלכה לישון, הייתי מתיישב לכתוב שעתיים או שלוש אל תוך הלילה. ומפני שלא הייתה לי פינת עבודה, ומפני שלא יכולתי לכתוב אפילו שורה אחת בלי סיגריה דולקת בין אצבעותיי ומפני שנילי לא יכלה לישון בחדר מלא עשן שהאור דולק בו, הייתי מסתגר לכתוב בתוך כוך השירותים הזעיר, ששטחו היה דומה לזה של שירותים במטוס. הייתי סוגר את מכסה האסלה, מתיישב על המכסה הסגור, מניח על ברכי אלבום של ציורי ואן גוך שקיבלנו במתנה ביום חתונתנו, על האלבום הייתי מניח את המחברת הפתוחה שלי, מדליק סיגריה וכותב מה שחנה הכתיבה לי, עד שבחצות או באחת בלילה היו עיני נעצמות מרוב עייפות וצער".

=

-

לפני מספר ימים קראתי את תעלוליה של ילדה רעה, ספרו הלא-טוב של הסופר הטוב מריו ורגס יוסה. אחת הדמויות בספר מספרת שהיא חוטאת בכתיבה, כאשר נראה היה מן ההקשר שכך הדברים נאמרים בשפת המקור, ושלא מדובר בתוספת משמעות של המתרגמת טל ניצן.

-

=

-

סיפרתי על כך לרועי ואמרתי שאם כך, התזה הציונית-סוציאליסטית שלי שגוייה. רועי אמר שאם כך נשאר רק ההסבר השני שנתתי לביטוי: שרוב מה שאנשים מוציאים מתחת ידם הוא באמת חטא.

יש לכם את ההמינגוויי הסגול?

לפני מספר ימים שוטטתי לי בחנות ספרים שמשולבת עם בית קפה. בסמוך למדפי הפרוזה באותיות ק'-ת' עמדו שולחן ושתי כורסאות. גבר בן 35 למראה ואשה שנחזתה לידידתו התיישבו ליד השולחן כשפניו של הגבר אל מדפי הספרים. תוך זמן קצר הגבר שלח מבט אל המדפים וקרא, "אה! ספרים של הרלן קובן!"
-
הגבר היטה את ראשו לשמאל וניסה לזהות אילו מבין הספרים הוא קרא, ואילו הוא טרם הספיק לקרוא. הוא חלף במבטו ספר ספר, שם שם, צבע צבע, ואמר בקול רם "קראתי, קראתי, קראתי, לא קראתי, קראתי, קראתי, לא קראתי וגו'".
-
ידידתו הפסיקה את סקירתו של הגבר והפטירה לעברו, "אנחנו צריכים לסדר לך בחורה".
-

=

עמוס עוז:

ארנסט המינגוויי:

הרלן קובן:

תודה לרועי

רק דגים מתים שוחים עם הזרם

בספרו היפה סיפור על אהבה וחושך (אותו כבר הזכרתי כאן וכאן) עמוס עוז מספר על בישוליה של אמו.

"לכבוד שבת וחג הייתה אמא מקדימה וקונה כבר באמצע השבוע קרפיון. כל היום היה הקרפיון השבוי שוחה בעקשנות הלוך ושוב בתוך האמבטיה, מדופן אל דופן אל דופן, בלי לאות היה מגשש סביב-סביב אחר איזה מעבר תת-ימי סודי מן האמבטיה אל הים הפתוח. אני הייתי מאכיל אותו בפירורי לחם. אבא לימד אותי כי בשפת סתרים, רק של שנינו, הדג נקרא נוּן. עד מהרה התיידדתי עם נוני: כבר מרחוק הוא היה מזהה את צעדי ונוהר לקראתי עד קצה האמבטיה ומשרבב אל מחוץ למים פה שהזכיר לי דברים שהכי טוב לא לחשוב עליהם.
...
פעם אחת, כשהושארתי לבדי בבית, החלטתי להעשיר את חייו של הקרפיון המשועמם הזה באיים, במְצָרים, בשוניות ובשרטונות שהיו עשויים מכלי מטבח שונים שהטבעתי במי האמבטיה. סבלני ועיקש כמו רב החובל אחאב רדפתי שעה ארוכה, בעזרת תרווד, אחר מובי דיק שלי, שהצליח להתפתל ולחמוק מפני שוב ושוב אל תוך מחבואי-המצולות שאני עצמי פיזרתי למענו בקרקעית הים. לרגע אחד נגעתי פתאום בקשקשיו החותכים, הקרים, ונרעדתי מרוב גועל ופחד ומפני עוד גילוי מצמרר: עד אותו בוקר כל מה שחי, אפרוח ילד, חתול, כל מה שחי היה תמיד רך וחמים; רק מה שמת הצטנן והפך להיות קר וקשה. והנה הסתירה הזאת שבקרפיון, קר וקשה אבל חי, לח, חלקלק ושמנוני כולו, סחוסי-קַשקָשִי, זימי, מתעוות ומפרפר לו בכוח, קשוי וצונן בין אצבעותיי, הסתירה הזאת עוררה בי פתאום דקירת בעתה עד שמיהרתי לשחרר את שללי ולנער ולרחוץ ולסבן ולשפשף שלוש פעמים את אצבעותיי".

=
-
אמו של עמוס עוז לא הייתה, כנראה, יוצאת דופן בקרב בנות גילה (מהעדה הרלבנטית), בכך שבישלה גפילטע פיש לקראת כל ערב שבת. ובכל זאת, כאשר קראתי את קטע זה בספרו של עוז, הדבר הזה היכה אותי בתדהמה מסויימת. המלאכה הזו – של המתת הדג, קישקושו, ניקויו, חיתוכו, הפרדת הבשר מעורו, הוצאת העצמות מבשרו, טחינת בשרו, ואז שיחזורו של הדג באמצעות מילוי העור בתערובת, והכנת הקציצות מיתרת העיסה – היא מלאכת פרך. ביצוע הפרוייקט הזה פעם או פעמיים בשנה – פסח וראש השנה – הוא אתגר לא פשוט בכלל. אז כל שבוע? הרי זו עבדות לשמה. ואכן נדמה כי לא יהיה שוויון בין המינים כל עוד הגבר יבקש מאשתו א-שטיקלע גפילטע.
-
=
-
באופן מצער מצאתי את עצמי מתנדב להכין לארוחת הסדר המשפחתית את הגפילטע פיש, אף על פי שמדובר במאכל שאיני מעז לקרבו לפי.
-
במשך שנים רבים אמי התעקשה להכין גפילטע פיש לכבוד פסח, אף על פי שלא היו לו יותר מדי קליינטים. היא הייתה אוכלת חתיכה אחת ומסתפקת בה, בגלל הכולסטרול; אבי היה אוכל שתי חתיכות והיו מונעים ממנו לקחת עוד, בגלל הכולסטרול; וכל שאר מנות הדג היו מונחות לפתחו של גיסי, שכנראה לא אהב את המתכון של אמי, שכן הוא נהג להטביע את הדג בהררי חזרת שממסכת את הטעם המקורי.
-
ובכל זאת אמי נהגה להכין את הדג, אף על פי שהדבר כפה סטרס מטורף עליה ועל בני משפחתה, אך ורק כדי "להרגיש פולניה" ולהיזכר באמה. ואכן היא הייתה נזכרת באמה, והציר בו התבשלו הדגים תמיד כלל גם דמעות שהוזלו על העולם והאנשים שהיו ואינם.
-
והשנה התנדבתי להכין את הדג בעצמי, בפיקוחה הצמוד של אמי ובהתאם למתכון שלה שכולל הררי גזר שמשנה את הצבע מאפור לא-אטרקטיבי לכתמתם לא-אטרקטיבי. בשנה שעברה לא התנדבתי לבשל את הגפילטע פיש אלא פשוט אולצתי, בדרכים פולניות להפליא, לעשות כן. אפשר להניח שגם ההתנדבות השנה מקורה בזרמים תת קרקעיים מכיוון מזרח. כמובן שאת רוב העבודה הטלתי על השויחט, או איך שקוראים לבחור שטובח בדגים. אני קיבלתי ממנו את כלי עם הדג נקי וטחון. וכלי נוסף עם הראש, שאמור לספק את הג'לטין לכל האירוע הנורא הזה.

=
-
את המאהב, ספרו היפה של א.ב. יהושע, הזכרתי כבר כאן. נעים, ילד ערבי שעובד במוסך של אדם - המְסַפֵּר העיקרי בספר, נשלח על ידי אדם למשימות מיוחדות שנועדו לסייע במציאת המאהב שאבד למשפחתו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ערב שישי אחד הידפק נעים על דלתו של אדם, רטוב לחלוטין מהגשם שירד בחוץ. אדם ובני משפחתו הכניסו את נעים לביתם, שלחו אותו להתקלח וללבוש בגדים יבשים, והושיבו אותו לאכול עמם ארוחת ערב. נעים מספר בזרם תודעה חסר פיסוק:

"וסוף סוף ישבנו לאכול. מהבוקר לא טעמתי כלום והייתי חלש מהרעב וגם אולי התבלבלתי קצת בשירים בגלל זה. והשולחן היה עם מפה לבנה ושני נרות דולקים ובקבוק יין. לא ידעתי שהם דתיים אבל הם לא התפללו כלום רק התחילו מיד לאכול. ישבתי ליד הילדה נזהר מאוד לא לגעת בה והאשה הביאה את האוכל בהתחלה מין קציצות אפורות כאלו מתוקות שעושות בחילה. האשה הזאת לא יודעת כנראה לבשל שמה סוכר במקום מלח אבל אף אחד לא הרגיש או שלא היה לו נעים להגיד לה".

=
-

הדגים החלו להתבשל ובמהירה הבית התמלא בריח פיגולים. אין הכוונה לריח הנורא שגפילטע פיש מדיף בדרך כלל, אלא בריח אחר, שמעיד על כך שהדג שנקנה היה לא טוב. לאחר שהדגים הצטננו ירדתי עם הסיר לחצר הבית, והגשתי אותם לחתולים.

והחתול בעקבותיי

מיכאל שלי, ספרו היפה של עמוס עוז, מספר על זוגיותם המוזרה של חנה ומיכאל גונן בירושלים של שנות החמישים, החל מהיכרותם, המשך בחתונתם וכלה ברגע שחנה מרגישה כי היא אינה יכולה עוד. לא נראה שמדובר בספויילר יוצא דופן, שכן פסקת הפתיחה היפה של הספר כבר מלמדת על כך:

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".

חנה גונן, כך נראה, הגיעה לגיל 30 והיא אינה מרוצה מחייה. היא חוזרת בזמן עשור שנים לבניין טרה-סאנטה באוניברסיטה העברית בירושלים כדי לספר את סיפור היכרותה עם מיכאל.

"מיכאל גונן שמו.
גד
הוא תלמיד השנה השלישית בחוג לגיאולוגיה. הוא נולד ומתגורר בחולון. 'קר בירושלים שֶלָך'.
גד
'ירושלים שלי? מנין נודע לך שאני ירושלמית?'
גד
הו, הוא מבקש סליחה אם טעה הפעם, אבל אין הוא סבור שטעה. הוא למד להבחין בירושלמים ובירושלמיות במבט ראשון. אמר, והביט בפעם הראשונה אל תוך עינַי. עיניו היו אפורות. אני ראיתי בהן גץ של צחוק, אך לא גץ עליז. אמרתי לו כי אכן הצליח הפעם בניחושו. באמת ירושלמית אני.
גד
'ניחוש? הו, לא'.
גד
הוא מעמיד פני נעלב וקצות שפתיו מצטחקות: לא, לא היה זה ניחוש. הוא ראה בי שאני ירושלמית. ראה? האם זאת מלמדים בחוג לגיאולוגיה? לא, כמובן שלא. זאת למד דווקא מן החתולים. מן החתולים?! כן. הוא אוהב להסתכל בחתולים. לעולם לא יתיידד חתול עם מי שאיננו מסוגל לאהוב אותו. החתולים אינם טועים בבני אדם".

(c) Domenico Salvagnin

=
= גד
על "הבטחה עם שחר", ספרו היפה של רומן גארי, כבר חזרתי ונידנדתי כאן כאן וכאן, ואף אחד לא אמר שזו הפעם האחרונה.
גד
חבלים, ספרו היפה של חיים באר, הוא ספר שצירו סב במידה רבה סביב יחסיו של הסופר עם אמו, וזאת בדומה לספרו של רומן גארי. באר מספר כי בשלהי ההפוגה האחרונה במחלתה של אמו, היא קראה את "הבטחה עם שחר" שמצאה בספרייתו*.

*על הספריה המרשימה של חיים באר הוא כתב בספרו היפה לפני המקום אותו הזכרתי כאן. בנוסף אפשר למצוא כאן ראיון שנערך עם באר ב"הארץ" על ספרו זה, כאשר משולבות בראיון תמונותיו של באר עם נעלי ניו-באלאנס על רקע הספריה.

"עכשיו נופפה בספרו של רומן גארי כבמניפה והכריזה כי הספרים היקרים ביותר ללבה הם אלה שמתוארות בהם הדמויות מתוך יושר, אבל לא פחות מכך מתוך אהבה. האיזון הראוי בין הדרישות הסותרות הללו, סבוך מאוד אף שלכאורה הדבר נראה פשוט למדי, ולמי שרוצה לפענח את סוד הקשרים המורכבים בין בני-האדם ולהבין לעומקם את הכוחות הדוחפים אנשים זה לזרועותיו של זה ואחר-כך מפרידים ביניהם, חייב ללמד את עצמו להתבונן בהם מתוך אומץ-לב וללא פניות, ובעיקר צריך הוא להיזהר שלא להגזים ביושר ולא להיסחף באהבה".

אמו של באר סברה שגארי לא בהכרח הצטיין במשימתו:

"אם תקרא את רומן גארי בלי להיכנע לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה שלו, תבין עד כמה האהבה היא עניין משתק ומסרס, ועד כמה האם והבן נעשים כאן, ברומאן החביב והדביק, אולי אפילו בעל כורחם, כלי שרת זה בידי זה".

כפי שניתן להבין, החתול שבפנים נכנע בעונג רב לסנטימנטליות הצרפתית המקסימה של רומן גארי.
גד
=
גד
גארי הילד ואמו התגוררו בווילנה והתפרנסו בקושי רב ממכירת כובעים שהאם טענה שהם כובעי מעצבים מצרפת. בין אמו לבין שכניה היו עימותים רבים ולאחר אחד מהם גארי שאל את נפשו למות. הוא הצטנף במחבואו הקבוע – מחסן עצים בחצר בניין מגוריהם. מחסן העצים היה מסוכן עד מאוד – חומת העצים נטתה לנפול ודי היה בתזוזה של בול עץ אחד כדי להביא למפולת גדולה ומאיימת. גארי, שחש מצוקה בעקבות העימות, החל לתור אחר בול העץ המתאים שישים קץ להשפלותיו.

"ואז נזכרתי שהייתה עוגת פרג בכיסי, שגנבתי אותו בוקר מהחנות, בזמן שהאופה היה עסוק עם לקוחותיו. אכלתי את העוגה. ושוב העמדתי את עצמי במצב הכן, נאנחתי והתכוונתי לדחיפה.
גד
חתול הצילני.
גד
פתאום ראיתיו לפני, בין בולי העץ, הבטנו זה בזה בתמיהה במשך רגע קט. זה היה חתול מרוט, בגון תפוז, אוזניו נפולות, ולפרצופו המשופם ביטוי של חוכמה; רק חתול עשיר בניסיון חיים מסוגל להבעה כזאת.
גד
הוא הביט בי בעניין, ואחר כך, ללא היסוס, פתח וליקק את פניי.
גד
לא היו לי כל אשליות לגבי כוונותיו. עוד היו פירורים רבים של עוגה על לחיי, ועל סנטרי, שנדבקו על ידי דמעותיי. כל ליטופיו היו מכוונים. אך לא היה אכפת לי. תחושת לשונו המחוספסת על פני גרמה לי לחיוך של עונג – גם הפעם, כתמיד, לא חיפשתי את הסיבה לאהבה שזכיתי בה מן ההפקר. העיקר שהיו שם פנים ידידותיות ולשון חמה ששוטטה על פניי והביעה עדינות וחמלה.
גד
כשגמר החתול ללטפני הוטבה הרגשתי. משמע, יש עוד בעולם אפשרויות ויחסי רעות שאין לזלזל בהם. החתול השתפשף על פניי ונהם. ניסיתי לחכות את ניהומו ובילינו זמן מה בניהומים הדדיים. חיפשתי עוד כמה פירורים בכיסי והגשתי לו אותם. הוא גילה עניין בהם, וניצב מול אפי, כשזנבו ישר. ולאחר מכן נשך את אוזני. הקיצור, החיים שוב היו ראויים. כעבור חמש דקות יצאתי ממחבואי והלכתי לדירה, ידי בכיסי, מנגינה על שפתי, והחתול בעקבותיי.
גד
מאז הנני חושב שתמיד כדאי להחזיק כמה פירורי עוגה בכיס, אם רוצים באהבה שאינה תלוייה בדבר".

כי סדר צריך להיות

"שוב פעם הקולומביאנית המשוגעת נגעה לי בספריה", הלין חברי (שביקש להיקרא ר' מבית הנשיא) על המנקה שלו שפגעה, ולא בפעם הראשונה, בסדר האלפביתי של הספרים בספרייתו המרשימה. ר' גם התחיל לפתח חששות שמא אותה קולומביאנית, שכלל לא התבקשה לנקות את הספריה – ובטח לא לסדרה מחדש – עשתה את אשר עשתה במסגרת הקמת המטה של חברת פאבלו אסקובר ייבוא ויצוא (ישראל) בע"מ בדירתו.

דש

אני הצעתי את האפשרות שהקולומביאנית המשוגעת היא לא שליחה של פאבלו אסקובר, אלא דווקא של גבריאל גרסיה מארקס, ושאין במעשה שלה דבר מעבר לשעשוע מעודן על חשבון הנוירוזות של ר'.

דג

=

גד
אחת הסוגיות הכרוכות בספרים מתייחסת לסידורם. הסוגייה רק מתחדדת ככל שהזמן עובר, כאשר הספרים נערמים, וכשבמקביל העצלות מונעת רכישת כונניות ספרים רחבות יותר. בפועל כיום רוב הספרים החדשים יונחו אצלי היכן שיימצא מקום עבורם, בדרך כלל בדאבל-פארקינג מרגיז ולא-מכובד.
כג

=

כג
הרעיון של סידור הספרים באופן אלפביתי לא מוצא חן בעיני. מעבר לכך שהוא דורש עבודת תיחזוק מתמדת והתאמות כאלה ואחרות כאשר מצטרפים ספרים חדשים, אני פשוט לא אוהב את התוצאה של סידור כזה. ישנם ספרים שחשוב לי שיהיו במקום בולט יותר, כדי שאזכה לראותם לעתים מזומנות יותר, וישנם ספרים אחרים מהם אני דווקא רוצה להסתתר.
כג

אז מעבר לסדר האקראי שנכפה בשל אילוצי המקום, או בשל אילוצי העצלות, ישנו היגיון מסויים במיקומם של חלק מהספרים בספרייתי, והוא תלוי אך ורק בגחמותיי.

כג
=

כג
ישנו מדף אחד שנקרא לו המדף המלכותי, והוא זה המצוי במקום הגלוי ביותר לעיני. הוא זוכה לארח את רוב ספריו של א.ב. יהושע ורוב ספריו של יהושע קנז. הוא מארח את "חבלים" של חיים באר ו"עשו" של מאיר שלו היקרים ללבי, את "ספר הדקדוק הפנימי" היקר לא פחות וספרים נוספים של דויד גרוסמן, ובסך הכל כארבעים ספרים, רובם אהובים ביותר. ישנם גם ספרים שמצויים בו בשל סיבות היסטוריות – כמו אלה של אתגר קרת: הם היו בין הראשונים להתקבץ לכדי ספריה.

הספרים של א.ב. יהושע מסודרים אחד ליד השני לפי סדר יציאתם. "המאהב" של יהושע נמצא על אותו מדף, אבל בנפרד משום שהוא יצא בהוצאה אחרת ("שוקן") בפורמט קטן, דומה לזה של "עם עובד". יתר ספריו של יהושע מצויים על מדפים אחרים כשהטעם לכך הוא שהם איחרו להגיע לספריה.

כג
גם ספריו של יהושע קנז מפוצלים לשניים על המדף – יש את האגף של הספרים שיצאו ב"ספריה החדשה" ויש את האגף של הספרים שיצאו ב"עם עובד" כשלאגף זה צמודים רוב ספרי ז'ורז' סימנון שקנז תירגם.

כג
כאמור, על המדף המלכותי ישנם גם שלושה ספרים של גרוסמן. "עיין ערך: אהבה" לא נמנה עמם והוא נמצא במקום מוצנע יותר משום שניסיונותיי לקרוא אותו לא צלחו, ואני לא חש בנוח לקבל לעתים קרובות מדי תזכורת לכישלון הזה. יתר ספריו של גרוסמן מצויים על מדפים אחרים, שוב - משום שאיחרו להצטרף לספריה.

כג
=
גד

על מדף אחר, מכובד גם כן, מצויים ספריו של ז'וזה סארמאגו. בניגוד ליהושע, כאן סדר הופעת הספרים אינו משנה. כאן מקובצים ספריו שקראתי ולצדם הספרים שטרם הספיקותי. מימין לספרים של סאראמגו ישנה ספריית הקולנוע הזעירה שלי, ומשמאל להם ישנה נציגות לחנוך לוין ואחריו מקובצים רוב ספרי השירה.

=

כאשר הארץ רעשה ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, שהיתי בשירות מילואים ממושך בדרום הארץ, במסגרתו ישבתי בעמדת תצפית באמצע שום מקום כשלגופי אם-16, גופייה ותחתוני בוקסר, וקראתי במצטבר חמישה ספרים, מהטובים שקראתי ("אהבה בימי כולרה" של מארקס, "עפיפונים" של רומן גארי, "אלה תולדות" של אלזה מורנטה, "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב ו"העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד שלא עומד בסטנדרט של הראשונים, אבל הוא היה מהנה מאוד). כמזכרת לאותה תקופת מילואים נעימה, הספרים הללו מסודרים יחד על המדף.

=

ישנן שלוש סקציות של ספרי "סדרת אופקים" השחורה של "עם עובד", ישנה סקציה של סופרים איטלקים, ישנה סקציה של ספרים שעוסקים בגרמניה ובשואה, ישנה סקציה של הוגים פוסט-מודרניים, בעיקר צרפתים, שמעולם לא הצלחתי לקרוא, ישנו אזור יהודי-אמריקאי, ויש לא מעט ספרים שמונחים ביחד משום שנרכשו ביחד או משום שצבע כריכתם דומה, או שגובהם דומה. אף סקציה לא מכילה את כל הספרים שהיא הייתה יכולה להכיל. כאמור – הכל על פי גחמותיי. אותן גחמות, כנראה, התחילו עוד לפני שהייתה לי ספריה משל עצמי.

בתמונה: בעיצומה של רה-אורגניזציה. אמנם לפני שנים מספר, אך עם אותה קומה ואותה בלורית שיער.

=

דשגגד
לפני מספר ימים כתבתי על "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ועל אהבת הספרים שינק מאביו. עוז הגדיר את אביו כחרמן של ספרים, ונראה שגם הבן התחיל לגלות את עניין:

"כשהייתי בערך בן שש בא יום גדול בחיי: אבא פינה לי שטח קטן באחד מארונות הספרים והרשה לי להעביר לשם את הספרים שלי. אם לדייק, הוא הוריש לי כשלושים סנטימטרים, שהיו בערך רבע משטחו של המדף התחתון ביותר. אני חיבקתי את כל הספרים שלי, שעד אותו יום היו שכובים על שרפרף ליד מיטתי, נשאתי אותם בזרועותיי אל ארון הספרים של אבא, וסידרתי אותם בעמידה, כיאות, גבם אל העולם החיצון ופניהם אל הקיר.
זה היה טקס של התבגרות, טקס חניכה ממש: בן אדם שהספרים עומדים לו, הוא כבר גבר ולא ילד. אני כבר כמו אבא. הספרים שלי כבר עומדים".

עוז בן ה-6 סידר את ספריו לפי גובהם, מגדול עד קטן. הילד היה מרוצה, האב הרבה פחות:

"עדיין הייתי באופוריה כשאבא חזר מן העבודה, הביט מבט מזועזע במדף הספרים שלי, ואחר כך, בשתיקה גמורה, תקע בי מבט ממושך שאותו לא אשכח לעולם: היה זה מבט של בוז של אכזבה מראה מעבר לכוחן של המלים להביע, מבט של ייאוש גנטי גמור. לבסוף הוא סינן מבין שפתיים קפוצות: אמור לי בבקשה, אתה השתגעת לגמרי? לפי הגובה? מה, ספרים זה חיילים? ספרים זה משמר כבוד? זה מצעד של תזמורת מכבי האש?"

לאחר שהשניים נרגעו, האב התפנה לשתף את בנו בסוד הסידור:

"ספרים אפשר לסדר על פי הכותרות, על פי אלף-בית של שמות המחברים, על פי סדרות ובתי הוצאה, על פי הכרונולוגיה, על פי לשונות, על פי נושאים, על פי הסוג והתחום, ואפילו על פי מקום הדפוס. יש ויש.
כך למדתי את סודות הגיוון: החיים עשויים שדרות שונות. כל דבר יכול להתרחש כך וגם אחרת, על פי תווים שונים ועל פי הגיונות מקבלים. כל אחד מן ההגיונות המקבילים הוא היגיון עקבי וקוהרנטי על פי דרכו, מושלם בתוך עצמו, אדיש לכל האחרים. בימים הבאים ביליתי שעות על שעות בסידור הספריה הקטנה שלי, עשרים או שלושים ספרים שאותם ערכתי וטרפתי כמו חפיסת קלפים וסידרתי שוב ושוב מחדש, בכל מיני דרכים, על פי כל מיני טעמים".

ספיישל פרס נובל

שאלה קטנה לכל הישראלים הגאים הנמצאים במתח לקראת ההכרזה על זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2009: מתי לאחרונה קראתם ספר של עמוס עוז?

(שאלתי מניחה שאת מבנה ריבוזום התא אתם מפענחים מדי יום ביומו).

גדגד
=
גד
אני לא כל כך מכיר את מפעלו הספרותי של עמוס עוז. אולי זה קשור לכריכות המכוערות שהוצאת "כתר" מצאה עבור ספריו במשך שנים כה רבות. בשנה האחרונה ההוצאה עשתה קאנוניזציה לספרים ועיטרה אותם בכריכות יפות יותר. אבל מי שיפתח את הספרים עם הכריכות החדשות יגלה שהספרים לא עוּמדוּ מחדש, שהעמודים נראים רע להפליא, ושלא קל לקרוא בהם.
גד

=

דג
בכל זאת קראתי את "קופסא שחורה" המעניין והמבדר, קראתי פעמיים את "מיכאל שלי" היפה, שאני מניח שעוד אזקק לו בהזדמנות אחרת, וכמובן קראתי את סיפור על אהבה וחושך, ספר שאני מניח שהיה לוקח בהליכה כל מצעד לבחירת "ספר העשור", לו היו עושים דברים כאלה. (איך זה באמת שלא עושים דברים כאלה?)
כג

=

כג
ב"סיפור על אהבה וחושך", ספרו האוטוביוגרפי, מספר עוז על הדלות האיומה שבה חי עם הוריו בילדותו בירושלים, ועל המחסור במצרכים רבים. ואולם –

"רק ספרים היו אצלנו בשפע, בלי חשבון, מקיר אל קיר, במסדרון ובמטבח, ועל אדני החלונות ואיפה לא. אלפי ספרים בכל פינות הבית. הייתה איזו הרגשה שבני אדם באים והולכים, נולדים ומתים, אבל הספרים בני אלמוות. כשהייתי קטן, קיוויתי לגדול ולהיות ספר. לא סופר כי אם ספר: אנשים אפשר להרוג כמו נמלים. גם סופרים לא קשה להרוג. אבל ספר, אם גם ישמידו אותו בשיטתיות, יש סיכוי שאיזה עותק יינצל ויוסיף לו חיי מדף, חיי עולם חרישיים על אחד המדפים השכוחים באיזו ספריה נידחת ברייקיאוויק, בווליאדוליד או בוונקובר".

אביו של עוז, שבמשך שנים רבות התפרנס כספרן בספרייה הלאומית, הוא שטיפח את הספריה הביתית.

"אם קרה פעמיים או שלוש שלא היה די כסף לקנות את צורכי השבת, הייתה אמא מביטה באבא, ואבא היה מבין שהגיע הרגע לבחור את השה לעולה, והיה ניגש אל ארון הספרים: הוא היה אדם מוסרי וידע שהלחם קודם לספרים ושטובת הילד צריכה לעמוד מעל לכול. אני זוכר את גבו הכפוף בעוברו בדלת, שלושה-ארבעה ספרים אהובים תחת זרועו, בלב דווה היה הולך לחנות של אדון מאייר למכור שם קצת כרכים יקרי-ערך כמו חותך בבשרו החי. כך ודאי נראה גבו הכפוף של אברהם אבינו בצאתו השכם בבוקר מן האוהל ויצחק על שכמו בדרך להר המוריה.
יכולתי לנחש את צערו: לאבא היה יחס חושני אל הספרים. הוא אהב למשש, לחטט, ללטף, להריח. הוא היה חרמן של ספרים, לא מסוגל היה להתאפק, יש היה שולח ידיים, ואפילו לספריהם של אנשים זרים".

הסוף לא היה תמיד רע:

"על פי רוב היה אבא חוזר כעבור שעה-שעתיים, בלי הספרים, נושא עמו שקיות חומות ובהן לחם, ביצים, גבינה, ולפעמים גם קופסת בשר משומר. אך קרה גם שאבא היה שב מן העקידה מאושר להפליא, מחייך חיוך רחב, בלי ספריו האהובים וגם בלי אוכל: את הספרים אכן מכר, אבל בו במקום רכש במקומם ספרים אחרים, כי בחנות הספרים המשומשים גילה פתאום אוצרות כה מופלאים, כאלה שמזדמנים אולי פעם אחת ויחידה בחיים, ולא יכול היה לשלוט בייצרו. אמי הייתה סולחת לו, וגם אני, כי בעצם כמעט אף פעם לא היה לי חשק לאכול שום דבר מלבד תירס וגלידה. שנאתי את החביתות ואת הבשר המשומר. האמת היא שלפעמים קינאתי קצת בילדים הרעבים ההם בהודו, שאף אחד אף פעם לא מכריח אותם לגמור על מה שבצלחת".