יום שני, 25 באוקטובר 2010

להיות ברפובליקת בננות

גינדי הפקיעו לנו את השמים עם אלומות האור האימתניות שכוונו אל על, במסגרת מסע קידום המכירות של פרוייקט הבנייה שלהם בשוק הסיטונאי. הסלוגן "זה קורה פעם במאה שנה" גרר תהיות האמנם מדובר בפרוייקט בנייה כל כך ייחודי, או דווקא בקמפיין פרסומי ייחודי, של פעם במאה שנה.
-
ההשתלטות על שמיה של תל-אביב (ועל השתלטות דומה כתב
אליאב) הזכירה לי שאנחנו פחות מיוחדים משרובנו חושבים. בעז נוימן בספרו להיות ברפובליקת ויימאר מדווח על אפיקי הפרסום החדשניים של גרמניה ההיא, שגורמים למבצע הנוכחי של גיל טייכמן להחוויר :
"שיטה אחרת של פרסום באוויר מתחילת שנות השלושים התבססה על כתיבת הטקסט הפרסומי באמצעות זרקורים שכוונו לגובה רב. ב-10 במרס 1932 השתמשו בשיטת פרסום זו במסע הבחירות לבחירתו המחודשת של פאול הינדנבורג לנשיאות הרייך. אורו של זרקור כתב על רקע השמים: 'בחר הינדנבורג'. ארנסט יונגר, הסופר וההוגה בן התקופה, כתב שפרסומת זו מוכיחה מדוע חשוב כל כך לדעת קרוא וכתוב".

יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

בחורים טובים

מתהום הנשייה של ימיי השטודנטיאליים:

-

יפתח: אתמול היה בסמינר רפראט של מישהו שדיבר על הזכות לפרטיות של סלבס ועל זכות הציבור לדעת. הוא הזכיר את שרה נתניהו וציין שכשהוא רוצה להרגיז את אשתו הוא קורא לה שרה

-

רועי: ואת זה הוא אמר כי כציבור, זכותכם לדעת איך הוא מרגיז את אשתו?

-

יפתח: הוא בחור נחמד כזה, אני מניח שהוא לא עורך דין טוב

-

רועי: יש בחורים נחמדים שהם עורכי דין טובים. חשין למשל

-

יפתח: היו לו כל מיני ניסוחים שבסופם הוא אמר 'ואני בכוונה מנסח את זה בציניות'. אני חושב שבגיל 6 היו לי אמירות יותר ציניות מאלה. ולא טרחתי להתנצל על זה

-

רועי: כן, אבל זה לא מפתיע אותי שאתה יותר ציני מהאדם הממוצע. גם לא אם 'אתה', לעניין זה, הוא 'אתה בגיל 6'

-

יפתח: לא הבנתי. אתה לא רוצה להיפגש איתי היום?

-

רועי: מה הקשר?

-

יפתח: אולי אני ציני מדי עבורך

-

רועי: אני אדם ממוצע? אתה רוצה קפה של עלית שאני אגיש לך?

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

על מקצוע עריכת הדין (א')

יש לא מעט בדיחות על עורכי דין, איני זוכר אף אחת מהן, אבל רובן מניחות את ההנחה שעורכי דין הם ייצורים עם קווי דמיון מסויימים לבני אדם. אני אישית לא הייתי ממהר להניח הנחות שכאלה.
-
בשנים האחרונות מדובר על ההצפה בשוק עריכת הדין. התפיסה הנוהגת כיום בישראל, למרבה הצער, היא שאין לקבוע מכסות למספר התלמידים למשפטים. ישנם מקומות בהם זה שונה.
-
=
-
בספרו המצויין האימאם הנעלם מספר פואד עג'מי* את סיפורו של מוסא אל-צדר, מנהיג שיעי בלבנון, אחד הראשונים בלבנון במאה העשרים שערך את החיבור הקטלני שבין דת לפוליטיקה.
-
*"עג'מי" פירושו בערבית "פרסי" או "עילג". מובן שיש קשר בין שתי המשמעויות, אולם איני יודע איזו משמעות גררה את רעותה.
-
כיאה למנהיג דתי שזכה למעמד מיוחד בחייו, מותו של אל-צדר אפוף מסתורין. באביב ובקיץ 1978 יצא אל-צדר למסע בין מנהיגי העולם הערבי, במטרה להציג את עמדותיו ביחס ללבנון השסועה ממלחמת האזרחים. בין היתר נסע אל-צדר ללוב, להיפגש עם הקולונל קד'אפי. עג'מי מדווח:
"קד'אפי וכהן הדת נפגשו רק עם אחת, ב-1975, כאשר מוסא אל-צדר נסע ללוב כדי להשתתף בוועידה כלשהי. הקולונל הלובי ואיש הדת השיעי היו אנשים בעלי מזג שונה בתכלית. הפגישה, כפי שנמסר ממקורות שיעיים, נסתיימה באי-הסכמה. קד'אפי, שאינו ידוע בעידונו ובחוכמתו, שם קץ לפגישה כשהסתרח על כורסתו והעמיד פנים כמו ששקע בתרדמה".
לאחר פגישה זו, כאמור, חזר אל-צדר ללוב רק בשנת 1978. אל-צדר עסק בטריפולי בגיוס כספים, וקד'אפי לא מיהר לקבלו לפגישה. אל-צדר נראה ברבים בפעם האחרונה בצהרי היום 31.8.1978, כאשר יצא ממלונו וסיפר שהוא בדרך לפגישה עם שליט לוב. לאחר מכן אף אחד לא ראה ולא יצר קשר עם אל-צדר.
-
מספר ימים לאחר היעלמו, בתגובה לפנייה רשמית של ממשלת לבנון, הודיעה לוב כי אל-צדר ומלוויו יצאו מלוב לרומא בטיסת "אלאיטליה" 881 ביום 31.8.1978. הלבנונים פנו לממשלת איטליה כדי שזו תבדוק את העניין: "פִקְחוּ עין וְנַסוּ לאתרו. הוא גבר גבה-קומה, חובש מצנפת ולובש גלימה ארוכה. מושך מאוד את לבן של הנשים". עקבותיו של אל-צדר אבדו.
-
=
-
אל-צדר ביקש להכניס גאווה בציבור השיעים בלבנון, לאחר שסבלו מדיכוי במשך שנים רבות. השיעים בלבנון גם סבלו מהנהגה מושחתת שלעתים רבות העדיפה את האינטרסים שלה, ואת הכיבודים שקיבלה, על פני טובת הציבור שהתיימרה לדבר בשמו.
-
עג'מי מתאר בין היתר את אחמד בֵּיי, ממנהיגי השיעים בלבנון בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת.
"אחמד ביי שנא איכרים בעלי שאיפות. מספרים שפעם אחת חירף וגידף צעיר רגיש על שהלה הביע באוזניו את משאלתו ללמוד משפטים. הצעיר, שהיה תלמיד טוב, אך סיים את לימודיו התיכוניים. אביו הוא שהביאו אל הביי; הנער היה בן איכרים שעבר בהצלחה את הבחינות הרשמיות ונחשב לצעיר מבטיח. האב ביקש את ברכתו של הביי להמשך חינוכו. בבוא היום, חשב ודאי האב, יתבקש הביי להתערב לטובת הצעיר אם הלה ירצה לקבל משרה ממשלתית מצודדת. זה היה חלומם הישן של השיעים: כפריים שיזכו במשרה ממשלתית וייהנו מחנפנותם ומציותם של אנשים שמזלם לא שיחק להם כמזלו. אולם אחמד ביי, שהאמין בלב שלם כי הקרקע והאנשים שעיבדוה שייכים לו, לא היה נוטה חסד באותו יום. 'לא', אמר, 'בני כאמל ביי כבר לומד משפטים'. הצעיר נצטווה לבחור לו תחום אחר ללימודים".

יום שלישי, 12 באוקטובר 2010

לו יכולתי עכשיו רק לישון

קשה לחשוב על מכשירים מתועבים יותר מאלה המוצבים בבתי שימוש ציבוריים, אשר אמורים (לפי בדיחה ששמעתי ואיני זוכר למי לתת את הקרדיט) לייבש את הידיים הרטובות באמצעות רעש.
-
תמיד כאשר אני מוצא עצמי ניצב מול מכשיר שכזה אני בטוח שמעלי מותקנת מצלמה נסתרת שמפעילים אנשים שהחליטו להריץ צחוקים על חשבוני ולבדוק אחרי כמה שניות מחרישות אזנים אאבד את שלוותי.
-
לאחרונה צצו להם מכשירי ייבוש ידיים מן הדור החדש. בניגוד לקודמיהם הם לא מסתכלים על הידיים למעלה כי אם מלמטה. חלקו העליון של המכשיר נראה כמו לוע שמזמין את ידי המשתמש לתוכו. בתוך הלוע ישנם פתחים מהם יוצא אוויר חם אשר אמור – כך לפי השמועה – לייבש את הידיים הרחוצות, ובלבד שאלה נעו למעלה ולמטה.


באופן לא לגמרי מפתיע, המכשירים מן הדור החדש אינם משיגים תוצאות טובות יותר מאלה של הדור הקודם. ובכל זאת יש במכשירים אלה יתרון. המכשירים הללו מתחילים לפעול עם תחיבת הידיים לתוך המכשיר. או אז מופעל מסך קטן וצבעוני, ובו חמש שנתות, שצבען הירוק דולק בתחילת הפעולה. אט אט כבות השנתות, אחת אחרי השנייה, עד שכבות כולן.


כשכבים האורות הירוקים המכשיר מסמן למשתמש, "הגיע הזמן לנגב את הידיים במכנסיים".
-
=
-
בדומה לאביגדור ליברמן גם אני סבור שכל אזרח מאזרחי המדינה מחוייב לגלות נאמנות למדינה. נאמנות זו אמורה לבוא לידי ביטוי, בעיני, בהישמעות לחוקי המדינה. ליברמן עצמו הפר את חובת הנאמנות הזו
בעבר, והוא חשוד בהפרת אמונים נוספת.
-
אני בלבטים לגבי חוק הצהרת הנאמנות עליו הצביעה הממשלה השבוע. מחד אני סבור שהוא איום, ומאידך איני סבור שהוא נורא. המשמעות האופרטיבית של החוק היא שולית בעיני. עיקר הבעיה היא בהצהרת הכוונות. בימים האחרונות היו תגובות נרגשות לאותה הצעת חוק. כאמור, אני לא בטוח שזו התחלת הסוף. עם זאת, בכל פעם שאני שומע על עוד רעיון מתועב שקורם עור וגידים, אני חוזר ונזכר בצפרדע שאמנם תדע לקפוץ מסיר מים רותחים לו תושלך אליו לתוכו, אולם היא לא תדע לעשות כן אם ישליכו אותה לסיר עם מים פושרים שיתחממו לאטם. בסיר אין שנתות ירוקות.
-


בילדותי נהגתי לבלבל בין "בוקר יום ראשון" היווני בביצוע יהודה פוליקר (נוסח עברי: יעקב גלעד) לבין רונה של סמיר שוקרי. קל להסביר את הבלבול. בעוד שב"בוקר יום ראשון" ישנה השורה "שש וחצי, שבע, שמונה", ב"רונה" ישנה השורה "(ה)שעון מראה שלוש / מתי, מתי כבר שמונה". בגילי הרך תהיתי האמנם אבדו כבר הנושאים לשירים, שיש צורך לכתוב על חילופי השעות. את "רונה" אני עדיין לא אוהב. בחלוף הזמן הבנתי ש"בוקר יום ראשון" הוא מהשירים היפים שזכיתי לשמוע. אולי זה קשור לכך שבגיל ההתבגרות התחלתי להשתמש בשעון מעורר וגיליתי את פונקציית ה-Snooze.
-
אני מניח ש"בוקר יום ראשון" נכתב על ההפיכה הצבאית ביוון בשנת 1967. מבחינות מסויימות נראה שהוא מספר סיפור של צפרדע שהוסחה דעתה וגילתה שמאוחר מדי.
אלה שחלמו איתי על חופש ושירים
זאת שאהבה אותי, כולם עכשיו זרים
כל אחד החליט לברוח גם הציפורים
ועלי השמיים שחורים.
-
סביב ביתי חומה סוגרת כבר כמה שעות
צליל שרשראות מתכת מנבא רעות
כאן הזמן עצר מלכת שוב באות דמעות
לו יכולתי עכשיו לא לראות.
ואולי מחר יהיה טוב יותר. או לפחות בתי השימוש הציבוריים יציעו נייר ניגוב ממוחזר.



יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

הצרפתי, הגמל, ההומו והביזאר (והנאצי גם)

אנשים הם יצורים מוזרים. כאשר מספר אנשים יושבים ביחד ואחד מהם מתלונן בקול רם שיש ריח רע בחדר, כל היתר, באופן אוטומטי ולא חכם במיוחד, במקום לאטום את האף או להימנע מן הריח המדווח, ייקחו שאכטה גדולה מהאוויר ויחטפו את הסירחון במלוא עוצמתו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלהם, אותם אנשים מקבלים בו במקום.
-
=
-
הירושלמי הכבד והמכובד מכנה את עצמו "פסטיבל הקולנוע". החיפאי הצעיר והים-תיכוני מכנה את עצמו "פסטיבל הסרטים". וחבריי ואני מקפידים על מסורת של למעלה מעשור במסגרתה אנו מתארחים באותן ערים רחוקות, עורכים צפייה מרתונית בסרטים המוקרנים, וסופגים בין לבין אווירת פסטיבל מהנה (עם תנועות
הידיים האופייניות).
-


הרכבת התכנייה לפסטיבלים היא מלאכה קשה שאמורה לספק לנו לא רק את הסרטים הטובים ביותר שיש בנמצא, אלא עליה גם לתת לנו פנורמה רחבה על החיים מסביב לעולם. כך, כמו שבבית המשפט העליון יש את הכיסא השמור לשופט הדתי ואת הכיסא השמור לשופט הספרדי, כך גם בפסטיבלי הסרטים ישנן משבצות שיש למלא, ובלעדיהן הפסטיבל אינו פסטיבל.
-
המשבצת הראשונה היא משבצת של הסרט הצרפתי; המשבצת השנייה היא משבצת הגמל: צריך למצוא סרט עם גמל, או לפחות עם חיה שתתפקד כמעין-גמל; המשבצת השלישית היא משבצת ההומואים. מה שמעניין במשבצת הזו היא שלא תמיד אנחנו יודעים מראש שסרט כזה או אחר יהיה קווירי, אולם לעולם יימצא איזה סרט, שיבוא מאחור ויפתיע אותנו. המשבצת הרביעית היא משבצת הביזאר. יכול שסרט אחד ייפול על יותר ממשבצת אחת.
-
לא נוסדה עם השנים משבצת נאצית רשמית, אולם ברור שנאצים יתקבלו בשמחה (פסטיבל ירושלים מקיים מדי שנה את "תחרות החוויה היהודית". באופן לא מפתיע במיוחד, סרטי התחרות הללו ייפלו כמעט לעולם על המשבצת הנאצית הבלתי-רשמית).
-
משבצת מסוג אחר היא זו של הסרט שניתן לישון במהלכו. בכל זאת, צפייה בארבעה או חמישה סרטים היא משימה מעייפת וצריך לתכנן גם המנוחה מהם. עם זאת תכנונים לחוד ומעשים לחוד, ולא ניתן לצפות בראש באיזה סרט מי מאיתנו יירדם. השאיפה, כמובן, היא להירדם בסרט לא טוב. הבעיה היא שישנם סרטים כל כך גרועים עד שאפילו לא ניתן לישון במהלכם.
-
וכך, השנה יצרתי משבצת חדשה, והיא המשבצת של הסרט ממנו אני יוצא באמצע. אם בשנה שעברה זה היה עשוי להיחשב כמעשה חד פעמי, אזי השנה כבר יצרתי נוהג של ממש.
-
חבריי, משום מה, נשארו לצפות בסרט, וזאת אף על פי שעל פי עדותם שלהם המצב רק החמיר לאחר צאתי. את השעה הפנוייה שנוצרה לי ביליתי בחנות הספרים הסמוכה לאודיטוריום, שם ליהטטתי בין קריאה בספרים לבין התבוננות בלקוחות החנות. מאוד מעניין להתבונן באנשים בחנות ספרים.
-
אחת מהלקוחות שהסתובבו בחנות הייתה בחורה צעירה, שאימצה לחיקה את
אלה תולדות, ספרה היפה של אלזה מורנטה. לקוחה אחרת ראתה את הספר בידה של הצעירה והיא קראה בהתלהבות, "איזה ספר מדהים! אבל מה, רק עכשיו את מגיעה אליו?!". הצעירה אישרה שהיא הגיעה אליו רק עכשיו בעקבות המלצה.
-
מאחר שהאירוע היה ממש לידי, חשתי החירות להתערב ולאשר שהספר נפלא, אבל הזהרתי את הצעירה שעל גבי כריכתו האחורית של הספר יש ספוילר מטורף ולכן מוטב לה להימנע מלעיין בדבר העורך הכתוב שם בטרם תקרא את הספר (ולמאמר של מנחם פרי בשבחי הספוילר לחצו
כאן).
-
הצעירה המשיכה לענייניה ואני לענייני. מספר דקות לאחר מכן ראיתי אותה עומדת בתור ליד הקופה, תוך שהיא מעיינת בטקסט שעל הכריכה האחורית של הספר, אותו טקסט שהזהרתי מפניו. מה שנחמד כאן הוא שאת העונש שלה היא קיבלה בו במקום.

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

לבד בחושך

על כריכת רב המכר לבד בברלין מאת הנס פאלאדה מובא ציטוט מן הניו-יורק טיימס לפיו פרסומו של הספר בשפה האנגלית בשנת 2009, 62 שנים לאחר צאתו לאור בגרמניה, הוא "האירוע הספרותי של השנה".
-
"אירוע" הוא בדרך כלל מסיבה שמתרחשת בשעות הערב במקום מבודד באזור השרון או באזור רמלה. המסיבה דורשת היערכות רבת שעות לפני כן: ביום של "אירוע" אוכלים סלט בצהרים, כדי שיהיה מספיק מקום בבטן לאוכל ולאלכוהול שיוצעו בערב. השאיפה, כמובן, היא לצרוך אלכוהול שעלותו לא תפחת מעלות ה"אירוע" עבורך, כפי שבאה לידי ביטוי בצ'ק שאתה מפקיד בתחילת המסיבה.
-
על "לבד בברלין" לא שילמתי בצ'ק כי אם במזומן, כאשר יש להניח שעלות הספר עבורי הייתה נמוכה מעלות השנאפס שזרם כמים במהלך קריאתו. הבעיה היא שהשנאפס לא נערה לגרוני.
-
קשה לי להסביר מדוע קניתי ומדוע קראתי את "לבד בברלין", המתרכז בחייהם העלובים של מספר אנשים בברלין בתקופת המלחמה (כלומר, מעבר לחיבה לנאצים). קנייתו הייתה חפוזה מבלי שנערך תחקיר מקדים. לו היה נערך תחקיר כזה, ולו הייתי מתבשר בזמן אמת שאברי גלעד המליץ בחום על הספר בתכניתו בגלי צה"ל, יתכן שרשימה זו לא הייתה נכתבת.
-
הפיוז קפץ לי לראשונה בעמוד השני של הספר, כאשר פרסיקה, חבר המפלגה הנאצית, הזמין את הדוורית, שעברה על סף דלתו, לחוג עמו את הידיעה על כניעת צרפת: "כנסי, בחורה, תשתי איתי שנאפס!"
-
לא ישכנעו איתי שהשימוש בצורה "כנסי" הקלוקלת, במקום ב"היכנסי" התקנית או ב"תיכנסי" הטבעית, הוא שימוש מכוון שנועד להעביר שפת דיבור (מה גם שאני לא בטוח שנאצים בשנות הארבעים של המאה העשרים דיברו גרמנית שנשמעת כמו עברית של טוקבקיסטים בשנות העשרה של המאה העשרים ואחת). מדובר בשגיאה בעברית של המתרגמת ושל עורכת התרגום (שבאופן בלתי שגרתי מצויין שמה. עורכים בדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים). יוער בדרך אגב שהקריאה "כנסו כנסו" יכולה להיות נכונה והגיונית רק באולם בית המשפט, כאשר השופטת מבקשת להחדיר מוטיבציה בכונסי הכנסים שמינתה בתיק זה אחר.
-
מובן שהסופר לא אשם בשגיאה (המינורית. מודה) שנפלה בתרגום העברי. אבל הסופר כן אשם בכך שהוא יצר ספר אילוסטרטיבי נטול כל נשמה, אמירה או סגנון. אני לא מזלזל ביכולת לכתוב (ב-24 ימים!) ספר זורם של 670(!) עמודים. אבל היכולת הזו לא (בהכרח) מניבה ספרות טובה. ספר שצריך לציין בפניי בכל פעם מחדש שחיוכו של חוקר גסטפו לעבר נחקריו הוא "חיוך מרושע" לא יכול להיות "האירוע הספרותי של השנה". ואם בכל זאת מדובר באירוע של השנה אזי מדובר באירוע מוחי.
-
בצדה האחורי של כריכת הספר מובא ציטוט של פרימו לוי שטוען כי זהו "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים". אניח שאין מדובר בביקורת של מחבר הטבלה המחזורית הנפלא, אלא בחוות דעתו של פרימו לוי מחולון לון לון.
-
לא הייתי טורח לכתוב את הדברים הללו אלמלא הספר היה רוכש מוניטין של ספר "איכותי" ו"חשוב" (אפילו אברי גלעד אמר). הוא לא. מי שרוצה לקרוא ספרים מצוינים של גרמנים על התקופה הרלבנטית, מוזמן לקרוא את היומנים של ויקטור קלמפרר (אותם הזכרתי כאן) ואת אישה בברלין, יומן של "אלמונית" מבברלין המובסת, שמתלוננת כי "פושעים והרפתקנים הנהיגו אותנו, ואנחנו הלכנו אחריהם כמו צאן לטבח".