‏הצגת רשומות עם תוויות א.ב. יהושע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות א.ב. יהושע. הצג את כל הרשומות

יום שני, 10 בינואר 2011

מהמערות של הרי האטלס

(יש גבינת גאודה-עזים, שאני מאוד אוהב לאכול. איני יודע עליה הרבה פרטים משום שהיא נרכשת במעדניה ולא מגיעה באריזה חתומה. היום במעדניה שמתי לב שעל אריזת החריץ שנפרס מצויין שהגבינה מכילה 50% שומן. אני תוהה מה עלי לעשות עם פריט המידע המעניין הזה. בינתיים רכשתי 250 גרם).

=

באותה המידה שיום בו לא צחקתם ולו פעם אחת הוא יום מבוזבז, כך יום שבו לא פלטתי "אני שונא עורכי דין", הוא יום, ובכן, לא יודע. לא זכור לי יום כזה.

=

הבוס סיפר לי על שיחתו עם חבר, דוקטור לפסיכולוגיה שנוהג לטפל באנשים שיכולים להרשות לעצמם טיפול אצל פסיכולוג שהוא דוקטור לפסיכולוגיה. אותו חבר ניסה לתת סימנים במטופליו עורכי הדין. החבר טוען שעורכי דין הם זהירים על סף הפרנוייה. הוא גם טוען שבכל עניין יש להם נטייה לרדת לפרטים הקטנים, בעיקר אלה הלא-חשובים.

=

עם כל הרצון הרע שמעורב בעניין, חייבים להודות שיש גם טרגדיה בקיום העורכדיני: אנשים נורמליים בדרך כלל פוגשים עורך דין רק בנסיבות לא-טובות, דוגמת סכסוך כספי שהם נקלעו אליו. האירוע המשמח היחיד בחייו של אדם שמעורב בו עורך דין הוא רכישת דירה. וגם אז תפקידו של עורך הדין הוא לעסוק בתרחישים השליליים שעשויים לקרות לאחר חתימת החוזה. אנשים פונים לעורך הדין בדיוק בשביל זה, וכאשר החוזה מבוצע כמו שצריך הם לא מבינים למה בכלל הם פנו לרואה השחורות הזה ולמה צריך לשלם לו. המסקנה היא שמומלץ לגבות את שכר הטרחה מראש.

=

על גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע, כבר כתבתי כאן. הספר מתאר מספר ימים אשר עוברים על משפחת קמינקא, בעת ביקורו של אבי המשפחה בארץ ערב חג הפסח. כל פרק בספר מסופר מפי בן משפחה אחר. אחד מבני המשפחה הוא ישראל קדמי, שנשוי לבתו של אבי המשפחה. רוב בני המשפחה הזו הם אנשים לא נחמדים במיוחד, אבל קדמי בולט באופיו הדוחה, אפילו על רקע הנוף המשפחתי הספציפי. ובעוונותיו הוא עורך דין.

לא.ב. יהושע יש חיבה לעולם המשפט: בספרו הכלה המשחררת הגיבור ריבלין נשוי לשופטת שרודה בו; הגיבור פקיד משרד הפנים במולכו מנהל רומן קצר וכושל עם היועצת המשפטית במשרדו; בפרק הראשון של מר מאני הדוברת מספרת כיצד הצילה את השופט מאני מהתאבדות ובפרק השלישי של אותו הספר נערכת שיחה בין תובע בצבאה של הוד מלכותה לבין קצין בכיר, שאמנם לא רכש השכלה משפטית, אולם הוא משמש בראש הרכב שאמור לדון למוות את הנאשם מאני; וגם בפרק החמישי של "מר מאני" וכך ובמסע אל תום האלף הגיבור מבקש מרבו פסק הלכה, שהוא פסק דין, שיכשיר את מעשיו האסורים.

=

ב"גירושים מאוחרים" יהושע מגלה בקיאות יפה בעולמו של עורך הדין, למשל בקשיים העצומים הכרוכים במציאת מזכירה שתעשה את העבודה כמו שצריך. קדמי מספר על מזכירתו מבלי לחוש מחוייבות של ממש לתקינות הפוליטית שבישראל של תחילת שנות השמונים עדיין לא שמעו עליה:

"היא מרימה את עיניה, מסתכלת בי בקדרות במבט שכבר הבריח מפה לקוחות לא מעטים.

- 'בשביל ארבעים אלף לירות שאני נותן בחודש פלוס כל ההטבות הסוציאליות לא מגיע לי חיוך אחד בבוקר, או שבעד זה אני צריך לשלם בנפרד...'

עד שהיא תופסת את מה שאמרתי, ונותנת לך חיוך מעוות, אתה מתחרט על הבדיחה. על כל עשר בדיחות שאני אומר לה היא תופסת אחת, וגם זה בימים טובים. כשפתחתי את המשרד הפרטי שלי לפני שנתיים, אחרי שנמאס לי לממן את הקדילק של עורך-דין גורדון, יעצו לי בעלי ניסיון, 'קח לך רווקה מיואשת שגמרה עשר כיתות – זה הכי זול וכך אתה גם מבטיח לך משהו שיושב בנאמנות במשרד ולא רץ כל יומיים לקופת חולים עם תינוק חולה', אבל לא הזהירו אותי שכך אתה מבטיח לך מצב רוח קודר קבוע שדבוק לכיסא במרחק חצי מטר ממך ותוספת הגונה לחשבון החשמל.

- 'הגיע הדואר?'

- 'לא'.

הטון המקופח הזה. עדיין לא סולחים לנו שהוצאנו אותם מהמערות של הרי האטלס ונתנו להם קצת ציביליזציה".

=

קדמי גם מדבר על אותה "טרגדיה" של עורכי הדין שהזכרתי קודם ועל הקשר בינה לבין תשלום שכר הטרחה:

- 'טילפן גורן להגיד מתי נשלחה ההמחאה שלא שלח?'

- 'לא'

...

- 'טוב, אז טלפני מייד לגורן ותגידי לו שעדיין לא קיבלתי את הצ'ק שלו, ואם לא ידאג שהצ'ק יגיע לי עוד הבוקר, אני לא הולך מחר לבית הדין הרבני, והוא יישאר נשוי עוד כמה שנים'.

הסכם גירושין מפואר שגמרתי לפני חודשיים. אנשים מתרגזים בסוף שהם צריכים עורך-דין, כי הם תופסים שמה שהוא השיג בשבילם הם יכלו להשיג בעצמם לו היו יותר רגועים. אולי, אבל רק אינטיליגנטים באמת יכולים לדעת שהם צועדים לקראת קיר. הרוב מוכרח להטיח את ראשו ולשכור בסוף עורך דין שיודיע לו בשקט שאי אפשר להזיז את הקיר".

=

במסגרת טיפול בסכסוך של לקוח עם בן משפחתו, נאלצתי להתמודד עם תיק הוצאה לפועל שנפתח כנגדו. הלקוח הסכים לשלם את הכסף (כי הוא הבין שאין לו ברירה) אבל הוא היה לחוץ שהתיק ייסגר מיד. הבעיה הייתה שלא ידעתי כמה זמן יימשך ההליך באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, וסברתי שהדרך המהירה ביותר תהיה בתקשורת ישירה בין הלקוח לבין יריבו, שהוא במקרה גם דוֹדוֹ. שאלתי אותו בתמימות, "אתם בקשר כלשהו?"

הוא השיב לי, "מה פתאום, אם אני רואה אותו אני שובר לו את הראש עם גרזן".

יום שלישי, 30 במרץ 2010

רק דגים מתים שוחים עם הזרם

בספרו היפה סיפור על אהבה וחושך (אותו כבר הזכרתי כאן וכאן) עמוס עוז מספר על בישוליה של אמו.

"לכבוד שבת וחג הייתה אמא מקדימה וקונה כבר באמצע השבוע קרפיון. כל היום היה הקרפיון השבוי שוחה בעקשנות הלוך ושוב בתוך האמבטיה, מדופן אל דופן אל דופן, בלי לאות היה מגשש סביב-סביב אחר איזה מעבר תת-ימי סודי מן האמבטיה אל הים הפתוח. אני הייתי מאכיל אותו בפירורי לחם. אבא לימד אותי כי בשפת סתרים, רק של שנינו, הדג נקרא נוּן. עד מהרה התיידדתי עם נוני: כבר מרחוק הוא היה מזהה את צעדי ונוהר לקראתי עד קצה האמבטיה ומשרבב אל מחוץ למים פה שהזכיר לי דברים שהכי טוב לא לחשוב עליהם.
...
פעם אחת, כשהושארתי לבדי בבית, החלטתי להעשיר את חייו של הקרפיון המשועמם הזה באיים, במְצָרים, בשוניות ובשרטונות שהיו עשויים מכלי מטבח שונים שהטבעתי במי האמבטיה. סבלני ועיקש כמו רב החובל אחאב רדפתי שעה ארוכה, בעזרת תרווד, אחר מובי דיק שלי, שהצליח להתפתל ולחמוק מפני שוב ושוב אל תוך מחבואי-המצולות שאני עצמי פיזרתי למענו בקרקעית הים. לרגע אחד נגעתי פתאום בקשקשיו החותכים, הקרים, ונרעדתי מרוב גועל ופחד ומפני עוד גילוי מצמרר: עד אותו בוקר כל מה שחי, אפרוח ילד, חתול, כל מה שחי היה תמיד רך וחמים; רק מה שמת הצטנן והפך להיות קר וקשה. והנה הסתירה הזאת שבקרפיון, קר וקשה אבל חי, לח, חלקלק ושמנוני כולו, סחוסי-קַשקָשִי, זימי, מתעוות ומפרפר לו בכוח, קשוי וצונן בין אצבעותיי, הסתירה הזאת עוררה בי פתאום דקירת בעתה עד שמיהרתי לשחרר את שללי ולנער ולרחוץ ולסבן ולשפשף שלוש פעמים את אצבעותיי".

=
-
אמו של עמוס עוז לא הייתה, כנראה, יוצאת דופן בקרב בנות גילה (מהעדה הרלבנטית), בכך שבישלה גפילטע פיש לקראת כל ערב שבת. ובכל זאת, כאשר קראתי את קטע זה בספרו של עוז, הדבר הזה היכה אותי בתדהמה מסויימת. המלאכה הזו – של המתת הדג, קישקושו, ניקויו, חיתוכו, הפרדת הבשר מעורו, הוצאת העצמות מבשרו, טחינת בשרו, ואז שיחזורו של הדג באמצעות מילוי העור בתערובת, והכנת הקציצות מיתרת העיסה – היא מלאכת פרך. ביצוע הפרוייקט הזה פעם או פעמיים בשנה – פסח וראש השנה – הוא אתגר לא פשוט בכלל. אז כל שבוע? הרי זו עבדות לשמה. ואכן נדמה כי לא יהיה שוויון בין המינים כל עוד הגבר יבקש מאשתו א-שטיקלע גפילטע.
-
=
-
באופן מצער מצאתי את עצמי מתנדב להכין לארוחת הסדר המשפחתית את הגפילטע פיש, אף על פי שמדובר במאכל שאיני מעז לקרבו לפי.
-
במשך שנים רבים אמי התעקשה להכין גפילטע פיש לכבוד פסח, אף על פי שלא היו לו יותר מדי קליינטים. היא הייתה אוכלת חתיכה אחת ומסתפקת בה, בגלל הכולסטרול; אבי היה אוכל שתי חתיכות והיו מונעים ממנו לקחת עוד, בגלל הכולסטרול; וכל שאר מנות הדג היו מונחות לפתחו של גיסי, שכנראה לא אהב את המתכון של אמי, שכן הוא נהג להטביע את הדג בהררי חזרת שממסכת את הטעם המקורי.
-
ובכל זאת אמי נהגה להכין את הדג, אף על פי שהדבר כפה סטרס מטורף עליה ועל בני משפחתה, אך ורק כדי "להרגיש פולניה" ולהיזכר באמה. ואכן היא הייתה נזכרת באמה, והציר בו התבשלו הדגים תמיד כלל גם דמעות שהוזלו על העולם והאנשים שהיו ואינם.
-
והשנה התנדבתי להכין את הדג בעצמי, בפיקוחה הצמוד של אמי ובהתאם למתכון שלה שכולל הררי גזר שמשנה את הצבע מאפור לא-אטרקטיבי לכתמתם לא-אטרקטיבי. בשנה שעברה לא התנדבתי לבשל את הגפילטע פיש אלא פשוט אולצתי, בדרכים פולניות להפליא, לעשות כן. אפשר להניח שגם ההתנדבות השנה מקורה בזרמים תת קרקעיים מכיוון מזרח. כמובן שאת רוב העבודה הטלתי על השויחט, או איך שקוראים לבחור שטובח בדגים. אני קיבלתי ממנו את כלי עם הדג נקי וטחון. וכלי נוסף עם הראש, שאמור לספק את הג'לטין לכל האירוע הנורא הזה.






=
-
את
המאהב, ספרו היפה של א.ב. יהושע, הזכרתי כבר כאן. נעים, ילד ערבי שעובד במוסך של אדם - המְסַפֵּר העיקרי בספר, נשלח על ידי אדם למשימות מיוחדות שנועדו לסייע במציאת המאהב שאבד למשפחתו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ערב שישי אחד הידפק נעים על דלתו של אדם, רטוב לחלוטין מהגשם שירד בחוץ. אדם ובני משפחתו הכניסו את נעים לביתם, שלחו אותו להתקלח וללבוש בגדים יבשים, והושיבו אותו לאכול עמם ארוחת ערב. נעים מספר בזרם תודעה חסר פיסוק:

"וסוף סוף ישבנו לאכול. מהבוקר לא טעמתי כלום והייתי חלש מהרעב וגם אולי התבלבלתי קצת בשירים בגלל זה. והשולחן היה עם מפה לבנה ושני נרות דולקים ובקבוק יין. לא ידעתי שהם דתיים אבל הם לא התפללו כלום רק התחילו מיד לאכול. ישבתי ליד הילדה נזהר מאוד לא לגעת בה והאשה הביאה את האוכל בהתחלה מין קציצות אפורות כאלו מתוקות שעושות בחילה. האשה הזאת לא יודעת כנראה לבשל שמה סוכר במקום מלח אבל אף אחד לא הרגיש או שלא היה לו נעים להגיד לה".

=
-
הדגים החלו להתבשל ובמהירה הבית התמלא בריח פיגולים. אין הכוונה לריח הנורא שגפילטע פיש מדיף בדרך כלל, אלא בריח אחר, שמעיד על כך שהדג שנקנה היה לא טוב. לאחר שהדגים הצטננו ירדתי עם הסיר לחצר הבית, והגשתי אותם לחתולים.

יום ראשון, 28 במרץ 2010

אולי רק אתה היודע מה קרה כאן ומתי

היום מלאו 40 שנה למותו של נתן אלתרמן. רציתי לכתוב לכבוד היום הזה פוסט מפורט, אבל מלאכת הכנת הגפילטע פיש גזלה את זמני.
-
=
-
לכן רק אציין שמאוד מעניין כיצד זה בחורף אחד, בשנת 1970, נפטרו יקירתי לאה גולדברג (15.1.1970), ש"י עגנון (17.2.1970), וכאמור – אלתרמן (28.3.1970).
-
=
-
המחשבה על החורף הזה, של 1970, הזכירה לי את האירועים שהתרחשו מספר חודשים לאחר מכן, "בתחילת קיץ 1970", סיפורו היפה של א.ב. יהושע, העוסק במורה הוותיק שמספר שוב ושוב, בווריאציות שונות וסותרות, על הרגע בו נודע על מותו של בנו. אבל זה באמת עניין אחר.
-
=
-
לא נותר למחר, אלא להאזין, כמדי ערב חג, לשיר של בתו של אלתרמן, תרצה אתר.

-


יום ראשון, 7 במרץ 2010

ארומה. אנשים מתים מזה

יום שישי זה יום קצר. הצטיידתי בטלפון הנייד עם המצלמה המצ'וקמקת (וסליחה מראש על איכות הצילום. זה לא אני – זו המצלמה) ויצאתי לעשות סידורים.
++
=
++
נפגשתי עם רועי. לשם שינוי לא ישבנו בבית קפה באבן-גבירול אלא בדיזינגוף.
++
ביושבנו בבית הקפה באבן גבירול אנחנו נוהגים בין היתר להשקיף אל הרחוב ולצפות באנשים המוזרים שעוברים ושבים. אנחנו קוראים לזה "לקבל את האחר".
++
=
++
לפני מספר חודשים בלט לטובה גבר בן 40 שחלף בסערה ברחוב. דיווחתי על המקרה של אותו אובייקט לחברי א' הפסיכולוג.

יפתח: היום ראיתי גבר שמכל המקומות בעולם הוא החליט לעשות ג'וגינג דווקא באבן-גבירול
++
א': זה מוזר
++++
יפתח: הוא לבש ספידו
++
א': הוא לבש עוד משהו?
++
יפתח: אם זה נחשב, אז הוא נעל נעלי ספורט
++
א': אני חושב שאני מכיר אותו
++
יפתח: יופי
++
א': ואם זה מי שאני מכיר – אז הוא הומו
++
יפתח: ואם זה לא מי שאתה מכיר?

=
++
ביושבנו בבית הקפה בדיזינגוף למדנו תוך זמן קצר ששיעור האנשים המוזרים שעוברים ברחוב הזה עולה משמעותית על שיעור האנשים המוזרים שהולכים באבן-גבירול. אם ברחוב אבן-גבירול אנחנו מקבלים את האחר, הרי שברחוב דיזינגוף האחר מקבל אותנו.
++
=
++
הזמנו אספרסו לקינוח ארוחת הבוקר.
++
לפני:


אחרי:


קוראים מיומנים בקפה יידעו לראות בקרקעית הספל את העתיד, אשר טומן בחובו עוד כמה ספלי קפה באותו היום.
++
=
++
רועי ואני מלאים הערכה לג'ימי, הכלב של הוריו. ג'ימי הוא כלב תרבותי להפליא, וההבדל בינו לבין בני ציפר נעוץ בכך שג'ימי לא ממהר לנבוח שהוא כזה. מדובר בכלב שנוהג להעביר את שעות הפנאי שלו בקריאת כל כתבי תומאס מאן בשפת המקור. אכן, ג'ימי הרוויח ביושר את הערכתנו כלפיו.
++
נזכרתי בג'ימי משום שבחנות הספרים המשומשים בפרישמן פגשתי כלב אחר שהספרות תופסת – כך נראה – נדבך משמעותי בחייו.
+

=
++
ואם בְּכַלְבֵּי-סֶפֶר עסקינן, בימים אלה יוצא מחדש גירושים מאוחרים, ספרו היפה של א.ב. יהושע. הספר עוקב אחר ביקורו של יהודה קמינקא בישראל, ביקור שתכליתו גירושים פורמליים מאשתו. כל פרק בספר מתאר יום מימי הביקור מפיה של דמות אחרת במשפחת קמינקא. הפרק האחרון בספר מתואר מפיו של הורציוס, הכלב של המשפחה. ללא ספק מדובר בדמות האינטליגנטית במשפחת קמינקא.

"יום גשמים כבדים ואפורים, ומתוך הערפל אֵלַי יוצאים שני כלבים חצי-אינטלקטואלים, כבדים ואפורים, ממשקי הסביבה, לתוך המלונה קופצים ומכשכשים בזנב, אותי מזמינים לתת הרצאה בחוג האזורי של כלבי הגליל המערבי. 'כבר כמה שנים אתה כאן ולא תרמת כלום לאזור חוץ מכמה נביחות קורעות לב בלילות. השעה הגיעה למשהו חיובי יותר'.
...
על מה אני אדבר?
++
על בעיית כלבים עוזבי-קיבוצים, או על שינויים בריח של מדינת ישראל, או אפילו חידוש על בלק של עגנון.
++
לא, בשום פנים. הנושאים הקרתניים האלה נמאסו. את עצמי אם אני מטריח, אז רק בשביל הצהרה כללית. מניפסט על מצב הספרות. נקרא לזה, בין נביחה לנשיכה".

=
++
אמנם, כאמור, שתיתי את הקפה בדיזינגוף, אבל היה עלי להגיע לאבן-גבירול, לקנות לחם במאפייה של הבראסרי. תמיד המראה של אנשים שעומדים שם בתור, רעבים ללחם, קורע את לבי.
++
=
++
מספר ימים קודם לכן עמדתי שם בתור למעלה מעשר דקות. כשהגיע תורי הבחור מאחוריי התלונן עלי בפני זה שמאחוריו: "רבע שעה הוא כאן והוא לא פותח את הפה שלו". מסתבר שהוא רצה שאנעים את זמנו בדיבורים. מה שהוא לא ידע הוא שאם הייתי פוצה את פי, הרי שהדבר הראשון שהייתי מעלה לדיון היה העובדה שהוא לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם כפכפי אצבע בהתחשב ברמת השׂיעור בכף רגלו.
++
=
++
בדרך לבראסרי חלפתי על פני הסניף הסמוך של ארומה. ראיתי אשה נכנסת למקום עם כלבה הקטן. מיד שלפתי את הנייד וביקשתי לצלם את האשה והכלב, כדי שאוכל לְגַבּוֹת בתמונות את התלונה שלי לצער בעלי חיים על ההתעללות החמורה בכלב חסר הישע.
+


מה רבה הייתה שמחתי כאשר תוך זמן קצר הכלב הראה, כמו הורציוס, שהוא יודע טוב יותר מבעליו מה טוב ומה לא, והוא ברח מהמקום המשוקץ אליו הובל.
+




=
++
הערה לסדר: מאחר שבארומה לא באמת מוכרים קפה, לא באמת צריכים להיות קוראים בקפה כדי לראות את המוות שמסתתר בכוֹס.
+


=
++
ולסיום, כלל אצבע לחיים: ברגע שאתם מביטים בעציצים המונחים בפתחן של חנויות פרחים, ומה שאתם רואים זה ישבן – כנראה יש לכם בעיה.
+

יום שני, 9 בנובמבר 2009

אנסמבל האומה שהודברה

באחד השיעורים בקורס "מבוא לנאציזם" באוניברסיטת תל-אביב, אותו העביר ד"ר בעז נוימן שניחן בכריזמה נוירוטית מקסימה למדי, טען המרצה כי התשעה בנובמבר הוא תאריך מיתולוגי בהיסטוריה גרמנית, תאריך שרבים מהאירועים המשמעותיים בתולדותיה התרכזו בו.
גד
ואכן, עיון בלוח השנה מגלה כי ביום זה התמוטט הרייך השני וקמה רפובליקת ווימאר (1918), וביום זה התבצע ניסיון הפוטש של היטלר במרתף הבירה (1923). בימי הרייך השלישי הוגדר יום זה כ"יום אבל על חללי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית". ויקטור קלמפרר, ביומניו שכנראה עוד נדון בהם בעתיד, מספר שביום זה נקראו האזרחים לתלות דגלים מחוץ לבתיהם. קלמפרר מדווח בסיפוק, בשנת 1934, שרוב הציבור בשכונתו לא נענה לקריאה ולא טרח לתלות דגלים.
גד
בשבעה בנובמבר 1938 התנקש הרשל גרינשפן בעובד שגרירות גרמניה בצרפת ארנסט פום ראט, שמת בתשעה בנובמבר. מותו של פום ראט היה התירוץ לליל הבדולח שאירע בלילה שבין התשעה לעשרה בחודש.
גד
ובתשעה בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, לאחר החלטת הפוליטבירו המזרח-גרמנית שאיפשרה מעבר של תושבי מזרח ברלין למערבה.
דג
ד"ר נוימן ניסה להשוות את התאריך הזה לתאריך הישראלי של 4 ביוני, ערב מלחמת ששת הימים ב-1967 והיום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה (שפרצה באופן מעניין בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב). אחד התלמידים בקהל ביקש להוסיף את הניצחון 5:0 של נבחרת ישראל על נבחרת אוסטריה. נוימן הודה שהאירוע המיתולוגי הזה דילג מעליו. המשחק, אגב, נערך דווקא ב-6 ביוני 1999.
גד
=
גד
מולכו, ספרו היפה של א. ב. יהושע, שמתאפיין בניחוח אייטיז נעים (וזה מבלי שיוזכרו בו בוי ג'ורג', כריות בכתפים, "על הברזלים" או "שושלת"), מתאר שנה בחייו של מולכו לאחר מות אשתו האהובה. מולכו, ספרדי ירושלמי, מבקר פעמיים במהלך אותה שנה בברלין, עיר מוצאה של האשה המנוחה, והעיר שסירבה לחזור אליה בחייה.
גד
דרור משעני מדבר על התפעמותו של מולכו מן האירופי, ובעיקר הגרמני, באשר הוא "תרבותי". כשהוא נוחת בברלין לראשונה הוא מגלה כי "הרחובות נראו תרבותיים ושקטים למדי בהתחשב בשעת הצהרים המאוחרת".
דג
את ביקורו הראשון בברלין עורך מולכו עם היועצת המשפטית ממשרדו, אלמנה אף היא, בניסיון מוקדם מדי ליצור זוגיות חדשה. ואולם התכניות מעט משתבשות. מולכו מרדים את היועצת עם כדור חזק מדי נגד כאב שנתקפה בו, והוא מבלה ברחובות העיר המערבית בגפו.

"הוא עבר ליד בניין שנראה לו עזוב, נעצר מול קיר בטון שחסם את הדרך בין שני בתים ועליו ציור דהוי, ואז הבחין בתַיִל חלוד מבצבץ מתוך ערימת שלג, וכמו זיכרון עמום ישן עלה בו, כאילו כבר היה במקום הזה, והוא ניסה להציץ אל מאחורי קיר הבטון אבל לא היה יכול לעבור, הוא פנה שמאלה וחיפש מעבר, אבל שם שוב ניצב קיר גבוה מקומת אדם ועליו כתובות גדולות בכתב מרושל, ורק עתה הוא הבין שהוא נוגע בחומת ברלין, לא שיער שהיא כל כך נמוכה ואפורה. הוא נרתע לאחור, אבל שב וניסה להציץ ולראות מה מאחוריה, נראו שם כמה בתים נטושים, ומעין אגם או בריכה קפואה, וזיכרון ירושלים המחולקת של ימי נעוריו הגיח בו בעוצמה ובעונג, והוא החל פוסע מעט לאורך החומה, קצת חושש שמישהו ישתלח פתאום ויחטוף אותו".

בביקורו השני בברלין, מולכו מתלווה לעולה מברית המועצות שלא נקלטה כראוי בישראל ולפיכך היא מבקשת לחזור למכורתה. הם טסים למערב ברלין ועוברים למזרחה. העולה פונה לנציגות הסובייטית בעיר כדי לבקש להסדיר את חזרתה, ומולכו, שנותר לבדו, מטייל ברחובות העיר המזרחית:

"שער ברנדנבורג המפורסם אינו רחוק כלל ובעצם הוא תכליתו של הבולובאר. ולא עברה שעה קלה וכבר היה לידו, מתבונן מקרוב גם בחומה וגם במגדלי השמירה שאותם ראה בחורף שעבר מן העבר המערבי, ומצאו אז חן בעיניו. גם עכשיו לא שינה מיחסו אליהם, ובניין הרייכסאג השחור המזדקר מהעבר האחר נראה לו מצטרף יפה לאנסמבל האומה שהודברה. החתך הזה, שבו נקרע העם הגרמני לשניים, נעם לו מאוד. צלקת מכוערת ונשמרת בקפדנות שתזכיר גם בעוד מאה שנה לתיירים כמוהו את אשר יבקשו לשכוח".

(c) Claire Louise
=
גד
מולכו הוא לא הראשון ולא האחרון שרואה את ברלין ונזכר בירושלים. במוסף "הארץ" האחרון, חוזר תום שגב עשרים שנים לאחור, לנפילת החומה שהיה עד לה:

"הייתי שם באותם הימים וזכור לי שחשתי כמו ביוני 67' בירושלים. המוני האנשים שעברו בין שני חלקי ברלין השתייכו לדור שהתבגר כמו בירושלים אל תוך הידיעה שמעבר לחומה יש עולם אחר, אסור, בלתי מושג ועל כן קסום ומיוחל. והנה הושג. רבים בכו מתחת לשער ברנדנבורג כפי שבכו בכותל המערבי, על מר גורלה של האומה ועל ימי הגאולה שהנה הם קרבים".

ומה עשו המזרח-גרמנים המאושרים עם נפילת החומה? שגב מספר:

"שומרי החומה עוד לא ידעו אל נכון מה עליהם לעשות, אך ההמון פרץ את המחסומים. בימים הבאים עברו כך מאות אלפי אנשים. רובם רק הסתובבו זמן מה ברחובות המערב, קנו טונות של בננות, בילו בחנויות הפורנו וחזרו הביתה, כמו אסירים החוזרים מחופשה לבית הכלא".

יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור

בכיתה י"א, באחת ההפסקות בין השיעורים, מצאתי עצמי נוטל חלק בשיחה שדנה בשאלה אם ניתן למצוא סממנים חיצוניים בגבר המעידים על גודל איברו המוצנע. סיפרתי בידענות על תזה הטוענת כי אורך האיבר (בשעת עוררות) שווה למרחק בין קצה האגודל לקצה האצבע המורה כאשר מותחים את היד באופן המרחיק את קצות האצבעות זה מזה. על מנת להמחיש תזה זו הדגמתי זאת באמצעות ידי. חבר שנטל חלק בשיחה ביקש לוודא כי הוא מבין את הבדיקה והוא חיקה בידו את התנועה שעשיתי בידי. תוך שניות ספורות, עוד בטרם חברי השלים את תנועת אצבעותיו, הבנתי כי אני עומד ליפול לבור שכריתי במו ידיי, ומיהרתי לחפש את כבודי במקום אחר.
גד
=
דש
בשירו "סיגל נחמיאס" מספר אריאל הורוביץ על חוויותיו במילואים. בין היתר הורוביץ מספר:
"במקלחות אני תמה
עד איזה גיל נשווה
ונרחם על אשתו של ברנע
קצוץ הקנה".
=

על הכלה המשחררת, ספרו היפה של א. ב. יהושע, כבר כתבתי כאן. וגם כתבתי על הראש שעובד שעות נוספות במהלך הקריאה מתוך ניסיון להבין את המשמעות הפוליטית של הדברים. וגם דיברתי על הרגלי השינה המוזרים של ריבלין, הגיבור הלץ. יתכן שריבלין גם סובל משלפוחית רגיזה, משום שהספר מפרט גם מספר ביקורים שהוא עורך בשירותים.
דש
במהלך הספר ריבלין מוצא את עצמו בערב ספרותי תמוה ברמאללה. בהפסקה ריבלין ממהר לשירותים, שם הוא פוגש את פואד, עובד בית המלון הירושלמי המנוהל על ידי משפחת כלתו של ריבלין. פואד מודה לריבלין על שבהשראת האחרון הוא בא לאירוע.
גד
"ריבלין לא עונה, אלא נכנס לשירותים. בפנים יש שתי משתנות ותא יחיד. הוא היה מעדיף להיכנס לתא כדי לא לחשוף את עצמו בפני פואד, אבל התא נעול, ומעל לידית עדיין בורקת לשונית אדומה. הוא נאבק מעט עם רוכסן מכנסיו, ובעוד הוא שולה בעדינות את איברו, רוכס הגבר שלידו את מכנסיו, ופואד מחליק חרש במקומו. וכנגד רצונו מהבהב מבטו של היהודי אל איברו של הערבי, שבמהירות מפתיעה מזרים את מימיו.
ולפתע הוא נלפת בכעס עמוק, שמשתק את יכולתו למצוא את נקודת הרגיעה שממנה יוכל לפרוק את לחץ ההשתנה.
'אתה, פואד', הוא מוצא עצמו מדבר בייאוש מוזר אל משטח החרסינה הפרחונית שלפניו, 'לא בגלל היהודים דילדלת את הערבית שלך, אלא בגלל שאיבדת את החופש... ונעשית עבד של הפנסיון...'
הקילוח שלידו משתתק. אבל המזרחן לא מפנה מבט, אלא רק נסחף בדיבורו".
ריבלין מתחנן בפני פואד, או כאמור: בפני החרסינה, שיגלה לו את סוד גירושי בנו, תוך שהוא מטיח בפואד עלבונות על כך שאינו חושב על אחר מלבד עצמו.

"מאחורי הדלת הסגורה של התא כבר סואנים המים, אבל הדלת עדיין לא נפתחת. הבא בתור מאבד סבלנות ונכנס ונעמד בין הערבי ליהודי כדי לראות מי יְפַנה ראשון. פואד חיוור, המום, רוכס בלי מילה את מכנסי הג'ינס, שוטף ידיים במהירות, וחומק החוצה. ועכשיו עוצם ריבלין את עיניו בדבקות עמוקה ומטפטף באיטיות, בכאב, מחכה בסבלנות שהקילוח יתעצם מעט".

=
גד
התזה בה דובר לעיל, כמובן, מופרכת מיסודה.

יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

סימפוניית התרדמה הגדולה

חבר לעבודה לשעבר, אב מסור לבנותיו, סיפר פעם בארוחת הצהרים על החשיבות הרבה שבתו בת ה-4 מייחסת לכל הפעולות הקודמות להליכתה לישון. הוא סיפר על הריטואל הקבוע הכולל את ארוחת הערב, את צחצוח השיניים, שני הסיפורים שהילדה זכאית שיקריאו לה, ונשיקת לילה טוב. חסרונה של חוליה אחת בשרשרת השינה הזו עשוי לשבש את שנתה של הילדה (וכמובן גם את שנתו של האב). הוא הביע פליאתו מאחיזתה החזקה של הילדה באותו ריטואל.


בעיני הדבר לא מפתיע כלל. אחת הדרכים שלנו להתמודד עם הפחד היא באמצעות יצירת ריטואלים שמעניקים לנו יציבות בתוך חוסר הוודאות שמסביב. ושינה היא אכן דבר מפחיד. הרי מי מבטיח לנו שנתעורר מחר בבוקר? ואכן, יהודים מאמינים כי נשמתו של אדם נעתקת מגופו עם הירדמו, ולפיכך בברכת "מודה אני" שנאמרת עם בוקר, מודה היהודי לקדוש ברוך הוא על שהחזיר בו נשמתו.


איני חושב ששכנעתי אותו בדבריי. והוא גם הוסיף מבט של תימהון כשציינתי כי גם ממרום גילי, איני חף מפחדים מן השינה ומריטואלים שנועדו להתמודד עמם (ועל כך בפעם אחרת).

=

א.ב. יהושע מעיד על עצמו שהפך, מבלי משים, למחזיק תיק השינה בספרות הישראלית. ואכן גיבוריו של יהושע אוהבים לישון, בדרך כלל לא במיטתם. למעשה קריאה בכל ספר של יהושע לעולם כרוכה במשחק בו הקורא תוהה מתי הגיבור יחליט, ללא כל הסבר מניח את הדעת, ללכת לישון במקום לא לו, משל נטל חלק בסיפור על אודות זהבה ושלושת הדובים.


נראה שצריך שקט נפשי לא מבוטל כדי להעז ללכת לישון במיטה של זרים. שינה מביאה אותנו לשיא פגיעותנו. הנכונות לישון אצל זרים מעידה על אמון רב שרוחשים להם.


השינה במיטה של אחר היא גם ניסיון לחקות אותו או להתחקות אחר עולמו. כלומר כניסה למיטה היא למעשה גם ניסיון להיכנס לראשו של האחר ולראות את הדברים מנקודת ראותו.


ובמקרים מסויימים, שינה במיטת האחר היא גם ניסיון לעבור גלגול שבסופו תהפוך לאחר. אולי במהלך השינה נספגים בגוף המראות, הקולות והריחות של החדר הזר ואנחנו נתעורר שונים משהיינו.

=

הכלה המשחררת, ספרו היפה של א. ב. יהושע, מלווה את ריבלין, פרופסור למזרחנות, במסע שהוא עורך כדי למצוא פתרון לחידה מהו הגורם שהביא לכישלון נישואי בנו. במקביל, במסגרת עיסוקו, הוא גם מתחבט בשאלה מהם הגורמים העמוקים שהביאו למלחמת האזרחים האיומה שהתפרצה במפתיע באלג'יריה במהלך שנות התשעים. אותם חיבוטים טוענים כמעט כל משפט בספר בכפל משמעות ומעוררים את המחשבה מהו הלקח שניתן לגזור מהסיפור ולהשליכו על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.


בחלקו הראשון של הספר ריבלין מנסה להתמודד עם סמאהר, סטודנטית ערבייה מכפר בגליל שנמנעת מהשלמת חובותיה האקדמיות. כצעד של רצון טוב, שנועד לאפשר לתלמידתו לקבל את תעודתה, ריבלין מטיל על סמאהר לתרגם טקסטים מערבית. יום אחד מגיע שליח מטעמה, שמתברר כי במקום להביא את הטקסטים הוא הגיע כדי להביא את ריבלין לכפר בו גרה סמאהר, וריבלין, משום מה, נענה להזמנה.


סמאהר מקריאה לריבלין סיפור שתרגמה והשניים דנים במשמעויות הפוליטיות שלו. במהלך הויכוח ביניהם ריבלין תוהה בינו לבינו כיצד זה הסכים להתגלגל לאותו כפר, וברגע של חולשה הוא נוטל לעצמו גלולה שמצא, שהוא משער שנועדה לטפל בדיכאונה של סמאהר שלדעתו איבחן בה. בינתיים, אף שסירב להצעתם, בני משפחתה של סמאהר מכינים חדר בו יכול לישון עד לארוחת שבירת צום הרמדאן.


ותוך זמן קצר, למרות סירובו קודם לכן, ריבלין אכן מוצא עצמו ישן במיטה שהוצעה עבורו, והוא חווה בה את מה שיהושע מכנה "סימפוניית התרדמה הגדולה", הבנוייה פרקים פרקים.


"וכך, בשלוש אחר-הצהרים, החל הפרק השלישי ... ובכל-זאת היה ריבלין נחוש לא לוותר ולא להתעורר. וכדי להעמיד לתרדמתו אתגר נוסף, הסיר גם את לבניו, שלא למנוע דבר מן המיטה הנדיבה".


התיאור ממשיך:

"ועירום ועריה, בין סדין לשמיכה קלה, הוא נזכר בסיפורו של פקיד משרד הפנים, שלאחר פטירת אשתו נשלח לבדוק חשבונות ומסמכים מפוקפקים בעיירת עולים נידחת בגליל, לא רחוק מפה, אבל במקום למלא את שליחותו נכנס לביתו של הגזבר, ובאמצע היום שקע בשינה עמוקה, מתעלמת מכולם, במיטתה של ילדה צעירה".


כאן יהושע משתעשע על חשבון עצמו שכן אותו פקיד משרד הפנים שריבלין נזכר בו הוא גיבור ספרו היפה מולכו. אבל יהושע, או ריבלין, ממהרים לאבחן בין שתי האפיזודות:


"אלא שאותו פקיד נרדם בקרב יהודים, ובא בשליחות ציבורית, ואילו הוא, גם אם אינו אלמן, הוא אדון לעצמו, ואם יש לו שליחות היא פרטית ורק על חשבונו.


אז למה לא לנסות למשוך עוד שינה במיטתו של גבר צעיר, בן גילו של בנו הבכור, ולפלות מבין מצעיו חלום ישן, שיטעים אותו משהו משורשי הערביות".


כשהשתתף בארוחת שבירת הצום, לאחר שהקיץ מתרדמתו בת ארבע השעות, ריבלין התנצל בפני אמה של סמאהר וייחס את שנתו הארוכה לכדור שנטל. האם הגיבה:


"שום כדור לא יכול להפיל אותך ככה, פרופסור. את כל העייפות הזאת הבאת ישר מהבית שלך".

דש
דש
דש
דש
===
עוד על "הכלה המשחררת" ראו כאן.

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

הפקת לקחים

הערה, מעט מאוחרת, על פרשת תא"ל עמאד פארס. פארס, כזכור נתפס משקר כשדיווח שהיה עם אשתו ברכב הצבאי כאשר היא נהגה ועשתה תאונה. בפועל פארס לא היה ברכב כדי להשגיח על אשתו.

במהלך השירות הצבאי שמעתי את מפקדיי השונים, בדרגותיהם השונות, מדברים על הטראומה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, ועל המסקנות שהוסקו בעקבותיה. נראה כי מעבר לשקר בו נתפס, פארס לא באמת הפנים את לקחי המלחמה.

"המאהב", ספרו היפה של א.ב. יהושע, מתרחש על רקע מלחמת יום הכיפורים. אדם, הגיבור ראשי, יוצא עם שוך הקרבות, למסע לאיתור המאהב שאבד למשפחה במלחמה. אדם הוא בעל מוסך, והוא מספר בראשית הספר על השפעת המלחמה הקשה על עבודתו:


"וגם אני הייתי עמוס עבודה, כבר בימים הראשונים למלחמה היה המוסך מתמלא מכוניות. כמה לקוחות בדרכם לחזית, כבר במדים, הביאו מכוניות לשם תיקונים יסודיים, מדמים בנפשם שמלחמה קצרה לפניהם, מסע הרפתקאות נמרץ, היעדרות קלה שכדאי לנצלה לשם ניקוי ראש או החלפת מיסבים, או צביעה חדשה, ובעוד כמה ימים הם שבים הביתה, נוטלים את הרכב וחוזרים לעסקים.


אלא שלא במהרה שבו. מגרש החנייה שלי התמלא והלך, ואחד מהם גם לא חזר בכלל. בעצמי הייתי צריך להחזיר את המכונית לבית הוריו, ללחוץ את ידי האבלים, למלמל דברי-נחמה, ולוותר, כמובן, על התשלום, שהגיע לכמה מאות. את המכוניות האחרות הוציאו הנשים, אלו שידעו לנהוג. מעולם לא היו לי מגעים מרובים עם נשים כמו באותם שבועות שלאחר המלחמה. הן השתלטו על המכוניות, ולאט-לאט היו הורסות אותן. נוסעות בלי מים, בלי שמן, אפילו במד הדלק היו שוכחות להסתכל. באמצע הלילה היה הטלפון מצלצל וקול אשה מזעיק אותי לעזקה. ואני מטלטל את עצמי באמצע הלילה בעיר מואפלת כדי למצוא בסימטה קטנה אשה צעירה, ילדונת ממש, אחוזת אימה, ליד מכונית גדולה ומהודרת שטיפת הדלק האחרונה נסחטה ממנה".