טאוטולוגיה ב'

אחד היתרונות (ואולי היחיד) שיש בקריאת שני כרכי "המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל" מאת אמנון רובינשטיין בגיל 14, הוא בכך שלאחר מכן אתה מתפנה לקרוא דברים מעניינים יותר.
-
=
-
את עמוס קינן למדתי להכיר דרך הטורים שלו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". הוא היה נוהג להגיב לאירועי השעה בחדות ובקיצור שבאופן כללי אינם מאפיינים את הכתיבה הנוהגת בבלוג הזה. אפשר לומר שקינן עזר לי לגבש את השקפת עולמי בנערותי, והוא היה הראשון שלימד אותי פמיניזם מהו.
-
באחד מטוריו, מתישהו בשנת 1995, הוא טען – ואני מצטט מן הזיכרון – ש"הסכסוך ארוך השנים בין גברים לנשים יגיע לכדי פתרון רק לאחר שהצדדים יפנו לנהל משא ומתן על שולחן הדיונים במקום על מיטת הזיונים".
-
=
-
באופן אישי אני כלל לא מבין מה יש לגברים ולנשים לעשות יחד על מיטת הזיונים אבל על כך, אולי, בהזדמנות אחרת.
-
=
-
בספר על דעת עצמו, מתארת נורית גרץ, בת הזוג של קינן, ארבעה פרקים מחייו, כשהראשון שבהם הוא ילדותו עם אב נעדר.
-
גרץ מביאה מדברים שכתב קינן ביומנו בגיל 14:

"אני לבד בבית. במטבח מיילל הקומקום ואני חושב מחשבות נוגות מאוד, מרירות מאוד: לא אוהבים אותי, לפעמים מתעבים אותי. למה? כה קשה לי לשאת את משא נפשי בעצמי, ואין מי שייטה שכם. לפעמים נדמה לי שאני אמות צעיר, האם זה נכון? אני כבר מכין לי פירמידות. לפעמים היית חושב מה מסכנים הם הזכרים של הדבורים, הנמלים ופרפרים המשי: הם אוהבים ומתים. כעת אני חושב מה מאושרים הם: אוהבים ומתים".

=
-
גם קריאה של שני כרכי "המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל" מאת אמנון רובינשטיין בגיל 14 היא מעין מוות, אבל בלי לאהוב קודם.
-
=
-
למרות הערכתי הרבה לקינן ספק בעיני אם היינו יכולים להיות חברים. כבר מטוריו היה אפשר ללמוד שהוא היה, איך לומר, איש קשה. המבט הזועף והקול הזועף שאפיינו אותו בכל ריאיון רדיופוני או טלוויזיוני רק אוששו את הרושם. ספרה של גרץ לא משנה ממנו. היא מביאה דיאלוג ביניהם שנערך בשנת 2002 במסגרת ניסיונה של גרץ להבין את הרקע לצריכת האלכוהול המוגזמת של קינן. לגרץ, כך נראה, יש הכישרון לנהל חקירה נגדית מוצלחת. הבעיה היא שיש עדים שלא מתמסרים גם לחוקר המיומן ביותר.

גרץ: אתה יכול להסביר לי למה שתית?
-
קינן: אני לא יכול להסביר כלום. פשוט שתיתי. נקודה.
-
גרץ: אתה יכול לנסות לומר למה, מה הייתה הסיבה?
-
קינן: אני לא יודע מה הייתה הסיבה. עשיתי את זה בלי סיבה.
-
גרץ: אתה לא יכול לזרוק איזה רעיון, מה לפי דעתך.
-
קינן: אין לי שום רעיון בעניין הזה
-
גרץ: אבל נניח, יש איזו מסיבה.
-
קינן: מה נניח, שמניח, אני לא מניח כלום.
-
גרץ: אז נניח סתם אחרי הצהרים, אתה יוצא לאיזה בית קפה ושותה, מה הסיבה?
-
קינן: הסיבה היא שאני רוצה לשתות.
-
גרץ: אבל נניח שלא היית שותה, היית קם בבוקר או הולך לטייל, מתיישב ב'כסית' ולא לוקח כוס משקה. איך זה היה...
-
קינן: אז אני הייתי פשוט מישהו אחר.
-
גרץ: מי למשל היית?
-
קינן: הייתי בן אדם שלא שותה.
-
גרץ: איזה בן אדם?
-
קינן: הייתי נעשה בן אדם נודניק ששואל קְלוֹץ קַשֶס.
-
גרץ: אולי כששתית יכול להרגיש שאתה לא נמצא במציאות, שאולי אתה נמצא עדיין בלח"י, במלחמה, במקומות אחרים? לאן רצית להגיע עם השתייה?
-
קינן: לא רציתי להגיע לשום מקום. רציתי לשתות.
-
גרץ: בעצם, כל החגיגות הללו, ללכת מבקבוק לבקבוק, מאישה לאישה, זה לא היה במקום...
-
קינן: את יודעת, את אמנם פרופסור, אבל יש דבר כזה שנקרא קלוץ קשס. אז את פרופסור קלוץ קשס. עכשיו אם את באמת רוצה אז אני אגיד לך, את יכולה לקחת את זה גם באופן אישי: אתה יושב לך באיזה מקום עם הרבה אנשים, וכל מה שאתה בעצם רוצה זה לא לראות אותם ולא לשמוע אותם. כדי להגיע לזה אתה צריך ארבע שעות של שתייה מרוכזת.
-
גרץ: אז למה בכלל לשבת איתם?
-
קינן: ככה.

רק דגים מתים שוחים עם הזרם

בספרו היפה סיפור על אהבה וחושך (אותו כבר הזכרתי כאן וכאן) עמוס עוז מספר על בישוליה של אמו.

"לכבוד שבת וחג הייתה אמא מקדימה וקונה כבר באמצע השבוע קרפיון. כל היום היה הקרפיון השבוי שוחה בעקשנות הלוך ושוב בתוך האמבטיה, מדופן אל דופן אל דופן, בלי לאות היה מגשש סביב-סביב אחר איזה מעבר תת-ימי סודי מן האמבטיה אל הים הפתוח. אני הייתי מאכיל אותו בפירורי לחם. אבא לימד אותי כי בשפת סתרים, רק של שנינו, הדג נקרא נוּן. עד מהרה התיידדתי עם נוני: כבר מרחוק הוא היה מזהה את צעדי ונוהר לקראתי עד קצה האמבטיה ומשרבב אל מחוץ למים פה שהזכיר לי דברים שהכי טוב לא לחשוב עליהם.
...
פעם אחת, כשהושארתי לבדי בבית, החלטתי להעשיר את חייו של הקרפיון המשועמם הזה באיים, במְצָרים, בשוניות ובשרטונות שהיו עשויים מכלי מטבח שונים שהטבעתי במי האמבטיה. סבלני ועיקש כמו רב החובל אחאב רדפתי שעה ארוכה, בעזרת תרווד, אחר מובי דיק שלי, שהצליח להתפתל ולחמוק מפני שוב ושוב אל תוך מחבואי-המצולות שאני עצמי פיזרתי למענו בקרקעית הים. לרגע אחד נגעתי פתאום בקשקשיו החותכים, הקרים, ונרעדתי מרוב גועל ופחד ומפני עוד גילוי מצמרר: עד אותו בוקר כל מה שחי, אפרוח ילד, חתול, כל מה שחי היה תמיד רך וחמים; רק מה שמת הצטנן והפך להיות קר וקשה. והנה הסתירה הזאת שבקרפיון, קר וקשה אבל חי, לח, חלקלק ושמנוני כולו, סחוסי-קַשקָשִי, זימי, מתעוות ומפרפר לו בכוח, קשוי וצונן בין אצבעותיי, הסתירה הזאת עוררה בי פתאום דקירת בעתה עד שמיהרתי לשחרר את שללי ולנער ולרחוץ ולסבן ולשפשף שלוש פעמים את אצבעותיי".

=
-
אמו של עמוס עוז לא הייתה, כנראה, יוצאת דופן בקרב בנות גילה (מהעדה הרלבנטית), בכך שבישלה גפילטע פיש לקראת כל ערב שבת. ובכל זאת, כאשר קראתי את קטע זה בספרו של עוז, הדבר הזה היכה אותי בתדהמה מסויימת. המלאכה הזו – של המתת הדג, קישקושו, ניקויו, חיתוכו, הפרדת הבשר מעורו, הוצאת העצמות מבשרו, טחינת בשרו, ואז שיחזורו של הדג באמצעות מילוי העור בתערובת, והכנת הקציצות מיתרת העיסה – היא מלאכת פרך. ביצוע הפרוייקט הזה פעם או פעמיים בשנה – פסח וראש השנה – הוא אתגר לא פשוט בכלל. אז כל שבוע? הרי זו עבדות לשמה. ואכן נדמה כי לא יהיה שוויון בין המינים כל עוד הגבר יבקש מאשתו א-שטיקלע גפילטע.
-
=
-
באופן מצער מצאתי את עצמי מתנדב להכין לארוחת הסדר המשפחתית את הגפילטע פיש, אף על פי שמדובר במאכל שאיני מעז לקרבו לפי.
-
במשך שנים רבים אמי התעקשה להכין גפילטע פיש לכבוד פסח, אף על פי שלא היו לו יותר מדי קליינטים. היא הייתה אוכלת חתיכה אחת ומסתפקת בה, בגלל הכולסטרול; אבי היה אוכל שתי חתיכות והיו מונעים ממנו לקחת עוד, בגלל הכולסטרול; וכל שאר מנות הדג היו מונחות לפתחו של גיסי, שכנראה לא אהב את המתכון של אמי, שכן הוא נהג להטביע את הדג בהררי חזרת שממסכת את הטעם המקורי.
-
ובכל זאת אמי נהגה להכין את הדג, אף על פי שהדבר כפה סטרס מטורף עליה ועל בני משפחתה, אך ורק כדי "להרגיש פולניה" ולהיזכר באמה. ואכן היא הייתה נזכרת באמה, והציר בו התבשלו הדגים תמיד כלל גם דמעות שהוזלו על העולם והאנשים שהיו ואינם.
-
והשנה התנדבתי להכין את הדג בעצמי, בפיקוחה הצמוד של אמי ובהתאם למתכון שלה שכולל הררי גזר שמשנה את הצבע מאפור לא-אטרקטיבי לכתמתם לא-אטרקטיבי. בשנה שעברה לא התנדבתי לבשל את הגפילטע פיש אלא פשוט אולצתי, בדרכים פולניות להפליא, לעשות כן. אפשר להניח שגם ההתנדבות השנה מקורה בזרמים תת קרקעיים מכיוון מזרח. כמובן שאת רוב העבודה הטלתי על השויחט, או איך שקוראים לבחור שטובח בדגים. אני קיבלתי ממנו את כלי עם הדג נקי וטחון. וכלי נוסף עם הראש, שאמור לספק את הג'לטין לכל האירוע הנורא הזה.

=
-
את המאהב, ספרו היפה של א.ב. יהושע, הזכרתי כבר כאן. נעים, ילד ערבי שעובד במוסך של אדם - המְסַפֵּר העיקרי בספר, נשלח על ידי אדם למשימות מיוחדות שנועדו לסייע במציאת המאהב שאבד למשפחתו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ערב שישי אחד הידפק נעים על דלתו של אדם, רטוב לחלוטין מהגשם שירד בחוץ. אדם ובני משפחתו הכניסו את נעים לביתם, שלחו אותו להתקלח וללבוש בגדים יבשים, והושיבו אותו לאכול עמם ארוחת ערב. נעים מספר בזרם תודעה חסר פיסוק:

"וסוף סוף ישבנו לאכול. מהבוקר לא טעמתי כלום והייתי חלש מהרעב וגם אולי התבלבלתי קצת בשירים בגלל זה. והשולחן היה עם מפה לבנה ושני נרות דולקים ובקבוק יין. לא ידעתי שהם דתיים אבל הם לא התפללו כלום רק התחילו מיד לאכול. ישבתי ליד הילדה נזהר מאוד לא לגעת בה והאשה הביאה את האוכל בהתחלה מין קציצות אפורות כאלו מתוקות שעושות בחילה. האשה הזאת לא יודעת כנראה לבשל שמה סוכר במקום מלח אבל אף אחד לא הרגיש או שלא היה לו נעים להגיד לה".

=
-

הדגים החלו להתבשל ובמהירה הבית התמלא בריח פיגולים. אין הכוונה לריח הנורא שגפילטע פיש מדיף בדרך כלל, אלא בריח אחר, שמעיד על כך שהדג שנקנה היה לא טוב. לאחר שהדגים הצטננו ירדתי עם הסיר לחצר הבית, והגשתי אותם לחתולים.

המצאת הבדידות

במהלך התיכון נסעתי תשע פעמים לבית השריון בתל-אביב כדי לעבור מיונים וראיונות לתפקידים שונים ומשונים בצבא ההגנה לישראל.

מראיינת: מה הכי מעצבן אותך?

יפתח: טיפשות

מראיינת: אני מזהירה אותך שבמסגרת הצבאית תיתקל פה ושם בתופעה הזו.

לרוב מכריע של התפקידים, מסתבר, לא נמצאתי מתאים, אולם על כך אולי בפעם אחרת.

=

באחת מנסיעותיי שמתי לב, בהגיעי לבית השריון, ששכחתי בבית את טפסי התחקיר הביטחוני שהיה עלי להגיש, ולכן לא היה מנוס מלחזור ולהתייצב שם במועד אחר. השכחה הזו למעשה פינתה לי בוקר בתל-אביב, דבר שלא התנסיתי בו לעתים קרובות מדי קודם לכן. יצאתי מבית השיריון והלכתי ברגל עד לרחבת מוזיאון תל-אביב, שם התיישבתי על ספסל וקראתי את מר ורטיגו של פול אוסטר. את הספר שאלתי מידידה, משום שמאוד חיבבתי את כריכתו היפה, ובה ציור של קית' הירינג. כריכה של ספר היא סיבה טובה מאוד לבחור ספר לקריאה, אבל גם על כך, אולי, בפעם אחרת.
-

הקריאה בספר לא נעמה לי. חשתי רגשנות יתר, ומאוד לא אהבתי את היסוד הפנטסטי בספר - גיבור הספר לומד לעוף. כמו אז, גם היום, אני מאוד לא אוהב ספרות עם רכיבים לא ריאליסטיים. חריגה לכך חיבתי לספרות לטינית ולספרים של מאיר שלו, שאכן מאוד מושפע מהכתיבה של גבריאל גרסיה מארקס. (יצויין ששלו הגזים עם הפנטזיה ביונה ונער והוא נקרא בזאת לסדר). אני מניח שמאחר שהחיים באמריקה הלטינית (או בעמק יזרעאל) הם כל כך הזויים* כשלעצמם, הרי שאין בתוספות הלא-ריאליסטיות כדי להפריע יותר מדי.
-
*הגיעה העת לומר יפה שלום למילה "הזוי" ולחזור אליה רק במקרים, הנדירים עד מאוד, בהם השימוש בה יהיה מוצדק. מספר הפעמים ביום שאני שומע את המילה "הזוי" מסב לי את התחושה שאנחנו חיים במוזיאון בו רנה מגריט הוא ראש הממשלה, ואסילי קנדינסקי הוא שר החוץ מטעם מפלגת ישראל ביתנו, וחואן מירו וסלבדור דאלי הם שרים בכירים מטעם מפלגת 'ש"ס - ספרדים שומרי מסורת'. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר כבר איבחנו בספרם המצויין ללא מלים שהמילה "הזוי" משמשת בראש ובראשונה כדי לתאר את המציאות הישראלית כפי שהיא.

בתמונה: שר החוץ ואסילי קנדינסקי מגדיר את הרעיון שאיראן תעשיר אורניום בצנטריפוגות כ"הזוי"

אם אחזור לנושא, ואם אדייק, הקריאה במר ורטיגו הסבה לי סבל של ממש. בעודי יושב על הספסל בכיכר המוזיאון הגעתי, בערך בעמוד 120, למותה של אחת הדמויות, וחשבתי שמדובר באירוע משמח דיו כדי להפסק בו את קריאת הספר. מאז לא חזרתי לאוסטר. בשנה האחרונה מחכה לי על המדף "המצאת הבדידות" שלו, ומתישהו אאזור אומץ לבדוק אותו.
-
עם הפסקת הקריאה בספר נכנסתי לבית המשפט הסמוך. לא המשפטים עניינו אותי, חלילה, אלא דווקא עבודת העיתונאים שרציתי להיות כמותם. הלכתי לקפיטריה האיומה וחיפשתי את העיתונאים בפעולה. והם אכן היו בפעולה. הם כולם התגודדו ברחבה הסמוכה לקפיטריה, הריצו צחוקים ועישנו את עצמם למוות. זה היה מעט מאכזב.
-
לאחר השהייה בבית המשפט הלכתי לאבן גבירול וישבתי בבית קפה. קראתי עיתון שהציע המקום. השעה הייתה שעת צהרים ובאחד השולחנות הסמוכים ישב גבר שנראה שיצא באמצע יום העבודה כדי לאכול ארוחת צהרים. תוך כדי אכילה הוא קרא במחזיר אהבות קודמות של יהושע קנז יקירי. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי בן-אדם יושב בבית קפה וקורא ספר.
-
=
-
מאחר שבשנים האחרונות ביתי לא סיפק לי די שקט, פיתחתי לעצמי הרגל של קריאת ספרים מחוצה לו, בעיקר בבתי קפה. אני מניח שמבחינת חלק מן המלצרים בבתי הקפה אותם אני פוקד, אני נחשב כאיש מעט תמהוני. ואולם אני חש עם עצמי די בסדר כשאני מבצע הסתגרות עם ספרי במרחב הציבורי.
-
=
-
מניסיוני, הן בתור צופה והן בתור נצפה, אני יודע שיש משהו מסקרן במראה של אנשים שקוראים ספרים בפרהסיה. צופים רבים ינסו להתעניין איזה ספר הנצפה קורא. לעתים מזומנות הם יעשו תנועות שונות ומשונות כדי להגיע לזווית שממנה ניתן איכשהו לראות את הכריכה שבדרך כלל מתחבאת קרוב לשולחן. ישנם גם כאלה שיפנו וישאלו באיזה ספר מדובר, מה הוא מספר, ואם כדאי לקרוא אותו. חלק ניכר מהשואלים הללו יהיו במובהק אנשים שלא נוהגים לקרוא ספרים.
-
קריאת ספרים נחשבת למכובדת, למעשה תרבותי גבוה, וזאת אף על פי שישנם ספרים שהקריאה בהם היא מעשה נחות להפליא. מי שנצפה קורא בפרהסיה נחשב, כנראה, לאיש שיחה נעים יותר, ולכן כאמור אנשים חשים חופשיים לפתוח עמו בשיחה. ההסתברות שיפנו אליכם בבית קפה וישאלו אתכם איזה ספר אתם קוראים באותה העת היא גבוהה משמעותית מההסתברות שיפנו וישאלו מה אתם עושים לכם עם המחשב הנייד (התשובה: עסוקים בלהתחמק מהתזה שלכם, דהיינו – גולשים בפייסבוק).
-
=
-
לפני מספר ימים קראתי לי בבית קפה, וכאמור הרגשתי עם זה בסדר גמור. ובמהלך הקריאה צדה עיני אשה, שישבה אף היא ליד שולחן, וקראה בספר משלה. המראה שלה מילא אותי עצבות ורחמים עבורה. היה זה יום שישי והשעה הייתה לפנות ערב. היא נראתה לי בודדה.
-

ניסיתי ביני לביני להבין מדוע אני מרגיש טוב בשביל עצמי ורע בשבילה. אני מניח שזה נבע ממצבור של נתונים שהמראה סיפק לי. היא נראתה בת 50, ממוצא רוסי (וכך גם האותיות הקיריליות בספרה נראו ממוצא רוסי), עבת בשר, לבושה בבגדים לא אופנתיים במיוחד, ומרכיבה משקפיים גדולים. אבל הנתונים גם הצטברו עם סטראוטיפים או עם אקסיומות תרבותיות שאני סובל מהן.
-
כנראה הנחתי שככל שהיו לאותה אשה בן-זוג וילדים, אז היא הייתה מבלה את אותו יום שישי אחר הצהרים בטיגון שניצלים עבורם. עוד הנחתי שאם היא מבלה באותו הזמן בבית קפה, אזי לא מחכים לה פיות רעבים בבית. באופן פרדוקסלי לבי יצא אליה על כך שהיא מבלה את שעת בין הערבים בקריאת ספר ולא במלאכת הבישול.
-
בשלב הזה, פחות או יותר, לבי התחיל לצאת אל עצמי, וניסיתי להבין עד מתי עוד אוכל להרשות לעצמי לשבת כך ולקרוא, ומתי אנשים יתחילו לרחם עלי, בצדק או שלא בצדק. גם ניסיתי להבין מה יש ביכולתי לעשות כדי לחדול להיות קורבן של דעות קדומות שמקומן אינם עמנו. אבד לי הריכוז, ולא חזרתי לקרוא עוד באותו היום.

תולעת קפאין

(חזרתי. או כך יש לקוות).
גד
=
גד
הגיע הזמן לדלל במעט את הספריה, ולהוציא ממנה ספרים שלא אהבתי, ספרים שלא צלחתי ולא אנסה שנית, ספרים שלא ניסיתי לקרוא אבל כבר לעולם לא אנסה, או ספרים שכבר קראתי והיו חביבים בדרכם אבל לא ארצה לחזור אליהם.
גד
את הספרים הללו אני מציע לקהל קוראות הבלוג, בכפוף לתקנון המבצע שיפורט להלן, כאשר העיקרון הוא: ספר תמורת קפוצ'ינו.
גד
וזו רשימת הספרים:

קפקא על חוף – הארוקי מורקאמי (*)
גד
משאלה אחת ימינה – אשכול נבו (*)
גד
בשבילה גיבורים עפים – אמיר גוטפרוינד (*)
גד
פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות – מרישה פסל
גד
לונאר פארק - ברט איסטון אליס
גד
זמן חמאס – שאול משאל ואברהם סלע
גד
תורת הקוונטים – יואב בן-דב
גד
חזבאללה בין איראן ללבנון – שמעון שפירא (**)
גד
במאים ואנשי קולנוע על קולנוע – איתן גרין (עורך)
גד
שורשי הרומנטיקה – ישעיהו ברלין
גד
תחושת המציאות – ישעיהו ברלין
גד
טעותו של רוסו – ז'אק ז'וליאר
גד
רוח איש – אסא כשר (**)
גד
שפת הגוף – שי טובלי
גד
מקרה של אזעקת אמת – צבי טריגר
גד
יתומים – סמי ברדוגו
גד
הארורים – אנטוניו לובו אנטונש
גד
אמא ומשמעות החיים – ארווין יאלום
גד
דור X – דאגלאס קופלנד
גד
ואז הגענו לסוף – ג'ושוע פריס
גד
סינמה נייר – אברהם הפנר
גד
חוף לבייבו – מיכאל ויטקובסקי (*)
גד
תאונות – יעל הדיה
גד
המרפסת – אבשלום קווה
גד
המרוקאים: הנגטיב של האשכנזים – איתן כהן
גד

מה אתן עושות פרצוף? באמת חשבתן שאני אוותר על ספרים של גרוסמן, סאראמאגו או יהושע?
גד
ובכל זאת אולי תמצאו כאן משהו שמסקרן אתכן, וכאמור המחיר הוא סמלי במיוחד: קפוצ'ינו.
גד
תקנון המבצע:
גד
תיבת הצעות: ככל שאתן מעוניינות באיזה מן הספרים, אנא שלחו לי מייל בעניין (הכתובת למעלה משמאל). כמובן ניתן לבקש יותר מספר אחד.
גד
מצב הספרים: מצבם של הספרים טוב ממצבו של בעל הבלוג.
גד
ספרים שעלותם שונה: עלותם של ספרים המסומנים ב-כוכבית אחת (*) היא קפוצ'ינו קטן וקרואסון לפי בחירתי. מדוע ספרים אלה עולים יותר? אחת משתי סיבות: או שמדובר בספר אטרקטיבי מספיק כדי לדרוש עבורו תמורה גבוהה יותר (דוגמת "קפקא על החוף" של מורקאמי, שמאוד לא אהבתי, אבל אני מכיר בכך שמדובר בספר של סופר אמיתי, כאשר חילוקי הדעות שלי עמו הם סגנוניים) או שמדובר בספר כל-כך לא טוב בעיני, עד שאני חושב שמי שבאמת רוצה לקרוא אותו צריכה לשלם יותר (דוגמת "משאלה אחת שמאלה" או "בשבילה גיבורים עפים"). עלותם של ספרים המסומנים בשתי כוכביות (**) היא אספרסו קצר בלבד.
גד
כללי תחרות: מה יקרה אם מספר המעוניינות בספר פלוני יעלה על אחת? הכלל הוא שהראשונה בזמן היא הראשונה בזכות, אלא אם השנייה בזמן היא בחור רווק בעל פוטנציאל.
גד
ועדה מפקחת: תיבת ההצעות תיבדק ותיבחן על ידי עורך-דין מוסמך שמניח את מלוא יוקרתו המקצועית על טוהר ההליך.
גד
התמורה: כאמור, כנגד כל ספר אבקש קפוצ'ינו קטן. יובהר כי המזמינה שני ספרים לא תהיה רשאית להציע בתמורה קפוצ'ינו כפול, אלא יהיה עליה לספק שני ספלי קפוצ'ינו קטן. לא ברור לי לחלוטין מדוע זה כך, אבל קפוצ'ינו קטן לעולם יהיה יותר טעים מקפוצ'ינו כפול. העובדה שאני שותה לעתים מזומנות קפוצ'ינו כפול, מטעמי קמצנות או גרגרנות, אינה משנה את מצב הדברים.
גד
קפוצ'ינו קטן: למען מניעה של כל אי-הבנה (מצדכן) או שברון לב (מצדי) יודגש כי קפוצ'ינו קטן הוא אך ורק כזה שנמכר בבית קפה שנשים שמבינות בקפה מאשרות כי אכן מדובר בבית קפה שמוכר קפה ראוי לשמו.
גד
נשים שמבינות בקפה: רועי, אני, ומי שקיבלה אישור מרועי או ממני בדבר היותה מבינה בקפה.
גד
בית קפה שנשים שמבינות בקפה מאשרות כי אכן מדובר בבית קפה שמוכר קפה ראוי לשמו: אילן'ס, Sicaffe, Arcaffe, Tazza D'Oro, וכן בתי קפה פרטיים המוכרים תערובת Bristot (דוגמא הבראסרי) או תערובת Mauro (דוגמת אורנה ואלה, הבנדיקט, אידלסון 10 ורביבה וסיליה). הרשימה אינה סגורה ואני פתוח לנסות מקומות חדשים, ובלבד שאלה מקומות שלא הוגדרו על ידי נשים שמבינות בקפה כמקומות שאין בהם קפה.
גד
מקומות שאין בהם קפה: לכל הירושלמיות או חובבות הרשתות הירושלמיות ארומה וקפה היטלר (יש שמכנות אותה "קפה הלל"): הקפה שלכן מחורבן, ולמעשה זה לא קפה. לגבי רשת קקאו: אני לא בטוח אם מקורה של הרשת הוא בבית הקפה בסינמטק הירושלמי (היפה כשלעצמו) בעל אותו השם, ואני לא יודע מה מצב הקפה בסינמטק הירושלמי בשנים האחרונות. בכל אופן הסניפים התל-אביבים של רשת קקאו מציעים קפה ירושלמי לעילא ולעילא, דהיינו: קפה מחורבן. לכל החיפאיות או חובבות רשת גרֶג: אמנם אתן לא ירושלמיות, אבל הקפה שלכן גם כן די מחורבן. בנוסף: בתי קפה פרטיים המוכרים תערובת Danesi, תערובת Illy, או תערובת Lavazza הם מקומות שבהם יש להזמין מים מינרליים. ואולי תתפלאו לשמוע, אבל מקדונלד'ס לא באמת מוכרים קפה, והארומה שם באוויר היא של פרה מתה.
גד
קפה מחורבן: כידוע, בדרום מזרח אסיה יש יונק דמוי חתול בשם לואק, שאוהב לאכול את פירות שיח הקפה. הלואק אינו יודע לעכל את פולי הקפה המצויים בתוך הפירות, וכך הפולים נפלטים עם צואתו בשלמותם. ישנן נשים, טרם זכיתי לשוחח עימן, שאוספות את צואת הלואק ובוררות ממנה את הפולים, מהם מופקת תערובת קפה לשתייה. מאחר שהלואק הוא חיה מפונקת ובררנית במיוחד, הוא אוכל אך ורק את הפירות הטובים ביותר בכל שיח ושיח, מה שמבטיח – מסתבר – שגם הפולים יהיו טובים במיוחד. יש הטוענות שאותה תערובת של קפה מחורבן היא טעימה באופן היוצא מן הכלל. לפני שנים מספר שאלתי מלצרית באילן'ס בעניין התערובת. המלצרית קראה מיד למנהלת הסניף שהתיישבה ליד שולחני עם ספר הזמנות והציגה את עצמה. מסתבר שהתערובת אינה זמינה בסניף, אבל היא הציעה לייבא עבורי תערובת בעלות של 150 דולר ל-100 גרם. היה קצת לא נעים להסביר לה שבעצם לא בא לי. בכל אופן, "קפה מחורבן" בפוסט זה משמעו "חרא של קפה" ולא "קפה המופק מקקי של חתולים".
גד
הבהרה: המעוניינת בספר יוצאת ידי חובתה באספקת הקפוצ'ינו. היא אינה מחוייבת לשבת איתי ולקשקש. כמובן זה עשוי להיות נחמד אם שני הצדדים יהיו מעוניינים בכך. כלומר, אין מדובר בניסיון לקבל תשומת לב. וליתר דיוק: אין מדובר בניסיון לקבל תשומת לב גדולה יותר מזו שמבוקש לקבל כדבר שבשגרה בבלוג הזה (ובעצם בכל בלוג).
גד
לשון הפנייה: פנייה זו מנוסחת בלשון נקבה, אולם היא מיועדת גם לסטרייטים שבינכן.

מוסר השכל

כמעט את כל שירותי הצבאי ביליתי בחברת א'. ימינו הראשונים האחד בחברת השני היו לא קלים עבורי. כיצד נאמר? לא נראה שהוא קורץ מהחומר ממנו מקורצים חבריי. את רוב זמנו הפנוי הוא העביר בדיבורים על איזו שווארמייה בנתניה.
כג
נראה שעבור א' הייתי כספר פתוח החל מן היום הראשון. אחרי מספר ימים ששהינו אחד בחברת השני בעל כורחנו הוא שאל אותי, "נכון שאתה לא מאמין שיש לי תעודת בגרות?"
כג
לא הייתה ברירה והודיתי שאולי לא חשבתי על הנושא, אולם משהוא עלה על סדר היום, אכן זה לא נראה מובן מאליו. הנאתו מן התשובה הייתה רבה.
כג
למען האמת לא לקח עוד הרבה זמן להבין שמדובר בבחור חכם במיוחד. רק שאת חוכמתו הוא השקיע בדיבורים על שווארמה, טנקים וציצים.
כג
מאז ועד סוף השירות הצבאי הוא היה פונה אלי, ב"יפתח" מלעילי ומזעזע, ואומר לי שלא יעזור לי אם אני חושב שאני חכם או מוכשר או שווה משהו, כי בסופו של דבר הצבא דפק אותי באותו מקום ובאותו תפקיד יחד איתו.
כג
=
כג
יום אחד הייתה קבועה לנו משמרת ערב, והבוקר שלפניה היה חופשי. אני התעוררתי בחדרנו לקראת 12:00, והתחלתי להתארגן לארוחת הצהרים. א' היה כבר ער שעות רבות. הוא שכב במיטתו עם מדים ועם קסדה על הראש, וקרא מגזינים על טנקים.
כג
כשגמרתי להתארגן התחלנו ללכת מחדרנו לחדר האוכל הבסיסי, ומתחת לשמש הקופחת דיברנו על העתיד.
כג
"כשאני אהיה גדול", הוא אמר, "אני אגור באמסטרדם ואני אהיה מפיק של סרטים כחולים. תהיה לי חברה גדולה והיא תפיק סרטים כחולים מכל הסוגים. לכל ז'אנר של סרטים תהיה מחלקה משלו. תהיה מחלקה של סרטים כחולים רגילים. ותהיה מחלקה של סרטים עם אורגיות. ותהיה מחלקה של סרטים כחולים עם חיות. אבל לא תהיה מחלקה של סרטים של הומואים, כי זה מגעיל".

אדם מן היישוב

(סליחה, יצא ארוך. אבל מבטיח שיהיה מעניין: יש ציטוטים של מישאל חשין ואפילו תמונה שלו)
דג

=
גד

מישהו פה מבת-ים? פשוט, אחת השאלות שמעסיקות אותי מאז גיל 12 היא השאלה מה עובר במוחו של ערס כאשר הוא שומע בדיחה על ערסים. האם הוא מבין שצוחקים עליו? האם הוא מבין שהוא ערס? האם הוא מבין ערס מהו וערס מיהו? האם הוא מסוגל ליהנות מהבדיחות שמסופרות על חשבונו?
גד

=

באותה מידה ניתן לשאול מיהו ומהו "הציבור הנאור" אליו נשא עיניו השופט אהרן ברק בפסיקותיו במהלך השנים.

גד

השופט ברק הבהיר כי שופט לא פוסק לפי עקרונות הצדק האישיים שלו אלא לפי "תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל", תחושות אותן השופט החכם יודע לזהות. האם השופט ברק סבר כי הוא עצמו בא בקהלו של הציבור הנאור? האם הוא סבר שערסים באים בקהל זה?*

*השופט ברק נתקל בביקורת חריפה על השימוש בביטוי הזה, "הציבור הנאור בישראל", שעצם השימוש בו מניח, כך נראה, את קיומו של ציבור שנתפס על ידי השופט כבלתי-נאור. לאור הביקורת הזו ברק נטש את מטבע הלשון הזו.
כג

=

ד
אם נשלוף אדם אחד מן "הציבור הנאור" יש להניח שנעניק לו את הכינוי "האדם הסביר". פעמים רבות נזקק בית המשפט לשאלה אם פלוני או אלמוני נהג כפי שהיה נוהג "האדם הסביר" באותן נסיבות. תשובה לשאלה הזו יכול שתקבע אם אותו אדם אחראי בנזיקין כלפי אדם אחר או אפילו אשם בפלילים.
ג

=

גד
בהחלטה בתיק דנ"פ 983/02 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, נזקק השופט מישאל חשין לסוגיית האדם הסביר. ראשית יהיה זה ראוי להביא את סיפור המעשה שנדון באותו מקרה, ונעשה זאת בלשונו של השופט חשין, שנסמך העובדות שהוכחו בפני הערכאות הקודמות:

"שמונה שנים הייתה גלינה יעקובוב נשואה לבעלה בוריס יעקובוב".

הקורא המיומן (הסביר?) כבר יודע מהמשפט הזה, הפותח את החלטתו של השופט חשין, מהי מידת הסימפטיה של השופט למבקש בוריס יעקובוב ומה תהיה התוצאה לאחר 13 עמודים. נמשיך:

שלוש בנות נולדו לבני-הזוג, ואלו נוספו על בנה של גלינה מנישואים קודמים. שנים רעות לגלינה היו אותן שנים. בוריס היה מכה אותה, מתעלל בה ומשפיל אותה דרך קבע. פעם אחת אף נזקקה גלינה לאשפוז בשל חבלה שחבל בוריס באוזניה, ונאמר לה כי נצרכת היא לניתוח. ואולם גלינה לא התלוננה על ההתעללות בה ועל ביזויה בשל יראתה מבוריס ומחשש שמא ידעו הכול שאישה מוכה היא. כך היה עד ליום 25 באוגוסט 1996.
גלינה הייתה מפרנסת המשפחה, ואותו בוקר היכה אותה בוריס בשל סירובה ליתן לו את משכורתה. זו הפעם אזרה גלינה כוחות-נפש והתלוננה לפני מנהלת לשכת הרווחה של מקום מגוריה אור עקיבא על מעשיו של בוריס. הייתה זו תלונתה הראשונה של גלינה על התנהגותו של בוריס. הייתה זו גם תלונתה האחרונה.
מנהלת לשכת הרווחה הזעיקה את המשטרה, ובבוא גלינה הביתה בלוויית שני שוטרים קיבל בוריס את פניהם בחרפות ובגידופים. גלינה סיפרה לשוטרים בנוכחותו של בוריס על המכות שהכה אותה ועל ההתעללויות הבלתי פוסקות שהיו מנת-חלקה, ומשסיימה את דבריה הורו השוטרים את בוריס כי יילווה אליהם לתחנת המשטרה. מששמע כך, החל בוריס מקלל את גלינה ודרש ממנה כי תבטל את התלונה. גלינה נכנעה גם זו הפעם וחזרה בה מתלונתה. ... אך יצאו השוטרים את הדירה התפרץ בוריס שוב באיימו כי עתה יפרק את הבית. ובצרפו מעשה לדיבור נטל סכין גדולה בידו והחל משחית את הווילונות ואת ריפוד הרהיטים בדירה; השליך את הרהיטים מבעד לחלון לחצר, וכל זאת תוך שהוא מאיים על גלינה, כדרכו.
בעת שבוריס השתולל והשחית את חפצי הבית הסתגרה גלינה בחדר הילדים עם בנה, מכונסת בתוך עצמה ... לפתע עלתה גלינה על אדן-החלון והטילה עצמה מן הקומה הרביעית אל החלל. כך מצאה גלינה את מותה, והיא בת שלושים ואחת".

=

דש
גלינה יעקובוב שמה קץ לחייה, ובית המשפט, שייחס את התאבדות האשה להתעללות מצד בן-זוגה, הן זו שליוותה את שנות נישואיהם והן שליוותה את רגעיה האחרונים, הרשיע את הגבר בגרימת מוות ברשלנות. החלטתו של השופט חשין דנה בבקשה של הגבר לדון מחדש בהרשעתו בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון, באשר נקבעה "נורמה חדשה לפיה לאדם (הסביר) יש יכולת לצפות התאבדות של בת זוגו עקב התנהגות אלימה".

דש
השופט חשין דחה את הבקשה לדיון נוסף בהרשעה (הטעמים הספציפיים פחות רלבנטיים לכאן), תוך שהוא מאשר כי לתפיסתו האדם הסביר היה צופה כי התעללות פיזית ארוכת שנים מצד הגבר עשויה להביא להתאבדות האישה המוכה. בוריס יעקובוב לא נהג כאדם הסביר – והרי לו היה צופה את התוצאה הקטלנית הוא היה נמנע ממעשיו – ולפיכך הרשעתו נותרה על כנה.
דג

=

מיהו האדם הסביר? האדם הסביר אינו האדם הממוצע. השופט חשין מסביר כי האדם הסביר הוא -

"ידידנו הווירטואלי המלווה אותנו משכבר הימים ... אותו אדם סביר אינו אלא בית-המשפט, הוא-עצמו, ומתוך שיש זהות בין אותו אדם מן היישוב לבין בית-המשפט, יקל עליו על בית-המשפט לדעת מה היה האדם הסביר יכול לצפות מראש".

האדם הסביר, יש להניח, לא נשאר אותו אדם. הוא משתנה מזמן לזמן וממקום למקום. כך, למשל, במקרה שתואר לעיל, יתכן שהתוצאה הייתה שונה לו היה נדון מספר שנים קודם ולא היו מונחים לפני בית המשפט מחקרים מודרניים יחסית על אודות "סינדרום האישה המוכה".

דש
השימוש במושג "האדם הסביר" גורר אחריו ביקורת רבה (ולא פעם מוצדקת). באופן מעניין מתגלה כי האדם הסביר הוא יהודי, הוא גבר, הוא כנראה חילוני, יש להניח שהוא אשכנזי וכן יש להניח שהוא סטרייט. הוא תו התקן של מערכת המשפט, כאשר כל שאר הציבור נדרש להידמות לו.

גד
=

דש
האדם הסביר ומושג הסבירות (וכך גם אחותה הצעירה והמכוערת, המידתיות) הם מושגים שמזמן יצאו מאולמות המשפט והשתלבו בשפה הרווחת בציבור, הן בהקשרים המוכרים והן בהקשרים חדשים. שלומי שבן, בשירו אינטואיציה, מספר על הבחורה שלא הייתה אינטליגנטית בכלל:

"וכשרצתה לחלץ מין סביר הייתה מכריזה: 'אנחנו מין מדהים'".

=

מין סביר

מין מדהים
כג

=

דש
בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ובהוראות הרלבנטיות שהוספו לא דובר על "האדם הסביר" אלא על הביטוי המקביל "אדם מן היישוב". מן הביטוי ניתן ללמוד שתכונותיו של אדם, או לפחות תכונותיו של אדם ממוצע או סביר, מבטאות את הנהוג ביישובו. ושאול טשרניחובסקי אף הרחיק לכת וקבע כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
ש

=

דש
בתחילת השבוע הותר לפרסום דבר מעצרו של יעקב טייטל, החשוד ברצח שני פלסטינים, סמיר בלביסי ועיסא מחאמרה, ובחבלה חמורה בפרופ' זאב שטרנהל ובנער מאריאל (שני מקרים שהם למעשה ניסיון רצח). באופן כללי נראה כי מדובר באיש מקסים למדי, היודע להבחין בין טוב (הוא עצמו ושכמותו) לרע (ערבים; שמאלנים; הומואים, או כלשונו: "סדומאים"; אנשים בעלי אמונה דתית אחרת משלו).

גדדש
יעקב טייטל בא מן היישוב שבות רחל, שהוא מאחז בלתי חוקי בשטחים בו מתגוררות כ-120 משפחות. מתוך חשש שהמעשים המיוחסים לטייטל ייוחסו ליישוב כולו, פורסמה תגובה בה הובהר כי "מזכירות היישוב ותושביו מופתעים מאוד מהחשדות", והרי "משפחת טייטל הינה חלק מהקהילה ביישוב, והתא המשפחתי מהווה מרכז בחייהם של בני הזוג". מובהר כי "הישוב מביע סלידה ממעשי אלימות" וכי כל עוד טייטל לא הורשע בדין כולם ביישוב מאמינים בחפותו.
גד

כפי שרועי מזכיר, מאותו יישוב ממש בא אשר וייזגן, שרצח ארבעה פועלים פלסטינים ערב יישום תוכנית ההתנתקות.
גד

וביום שלישי נעצר (ושוחרר לאחר מכן), בחשד למעורבות בפרשת טייטל, עוד אדם מן היישוב.גד

גד

=

גד
מעניין מה עבר במוחו של תושב סדום כאשר הוא שמע, בזמנו של אברהם אבינו, בדיחה על סדומאים. האם הוא מבין שצוחקים עליו? האם הוא הבין שהוא סדומאי? האם הוא הבין סדומאי מהו וסדומאי מיהו? האם הוא היה מסוגל ליהנות מהבדיחות שסופרו על חשבונו?

לוגיקה א'

יש לי הרגל, רע להפליא, לקרוא בימי שישי את דברי ההבל של מנחם בן שמפורסמים, אין לי מושג מדוע, במוסף התרבות של "מעריב". לרשימותיו התוודעתי לפני שנים מספר, עוד לפני שהוא הגיע לבית "האח הגדול" והפך לכוכב על, כהגדרתו.

גד
מדוע אני עושה כן? אני משער שבקריאת הגיגיו, ובזעזוע הרב שמתלווה אליה, אני מכונן את עצמי מדי שבוע מחדש כסובייקט חכם יותר, מוסרי יותר וטוב יותר.

גד
מאז הפסקתי לעבוד במקום בו נתתי שירות לציבור הרחב עד מאוד ("סופר פארם"; וכמו שהבוסית שלי דאז אמרה: "אנחנו לא עושים סלקציה בכניסה"), רוב האנשים עמם אני בא במגע הם אנשים טובים, נחמדים ומנומסים. אפילו התגובות בבלוג הזה, בניגוד למקומות אחרים, הן חביבות למדי. הדבר הכי קשה שאמרו עלי עד כה בתגובות הוא שאני עורך-דין. אם כך, בנוסף לאמור לעיל, קריאת רשימותיו של בן מאפשרת לי להתוודע אל "האחר".

גד
=

דש
אף על פי שאני לא בטוח שיהיה זה חכם להתייחס לדבריו של בן מהיום, אעשה זאת ואקווה שלהבא אצליח להתאפק. וכמו שעושים עורכי דין, כשהם רוצים לנפח את כתבי טענותיהם באופן שיצדיק את שכר הטרחה שהם גובים מלקוחותיהם, אטען כי מפאת חשיבות הדברים יש להביאם כלשונם:

"קשת וערוץ 3 לא מפסיקים לדחוף לנו את ההומוסקסואליות לפרצוף באלף דרכים, אבל ממש לא מאפשרים דיון פתוח אמיתי בהתנגדות לתופעה, וכל זה הולך ומחמיר. וכולנו מכירים את הדוגמאות. לכן צריך לחזור ולומר: לדחוף לנו את ההומוסקסואליות לפנים (לא את ההומואים, שחלקם מקסימים, כמובן, כולל אוחובסקי ופוקס) פירושו לנסות להשחית דור שלם במצע נפשי ומיני שקרי, הגורס שכל אדם צריך למצוא כביכול את הזהות המינית שלו, וכאילו ההומוסקסואליות היא אופציה. היא לא אופציה. היא עיוות ממדרגה ראשונה, הגורר אינספור סוגי מסכנות ואומללות (ובין השאר, עצם ההימנעות מעוררת הרחמים מתענוגות הנשים. למה, למען השם, להעדיף חורים גבריים עגמומיים על חורי האישה שנבראו למעננו). שמחתי, על כל פנים, שאיתן פוקס אמר בריאיון איתו ב'7 לילות' לאיתי. סגל - גם הוא הומו על פי הצהרתו, איזה קסם - שאם הוא יבגוד בגל, זה יהיה עם אישה (שירי ארצי, מתברר, מצאה חן בעיניו). איתן, אתה בדרך הנכונה. הרי זה מה שאני אומר תמיד: כל מה שההומואים צריכים הוא אישה שתדליק אותם. אילו יכולתי, הייתי מקצה לכל הומו מטפלת מינית סקסית חינם".

ובכן, בן מֵלִין שדוחפים לו את ההומוסקסואליות לפרצוף. ולאן הוא מעוניין שידחפו לו אותה? לתחת?
ד

=

ד
נפלאות הן דרכי האטימולוגיה. אם בכל "הומופוב" מסתתר "הומו" קטן ומבוהל, הרי שב"מִיזוֹגֵן" לא מסתתרת אשה, אלא, לכל היותר, ניתן לזהות בו שבריר של וגינה.

דש
=

גד
ההומופוביה של בן נדונה מספיק במקומות אחרים, ואין לי עניין להתייחס אליה (מה גם שיתכן שאת העונש שלו הוא כבר קיבל בסברו שגל אוחובסקי ואיתן פוקס הם מקסימים). אבל המיזוגניה שלו, שבאה לידי ביטוי בטקסט הזה (וכמובן, לא רק בו) היא איומה ונוראה, ודורשת התייחסות. מאיפה באה לבן ההשקפה שהאשה מתאפיינת בְחוֹרִים שנבראו למען הגברים? בן העלה על דעתו שחורי האשה נבראו דווקא למען האשה עצמה? ומי אמר לו שחוריה של האשה אינם עגמומיים? כעובד סופר פארם לשעבר אני יכול לדווח לו שהתכשירים שרבות מהנשים קונות אומרים אחרת.

גד
=

גד
יש בכתיבה של בן שילוב מעניין של אגוצנטריות ויכולת לוקה בחסר בביצוע היקשים לוגיים: הוא מתבונן בעצמו, ואז מניח שתוצאות התצפית נכונות לגבי כל המין האנושי. הוא (לא) אוהב נשים, ונמשך לגופן, ומסיק מכך שכל הגברים בעולם (לא) אוהבים נשים ונמשכים לגופן, בדיוק בדרכו שלו. הנשים, כמובן, אינן נכללות בחשיבה האינדוקטיבית הזו. הן רק מושא תשוקה ובמקרה הטוב גם מכשיר לגאולת תינוקות הומואים שנשבו.

פורקן עצבים

"ויאמר אלוהים: יהי אור – ויהי אור" (חפשו לבד את המקור)

היום נרשם פרק נוסף בסאגה המשפטית הלא נגמרת של שאלת גיוסם לצבא של בחורי הישיבות.

=

בימיה הראשונים של המדינה ביקש החזון איש שיינתן פטור משירות צבאי לכמה מאות בחורי ישיבות, וזאת על מנת לאפשר את שיקום עולם התורה שחרב שנים ספורות קודם לכן בשואה. דוד בן-גוריון נעתר לפנייה זו והעניק פטור על פי סמכות שהוענקה לו בחוק שירות ביטחון (ההסדר הפורמלי מורכב יותר, הוא מוגדר כ"דחיית שירות").

במהלך השנים, ובעיקר במהלך שנות השבעים, מספר מקבלי הפטור גדל כאשר למעשה ההימנעות משירות צבאי הפכה למאפיין של הקהילה החרדית כולה. מעבר לרצון לשמור על עולם התורה, נראה כי הרעיון של השירות הצבאי מרתיע ומאתגר את אותה קהילה ביחס ללא מעט נורמות יסודיות שנהוגות בה, למשל ביחס למעמד האשה בחברה, לתפקידיה, ולכללי הצניעות החלים על נשים וגברים כאחד.

אם הנושא אינו סבוך ממילא, הרי שהמצב המשפטי במהלך השנים קשר בין סוגיית הגיוס לסוגיית התעסוקה. ההסדר קבע שבחורים ש"תורתם אומנותם" הפטורים מגיוס אינם רשאים לעבוד לפרנסתם. וכך גם נוצר מצב בו חלק עצום מן הגברים בקהילה החרדית אינו עובד, באופן הגוזר עוני מחפיר על משפחותיהם (כמובן זה משתלב עם גידול פראי וחסר אחריות במספר הילדים שמצופה ממשפחה חרדית להביא). מי שנדפק (בין היתר) מכל הסיפור הזה, כמובן, כמו תמיד, הן הנשים, שנדרשות בנוסף לכל יתר מלאכותיהן גם לפרנס את משפחותיהן, מבלי שהן כלל תיטולנה חלק בהליך קבלות ההחלטות שהביא עליהן את מצבן.

=

איני יודע מתי שאלת בחורי הישיבות הפכה לסוגייה פוליטית, שלא לומר מדממת, אבל יש להניח שהדברים קרו בד בבד עם התפשטות התופעה ועם ביטול המכסות שהוגדרו בעבר.

לא כל כך מעניין לסקור את העתירות השונות לבית המשפט העליון שדנו בנושא ואת ההכרעות שניתנו בהן. אפשר לומר בקצרה שבמשך שנים רבות בית המשפט העליון התרחק מהסוגייה הזו כמו מאש. גם כשהתערב, בפסק דין שנתן ב-1998, בית המשפט לא נכנס לגוף הדברים ולא קבע אם מתן הפטור מגיוס הוא טוב או רע, אלא הוא קבע שמדובר בנושא מספיק חשוב כדי שיוסדר בחוק של הכנסת.

בשנת 2002 חוקק "חוק טל" וכל החשודים המיידיים, המוכרים לכולם, מיהרו לפנות לבית המשפט העליון בעתירה שתקבע כי החוק בלתי חוקתי.

בשנת 2006 בית המשפט העליון החליט כי עדיין אין בידו להכריע בעניין חוקתיות החוק משום שיהיה ניתן ללמוד על החוק, על התועלת והפגיעה שבו, אך ורק מיישומו בפועל.

לא יצאה שנה, וכבר אותם חשודים מיידיים סברו כי די בה כדי לשנות מציאות חברתית של יובל שנים, והם חזרו ועתרו לבית המשפט העליון לביטול החוק.

ההחלטה של בית המשפט מהיום היא החלטת ביניים באותה עתירה, והיא קובעת שיש להמתין (לפחות) עוד כ-15 חודשים כדי להתחיל ולבדוק אם כבר נצבר די ניסיון כדי לקבוע אם "חוק טל" הוא סיפור הצלחה או כישלון ערכי ומעשי.

=

בהחלטתו בית המשפט העליון נוזף במדינה שהיא גוררת רגליים. אבל גם בית המשפט העליון גורר רגליים. ושניהם גוררים רגליים משום שהם מסרבים להודות בפה מלא שמדובר בסוגייה חברתית קשה ומורכבת שלא תיפטר בדרך של הכרעה כוחנית – ולא משנה כרגע אם ההכרעה הזו תיקבע בחוק חד-צדדי או בפסיקה חד-משמעית – אלא היא תיפתר, אם בכלל, באמצעות דיאלוג ארוך וממושך.

=

מה שמרגיז בפרשה הזו הוא שגם העותרים יודעים ששום הכרעה כוחנית בבית המשפט לא תפתור את הסוגייה. הם יודעים שאין בכוחו של פסק דין לשנות את מצב הדברים ביחס לגיוס בחורי ישיבות כמעט באותה המידה שאין בכוחו של בית המשפט העליון להאיר בהבל פה את תבל כולה.

ולא רק שהעותרים יודעים שעתירתם לא תפתור את הסכסוך, הם כלל לא רוצים לפתור אותו. ההיפך: הם רוצים להעמיק אותו ולהיבנות ממנו. הם לא באמת רוצים שחרדים ישרתו בצבא, אלא הם רוצים לשנוא את החרדים על כך שאינם משרתים בצבא. בכך הם דומים לאביגדור ליברמן שלא באמת רוצה את "נאמנות" הערבים אזרחי ישראל, אלא הוא רוצה לשלול את אזרחותם בשל "אי-נאמנותם".

תלוש ושמור

מחר ייפתח הפסטיבל הבינלאומי השישי לסרטי נשים ברחובות.
להלן שמות חלק מן הסרטים שיוקרנו בפסטיבל:

• מחכה לו
• אמא בבקשה תתקשרי אלי
• כלב ציד
• השבויה
• חלב הצער
• איך לשרוד את עצמי?

=

תכניית הפסטיבל פורסמה במוסף "הארץ" בכפולת העמודים האמצעית, כך שיהיה אפשר בקלות לתלוש ולשמור אותה. וכמו שכתוב בתכניה, בלשון זכר: "תלוש ושמור".

הפקת לקחים

הערה, מעט מאוחרת, על פרשת תא"ל עמאד פארס. פארס, כזכור נתפס משקר כשדיווח שהיה עם אשתו ברכב הצבאי כאשר היא נהגה ועשתה תאונה. בפועל פארס לא היה ברכב כדי להשגיח על אשתו.

במהלך השירות הצבאי שמעתי את מפקדיי השונים, בדרגותיהם השונות, מדברים על הטראומה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, ועל המסקנות שהוסקו בעקבותיה. נראה כי מעבר לשקר בו נתפס, פארס לא באמת הפנים את לקחי המלחמה.

"המאהב", ספרו היפה של א.ב. יהושע, מתרחש על רקע מלחמת יום הכיפורים. אדם, הגיבור ראשי, יוצא עם שוך הקרבות, למסע לאיתור המאהב שאבד למשפחה במלחמה. אדם הוא בעל מוסך, והוא מספר בראשית הספר על השפעת המלחמה הקשה על עבודתו:

"וגם אני הייתי עמוס עבודה, כבר בימים הראשונים למלחמה היה המוסך מתמלא מכוניות. כמה לקוחות בדרכם לחזית, כבר במדים, הביאו מכוניות לשם תיקונים יסודיים, מדמים בנפשם שמלחמה קצרה לפניהם, מסע הרפתקאות נמרץ, היעדרות קלה שכדאי לנצלה לשם ניקוי ראש או החלפת מיסבים, או צביעה חדשה, ובעוד כמה ימים הם שבים הביתה, נוטלים את הרכב וחוזרים לעסקים.

אלא שלא במהרה שבו. מגרש החנייה שלי התמלא והלך, ואחד מהם גם לא חזר בכלל. בעצמי הייתי צריך להחזיר את המכונית לבית הוריו, ללחוץ את ידי האבלים, למלמל דברי-נחמה, ולוותר, כמובן, על התשלום, שהגיע לכמה מאות. את המכוניות האחרות הוציאו הנשים, אלו שידעו לנהוג. מעולם לא היו לי מגעים מרובים עם נשים כמו באותם שבועות שלאחר המלחמה. הן השתלטו על המכוניות, ולאט-לאט היו הורסות אותן. נוסעות בלי מים, בלי שמן, אפילו במד הדלק היו שוכחות להסתכל. באמצע הלילה היה הטלפון מצלצל וקול אשה מזעיק אותי לעזקה. ואני מטלטל את עצמי באמצע הלילה בעיר מואפלת כדי למצוא בסימטה קטנה אשה צעירה, ילדונת ממש, אחוזת אימה, ליד מכונית גדולה ומהודרת שטיפת הדלק האחרונה נסחטה ממנה".