בבית הקפה בו אני יושב עתה האינטרנט האלחוטי מושבת. שאלתי את המלצר – שלא מבין רמזים וחושב שאני סתם בחור נחמד – מה אפשר לעשות. הוא הציע להתחבר לרשת של המסעדה השכנה. טענתי שניסיתי אבל הקוד הדרוש אינו מצוי בידי. הוא נתן לי את הקוד ("12345") והסביר שזה בסדר ושיש סחר חליפין: "אנחנו נותנים להם קרח ולוקחים מהם אינטרנט".
הקשתי את הקוד ועכשיו אני באמת נהנה מאינטרנט אלחוטי. עם זאת, משום מה, במסעדה השכנה החליטו לחסום ממני את הגישה לאתרים כאלה ואחרים. המסר של החסימה הוא, אם אני מבין נכון, "פייסבוק? טוויטר? תשכח מזה! אבל באטרף? שם אתה מוזמן לגלוש כמה שבא לך". באופן מעניין מדובר במסעדה של בשר.
=
ישנם אנשים שמאוד נהנים לצאת לחופשה, או לנצל אחר צהרים חופשיים, ולבלות במקומות החביבים עליהם – בגן, בקניון או בבית קפה. עם זאת נראה שעיקר הנאתם נובע דווקא מן המבט הרחב שהם נותנים בעת שהותם בגן, בקניון או בבית הקפה, ומן הפליאה, שכל כולה תחושת גזל, "מה פתאום אנשים מתבטלים ככה באמצע היום? אין להם עבודה?!". כאלה הם אנשים – חסרי מודעות עצמית מינימלית.
אבל אני מתאפיין במודעות עצמית גבוהה. ולכן כל כך תמוה בעיני כיצד זה שאני מוצא את עצמי יושב בשני בתי קפה שונים, האחד בתל-אביב והשני בפרובינציה – יום אחר יום, כשלצדי מתיישב שם-טוב לוי. מאיפה הפרזיטיות הזו? אין לו עבודה?! אני ככה מלקום ולנזוף בו, "מה לך בחוץ ילדה? שובי לביתך!"
=
ועל כך שהשם "שם-טוב" הוא הבדיחה הפוסט-מודרנית האכזרית ביותר בהיסטוריה – בהזדמנות אחרת.
רשומות
