טאוטולוגיה ב'

אחד היתרונות (ואולי היחיד) שיש בקריאת שני כרכי "המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל" מאת אמנון רובינשטיין בגיל 14, הוא בכך שלאחר מכן אתה מתפנה לקרוא דברים מעניינים יותר.
-
=
-
את עמוס קינן למדתי להכיר דרך הטורים שלו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". הוא היה נוהג להגיב לאירועי השעה בחדות ובקיצור שבאופן כללי אינם מאפיינים את הכתיבה הנוהגת בבלוג הזה. אפשר לומר שקינן עזר לי לגבש את השקפת עולמי בנערותי, והוא היה הראשון שלימד אותי פמיניזם מהו.
-
באחד מטוריו, מתישהו בשנת 1995, הוא טען – ואני מצטט מן הזיכרון – ש"הסכסוך ארוך השנים בין גברים לנשים יגיע לכדי פתרון רק לאחר שהצדדים יפנו לנהל משא ומתן על שולחן הדיונים במקום על מיטת הזיונים".
-
=
-
באופן אישי אני כלל לא מבין מה יש לגברים ולנשים לעשות יחד על מיטת הזיונים אבל על כך, אולי, בהזדמנות אחרת.
-
=
-
בספר על דעת עצמו, מתארת נורית גרץ, בת הזוג של קינן, ארבעה פרקים מחייו, כשהראשון שבהם הוא ילדותו עם אב נעדר.
-
גרץ מביאה מדברים שכתב קינן ביומנו בגיל 14:

"אני לבד בבית. במטבח מיילל הקומקום ואני חושב מחשבות נוגות מאוד, מרירות מאוד: לא אוהבים אותי, לפעמים מתעבים אותי. למה? כה קשה לי לשאת את משא נפשי בעצמי, ואין מי שייטה שכם. לפעמים נדמה לי שאני אמות צעיר, האם זה נכון? אני כבר מכין לי פירמידות. לפעמים היית חושב מה מסכנים הם הזכרים של הדבורים, הנמלים ופרפרים המשי: הם אוהבים ומתים. כעת אני חושב מה מאושרים הם: אוהבים ומתים".

=
-
גם קריאה של שני כרכי "המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל" מאת אמנון רובינשטיין בגיל 14 היא מעין מוות, אבל בלי לאהוב קודם.
-
=
-
למרות הערכתי הרבה לקינן ספק בעיני אם היינו יכולים להיות חברים. כבר מטוריו היה אפשר ללמוד שהוא היה, איך לומר, איש קשה. המבט הזועף והקול הזועף שאפיינו אותו בכל ריאיון רדיופוני או טלוויזיוני רק אוששו את הרושם. ספרה של גרץ לא משנה ממנו. היא מביאה דיאלוג ביניהם שנערך בשנת 2002 במסגרת ניסיונה של גרץ להבין את הרקע לצריכת האלכוהול המוגזמת של קינן. לגרץ, כך נראה, יש הכישרון לנהל חקירה נגדית מוצלחת. הבעיה היא שיש עדים שלא מתמסרים גם לחוקר המיומן ביותר.

גרץ: אתה יכול להסביר לי למה שתית?
-
קינן: אני לא יכול להסביר כלום. פשוט שתיתי. נקודה.
-
גרץ: אתה יכול לנסות לומר למה, מה הייתה הסיבה?
-
קינן: אני לא יודע מה הייתה הסיבה. עשיתי את זה בלי סיבה.
-
גרץ: אתה לא יכול לזרוק איזה רעיון, מה לפי דעתך.
-
קינן: אין לי שום רעיון בעניין הזה
-
גרץ: אבל נניח, יש איזו מסיבה.
-
קינן: מה נניח, שמניח, אני לא מניח כלום.
-
גרץ: אז נניח סתם אחרי הצהרים, אתה יוצא לאיזה בית קפה ושותה, מה הסיבה?
-
קינן: הסיבה היא שאני רוצה לשתות.
-
גרץ: אבל נניח שלא היית שותה, היית קם בבוקר או הולך לטייל, מתיישב ב'כסית' ולא לוקח כוס משקה. איך זה היה...
-
קינן: אז אני הייתי פשוט מישהו אחר.
-
גרץ: מי למשל היית?
-
קינן: הייתי בן אדם שלא שותה.
-
גרץ: איזה בן אדם?
-
קינן: הייתי נעשה בן אדם נודניק ששואל קְלוֹץ קַשֶס.
-
גרץ: אולי כששתית יכול להרגיש שאתה לא נמצא במציאות, שאולי אתה נמצא עדיין בלח"י, במלחמה, במקומות אחרים? לאן רצית להגיע עם השתייה?
-
קינן: לא רציתי להגיע לשום מקום. רציתי לשתות.
-
גרץ: בעצם, כל החגיגות הללו, ללכת מבקבוק לבקבוק, מאישה לאישה, זה לא היה במקום...
-
קינן: את יודעת, את אמנם פרופסור, אבל יש דבר כזה שנקרא קלוץ קשס. אז את פרופסור קלוץ קשס. עכשיו אם את באמת רוצה אז אני אגיד לך, את יכולה לקחת את זה גם באופן אישי: אתה יושב לך באיזה מקום עם הרבה אנשים, וכל מה שאתה בעצם רוצה זה לא לראות אותם ולא לשמוע אותם. כדי להגיע לזה אתה צריך ארבע שעות של שתייה מרוכזת.
-
גרץ: אז למה בכלל לשבת איתם?
-
קינן: ככה.