‏הצגת רשומות עם תוויות אריאל הורוביץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אריאל הורוביץ. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור

בכיתה י"א, באחת ההפסקות בין השיעורים, מצאתי עצמי נוטל חלק בשיחה שדנה בשאלה אם ניתן למצוא סממנים חיצוניים בגבר המעידים על גודל איברו המוצנע. סיפרתי בידענות על תזה הטוענת כי אורך האיבר (בשעת עוררות) שווה למרחק בין קצה האגודל לקצה האצבע המורה כאשר מותחים את היד באופן המרחיק את קצות האצבעות זה מזה. על מנת להמחיש תזה זו הדגמתי זאת באמצעות ידי. חבר שנטל חלק בשיחה ביקש לוודא כי הוא מבין את הבדיקה והוא חיקה בידו את התנועה שעשיתי בידי. תוך שניות ספורות, עוד בטרם חברי השלים את תנועת אצבעותיו, הבנתי כי אני עומד ליפול לבור שכריתי במו ידיי, ומיהרתי לחפש את כבודי במקום אחר.
גד
=
דש
בשירו "סיגל נחמיאס" מספר אריאל הורוביץ על חוויותיו במילואים. בין היתר הורוביץ מספר:
"במקלחות אני תמה
עד איזה גיל נשווה
ונרחם על אשתו של ברנע
קצוץ הקנה".
=

על הכלה המשחררת, ספרו היפה של א. ב. יהושע, כבר כתבתי כאן. וגם כתבתי על הראש שעובד שעות נוספות במהלך הקריאה מתוך ניסיון להבין את המשמעות הפוליטית של הדברים. וגם דיברתי על הרגלי השינה המוזרים של ריבלין, הגיבור הלץ. יתכן שריבלין גם סובל משלפוחית רגיזה, משום שהספר מפרט גם מספר ביקורים שהוא עורך בשירותים.
דש
במהלך הספר ריבלין מוצא את עצמו בערב ספרותי תמוה ברמאללה. בהפסקה ריבלין ממהר לשירותים, שם הוא פוגש את פואד, עובד בית המלון הירושלמי המנוהל על ידי משפחת כלתו של ריבלין. פואד מודה לריבלין על שבהשראת האחרון הוא בא לאירוע.
גד
"ריבלין לא עונה, אלא נכנס לשירותים. בפנים יש שתי משתנות ותא יחיד. הוא היה מעדיף להיכנס לתא כדי לא לחשוף את עצמו בפני פואד, אבל התא נעול, ומעל לידית עדיין בורקת לשונית אדומה. הוא נאבק מעט עם רוכסן מכנסיו, ובעוד הוא שולה בעדינות את איברו, רוכס הגבר שלידו את מכנסיו, ופואד מחליק חרש במקומו. וכנגד רצונו מהבהב מבטו של היהודי אל איברו של הערבי, שבמהירות מפתיעה מזרים את מימיו.
ולפתע הוא נלפת בכעס עמוק, שמשתק את יכולתו למצוא את נקודת הרגיעה שממנה יוכל לפרוק את לחץ ההשתנה.
'אתה, פואד', הוא מוצא עצמו מדבר בייאוש מוזר אל משטח החרסינה הפרחונית שלפניו, 'לא בגלל היהודים דילדלת את הערבית שלך, אלא בגלל שאיבדת את החופש... ונעשית עבד של הפנסיון...'
הקילוח שלידו משתתק. אבל המזרחן לא מפנה מבט, אלא רק נסחף בדיבורו".
ריבלין מתחנן בפני פואד, או כאמור: בפני החרסינה, שיגלה לו את סוד גירושי בנו, תוך שהוא מטיח בפואד עלבונות על כך שאינו חושב על אחר מלבד עצמו.

"מאחורי הדלת הסגורה של התא כבר סואנים המים, אבל הדלת עדיין לא נפתחת. הבא בתור מאבד סבלנות ונכנס ונעמד בין הערבי ליהודי כדי לראות מי יְפַנה ראשון. פואד חיוור, המום, רוכס בלי מילה את מכנסי הג'ינס, שוטף ידיים במהירות, וחומק החוצה. ועכשיו עוצם ריבלין את עיניו בדבקות עמוקה ומטפטף באיטיות, בכאב, מחכה בסבלנות שהקילוח יתעצם מעט".

=
גד
התזה בה דובר לעיל, כמובן, מופרכת מיסודה.

יום שבת, 5 בספטמבר 2009

אנה, קרנינה את המלח

"אהבת האם זו הבטחה עם שחר, שהחיים אינם מקיימים. לאחר מכן אתה אוכל כל חייך מזון קר. וכל אימת שאשה נוטלת אותך בזרועותיה ומאמצת אותך אל ליבה, אין אלה אלא תנחומים". כך טוען רומן גארי בספרו היפה "הבטחה עם שחר", שמתאר את הקשר בינו לבין אמו.

=

כתב "הארץ" יותם פלדמן פרסם השבוע בעיתון כתבה ארוכה
על חייה של אמו, שרה חינסקי, על מחלתה שהביאה למותה, ועל הקשר ביניהם (כאן נמצא חלקה הראשון של הכתבה וכאן חלקה השני).


בכתבה היפה הזו מצטיירת חינסקי כאשה חכמה, רגישה ומצחיקה. בכתבה משולבים פרקים מיומנה וממאמריה שמגלים כי היא ניחנה בעברית לא שגרתית, עשירה, מורכבת, אסוציאטיבית, כזו שתחבירה מעדיף את הפסיק המורכב על פני הנקודה התכליתית, וכזו שדומה גם לעברית של בן-זוגה לשעבר, אביגדור פלדמן, כאשר עולה התהייה כיצד נשמעו בבית הזה השיחות במהלך ארוחת הערב, ובאופן קונקרטי עולה השאלה איזה מטען אינטלקטואלי ותרבותי אדם נדרש לשאת עמו על מנת להבין משפט שאומר האחד לאחר כשהוא מבקש לקבל לידיו את המלח.



=

חינסקי מספרת לבנה על אירוע מיום הולדתו הרביעי:


"זה התחיל כשעשוע תמים, כשהיה לך יום הולדת ארבע. התחלת לשאול 'בן כמה אני אהיה בשנה הבאה', וכשענינו המשכת, 'ובשנה הבאה, ובזאת שאחריה', והמשכת והמשכת עד לגיל 20 בערך, ואז השעשוע קיבל תפנית בלתי צפויה. בבת אחת בלי שמישהו אמר משהו או שהמשחק השתנה פרצת בבכי נורא שאי אפשר היה לעצור אותו, ולא הייתי צריכה לשאול מה הסיבה. זה היה רגע איום של תובנה. אדם שחווה ברגע אחד את הסופיות של החיים שלו. אני זוכרת שאי אפשר היה לנחם אותך כי זו הייתה חוויה מטלטלת כל כך, ידיעת המוות פשוט כיסתה את כולך ומילאה אותך בצער עמוק ובייאוש".



=

ובעניין אחר לחלוטין, פלדמן שואל את אמו איזו סביבה פוליטית היא מצאה כנערה בתל-אביב, אליה היגרה, כהגדרתה, מפתח-תקווה. היא משיבה:


"האוונגרד הפוליטי המקומי, כשהייתי בצבא, היו כולם אנשים מאוד מבוגרים, מעין 'סלון קומוניסטי', ככה קראו להם. ביטוי מדהים. זה ביטוי שאומר שאתה בעצם מדבר הרבה ולא שום דבר אחר. מה שהיה מרכזי אצלם זה שהם ייצרו את ההביטוס השמאלני של שתיית הקפה. הבועה התל-אביבית היא הביטוס נורא עתיק. מפריע לי שאנשים עדיין מאמינים בהביטוס הזה.
ש: זה השתנה?
אנשים לא יכולים לשנות את הרפרטואר החברתי של השמאל שותה הקפה. אני אישית חושבת ששום דבר לא השתנה".



=


ולסיום, כאן תוכלו למצוא את השיר "כל מי שאת" שכתב אריאל הורוביץ לאמו, נעמי שמר, על ההתמודדות עם ימיה האחרונים.