הגלגול / פרנץ קפקא

כשהתעורר גְרֶגוֹר סָמְסָה בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הקשה כשיריון, וכשהרים קצת את ראשו ראה את בטנו הקמורה, החוּמה, מחולקת בהתקשויות מקושתות, והשמיכה שבמרומיה, שעוד רגע תגלוש כולה, נאחזה בה בקושי. רגליו הרבות, העלובות בדקיקותן יחסית לשאר מידותיו, ריצדו חסרות ישע מול עיניו.

"מה קרה?" אמר בלבו. זה לא היה חלום. חדרו, חדר רגיל של בני אדם, רק קצת קטן מדי, עמד בשקט בין ארבעת קירותיו המוכרים היטב. מעל לשולחן, שמבחר של דוגמאות אריגים שהותרו מצרורן היה פרוש עליו - סמסה היה סוכן-נוסע - הייתה תלוייה התמונה שגזר לא מזמן מכתב עת מאוייר וּקבעהּ במסגרת מוזהבת נאה. בתמונה נראתה גברת בכובע פרווה וברדיד פרווה, יושבת זקופה ומרימה כלפי הצופה ידונית כבדה של פרווה, שכל אמת ידה נבלעה בה.

מבטו של גרגור נפנה אל החלון ומזג האוויר הסגרירי - טיפות גשם נקשו על אדן הפח - העכיר את רוחו כליל. "ומה אם אמשיך לישון עוד קצת ואשכח את כל השטויות האלה?" אמר בלבו, אבל להוציא זאת אל הפועל לא יכול בשום אופן, כי היה רגיל לישון על צדו הימני, ואילו במצבו הנוכחי נבצר ממנו לעבור אל התנוחה הזאת. ככל שהתאמץ להתהפך אל צדו הימני, חזר תמיד והתגלגל אל גבו.

תרגום: אילנה המרמן

חווייה קפקאית

ישנה נטייה לבלבל בין חוויות קפקאיות לחוויות גרוטסקיות. וחבל: אין שום דבר משעשע בחווייה קפקאית.

"Pam: Sex with you is really a Kafka-esque experience.

Alvy Singer: Oh. Thank you.

Pam: I mean that as a compliment"

(מתוך הרומן שלי עם אנני מאת וודי אלן)

=

למרות צוואתו, כתביו של פרנץ קפקא לא נשרפו. אין הדבר אומר שהם זכו לטיפול מוצלח במיוחד.

לפני כשנה חשף עיתון "הארץ" כי חלק מכתבי היד של קפקא מצויים בדירה קטנה בסמוך לשדרות בן-גוריון בתל-אביב. מקס ברוד, ידידו של קפקא, הוא האיש אשר החזיק בכתבי היד המקוריים. ברוד, שהיגר לישראל בשנת 1939, מסר עם השנים לגורמים המתאימים חלק מכתבי היד, אולם הוא הותיר בידיו כתבים רבים נוספים. הוא הוריש את נכסיו, ובהם כתבי היד, למזכירתו אילזה אסתר הופה. הופה ניהלה את העיזבון בהתאם לשיקול דעתה, שהיה כנראה לא מוצלח במיוחד. מעבר לכך שנמנעה מהציבור הרחב גישה לאותו אוצר חבוי, היא כנראה לא הקפידה על שימורו.

"הארץ" מדווח כי בשנת 2006 שכניה של גב' הופה התלוננו בעירייה על ריח קשה העולה מן הדירה. פקחי העירייה מצאו שהדירה מאכלסת עשרות חתולים ומספר כלבים. אולי הם עברו אימונים על מנת לעזור לשומר הסף שעומד לפני החוק.

גב' הופה מתה לפני כשנתיים בגיל 101, ומאז בנותיה מחזיקות בכתבים ומטפלות בהם כפי שלמדו מאמא. הפרסום ב"הארץ", כפי שהוא מיהר לדווח, עורר הדים בארץ ובעולם, אולם נראה כי בינתיים דבר לא קרה.

© Rodrigo Basaure

סיפורה של משפחת הופה מצא עצמו בספרו היפה, והמאוד תל-אביבי, של יניב איצקוביץ' "אדם וסופי". באחת מנגזרות הספר, מדובר בסכסוך שכנים שבמרכזו עומדת גב' חיה בן-טובים שמוטרדת עד מאוד מן החתולים שמגדלת שכנתה, גב' חסקל, שגם נתנה לחתולים שמות מוזרים. כך, למשל, ישנו חתול ג'ינג'י בשם פרנץ וישנה חתולה אפורה-מפוספסת בשם פליצה. וישנם גם החתולים הרמן, יוליה, מקס, מילנה ועוד ועוד חתולים.

יום אחד מבקרות את גב' בן-טובים שתי נשים מהאוניברסיטה שמנסות לברר מידע על אודות השכנה גב' חסקל, שמחזיקה – כך לפי השמועה – כתבי יד חשובים של קפקא.

"ביקורן של שתי החוקרות הנכבדות, שבטח יש להן שם עולמי, הותיר את חיה בן-טובים נרגשת ונסערת. היא מיהרה לפתוח את אנציקלופדיה 'אביב', ושם קראה שקפקא תיאר ביצירותיו את האדם כמי שנע בעולם מוזר ובלתי מציאותי, ומבקש את האמת המוחשית, אך נקלע שוב ושוב למבוך של סיוט וחוסר היגיון, שיצרו הביורוקרטיה (שלטון הפקידים) הממשלתית ומוסדות החברה שהוקמו בידי אדם. חיה בן טובים חשה הזדהות מלאה עם מה שכתבו באנציקלופדיה, כי גם היא נקלעה למבוך של סיוט, שחתולי הגולה מכרסמים בו את הבריאות הנפשית והפיזית שלה, וכל מוסדות החברה, זאת אומרת העירייה, משרד הבריאות, צער-בעלי-חיים, הבתי-משפט ואפילו הכנסת, עומדים בחוסר היגיון לצדו של הרשע".

גב' בן-טובים עושה מעשה, והיא מכנסת מסיבת עיתונאים בה היא מרחיבה בידיעותיה על קפקא ויצירתו וכן היא עומדת על גודל השערוריה של הפקרת כתבי היד בידי חמישים חתולים מרושעים. היא אומרת:

"חוקרי ספרות מכל העולם כבר ביקרו בבניין הזה בניסיון להציל משהו מכתבי היד האלה, ואם ככה אנחנו מתנהגים לתרבות שלנו, אז אני שואלת אותכם, מה מבדיל אותנו כאן, במזרח התיכון, מהערבים?"

היא מוסיפה ואומרת:

"בלי התרבות מה נשאר לנו? כשאר העמים נהיה! עם-הספר אנחנו? הפכנו להיות עם החתולים!"

*תוספת: בצירוף מקרים מעניין אך לא קפקאי, "הארץ" מדווח היום על הליך משפטי שיזמה המדינה נגד הופה הבת. יתכן שהעמותה למען החתול צריכה לבקש להצטרף להליך כידיד בית המשפט.

מקס, יקירי

"מקס יקירי, הנה משאלתי האחרונה: כל מה שיימצא בעזבוני (בארון הספרים, בארון הבגדים, בשולחן הכתיבה בין בבית בין במשרד, או שנתגלגל למקום אחר ותמצא אותו) בצורת יומנים, כתבי יד, מכתבים – שלי ושל אחרים – ציורים וכן הלאה, יש לשרוף בלי לקרוא ובלי להותיר שריד; וכך גם כל דבר כתוב או מצוייר המצוי אולי בידך או בידי אחרים, אשר מהם תבקש בשמי להחזירם. מי שיסרב להחזיר לך מכתב, צריך לפחות להתחייב לשרוף אותו בעצמו.
שלך,
פרנץ קפקא"
(פתק של פרנץ קפקא למקס ברוד. מצוטט באחרית הדבר שכתב מקס ברוד לרומאן "המשפט" (בתרגום אברהם כרמל))

רעיון לתסריט: מקס ברוד מוצא את הפתק שכתב חברו הטוב בשולחן הכתיבה של פרנץ קפקא זמן קצר לאחר שזה מת משחפת. לאחר העיון בפתק הוא ממשיך לפשפש בערימת הניירות הלא מסודרת, ופתאום הוא נבהל למראה ג'וק שנחבא בין הכתבים. לאחר שברוד אוסף את החומרים מדירתו של קפקא וממשרדו, הוא מחליט להיערך למסע בעקבות מכריו של קפקא, שתכליתו היא איסוף כל אותם כתבים המיועדים לשריפה.

טוב, זה בעצם לא רעיון לתסריט: בעיקר משום שבכך מתמצה הרעיון. איני יודע מה אמור להיות בהמשך. איני יודע אילו אנשים ברוד אמור לפגוש. איני יודע אם פליצה באואר ומילנה יסנסקה, אהובותיו של קפקא, אמורות לשתף איתו פעולה. איני יודע אם מכריו של קפקא היו אנשים שמחים בחלקם או אנשים מרי נפש. איני יודע אם העולם בו ברוד היה אמור לשוטט בו – פראג ברלין ותל-אביב של שנת 1924 – הוא עולם קפקאי.

גם איני יודע מה אמורה להיות תוצאת המסע של ברוד. איני יודע אם בסוף המסע עליו להחליט לשרוף את כתבי היד או לפרסם. והרי מובן שהחלטתו של מקס ברוד האמיתי אינה אמורה לחייב את הדמות הקולנועית מקס ברוד. ויכול להיות שברוד כלל לא יגיע לשום תוצאה או מסקנה בעניין גורל הכתבים. הסקת מסקנות או לימוד מוסר השכל מסיפור הם חסדים שקפקא לא טרח להעניק לקוראיו. אז למה שאני אעניק?